• הצטרפו לפורום הפונדק

    שלום וברוכים הבאים לפונדק, האתר המוביל בעברית על משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד.
    אחרי ההרשמה תוכלו לפרסם הודעות, לשלוח ולקבל הודעות פרטיות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה / התחברות

[pf] בשערי המצודה- עץ משחק 4/4 - המשחק נסגר

liorgonen3

פונדקאי ותיק
ראזן משתעל דם שחור, "אין לכם את הכוח הזה, דרוש אשף חזק או התערבות של אל כדי לשנות את מה שאדון הצייד עשה. גופי שייך לצייד." הוא מביט בזולג'ין. "אבל... לא נשמתי."
 

amitf0123

פונדקאי ותיק
"אז אנחנו הולכים לעשות חוזה מאן!" קורא זולג'ין, "אני אקח את כוח החיים מגופך ואשחרר אותך מהציד, בתמורה נשמתך תתמזג איתי ואנחנו נכה יחדיו כנגד סירונה!"
 

liorgonen3

פונדקאי ותיק
"אתה תצטרך צבא זולג'ין." עונה ראזן, "קולי לא יספיק לך, תצטרך לחזור הבייתה, תצטרך לתבוע את כס הלואה." הוא אומר בפרפורי גסיסה, "אתה תצטרך להראות להם שאתה חזק מהם."
 

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
ראזן ימות, ראזן יחיה זה פחות מעניין את נל מלמצוא את אחיותיה, אבל היא נשאר מספיק זמן כדי לשמוע שזולג'ין לא צריך אותה לפני שהיא שואלת את הלנה "את באה?" ומבלי להמתין לתשובה מתחילה למהר במורד המדרגות.
 

amitf0123

פונדקאי ותיק
"ואת הכס זולג'ין ייקח! ביום זה זולג'ין הוא כבר לא אחד! ראזן כבר אינו מהציד! אנחנו אחד ואנחנו נכבוש את אשר שייך לנו בזכות!" קורא זולג'ין שהוא מוציא את אחד מגרזניו ותוקע אותו במרכז חזהו של הלואה במטרה שהם ישתלבו.
 

liorgonen3

פונדקאי ותיק
גופו של רזאן מתמוסס באחת, הופך למה שנראה כמו אבק דחוס, האבק מטפס על זולג'ין, עולה על עורו, נכנס לגופו, חונק אותו לרגע.
ואוז באחת זה נגמר.

זולג'ין עומד באותו מקום, עוצמה מוזרה מעקקצת בו, תחושה שהוא קיבל יותר מרק את כוחו של לואה המלכים, הוא קיבל כוח מכל הלואות יחדיו.

זולג'ין
META, זולג'ין מקבל את יכולת המקצוע Animal Focus של הצייד והיה עם הארקטייפ Feral Hunter.
בכל מקום בו מופיעה המילה "דרגת צייד" זולג'ין מחליף אותה במילים "דרגת הדמות"
 

amitf0123

פונדקאי ותיק
״כוחם של הלואה נמצא בי!״ זולג׳ין קורא, עיניו החומות משנות את צבען לכחול זוהר ומלא עוצמה לא טבעית. ״אני קורא לכוחו של ראזן, אדון הלואה, שייתן לי מעט מכוחו!״ הוא אומר, ציפורניו משחירות וקעקועיו זוהרים באנרגיה קסומה בעוד נראה שהוא מקבל מן כוחו של ראזן, לואה המלכים. ״נעשה את הטקס ההולם אחר כך, כרגע אנחנו צריכים להציל את אסטל. זוזו!״ פוקד זולג׳ין ומתחיל לנוע בעצמו למקום בו אסטל נלחמת.
Meta
לוקח את אספקט הזאב.
 

liorgonen3

פונדקאי ותיק
ובאותו רגע אתם רצים החוצה, חוצים את הבורות, מדלגים מעל האדמה הרטובה, ובו בעת לא מסוגלים שלא להרגיש את העולם נלחם, את המים והאדמה נעים בעצמם במחול מלחמה אין סופי, אסטל וקירה נלחמות אחת בשנייה והעולם סופג את הנזק, המסדרונות המפוארים של האחוזה הרוסים, ציורי הקיר קרועים, הרצפה שבורה, הקירות התמוטטו, לוקח לכם כמה רגעים לפלס את הדרך שלכם, לא פעם עמוד כמעט נופל ומאיים לשטח אתכם, ולא פעם גל מים שובר את אחד החלונות
ואז אתם יוצאים החוצה סוף סוף...

