זהו העתק של רשימה שפרסמתי בפיד שלי לפני כמה ימים. לא מיהרתי לשים אותה כאן, כי עבר מעט זמן יחסית מאז הרשימה הקודמת שלי על פרק 4 בפודקסט.
בכל מקרה, הנה הרשימה- גם אם באיחור של כמה ימים - ובתקווה שהיא תהיה פחות קונטרוברסלית מהקודמת
דיסקליימר: כל מה שיכתב כאן, משקף את דעתי הסובייקטיבית ולא בא להעליב אף אחד/אחת או לטעון שהמשחק שלהם 'לא שווה'. כמו כן, מאחר ואני משחק בשיטות שדומות במידה מסויימת למו"ד ומקיימות את הנחות היסוד הקלאסיות שלו, אז רוב מה שאכתוב כאן, מתייחס לשיטות האלו ולא לשיטות שפועלות מהנחות יסוד שונות לגמרי.
לענייננו:
אפתח בוידוי צפוי למדי: אני לא אוהב להנחות לשחקנים חסרי-תום לב; ובתור שחקן (לא שמזדמן לי לשחק כמעט, אבל בכל-זאת), לא הייתי אוהב או מוכן לשחק עם מנחה חסר תום-לב.
אז מהו חוסר תום-לב ומתי התנהגות של שחקן או מנחה יכולים להחשב כחוסר תום-לב?
חוסר תום-לב הוא מושג שבא מהתחום ממנו אני מגיע: השדה המשפטי.
כאשר מדברים על חוסר תום-לב (למשל, במשא ומתן לכריתת חוזה או בביצוע חוזה), מתכוונים להתנהגות שהיא לכאורה 'בתחום החוקים', אבל יש מאחוריה סוג של כוונה רעה (Malice), שמכוונת בדרך-כלל להטעות או לנצל את הצד השני מעבר למה שצפוי או מקובל, גם בין שני צדדים אינטרנסנטיים לחוזה מסחרי.
למשל, מישהו מוכר דירה לקונה, אבל "שוכח" לספר לו שעל המבנה הוטל צו הפקעה של המדינה; נקבע בחוזה, שחובה מסוימת נכנסת לתוקף כאשר צד אחד שולח הודעה כתובה לצד האחר, אבל הצד האחר 'נעלם' בכוונה באופן שאי אפשר למצוא אותו ולתת לו את ההודעה עד שהמועד בחוזה עובר; וכך הלאה.
איך אפשר לתרגם את המושג לתחום משחקי התפקידים?
נראה שאותם עקרונות חלים גם כן, וחלים קודם כל על כל התנהגות שלכאורה משתמשת בחוקים (גם של המשחק וגם של הקבוצה) אבל למטרה שהיא או:
- במפורש, כדי לפגוע בחבר אחר של הקבוצה (שוב פעם מה שמוגדר כ-Malice).
- מתוך שיקולים שהם זרים וחורגים מתיאום הציפיות או מהקבוצה בכלל (שה"ם מעדיף, גם אם תוך שימוש בכלים שהם לגיטימיים בפני עצמם, שחקנית שהוא רוצה 'להתחיל איתה' או שהיא הבת-זוג שלו - למשל, ההתקלויות במבוך בנויות באופן ש"במקרה" דמות מהסוג שלה יעשה את הכי הרבה נזק, או יהיה בסיכון מופחת בהרבה להיפגע).
נראה שכל התנהגות ש'מציגה את עצמה' כאילו היא משהו אחד בתחום המשחקי, אבל בפועל מיועדת להשיג משהו אחר בכלל שאותו צד מסתיר אותו, יכולה להחשב כחוסר תום-לב משחקי.
החל מדוגמאות ברורות, כמו - שחקן אחד מפעיל את הדמות שלו באופן שפוגע או מקטין שחקן אחר, בגלל ריב ביניהם מחוץ למשחק; והמשך בדברים פחות ברורים אבל מזיקים לא פחות - מנחה שטוען שהוא "רק מקפיד על החוקים", אבל בפועל מונע מדחף חזק "לנצח את השחקנים".
מסכים בהחלט, שרצון של שחקן למקסם את ההישגים/הכוח של הדמות שלו לא נחשב בפני עצמו כחוסר תום-לב, כל עוד לא נלווה אליו אלמנט של או הטעיה מכוונת או חצי מכוונת של המנחה/השחקנים האחרים, או רצון מודע לגרום לנזק או להשפיל מישהו אחר.
