מפגש שתיים עשרה – להתראות, ארץ עצאפר!
החדשות על העלף המרגל שפלש לבית הפריץ הפכו במהרה לשיחת היום בעיירה היירוניה. תושבי העיירה, פליטי הכפר של מרתה ומבקרים מהמחוזות השכנים – עטים כולם כאחד על ברי המזל שנכחו במשפט ומפיצים את הידיעה לכל עבר. העיירה המנומנמת לא ראתה מאורע מסעיר כזה כבר שנים ארוכות, וההתרגשות רבה. שמועות מסמרות שיער עוברות מפה לאוזן במקומות כמו הפונדק המקומי, בשעת העבודה בשדה או בין שכנים שבאו לבקר כדי לאסוף מצרכים ולהחליף דברי רכילות. כולם דנים בלהט והופכים כל פרט בפרשה, איש איש ודעתו; חלק מהבריות תומכים בתוצאת המשפט, וחלקם נגד; חלקם מפיצים את החדשות כסיפור דרואידי ומתפלפלים במוסרי השכל, ואפילו קיים מיעוט שדאגתו העיקרית היא לשלום גגו של הפריץ. אולם הרוב המכריע מעדיף להתמקד בהיבטים ארציים יותר, שבכוח פשטותם קונים את לב ההמון: ילדים משחקים בלהיות המכשפה עצאפר שהופכת לעקרב ענק כדי להלחם במתנקש האכזרי, בעוד ההורים תמהים על הבחורה היפה מהצפון – שנראית כמו עלמה מקסימה ומעניין אם יש לה חתן...
ג'יין, מצדה, מרגישה קצת מדוכדכת אחרי המשפט. הרעיון להגלות את לֶמי ליער השחור היה נראה לה מבריק בשעתו, והיא באמת ובתמים סברה שבכוחה להפתיע את כולם ולהציל את חייו; או אז יוכח לכל שהצדק האימפריאלי נעלה על המנהגים הברבריים של אנשי הדרום, וכי הקוד האבירי מביא ישועה עד קצות תבל – אפילו בעיירה נידחת ועלובה כמו היירוניה! חשוב מכך, זו הייתה אמורה להיות שעתה היפה ביותר כאבירה שמצאה מחדש את דרכה... כמה התאכזבה כשהדברים השתבשו! הדממה שהשתררה בקהל, הזעזוע על פניה של המכשפה, ההסברים, ההשפלה, וגרוע מכל – הזלזול המוחלט במבטו של למי, שלא האמין בה מן הרגע הראשון... אמנם לא אכפת לג'יין ממעמדה בקרב תושבי האזור, ולמען הסדר הטוב נספר שהתקלה כמעט נשכחה מליבם, ועדיין במשך ימים אחדים היא נמנעה מלהראות את פניה בציבור. בזמן הזה ג'יין הרהרה בשגיאותיה, שנבאו מפזיזות מטופשת מאז שהחליטה לחזור בתשובה. אחרי הכל מדובר באותם כפריים בורים שהתנגדותם לאבירים מוכרת לה היטב, והתקווה שתלתה בהם הייתה די מוגזמת. בהחלט, נוזפת בעצמה הלוחמת, את התוצאה האומללה אפשר היה לצפות מראש, ואלמלא נסחפה בצורה כה ילדותית היה בכוחה לעשות זאת. להבא היא תיגש לחובותיה האביריות בגישה יותר מאופקת ושקולה; אחרי הכל עבר זמן רב מאז שיצאה למשלחת והיא כבר הספיקה לצבור ניסיון, לכן לא הולם אותה להתנהג עוד כמו אבירה צעירה ותמימה, והפתרון הזה מפייס את ג'יין ומרומם בחזרה את רוחה.