נמל חירות נראה כעת כמו התוהו עצמו, ממקומכם הגבווה אתם מסוגלים לראות את הרציפים מוצפים, ואת העיר התחתית מלאה מים, הרים חדשים נוצרו יש מעין, וקניונים נפרעו בלב היבשה, גשם, שלג וברד קולות נופלים על האי, בעוד גלי גאות אדירים מקים בחופים שלו, האדמה רועדת בכל רגע, ואתם רואים נציבי אבן אדירים בוקעים ממנה מידי פעם, גבוהים כמעט כמו מגדלי הערים.

ובמרכז כל התוהו הזה, עומדות שתים, מצד אחד, עם גבה אליכם עומדת אסטל, מערבולת של מים מקיפה אותה, מאפשרת לה להיות מעל הקרקע, עייניה בועורת באור כחול, וכתר שנראה כאילו נוצר מעלים מכסה את ראשה, בכל תנועה שלה עוד גלי מים פורצים על האי, היא משגרת מטח של רסיסי קרח קדימה, בעוצמה כזו שיכולה לבקע פלדה.

מולה עומדת קירה, מבטה עליכם, עיינה לא בועורת, גופו לא מקווץ בעצמו, אם אסטל נראית מתאמצת לשלוט בעצמה, הרי שקירה רגועה ושקולה, כשמטח הקרח נורה לעברה, היא אפילו לא נעה כדי לגרום לגוש אבן אדיר לחצוץ בינה לבין אחותה, ואז לשגר את אותו גוש האבן לעבר אסטל, מטיחה אותו בה בקלות, גורמת לאסטל ליפול לקרקע.

"זה אפילו לא הרסיס של הכוח שלנו!" צועקת קירה, "את שורפת את כל העוצמה שלך על כאוס ותוהו, תחזרי הביתה אחותי" היא אומרת, "תני לאמינו ללמד אותך לשלוט במה שאת, בכתר שאת!"

אסטל שואגת, במה שנשמע כמו גל מתנפץ בעוצמה על האדמה, האור הכחול שבוקע ממנה יוצא גם מפיה, בעוד היא מרימה את שתי ידייה וגורמת לשבר ענן מעל האי, מאיימת להציף את כוולו במים. היא לא פועלת בחן, היא לא פועלת בצורה שקולה, זה נראה כמו קרב בין ילד רגזן לבין לוחם מנוסה. קירה אפילו לא צריכה להגן על עצמה בשביל לא לספוג נזק מההתקפה הפראית הזו.

"כרצונך" היא אומרת, ונציב אבן שחורה מתחיל להיווצר מתחת לרגליה, מגביה אותה מעל המיים הגואים. "אני אקח אותך הבייתה, גם אם אצטרך להביא אותך כגופה שסיורנה תחייה!" היא צועקת ומצביעה על אחותה, וגושי סלע בוקעים מהאדמה, נעים לעבר אסטל כאילו היו כרישים השוחים בסלע, חודרים את המערבולת שלה, מטיחים אותה שוב ושבו בקרקע, אם היה בגופה דם, סדקים מתחילים להופיע על גופה.

"זה נגמר." קירה אומרת. "ראזן מת!" היא צועקת ויורה עוד גוש סלע באסטל, "נמל חירות נהרסה" היא צועקת ושולחת עוד מטח, "והעולם יגמר!" היא שואגת שוב, שולחת גוש סלע מחודד לעבר אחותה, מוכנה לשבור את גופה של נסיכת המים לרסיסים. היא תחזיר אותה הבייתה, בדרך זו או אחרת.

וגוש הסלע הופך לפרפרים.
"מספיק קירה."
הוא אומר, בקול חלש, נינוח, רגיש. מבוגר.

הוא נעמד בין האחיות, חוצץ בינהם עד כמה שגובהו הקטן יכול לחצוץ בין שתי האחיות, כנפי הפרפר של בן המחצית נראות חסרות צבע, כמעט ישנות, הוא לבוש בבגדים פשוטים, לבנים, אם לא היו נקיים ולבנים הייתם יכולים לחשוב שהוא חסר בית שנעמד בין שתי האחיות. בת האנוש והזאב שהגיעו איתו מורחוקת משטח הלחימה כמעט בלא לשים לב, אף אחד לא שם לב אליהם. לא כרגע.