אבל זה לא אומר כמובן, שרצון 'לנצח את המשחק' או 'לנצח את המנחה' הוא לא בעייתי בפני עצמו, גם כאשר הוא לא מגיע לכדי 'חוסר תום-לב'.
כאן כמובן זו דעתי האישית, וכמובן היא מתייחסת לשיטות דמויות מו"ד ודברים שאני מכיר:
אבל, אלא אם כן מדובר בשיטה שמראש מיועדת למשחק של שחקנים נגד מנחה או שחקן נגד שחקן, אם הגענו למצב שבו "השחקנים נלחמים נגד המנחה" ולהיפך, והמשחק הופך למעין משחק לעומתי, כאשר החוקים משמשים באופן דומה לחוקים במערכת המשפט שמכריעים בין צדדים מעומתים בסכסוך משפטי - עדיף כבר לפרק את הקבוצה וללכת הביתה.
לא יודע מה עם אחרים, אבל בתור מנחה (וגם בתור שחקן, בהזדמנויות המעטות שהיו לי להיות כזה), לא באתי לריב ולא באתי להתעמת ולהתנצח בלי סוף. מזה יש לי מספיק בעבודה שלי בייצוג משפטי, תודה רבה.
אם הגעתי למצב שהשחקנים שלי לא נותנים לי אמון; רצים לבדוק כל דבר בחוקים מתוך הנחה שאני מנסה לדפוק אותם; או נהנים 'לקלקל לי את התוכניות' - לא משום שהם רוצים להשיג משהו לגיטימי עבור הדמות שלהם, אלא פשוט לשם ההנאה שבהבכה של המנחה ואילוץ שלו לזרוק את התוכניות שלו לפח - אז אחת מהשתיים: או שתיאום הציפיות היה לא מספיק, או שיש בקבוצה אנשים שפשוט לא מתאימים אחד לשני (בין אם מההתחלה, או שהגיעו לזה אגב משחק).
כך או אחרת, אני אומר כאן דבר קיצוני, אבל אני מתכוון אליו - קבוצה שהגיעה למצב כזה, עדיף לה להתפרק (אלא אם כן הבעיה נובעת מחבר רעיל אחד בקבוצה, ואפשר לפתור אותה על-ידי סילוק שלו מהקבוצה, במידה ואמצעים כמו שיחה לא עוזרים). האנשים האלו רק יאמללו אחד את השני (וגם צדדים אחרים שבמקרה יקלעו לשם), ואולי גם ישרפו את החשק שלהם להמשיך בתחום משחקי התפקידים.
בכל מקרה, אני לא מעוניין להנחות לקבוצה שלא נותנת בי אמון ו/או רואה בי יריב שצריך לנצח.
זה לא סתם עיקרון באוויר, אלא אמון הוא בסיס שעליו עובדים המון מהאמצעים שאני משתמש בהם.
(למשל, בהקשר של סוגיה שעלתה בפרק של הפודקסט, לשנות נתונים אגב תנועה ולתקן שגיאות באיזון המשחק, גם לטובת השחקנים וגם לרעתם).
מכאן, לשאלות שעלו לגבי אמצעים של השחקנים ל'נצחון מהיר על התוכן'
הייתי מבדיל כאן בין שני דברים שהם שונים, הגם שהם נראים דומים:
אם השחקנים חושבים על רעיון *הגיוני* שמאפשר להם להשיג השגים מהר יותר וטוב יותר מאשר המנחה תכנן מראש - כל הכבוד להם.
למשל, הדוגמא שניתנה על כך שחבורת שחקנים הצליחה להפוך יצורים ששוכנים בחלק מהמבוך לבני-ברית במקום אויבים, כל עוד ההפיכה של היצורים לבני ברית אכן הגיונית ומתאימה לצורת ההתנהגות, מידת החוכמה והטבע של היצורים עצמם.
לעומת זאת, הייתי ממליץ למנחים להמנע מנפילה לדפוס שלו "אם זה מקורי/מגניב, זה גם יעבוד".
