חורף 1991, כולנו מחכים לאולטימטום של האמריקאים לצדאם חסין שאמור לפקוע ב-15 בינואר. בתור ילד בכיתה ז' עם התעניינות מתפתחת בכלי נשק, מהדורות החדשות והעיתונים נהיו ממש מעניינים - כל מיני סקירות של מטוסים טילים, תמונות של אניות ומה שהכי הרשים אותי - שרטוט של הבונקר שלכאורה יש לצדאם, שכלל שלוש קומות על רצפת גומי קפיצית (?!) ומקלעים קבועים בדלתות.
באותה תקופה (או לפני זה?) קראתי ספר שאני והחברים הגדרנו כ"מגעיל ומגניב" על מצבי חירום, שבצד איורים של פציעות מגוונות והטיפול בהן כלל גם פרק שלם על לוחמת אב"כ וציוד ההגנה האזרחי, הפכתי בעיני עצמי, ההורים, הדודים והשכנים המתפעלים לפרשן-מומחה ומצאתי את עצמי מסביר להם שוב ושוב על ההבדל בין ברדס אקטיבי (עזבו) לברדס פסיבי (מסיכת אב"כ+שקית על הראש, דפוק כמו שזה נשמע) ומסיכת אב"כ רגילה, וכשנשלחנו לקבל מסיכות במרכז חירום שפתחו בבית הספר שלנו הייתי ממש מרוצה מזה שאני מקבל את הציוד הצבאי הראשון שלי אי פעם ושאני יכול להרשים את החיילות המשועממות שחילקו אותן במיומנות הלבישה של המסיכה שלמדתי מהספר ההוא. עם המסיכות נדרשנו להסתובב כל הזמן והיה מקובל לקשט את הקופסאות שלהן בכל מיני מדבקות וציורים. אני הסתפקתי בנרתיק פלסטי נגד גשם ובציור גולגולת על מכסה הקרטון.
ואז האולטימטום פקע, האמריקאים תקפו וצדאם מימש את איומיו ושיגר טילים על ישראל. חוץ מהבונוס בדמות ביטול הלימודים והרחבת שידורי הטלויזיה גם לימי שבת (פעם לא היו שידורי טלויזיה בשבת, חוץ מסרטים צרפתיים חשודים וחדשות בערבית לטובת המגזר) התלהבתי מאוד מזה שמצאתי את עצמי במה שעד עכשיו ראיתי רק בספרים, סרטים ומשחקי מחשב - מלחמה אמיתית שנראית כמו מלחמת עולם! נכון שהייתי מבוגר מספיק כדי לזכור את מלחמת לבנון הראשונה, אבל זה היה עמום ורחוק ומפחיד אבל הנה יש לי מלחמה ממש מעבר לחלון ואני מספיק גדול כדי להבין מה קורה!
הקפדתי לצפות בחדשות ולקרוא עיתונים וגם להשיג ספרים כמו "אלבום המטוסים" עם פרטים על כלי נשק. על הקיר תליתי מפה של המזרח התיכון מהערכה של שיעורי הגיאוגרפיה, שמתי עליה שקף מנייר פרגמנט והייתי מעדכן עליו את תנועת הכוחות, שיגורי הטילים ותקיפות האמריקאים. במפגשים עם חברים דיברנו על מהלכי המלחמה וכמובן כלי הנשק שנעשה בהם שימוש ונער אחד שאביו היה טכנאי מטוסים נחשב בעינינו לפרשן אמין אף יותר מנחמן שי עצמו. בלי קשר למלחמה, באותה תקופה גם הכרתי בבית הספר כמה חברים שהם חברים טובים שלי עד היום.
ואז, אחרי חודש בערך, המלחמה נגמרה. זה הרגיש הרבה יותר ארוך מן הסתם, או לפחות ככה אני זוכר. סיום המלחמה השתלב ממש יפה עם חגיגות פורים והקישור בין צדאם להמן הרשע. בשנה שאחרי זה עדיין היו פופולאריים מאוד ספרים וחוברות על מטוסים וכלי נשק והם הפכו למתנת יומולדת מקובלת. כנ"ל משחקי מחשב - מחשבים עם גרפיקה צבעונית וביצועים סבירים הפכו לנגישים ופופולאריים במהלך אותה שנה וגם אני קיבלתי אחד לבר-מצווה.
ביותר ממובן אחד, 1991 הייתה "שנת הפלאות" שלי. מלחמת המפרץ שחיזקה אצלי עניין בנושאים צבאיים שלימים הפך לעיסוק אקדמי ומקצועי, המעבר מעולם של צגי ארבעה צבעים ומחשבים שבעיקר נועדו לעיבוד תמלילים ומשחקי מכות כעורים לעולם שבו יש 256 צבעים, משחקי מלחמה ממוחשבים וקווסטים שקרה במקביל, וקצת אחרי מלחמת המפרץ ובלי קשר אליה - הגילוי של עולם משחקי התפקידים - בהתחלה משמועות ודיבורים של חברים ואז התחלת המשחק במו"ד בקופסאות בחופש הגדול של אותה שנה.