"אתה" אומרת קירה, "חי?!" היא ספק שואל ספק אומרת בתסכול.
"אני פה קירה." עונה בן המחצית. "קישטה" הוא אומר לה.
תווי פניה של קירה עוברים מזעם לבוז, כמעט לצחוק. "אתה רציני? אתה חושב שיש לך את היכולת לגרש אותי?"
היא מצביעה אליו, חרוט אבן נוצר מהאדמה, עומד לטוס לעברו.
"מיילו." הוא אומר, "לא יסלח לך." וברגע בודד גוש האבן מתפורר.

השקט סורר לכמה רגעים.
"אני אשיג דם." היא אומרת
"אני יודע."
"אני אשמיד אתכם, אותך ואת כל רעגיה."
"כנראה"
"זה נגמר אלטון."
"זה ייגמר קירה, אבל עכשיו זה לא. לכי מפה."
קירה מביטה באסטל, ואז מביטה בכם, וחוזרת להבין בבן המחצית המוזר. "קנית לעצמך זמן, לא יותר." היא אומרת ונעלמת, כאילו האדמה בלעה אותה באותו רגע.

בן המחצית מסתובב אליכם. "בואו." הוא אומר, "הגיע הזמן להבין הכל."
 

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
נל בוחרת להתעלם מבן המחצית כאשר היא ממהרת אל אחותה כשהיא מכינה את עצמה נפשית להשתמש באש שלה למקרה שהיא תצטרך לרפאה.
"את בסדר?" נל שואלת את אסטל כשהיא מגיעה ומביטה עליה במבט סוקר בוחנת אותה מלמעלה עד למטה גם עבור פצעים, אבל בעיקר כדי לנסות להיזכר או לבדוק אם היא מצליחה להרגיש כלפיה כפי שהיא זוכרת שהרגישה כלפי בת דודתה.
 

liorgonen3

פונדקאי ותיק
"היא תהיה בסדר" עונה בן המחצית. "היא צריכה זמן להחלים, אני חושב שאת מירב הנזק היא עשתה לעצמה, כוח פראי כל כך בלי שליטה.." הוא מתקרב אל נל בצעדים איטיים, "היא תצטרך לנוח. אבל אני מניח שהיא במצב טוב ביחס לשאר האנשים פה." הוא מסתכל על ההרס הרב, נמל חירות נפלה, וזה אפילו לא היה בידיה של סירונה. "את לא צריכה להצית מחדש את האש שלה, אם כי אני חייב להגיד שזה היה מזל שהשתמשת בכוח שלך, אחרת לא הייתי יודע להגיע הנה." הוא מניד בראשו שוב, כמעט בעצב. "אני חושב שעיקר הריפוי שהיא תצטרך לעבור זה מהנזק שהיא גרמה והצער שזה יגרור, אם היא תרצה להודת בזה או לא, תמיד יחרסם בליבה החשש שמה היא אשמה בסיפור, ושהמתים פה הם מעשיה ידיה."
הלנה בנתיים מספיקה להגיע לצד לנל, חרב מופנת לעבר בן המחצית באיום, אבל הוא מרים ידיים במהירות, "אין לי שום רצון להרע לה, " הוא מביט מהר בנל, "או לך." הוא מוסיף "איכשהו שתיכן נס, אני בחיים לא ארצה לפגוע בכן." הוא לוקח כמה צעדים ומביט באחרים, "יש הרבה על מה לדבר, הרבה על מה לעשות, אם תרצו ואם לא נראה שהפכתם כרגע לסיכוי הטוב ביותר של העולם הזה להתמודד מול סירונה, אני אצטרך שאתם תסיימו את מה שאני לא הצלחתי לעשות לפני 500 שנה." הוא אומר ומביט לעבר האופק לרגע, "לעצור את הפיות ולהעיר את מיילו." הוא אומר בשקט. כאילו המילה הזו כואבת לו. "בואי טיירה" הוא צועק לעבר בת האנוש שהופיע קודם (OUT-YDS יתאר את עצמו) "הגשם הזה ימשך עוד זמן, וזה לא מקום טוב לדבר." הוא מתחיל להתקדם וחולף לצד נל לכיוון האחוזה ההרוסה. "ותעזרי להם להביא את נסיכת החורף בחזרה לביתה. היא זקוקה למנוחה יותר מכולנו."
הוא ממישך להתקדם, "אני מבטיח שאסביר הכל, אבל אני זקן מידי לעמידה דרמטית בגשם."