למשל, הדוגמא מהפודקסט עצמו - הדמות הופכת את עצמה למנהיגה של איזה שבט אנשים שחי במבוך, וגורמת להם להתאבד בקפיצה לתוך תהום, כך שהדמויות עוברות על 'גשר של גופות'.
נו, באמת? עם כל הכבוד לשחקן המקורי שהעלה רעיון כזה, די לסקור אותו במבט מפוכח, כדי לראות כמה הוא לא הגיוני ולא צריך לעבוד, מכמה וכמה סיבות.
- בני-אדם, להבדיל מקונסטרוקטים, לא ממהרים להתאבד בהמוניהם כי מישהו ציווה (ולא, אני לא מדבר על ללכת למלחמה, אלא על התאבדות ברורה וממשית). זה קיים, זה קורה, אבל זה קורה במצבים מאד מיוחדים שהם בדרך-כלל הרחק מחוץ לטווח של איזו השפעה מזדמנת של דמות על שבט שהוא פגש והקסים בדרך כזו או אחרת.
- כדי למלא תהום שהיא גם מספיק עמוקה וגם מספיק רחבה, צריך כנראה מאות על מאות של אנשים; לא איזו קבוצה קטנה שמוצאים במבוך. אם קבוצה קטנה יכולה למלא בגופות שלה תהום, כנראה היה אפשר לעבור אותה באמצעים פשוטים יותר, כמו חבל.
(וזה כמובן מעבר לקרינג' שמעביר בי עצם הרעיון של המוני גברים, נשים וילדים שמתאבדים והופכים לערמת גופות, רק כדי שאיזה הרפתקן יעבור לחדר הבא במבוך או ישיג אוצר).
אז עם כל הכבוד, ויש כבוד אדוני השחקן - התשובה היא לא. הרעיון הזה אולי מקורי מאד, אבל הוא לא יעבוד.
אותו כלל חל, לדעתי, על כל מה שאני מכנה "להרוג אותם, אבל עם צחוקים".
עד כמה שדברים כמו 'עשרה אורקים מחליקים על בננה' או 'ציפור ענקית נופלת לדרקון על הראש', העובדה שאמצעי מזיק מסוים הוא 'מצחיק' (למשל, האורק מחליק על בננה במקום על תיל ממעיד של מלכודת שאחת הדמויות בנתה), הוא לא אמור להיות יותר אפקטיבי מהתקפה רגילה מאותו סוג ומאותו משקל. ציפור ענקית שנופלת על הראש של מישהו, לא אמורה להיות שונה מסלע באותו משקל שעושה את אותו דבר - לגבי סיכויי ההתחמקות ו/או מידת הקטלניות.
החלק השלישי של אותו כלל, נוגע לעובדה שזה ששחקן המציא משהו מקורי, לא אומר שגם השה"ם לא יכול לעמת אותו עם קשיים 'מקוריים', בדרך אל הנצחון על המבוך:
אני לא מדבר כאן על לעשות דווקא, ולהחליט מראש שכל דבר שהשחקן עושה שחורג מהדרך הקונבנציונלית נכשל - אבל בהחלט, מותר ורצוי לחשוב אילו קשיים הגיוני שיעמדו גם בדרך המקורית שהשחקן המציא:
לדוגמא - עכביש קטן שזוחל במבוך אולי לא יעורר את החשד של האורקים והם לא 'במקרה' ידרכו עליו רק כי המנחה לא אוהב את הטריק; אבל במבוך, ובוודאי במאורה מזוהמת של אורקים, יש חרקים גדולים יותר, אולי לטאות או כל מיני שרצים קטנים שישמחו מאד לנשנש עכביש תועה, ויש לפחות סיכוי שהדבר יקרה.
אפשר כמובן גם להתפשר, ולתת למקוריות של השחקן לאפשר לעכביש לחשוף לעיניו איזור אחד במבוך לפני שהעכביש הופך לארוחה של לטאה או עכביש גדול יותר.
מעבר לזה, ואני עומד על-כך בדרך-כלל בשלב תיאום הציפיות: אני בגישה שהחוקים נועדו להיות עזר למנחה (ולשחקנים), אבל המנחה מוסמך לסטות או לשנות אותם במידה מסוימת, בעיקר כאשר שימוש בחוק כפי שהוא מגיע לתוצאה לא הגיונית.