במבט לאחור, לא קרה שום דבר יותר מידי מיוחד ומגניב מבחינתי במלחמת המפרץ, אבל בפרספקטיבה של ילד בחטיבת ביניים, היא הייתה מגניבה ממש והתחברה לי להרבה אירועים מגניבים אחרים באותה שנה מופלאה.
באותה תקופה (או לפני זה?) קראתי ספר שאני והחברים הגדרנו כ"מגעיל ומגניב" על מצבי חירום, שבצד איורים של פציעות מגוונות והטיפול בהן כלל גם פרק שלם על לוחמת אב"כ וציוד ההגנה האזרחי, הפכתי בעיני עצמי, ההורים, הדודים והשכנים המתפעלים לפרשן-מומחה ומצאתי את עצמי מסביר להם שוב ושוב על ההבדל בין ברדס אקטיבי (עזבו) לברדס פסיבי (מסיכת אב"כ+שקית על הראש, דפוק כמו שזה נשמע) ומסיכת אב"כ רגילה, וכשנשלחנו לקבל מסיכות במרכז חירום שפתחו בבית הספר שלנו הייתי ממש מרוצה מזה שאני מקבל את הציוד הצבאי הראשון שלי אי פעם ושאני יכול להרשים את החיילות המשועממות שחילקו אותן במיומנות הלבישה של המסיכה שלמדתי מהספר ההוא. עם המסיכות נדרשנו להסתובב כל הזמן והיה מקובל לקשט את הקופסאות שלהן בכל מיני מדבקות וציורים. אני הסתפקתי בנרתיק פלסטי נגד גשם ובציור גולגולת על מכסה הקרטון.
ואז האולטימטום פקע, האמריקאים תקפו וצדאם מימש את איומיו ושיגר טילים על ישראל. חוץ מהבונוס בדמות ביטול הלימודים והרחבת שידורי הטלויזיה גם לימי שבת (פעם לא היו שידורי טלויזיה בשבת, חוץ מסרטים צרפתיים חשודים וחדשות בערבית לטובת המגזר) התלהבתי מאוד מזה שמצאתי את עצמי במה שעד עכשיו ראיתי רק בספרים, סרטים ומשחקי מחשב - מלחמה אמיתית שנראית כמו מלחמת עולם! נכון שהייתי מבוגר מספיק כדי לזכור את מלחמת לבנון הראשונה, אבל זה היה עמום ורחוק ומפחיד אבל הנה יש לי מלחמה ממש מעבר לחלון ואני מספיק גדול כדי להבין מה קורה!
הקפדתי לצפות בחדשות ולקרוא עיתונים וגם להשיג ספרים כמו "אלבום המטוסים" עם פרטים על כלי נשק. על הקיר תליתי מפה של המזרח התיכון מהערכה של שיעורי הגיאוגרפיה, שמתי עליה שקף מנייר פרגמנט והייתי מעדכן עליו את תנועת הכוחות, שיגורי הטילים ותקיפות האמריקאים. במפגשים עם חברים דיברנו על מהלכי המלחמה וכמובן כלי הנשק שנעשה בהם שימוש ונער אחד שאביו היה טכנאי מטוסים נחשב בעינינו לפרשן אמין אף יותר מנחמן שי עצמו. בלי קשר למלחמה, באותה תקופה גם הכרתי בבית הספר כמה חברים שהם חברים טובים שלי עד היום.
ואז, אחרי חודש בערך, המלחמה נגמרה. זה הרגיש הרבה יותר ארוך מן הסתם, או לפחות ככה אני זוכר. סיום המלחמה השתלב ממש יפה עם חגיגות פורים והקישור בין צדאם להמן הרשע. בשנה שאחרי זה עדיין היו פופולאריים מאוד ספרים וחוברות על מטוסים וכלי נשק והם הפכו למתנת יומולדת מקובלת. כנ"ל משחקי מחשב - מחשבים עם גרפיקה צבעונית וביצועים סבירים הפכו לנגישים ופופולאריים במהלך אותה שנה וגם אני קיבלתי אחד לבר-מצווה.
ביותר ממובן אחד, 1991 הייתה "שנת הפלאות" שלי. מלחמת המפרץ שחיזקה אצלי עניין בנושאים צבאיים שלימים הפך לעיסוק אקדמי ומקצועי, המעבר מעולם של צגי ארבעה צבעים ומחשבים שבעיקר נועדו לעיבוד תמלילים ומשחקי מכות כעורים לעולם שבו יש 256 צבעים, משחקי מלחמה ממוחשבים וקווסטים שקרה במקביל, וקצת אחרי מלחמת המפרץ ובלי קשר אליה - הגילוי של עולם משחקי התפקידים - בהתחלה משמועות ודיבורים של חברים ואז התחלת המשחק במו"ד בקופסאות בחופש הגדול של אותה שנה.
במבט לאחור, לא קרה שום דבר יותר מידי מיוחד ומגניב מבחינתי במלחמת המפרץ, אבל בפרספקטיבה של ילד בחטיבת ביניים, היא הייתה מגניבה ממש והתחברה לי להרבה אירועים מגניבים אחרים באותה שנה מופלאה.