OUT
YDS- תתאר את עצמך, אתה בפנים.
 

yds

פונדקאי ותיק
טיירה פוסעת לכיוונכם בצעדים חזקים וארוכים, כמו חיית טרף. היא מתעכבת לרגע אחרון ליד בן המחצית המעופף ואז ניגשת לכיוון הנסיכה הנופלת, מעבירה עליכם עיניים צהובות ובוחנת אתכם מכף רגל ועד ראש, משלבת ברגע אחד מבט של אם מודאגת שבוחנת את ילדיה ולוחמת מנוסה שמחפשת נקודות חולשה. היא נעצרת ליד הפיה ומצקצקת בלשונה, משעינה אותה על כתף שריון הפרווה שלה, שנראה כאילו נתפר מפרוותיהן של שבע חיות שונות. השיער האפור-כסוף שלה נרטב לגמרי בסופה שהתחוללה קודם לכן, אבל לא נראה שזה מפריע לה.
המאפיין הבולט ביותר לעין הוא סדרת הצלקות הארוכות שמתמשכות לאורך כל הגופה - זרועות, צוואר, פנים ורגליים, עד שנראה כאילו מישהו הכה את כל גופה בשוטים. היא לא נושאת נשק, אבל על ירכה מגולגל חבל ארוך שנראה כאילו הוא עשוי מקנוקנות חומות ומיובשות עם ניבי וטפרי חיות מלופפים דרכו.
היא מסיימת לבחון אתכם ומתחילה לסייע לנסיכה לצלוע את דרכה לכיוון הבית, מתעלמת בנחישות מכל מחאה שאולי יש לה.
"אולי את נסיכת החורף, אבל גם להתגשמות האמיתית של הכפור בעולם הזה לא יזיק ספל מרק. בואי עכשיו" היא ממשיכה למלמל ולרטון ולא מפסיקה להסתכל עליכם באותו מבט חודר ומשונה שמערב סקרנות, חשד, ו...רחמים?
 

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
"תתרחקי ממנה!" נל מנסה לאיים על בת האנוש החדשה, לאחר שהיא חיפשה במשך חודשים אחר המשפחה שלה היא לא תתן לאף אדם לגרור את אחותה בניגוד לרצונה, אבל נל לא באמת מאיימת במיוחד למרות שאפשר לשמוע את הנחישות בדבריה.
 

yds

פונדקאי ותיק
טיירה עוברת להתמקד בנל. היא מעבירה עליה מבט מכף רגך ועד ראש, יותר ממוקד ממקודם, וחיוך קר רוח עולה על שפתיה ''כרצונך. אני מכבדת רוח של לוחמת כשאני רואה אותה'' היא מוודאת שהאישה התשושה שלידה יכולה ללכת לבד ונשארת במרחק בטוח ממנה, אבל תשומת ליבה חוזרת להתמקד באלפית
''את מזכירה לי כמה מהגורות שלי, את יודעת. מה השם שלך, זאבונת?"
 

yds

פונדקאי ותיק
טיירה נאנחת ולוקחת חזרה את אסטל, משעינה אותה על כתפיה בשנית ומשאירה מבט על נל כל הזמן ''ועם כל הכבוד לרוח הלחימה שלך, לא טיפלת בארבעים ושלוש גורים וגורות, אז את תדאגי ל...מה שאת עושה, ואני אדאג שאף גורה לא תמות סתם"
 

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
"תתרחקי" נל חוזרת כשתסכולה שה'איום' שלה לא עבד ובת האנוש לא מקשיבה לה בולט. כתר הגחלים שלראשה מגיב לרגשותיה כך שזוהרו דועך וצבעו מלבין מזכיר גחלים שקרובים לסופם. "אני והלנה ניקח אותה" היא מציעה במעט תסכול בתקוה שזה ישכנע את טיירה לעזוב את אחותה.
 

amitf0123

פונדקאי ותיק
זולג'ין נראה כמרחרח את האוויר, "את מריחה מחיות" הוא אומר לטיירה, "אבל אל תשכחי שאף אחד פה הוא לא הגור שלך" ואז הוא פונה לפיה החדשה, הכמות שלהם מציקה לו אבל אין מה לעשות. "תתחיל לדבר מאן, אין לנו את כל היום ובבירור גם לאף אחד מהאנשים פה שמנסה לשרוד את האסון טבע המחורבן הזה".
 