מבחינתי, זה עדיף בהרבה על מירוץ אינסופי להוסיף עוד חוקים וחוקי-עזר וחוקי עזר-לעזר כדי לסתום פרצות בשיטה: זה לא נגמר; זה מסבך דברים בהמוני חוקים; ותמיד ימצאו פרצות חדשות למרות כל הנסיונות לסתום פרצות.
מהסיבה הזו, בין היתר, מאד קריטי (pun intended) עבורי שהשחקנים/שחקניות יתנו בי אמון מספיק כדי להיות בטוחים שאני פועל באופן הוגן; אין לי שום כוונה או מטרה נסתרת או לא נסתרת לנצח או להשפיל אותם - גם אם לפעמים הדברים מתנהלים לרעתם.
בכלל, חשוב לי להבהיר שאמנם סכנת המוות נוכחת תמיד והיא אמיתית (לאף אחד אין 'כרטיס זהוב' עליו כתוב 'אני דמות שחקן' שיחלץ אותו במקום שמישהו אחר מאותו סוג או אותה עוצמה היה נהרג!), אבל מצד שני - זו ממש לא השאיפה שלי להרוג לשחקנים את הדמויות. להיפך, בתור מי שמעריך מאד רקע עשיר למשחק, ומעוניין שהשחקנים ישקיעו ברקע, קרסי עלילה וסיפורים שנוגעים לדמויות של עצמם - מצב בו שחקנים מחליפים דמות כל כמה פגישות רק יזיק לי.
מצד שני - לדעתי, חלק מהמושג של "להתייחס בכבוד לשחקנים" (בעיקר כאשר מדובר בשחקנים מבוגרים ולא בחוג לילדים), זה גם לתבוע מהם לשלם על שטויות שהם עושים; להניח שהם בוגרים מספיק כדי להבין שלמעשים יש השלכות; ובעיקר, לא להתייחס לשחקנים כמו אל ילדים מפונקים שחייבים 'ריצוי מיידי', לא יכולים לסבול קצת אכזבה או תסכול, ו"הכל חייב להסתיים בשלום ועם חיוך גדול".
אבל בשולי הנקודה יש אבל - וזה אבל גדול - שחקנים צריכים לשלם על טעויות של עצמם; לא על טעויות של המנחה; ועד כמה ש"רטקון" זה אמצעי קיצוני שבדרך-כלל אני מתנגד מאד להשתמש בו, כי הוא מועך את האימרסיה המשחקית, אחד המקרים הבודדים שאולי אשקול את זה, הוא אם דמות נהרגה בגלל שהמנחה שגה בחישוב, הפעיל את החוק לא נכון או במשהו אחר.
(אם כי גם כאן, אם אפשר לתקן במהלך קוהרנטי ברמה הפנים-משחקית, כמו 'חשבתם שראנ'סיל מתה, אבל פתאום היא ממלמלת ומזיזה את היד" - זה עדיף על רטקון של ממש).
בשולי הדברים: שאלת גלגולים נסתרים ו"piling" של גלגולים מצד שחקנים
עקרונית אני בעד גלגולים נסתרים של השה"ם במצבים כמו בדיקת מלכודות וכ"ו; כיום אני לא מאד מקפיד, בעיקר כי רוב הזמן אני משחק עם שחקניות שאני מכיר שנים, ויש בין הצדדים מספיק אמון כדי לוותר על דברים כאלו לטובת זרימה של המשחק.
מה שכן, את בעיית ה"ממשיכים לעשות גלגולים שוב ושוב" שהוזכרה בפודקאסט, אני פותר פשוט על-ידי חוק בית, לפיה יש גלגול חבורתי אחד במצבים כאלו. אלא אם כן מציינים במפורש אחרת, מובן שבתוך המציאות הפנים-משחקית, מי שתבצע את עיקר מלאכת החיפוש נשוא הגלגול היא הדמות שהכי טובה בזה (למשל, הגנב או הדמות עם כשרון גילוי המלכודות הגבוה ביותר), כאשר לפעמים אני מעניק בונוס נוסף לגלגול שנועד לייצג את זה שדמויות אחרות עוזרות במלאכה.
נכשל או הצליח - זה הגלגול ואין גלגול נוסף.
ועוד דבר קטן: הזכרתי כבר בפתיל-דעה קודם, עד כמה אני מתעב את המכניקה של 'מנוחות במבוך'? ועד כמה אני חושב שהיא פתח להמון בעיות אחרות? אז הנה אני מזכיר את זה שוב.