liorgonen3

פונדקאי ותיק
הגשם ממשיך לרדת בעוד אתם ובן המחצית המכונף מוצאים איזה מכסה, הבחור נראה מעת עגום והיה מעדיף לעשות את השיחה במקום נוח יותר, אבל אין הרבה ברירות, הלנה בנתיים אומרת שהיא תיקח את אסטל למקום יותר חם ומוגן, בתקווה שזו תוכל לנוח ולהתאושש.
אחרי כל ההכנות בן המחצית מתיישב על שולחן כשרגליו מתנעועות מעט באוויר, מה שמעניק לו מעט אפשרות להסתכל לחלקכם בגובה העיניים. "טוב." הוא אומר, "איפה להתחיל?" הוא מנסה לחשוב. "אז אני אתחיל מההתחלה."

הוא נשען מעט, "לפני 500 שנה בערך רודן אכזרי בשם קורט השתלט על גלקוס, אז עוד חיינו במצב של ממלכות נפרדות וקורט איחד אותנו, הבעייה שהוא עשה זאת באגרוף ברזל ובצורה מחרידה, לקורט היו שני סגנים, האחד היה אביר שסרח בשם ניקולאי, והשני היה קוסם חזק עם דם דרקוני בשם דיוואש." הוא מסביר, "בקרב האחרון לפני שקורט כבש את הארץ, הוא בגד בניקולאי והניח לו למות, זה נשרף למוות באש דרקונים, ודיוואש תפס את מקומו בתור יד ימינו של קורט, באותה תקופה אף אחד לא חשב מה הכוונה האמיתית של דיוואש, שזממם להשתלט על הקסם עצמו והפך את קורט לשליט בובה."
הוא מכחכך קצת בגרון, "באותה תקופה אני וקבוצת אנשים מצאנו את עצמנו בתוך שיירת כלא, מבלי לדעת שגורלנו נחרץ באותו הלילה, ואיתו גורל גידעון כולה." הוא מסביר, "באותו הלילה אל המוות ואלת הקרח שיתפו פעולה והחזירו לחיים את ניקולאי, הוא הפך לאביר מוות שהכריז מלחמה על החיים ואדמות גלקוס הפכו לאדמות מלחמה." הוא מעלה חיוך קל, "לתוך הסיפור הזה התגלגלנו, כשאנחנו מנסים לשמור על חיינו ותוך כדי זה לעשות טוב, הרבה דברים השתנו, והרבה דברים רעים קרו, חברים מתו ואנשים נעלמו, באיורע מוזר שאני עדיין לא בטוח מה הפירוש שלו, כולנו עברנו חיזיוו כלשהו, וחזרנו ממנו שונים, אני הובאתי בחיזיון שלי בפני מלכת הפיות, מבלי לדעת שהיא בכלל פיה זניחה שקיבלה פקודות להעמיד פנים שהיא כזו, והיא ביקשה ממני לבחור במוות של אחד מחברי, בחרתי למות בעצמי וניסתי להרוג אותה, וכתוצאה מכך החיזיון ההוא שילב את דם הפיות בדמי, אני בן מחצית לכל דבר, אבל דם הפיות אפשר לי לכוחות חדשים, ובן היתר להאריך ימים." נראה שהוא מסביר מי הוא ומה הוא, "אבל אז פגשנו באותה "מכלת פיות" במהלך מסענו במדברוית רעגיה, וזו אמרה שתוכל לתת בידינו את הידע שאנחנו צריכים כדי להתמודד מול קורט ודיוואש, אבל ביקשה מאיתנו לשלם, אחד מחבירנו, אביר צעיר בשם מיילו, ביקש לשלם את המחיר בשם כולנו. ואחרי שהוא שילם את המחיר היא פתחה בפנינו את שערי ה זמן כדי שנדע אמת שהעולם לא יכול היה לגלות אחרת." הוא שותק, נראה שהוא מעט נעצב רק מהאזוכר של הסיפור, "לא ידענו כמה עמוק הדבר הולך להיות, אבל הפיות דרשו את גורלו של מיילו לעצמן, מאותו רגע החיים שלו ושלנו הפכו למירוץ חדש, כי אף על פי שהקרב היה נגד דיוואש קורט וניקואלי, הפיות נכנסו למשחק, ולא ידענו מה הן באמת רוצות."