בכל מקרה, הנה הרשימה- גם אם באיחור של כמה ימים - ובתקווה שהיא תהיה פחות קונטרוברסלית מהקודמת
דיסקליימר: כל מה שיכתב כאן, משקף את דעתי הסובייקטיבית ולא בא להעליב אף אחד/אחת או לטעון שהמשחק שלהם 'לא שווה'. כמו כן, מאחר ואני משחק בשיטות שדומות במידה מסויימת למו"ד ומקיימות את הנחות היסוד הקלאסיות שלו, אז רוב מה שאכתוב כאן, מתייחס לשיטות האלו ולא לשיטות שפועלות מהנחות יסוד שונות לגמרי.
לענייננו:
אפתח בוידוי צפוי למדי: אני לא אוהב להנחות לשחקנים חסרי-תום לב; ובתור שחקן (לא שמזדמן לי לשחק כמעט, אבל בכל-זאת), לא הייתי אוהב או מוכן לשחק עם מנחה חסר תום-לב.
אז מהו חוסר תום-לב ומתי התנהגות של שחקן או מנחה יכולים להחשב כחוסר תום-לב?
חוסר תום-לב הוא מושג שבא מהתחום ממנו אני מגיע: השדה המשפטי.
כאשר מדברים על חוסר תום-לב (למשל, במשא ומתן לכריתת חוזה או בביצוע חוזה), מתכוונים להתנהגות שהיא לכאורה 'בתחום החוקים', אבל יש מאחוריה סוג של כוונה רעה (Malice), שמכוונת בדרך-כלל להטעות או לנצל את הצד השני מעבר למה שצפוי או מקובל, גם בין שני צדדים אינטרנסנטיים לחוזה מסחרי.
למשל, מישהו מוכר דירה לקונה, אבל "שוכח" לספר לו שעל המבנה הוטל צו הפקעה של המדינה; נקבע בחוזה, שחובה מסוימת נכנסת לתוקף כאשר צד אחד שולח הודעה כתובה לצד האחר, אבל הצד האחר 'נעלם' בכוונה באופן שאי אפשר למצוא אותו ולתת לו את ההודעה עד שהמועד בחוזה עובר; וכך הלאה.
איך אפשר לתרגם את המושג לתחום משחקי התפקידים?
נראה שאותם עקרונות חלים גם כן, וחלים קודם כל על כל התנהגות שלכאורה משתמשת בחוקים (גם של המשחק וגם של הקבוצה) אבל למטרה שהיא או:
- במפורש, כדי לפגוע בחבר אחר של הקבוצה (שוב פעם מה שמוגדר כ-Malice).
- מתוך שיקולים שהם זרים וחורגים מתיאום הציפיות או מהקבוצה בכלל (שה"ם מעדיף, גם אם תוך שימוש בכלים שהם לגיטימיים בפני עצמם, שחקנית שהוא רוצה 'להתחיל איתה' או שהיא הבת-זוג שלו - למשל, ההתקלויות במבוך בנויות באופן ש"במקרה" דמות מהסוג שלה יעשה את הכי הרבה נזק, או יהיה בסיכון מופחת בהרבה להיפגע).
נראה שכל התנהגות ש'מציגה את עצמה' כאילו היא משהו אחד בתחום המשחקי, אבל בפועל מיועדת להשיג משהו אחר בכלל שאותו צד מסתיר אותו, יכולה להחשב כחוסר תום-לב משחקי.
החל מדוגמאות ברורות, כמו - שחקן אחד מפעיל את הדמות שלו באופן שפוגע או מקטין שחקן אחר, בגלל ריב ביניהם מחוץ למשחק; והמשך בדברים פחות ברורים אבל מזיקים לא פחות - מנחה שטוען שהוא "רק מקפיד על החוקים", אבל בפועל מונע מדחף חזק "לנצח את השחקנים".
מסכים בהחלט, שרצון של שחקן למקסם את ההישגים/הכוח של הדמות שלו לא נחשב בפני עצמו כחוסר תום-לב, כל עוד לא נלווה אליו אלמנט של או הטעיה מכוונת או חצי מכוונת של המנחה/השחקנים האחרים, או רצון מודע לגרום לנזק או להשפיל מישהו אחר.
אבל זה לא אומר כמובן, שרצון 'לנצח את המשחק' או 'לנצח את המנחה' הוא לא בעייתי בפני עצמו, גם כאשר הוא לא מגיע לכדי 'חוסר תום-לב'.
כאן כמובן זו דעתי האישית, וכמובן היא מתייחסת לשיטות דמויות מו"ד ודברים שאני מכיר:
אבל, אלא אם כן מדובר בשיטה שמראש מיועדת למשחק של שחקנים נגד מנחה או שחקן נגד שחקן, אם הגענו למצב שבו "השחקנים נלחמים נגד המנחה" ולהיפך, והמשחק הופך למעין משחק לעומתי, כאשר החוקים משמשים באופן דומה לחוקים במערכת המשפט שמכריעים בין צדדים מעומתים בסכסוך משפטי - עדיף כבר לפרק את הקבוצה וללכת הביתה.
לא יודע מה עם אחרים, אבל בתור מנחה (וגם בתור שחקן, בהזדמנויות המעטות שהיו לי להיות כזה), לא באתי לריב ולא באתי להתעמת ולהתנצח בלי סוף. מזה יש לי מספיק בעבודה שלי בייצוג משפטי, תודה רבה.
אם הגעתי למצב שהשחקנים שלי לא נותנים לי אמון; רצים לבדוק כל דבר בחוקים מתוך הנחה שאני מנסה לדפוק אותם; או נהנים 'לקלקל לי את התוכניות' - לא משום שהם רוצים להשיג משהו לגיטימי עבור הדמות שלהם, אלא פשוט לשם ההנאה שבהבכה של המנחה ואילוץ שלו לזרוק את התוכניות שלו לפח - אז אחת מהשתיים: או שתיאום הציפיות היה לא מספיק, או שיש בקבוצה אנשים שפשוט לא מתאימים אחד לשני (בין אם מההתחלה, או שהגיעו לזה אגב משחק).
כך או אחרת, אני אומר כאן דבר קיצוני, אבל אני מתכוון אליו - קבוצה שהגיעה למצב כזה, עדיף לה להתפרק (אלא אם כן הבעיה נובעת מחבר רעיל אחד בקבוצה, ואפשר לפתור אותה על-ידי סילוק שלו מהקבוצה, במידה ואמצעים כמו שיחה לא עוזרים). האנשים האלו רק יאמללו אחד את השני (וגם צדדים אחרים שבמקרה יקלעו לשם), ואולי גם ישרפו את החשק שלהם להמשיך בתחום משחקי התפקידים.
בכל מקרה, אני לא מעוניין להנחות לקבוצה שלא נותנת בי אמון ו/או רואה בי יריב שצריך לנצח.
זה לא סתם עיקרון באוויר, אלא אמון הוא בסיס שעליו עובדים המון מהאמצעים שאני משתמש בהם.
(למשל, בהקשר של סוגיה שעלתה בפרק של הפודקסט, לשנות נתונים אגב תנועה ולתקן שגיאות באיזון המשחק, גם לטובת השחקנים וגם לרעתם).
מכאן, לשאלות שעלו לגבי אמצעים של השחקנים ל'נצחון מהיר על התוכן'
הייתי מבדיל כאן בין שני דברים שהם שונים, הגם שהם נראים דומים:
אם השחקנים חושבים על רעיון *הגיוני* שמאפשר להם להשיג השגים מהר יותר וטוב יותר מאשר המנחה תכנן מראש - כל הכבוד להם.
למשל, הדוגמא שניתנה על כך שחבורת שחקנים הצליחה להפוך יצורים ששוכנים בחלק מהמבוך לבני-ברית במקום אויבים, כל עוד ההפיכה של היצורים לבני ברית אכן הגיונית ומתאימה לצורת ההתנהגות, מידת החוכמה והטבע של היצורים עצמם.
לעומת זאת, הייתי ממליץ למנחים להמנע מנפילה לדפוס שלו "אם זה מקורי/מגניב, זה גם יעבוד".
למשל, הדוגמא מהפודקסט עצמו - הדמות הופכת את עצמה למנהיגה של איזה שבט אנשים שחי במבוך, וגורמת להם להתאבד בקפיצה לתוך תהום, כך שהדמויות עוברות על 'גשר של גופות'.