הוא מביט בכם, "הזמן עבר, והגענו למדיקאן, העיר הקדושה לסיירי רעגיה, עצרנו את ההפיכה שהייתה שם, ופגשנו באחד מאחינו לנשק שנפל, אביר בשם טריסטן, שבגד באבירים לפני שנים רבות, וקרט ברית עם השד פאזוזו כדי להחיות דרכו את גריאן, רוח הכאוס, ובנו של האל העתיק קביד, אל שגורש מהעולם לפני הרבה עידנים. הפיות הכירו אותו בתור מלך הברזל." קולו מרצין, "אלה דברים שלא ידענו אז, אבל קביד היה אחד מקבוצת האלים שבגדו בסירונה, ולמעשה הוא היה האל שהכה בה באמצעות נשק שהוא חישל בעצמו, חרב שקיבלה את השם "להב הסתיו", הלהב שבכוחו לשאוב את דמו של האויב, ואת כל כוחתיו. קביד היה בן האדם שחיסל את סירונה, ובכך גרם לכוחה להתחלק בינו לבין האלים הבוגרים האחרים. העידנים עברו וקביד קיבל את כוח הכאוס, ומסיבה ששמורה לקביד עצמו, הוא ניסה לתבוע לעצמו את השלטון על העולם, והובס על ידי אדון הזמן, או אז בן אנוש צעיר בשם אחמד, שבעזרתה של אשתו ויסני הצליחו לחתום את האל לנצח. אף אחד מעולם לא ידע מדוע קביד רצה להשתלט, מדוע הורה להקים צבאות של אבירים חמושים הנושאים עליהם את שמו ומצודת לאורך גלקוס. היום אני יכול רק לנחש, אבל אני חושב שקביד ידע שסירונה תחזור, והוא רצה להכין את גלקוס. הוא העדיף שגלקוס תתקים תחת אגורף ברזל, אבל תשרוד מההתקפה של מלכת הפיות, הוא לא יכול היה לנחש שהיבשת תתפצל, או שמישהו יצליח להפיל אותו."

"גריאן סיפור לנו מי הוא ומי אביו, וביקש שנתאחד איתו נגד סירונה, לא ידענו אז מה היא באמת, לא ידענו מול מה אנחנו מתמודדים, לעזזאל השקר הגדול עוד השפיע על כולנו, גריאן יכול היה לספר לנו 100 פעמים מי היא סירונה והיינו שוחכים את זה כל פעם מחדש. לא הצלחנו להבין מול מה אנחנו מתודדים, וסירבנו, לחמנו בו וגירשנו אותו. ואז חיפשנו בצינוק שהוא שמר, ומצאנו שם נערה אלפית, עבר זמן רב מידי עד שגילנו שהיא קירה, ועוד שחברי היקר מיילו והיא התאהבו. היא הפכה אותו לשלה, הוא הגן עליה בחירוף נפש, כמעט נלחם בנו כשרצינו לגרשה, אם הייתי יודע מה היא תעשה הייתי מחסל אותה באותו היום גם במחיר הידידות שלי עם מיילו, אבל לא ידענו, היא אמרה שהיא רק פיה שרוצה לחזור הביתה, נסיכה שרוצה לחזור לחיק אימה, רק מאוחר יותר הבנו שהיא ההתגלמות של סירנוה על האדמה. סיימנו את המלחמה בקורט, ניקואלי טוהר ודיוואש הושמד, אחד מחברי לנשק, אשף אל מת בשם יאס-אראק הקריב עצמו כדי להתאחד עם הקסם ולהשמיד את דיוואש. אני באותו הזמן נאלצתי להיפרד מהם כדי להעמיד פנים שאני החלי'ף הרעגי, רק ככה יוכלתי לספק להם את הכוח הצבאי להתמודד מול האל-מתים ומול קורט."

"ומיילו? מיילו היה הגיבור האמיתי מביניו, הוא הצליח לסיים את הקרב בין האבירים לבין יושבי הצלקת, ואיחד אותם, הוא איחד אותם כשהוא מצליח להחזיק בלהב הפניקס, חרב קסומה ועתיקה שהיה בה בשביל לחולל ניסים, הוא הוריד מלאך מהשמיים כדי להילחם בשטנים, הוא גרם לאלים להתגשם בגופו כדי לעצור את האלמתים. וכשהוא גילה שקירה היא ההתשגמות של סירונה, משהו בו נשבר, הוא סילק אותה ממנו באיזה צורה, לא הייתי שם כדי לדעת בדיוק, אבל הוא ראה אותה חוזרת לטיר-נא-נוג והפנה לה את גבו. אבל אני מאמין שהם מעולם לא הפסיקו לאהב אחד את השני.
כשהרגע הגיע, גופו לא היה יכול עוד להחיל את העוצמה , והוא טיהר את העולם. הורג את עצמו במעשיו, מסיים את המלחמה, מחזיר את אביו ניקואלי לחיים ומציב אותו כמפקד צבא החול האגדי, מטהר את קורט עד שזה היה מוכן לחדול ממעשיו ולפעול לתקן את העולם. קברנו את מיילו לא רחוק מהצלקת, כול מי שהכיר אותו היה שם. מלבד קירה כמובן.
היא באה אחרי שעזבנו, אחרי שאיש לא פקד את המקום, אחרי שהשארנו אותו למנוחת עולמים.
והיא קטפה אותו מגן העדן, האלים עצמם לא ידעו בדיוק מה קרה לו, אבל קירה באה לדרוש מאהוב את החוב שהוא נשבע לקיים, את ההסכם שהוא עשה במדבריות רעגיה עם אותה פייה ארורה, הוא נשבע לשרת את הפיות, והוא הפך ללוחם שלה, הוא נלקח לטיר-נא-נוג לתקופה כל כך ארוכה שאפילו כאן הרגשנו אותה, אני מאמין שב500 השנה שעברו עלינו, עליו עברו 50 אלף, מספיק זמן בשביל לשכוח מי הוא ומה הוא.
אחרי חיים של אהבת אמת, העולם ממנו באת בשבילך הוא מת
הישאר עימי גיבור אוהב, מליבי חסוך כאב

מזמר אלטון לרגע, מיילו היה המגן הכי גדול שלנו בחייו, ובחייו השניים הוא היה החרב של סירונה, עוזר לה לקטול כל אויב שמסוגל לעקב אותה, עד שלא נשאר ממנו דבר, הוא היה אביר חסר מחשבה, חרב בידיים של הפיות.
ואם לא היה רוצה בכך הגורל, הוא היה נשאר ככה."

אלטון עוצר לכחכך מעט בגרונו, נראה שכל הדיבור הזה מעייף אותו ומעציב אותו, "היה לנו חבר נוסף, סייר רעגי שאני לא יודע את שמו. לא. אני לא זוכר את שמו, את פרצופו, אני לא יודע עליו כלום פרט למסמכים שמצאתי עליו שאיכשהו נשמרו, הסייר ההוא נמחק מהזיכרון של כולנו, ואיכשהו שרד גם הוא 500 שנה, הוא והזאב שלו." הוא עוצר ונראה שהוא מחפש את החייה שהגיע איתה ועם בת האנוש, "כמובן שהוא שוב נעלם." הוא מחייך, "הזאב בן האלמוות הזה נעלם ומופיע רק כשהוא רוצה, אין לי מושג אך העולם דאג לשלוח אותו אלי עם טיירה, אבל ההגעה של שניהם סימנה שטעינו כל הזמן הזה." הוא מסביר, "לפני שסיורנה התעוררה הסייר הזה נודע רק בתור הצייד, איש לא זכר אותו ולא יכול היה לזכור אותו, הוא נדד בכל גידעון לבדו, נלחם בצייד הפראי ללא מורא, אני מאמין שהוא עצמו עיקב את החזרה של סירונה במאה שנים לבדו. אבל נראה שבעוד אנחנו שכחנו מזהותו, הפיות ידעו מי הוא. והם שלחו את מיילו נגדו." הוא עוצר ומתחיל לצחוק, "אתם יודעים, בכל קרב שהיה לנו, השנים האלה התחרו במי יהיה האחד להוריד את המכה האחרונה, הסייר ההוא תמיד היה גונב למיילו את ההריגות," הוא חוזר למבט רציני. "גם את ההריגה שלו עצמו הוא גנב ממילו. בקרב בינהם הסייר הצליח לגבור על מיילו, ואני יכול רק להאמין שזה היה בגלל שמילו עצמו הבין שהוא נלחם בחבר, וכאשר גם הסייר הבין את זה, הם כמעט הצליחו לעצור הכל, כי כשהסייר הרג את מיילו, סירונה עצמה הייתה קפואה, כל כוחה היה טמון בכך שהאביר שלה יחזיר את הכוח שהוא אסף בשבילה כל הזמן הזה. וכעת הוא היה מת, ואויבה הגדול ביותר חי.
אבל אדון הצייד הפראי עוד היה שם, והוא ניצל את העייפות של הסייר כדי לחסל אותו, משתמש בכוחו שלו כדי לגייס את הסייר לצייד, אני מניח שאתם יכולים לנחש על מי אני מדבר, כי באותו יום אביר הדמעות נוצר, השיריון של מייליו, אבל החרב של הצייד, כוח של שילוב בין פיה לבין להב הסתיו אפשר לסירונה לחזור לתוכנית שלה, נשמתו של מיילו נשאבה יחד עם כוחו לתוך חרב הסתיו ואביר הדמעות השלים את המאלכה בשבילה. מעניק לה את כל הכוח שהחרב אספה, כל השדים שחיסלה, המלאכים שדמם ספגה, היצורים העתיקים והנוראים שפגשנו מתחת לאדמה, הדם של כולם נשאב לתוך הלהב. וכוחם העיר את סירונה." מסביר אלטון. "איכשהו חמשתננו מעולם לא באמת מתנו, אני הערכתי חיים בזכות דם הפיות, לאטמיר התאחד עם הרוח, יאס אראק הפך לקסם עצמו. הצייד שרד בזכות החרב שלו, ומיילו חי בתור פיה עד אשר נשמתו נשאבה לתוך הלהב."