נו, באמת? עם כל הכבוד לשחקן המקורי שהעלה רעיון כזה, די לסקור אותו במבט מפוכח, כדי לראות כמה הוא לא הגיוני ולא צריך לעבוד, מכמה וכמה סיבות.
- בני-אדם, להבדיל מקונסטרוקטים, לא ממהרים להתאבד בהמוניהם כי מישהו ציווה (ולא, אני לא מדבר על ללכת למלחמה, אלא על התאבדות ברורה וממשית). זה קיים, זה קורה, אבל זה קורה במצבים מאד מיוחדים שהם בדרך-כלל הרחק מחוץ לטווח של איזו השפעה מזדמנת של דמות על שבט שהוא פגש והקסים בדרך כזו או אחרת.
- כדי למלא תהום שהיא גם מספיק עמוקה וגם מספיק רחבה, צריך כנראה מאות על מאות של אנשים; לא איזו קבוצה קטנה שמוצאים במבוך. אם קבוצה קטנה יכולה למלא בגופות שלה תהום, כנראה היה אפשר לעבור אותה באמצעים פשוטים יותר, כמו חבל.
(וזה כמובן מעבר לקרינג' שמעביר בי עצם הרעיון של המוני גברים, נשים וילדים שמתאבדים והופכים לערמת גופות, רק כדי שאיזה הרפתקן יעבור לחדר הבא במבוך או ישיג אוצר).
אז עם כל הכבוד, ויש כבוד אדוני השחקן - התשובה היא לא. הרעיון הזה אולי מקורי מאד, אבל הוא לא יעבוד.
אותו כלל חל, לדעתי, על כל מה שאני מכנה "להרוג אותם, אבל עם צחוקים".
עד כמה שדברים כמו 'עשרה אורקים מחליקים על בננה' או 'ציפור ענקית נופלת לדרקון על הראש', העובדה שאמצעי מזיק מסוים הוא 'מצחיק' (למשל, האורק מחליק על בננה במקום על תיל ממעיד של מלכודת שאחת הדמויות בנתה), הוא לא אמור להיות יותר אפקטיבי מהתקפה רגילה מאותו סוג ומאותו משקל. ציפור ענקית שנופלת על הראש של מישהו, לא אמורה להיות שונה מסלע באותו משקל שעושה את אותו דבר - לגבי סיכויי ההתחמקות ו/או מידת הקטלניות.
החלק השלישי של אותו כלל, נוגע לעובדה שזה ששחקן המציא משהו מקורי, לא אומר שגם השה"ם לא יכול לעמת אותו עם קשיים 'מקוריים', בדרך אל הנצחון על המבוך:
אני לא מדבר כאן על לעשות דווקא, ולהחליט מראש שכל דבר שהשחקן עושה שחורג מהדרך הקונבנציונלית נכשל - אבל בהחלט, מותר ורצוי לחשוב אילו קשיים הגיוני שיעמדו גם בדרך המקורית שהשחקן המציא:
לדוגמא - עכביש קטן שזוחל במבוך אולי לא יעורר את החשד של האורקים והם לא 'במקרה' ידרכו עליו רק כי המנחה לא אוהב את הטריק; אבל במבוך, ובוודאי במאורה מזוהמת של אורקים, יש חרקים גדולים יותר, אולי לטאות או כל מיני שרצים קטנים שישמחו מאד לנשנש עכביש תועה, ויש לפחות סיכוי שהדבר יקרה.
אפשר כמובן גם להתפשר, ולתת למקוריות של השחקן לאפשר לעכביש לחשוף לעיניו איזור אחד במבוך לפני שהעכביש הופך לארוחה של לטאה או עכביש גדול יותר.
מעבר לזה, ואני עומד על-כך בדרך-כלל בשלב תיאום הציפיות: אני בגישה שהחוקים נועדו להיות עזר למנחה (ולשחקנים), אבל המנחה מוסמך לסטות או לשנות אותם במידה מסוימת, בעיקר כאשר שימוש בחוק כפי שהוא מגיע לתוצאה לא הגיונית.
מבחינתי, זה עדיף בהרבה על מירוץ אינסופי להוסיף עוד חוקים וחוקי-עזר וחוקי עזר-לעזר כדי לסתום פרצות בשיטה: זה לא נגמר; זה מסבך דברים בהמוני חוקים; ותמיד ימצאו פרצות חדשות למרות כל הנסיונות לסתום פרצות.