אלטון פולט אוויר בתסכול קל, "והנה דמו של מיילו חי שוב," הוא מדבר להלנה, "אין לי מושג איך או למה, אבל את זמר-להב טהורה, וכאשר נסיכת האש הביערה מחדש את החיים שלך, היא העירה את הפניקס לרגע בודד מספיק כדי לשלוח אות בעולם, אני מאמין שאני לא היחידי ששמע אותו, אבל כולנו שמענו את שמו של מיילו, ולכן הגעתי הנה, רציתי לראות במו עיני את האירוע, אבל הגעתי לקרב בין אסטל לבין קירה. ואז ראיתי את נסיכת האש, והבנתי את האמת החזקה ביותר שיש לנו. סירונה מפסידה." הוא מסביר, "לסירונה 4 בנות, ורק אחת נאמנה לה כרגע, רק ליבה השבור של קירה רוצה לשרת את סירונה והנס הזה אומר שהתחלנו במירוץ נגד הזמן, אם נצליח לאחד את שלוש הכתרים שבצד שלנו - האש האוויר והמים, אני מאמין שנוכל להביס את קירה, ואז גם את סירונה." הוא מסביר. "וכאן, כאן אתם נכנסים לתמונה." הוא משתעל מעט הדיבור הארוך היה קשה, אבל הוא מצליח להתעשת, מחכה לתגובה שלכם.
 

yds

פונדקאי ותיק
טיירה יושבת דרך כל הדיון הזה בדממה. בתור המאגנה מאטר של להקה היא גילתה דברים מוזרים, אבל זה היה כל כך הרבה יותר עצום ממה שהיא דמיינה...בניבים חשופים היא מסתכלת על בן המחצית
''אז הכל כרגיל. בני האלמוות משחקים בחיילים, והעולם צריך לסבול'' היא אוחזת בחוזקה בשוט עד שאצבעותיה מלבינות ופולטת צחקוק מריר שמזכיר נביחה ''מי היה יודע שתוך ימים ספורים מהרגע שהרחקתי את עצמי מבני האלמוות, אאלץ לשוב למשחקים שלהם בשביל להרחיק אותם אחת ולתמיד''

היא עוצרת לרגע ומביטה שוב בנל, רחמים מתגנבים לעיניה ומתלקחים ביחד עם זעם שלא מופנה כלפיה
''יותר מדי זמן אתם מתערבים איתנו, גוררים אותנו לכאן ולשם, משתמשים בנו ככלים. כי לנו יש משהו שלכם אין. הלהקה הזו תוכל לנצח את סירונה, אבל לא אכפת לכם אם כמה פיונים ימותו בדרך''

היא נעמדת וקומצת את ידיה לאגרופים ''אבל לי כן אכפת. תאמר לנו מה התכנית, ונוכל לסיים את המאבק הזה אחת ולתמיד, ואתם תוכלו להפסיק לשלוח אותי לקבור גורים וגורות בשביל המלחמות שלכם''
 
Top Bottom