מהסיבה הזו, בין היתר, מאד קריטי (pun intended) עבורי שהשחקנים/שחקניות יתנו בי אמון מספיק כדי להיות בטוחים שאני פועל באופן הוגן; אין לי שום כוונה או מטרה נסתרת או לא נסתרת לנצח או להשפיל אותם - גם אם לפעמים הדברים מתנהלים לרעתם.
בכלל, חשוב לי להבהיר שאמנם סכנת המוות נוכחת תמיד והיא אמיתית (לאף אחד אין 'כרטיס זהוב' עליו כתוב 'אני דמות שחקן' שיחלץ אותו במקום שמישהו אחר מאותו סוג או אותה עוצמה היה נהרג!), אבל מצד שני - זו ממש לא השאיפה שלי להרוג לשחקנים את הדמויות. להיפך, בתור מי שמעריך מאד רקע עשיר למשחק, ומעוניין שהשחקנים ישקיעו ברקע, קרסי עלילה וסיפורים שנוגעים לדמויות של עצמם - מצב בו שחקנים מחליפים דמות כל כמה פגישות רק יזיק לי.
מצד שני - לדעתי, חלק מהמושג של "להתייחס בכבוד לשחקנים" (בעיקר כאשר מדובר בשחקנים מבוגרים ולא בחוג לילדים), זה גם לתבוע מהם לשלם על שטויות שהם עושים; להניח שהם בוגרים מספיק כדי להבין שלמעשים יש השלכות; ובעיקר, לא להתייחס לשחקנים כמו אל ילדים מפונקים שחייבים 'ריצוי מיידי', לא יכולים לסבול קצת אכזבה או תסכול, ו"הכל חייב להסתיים בשלום ועם חיוך גדול".
אבל בשולי הנקודה יש אבל - וזה אבל גדול - שחקנים צריכים לשלם על טעויות של עצמם; לא על טעויות של המנחה; ועד כמה ש"רטקון" זה אמצעי קיצוני שבדרך-כלל אני מתנגד מאד להשתמש בו, כי הוא מועך את האימרסיה המשחקית, אחד המקרים הבודדים שאולי אשקול את זה, הוא אם דמות נהרגה בגלל שהמנחה שגה בחישוב, הפעיל את החוק לא נכון או במשהו אחר.
(אם כי גם כאן, אם אפשר לתקן במהלך קוהרנטי ברמה הפנים-משחקית, כמו 'חשבתם שראנ'סיל מתה, אבל פתאום היא ממלמלת ומזיזה את היד" - זה עדיף על רטקון של ממש).
בשולי הדברים: שאלת גלגולים נסתרים ו"piling" של גלגולים מצד שחקנים
עקרונית אני בעד גלגולים נסתרים של השה"ם במצבים כמו בדיקת מלכודות וכ"ו; כיום אני לא מאד מקפיד, בעיקר כי רוב הזמן אני משחק עם שחקניות שאני מכיר שנים, ויש בין הצדדים מספיק אמון כדי לוותר על דברים כאלו לטובת זרימה של המשחק.
מה שכן, את בעיית ה"ממשיכים לעשות גלגולים שוב ושוב" שהוזכרה בפודקאסט, אני פותר פשוט על-ידי חוק בית, לפיה יש גלגול חבורתי אחד במצבים כאלו. אלא אם כן מציינים במפורש אחרת, מובן שבתוך המציאות הפנים-משחקית, מי שתבצע את עיקר מלאכת החיפוש נשוא הגלגול היא הדמות שהכי טובה בזה (למשל, הגנב או הדמות עם כשרון גילוי המלכודות הגבוה ביותר), כאשר לפעמים אני מעניק בונוס נוסף לגלגול שנועד לייצג את זה שדמויות אחרות עוזרות במלאכה.
נכשל או הצליח - זה הגלגול ואין גלגול נוסף.
ועוד דבר קטן: הזכרתי כבר בפתיל-דעה קודם, עד כמה אני מתעב את המכניקה של 'מנוחות במבוך'? ועד כמה אני חושב שהיא פתח להמון בעיות אחרות? אז הנה אני מזכיר את זה שוב.