====
ימים אחדים חולפים לאיטם, ואיתם התחלפה שיחת היום: מתיאס, שיצא להזעיק עזרה מהעיר השכנה, חזר לעיירה. הדרואיד הזקן התעלה על כל הציפיות וחזר בראש צבא גדול, כמותו לא נראה באזור כבר דורות רבים. שלושת ההרפתקנים עומדים לצד הרחוב הראשי, מביטים בחיילים המאובקים הצועדים להם בסך. "תשע עשרה, עשרים..." סופרת המכשפה ביראה "עשרים ותשע, שלושים... וזה עוד לא הכל! נראה לי שמתיאס חזר עם מעל ארבעים איש!" עוברי אורח מצטופפים מכל עבר, אף הם מביטים בפליאה במחזה המרשים ורב העוצמה וממלאים את הרחוב בבליל דיבורים נמרצים. זהו רגע היסטורי עבור העיירה הקטנה, ובו רק ג'יין נותרת אדישה וכמעט משועשעת; החיילים, חמושים בנשק קל ובמקרה הטוב גם שיריון פח זול, נראים בעיניה כמו חבורת איכרים מרופטת שהכינוי 'מיליציה' הולם אותה בדוחק. היא נזכרת בלגיונות האמפריה והמצעד הקיסרי השנתי, מצעד מפואר המונה רבבות חיילים, עטויים בשריונות בוהקים וצועדים בסדר מופתי במעלה השדרה המרכזית בבירה. במהרה ג'יין נאלצת להרגיע את המכשפה הנסערת, וכשמישהו לידם מזכיר בפליאה את המילה 'צבא' – היא מתאפקת שלא לצחוק בקול.
מאוחר יותר נפגשת החבורה עם מתיאס בנוכחות הפריץ, כדי לסכם את פרטי המסע צפונה שתכננה המכשפה. הכל מסכימים שלאחרונה התרחשו באזור אירועים חסרי תקדים, מהופעת התנים ההולכים על שתיים והבריונים בשריון, דרך בגידת האורקל ועד תחבולותיו של העלף המרגל, ודומה שעל כל אלה מעיבה נוכחותו המאיימת של הזר המסתורי. מסע לבירת האמפריה הוא בהחלט מעשה קיצוני ויוצא מגדר הרגיל, אך בזמנים קשים כאלו נראה מתבקש. יתר על כן הרוחות עדיין מתעקשות להשיב את החפצים שמתיאס גנב בצעירותו מכל רחבי האמפריה, למרות שחלפו מאז שנים רבות וכיום הדרואיד מבוגר מכדי לשוב. אם כך מסתמן שמסע צפונה הוא עניין הכרחי ודחוף, ושאין מתאימה למשימה מן המכשפה עצאפר. באשר לסוגית הייצוג, מקובל על כולם שמרתה תשמש כשגרירה עבור האזור שלה והאזורים של הדרואידים השכנים, לרבות העיירה היירוניה. אין טעם לייצג את רוחות היער השחור, מתעקש מתיאס, שכן דעתן הפכפכה וממילא כוחן חלש באמפריה. פרט לכך מרתה עברה לאחרונה את מבחן הרוחות ולכן אין סיבה שהן יעוררו קשיים בקרוב, כל שכן בנוכחות צבא המונה עשרות חיילים חמושים כהוגן. בינתיים, ימשיכו האחים ג'ים וביאטריס למלא את מקומה של מרתה בהנחייתו של מתיאס. כך ממשיכים הצדדים ודנים בכל פרטיה הרבים של המשימה המורכבת, מקטן ועד גדול. הדרואיד הזקן מספר למרתה מהיכן נאספו החפצים השונים כדי שתוכל להחזירם, אולם הסבריו אינם מועילים לה כפי שקוותה; רוב זכרונותיו מסתכמים בתיאורים עמומים על 'ערים גדולות ורחוקות בצפון', כי הפרטים המדויקים מימי נעוריו נשכחו מדעתו מזמן. עם זאת מרתה לא מתרה יותר מדי בשותפה הוותיק. ידוע לה שעברו מאז עשרות שנים, וטבעי שבינתיים ערי האמפריה האדירות יתערבבו לבליל אחד בזכרון, שכמוהו כחלום רחוק בעיני בן ארצות הדרום שמעולם לא התרגל למחוזות זרים כל כך. "והאם החפצים מסוכנים??" מנסה שוב המכשפה "מה עושה אלת הברזל שמפיצה קסם תואבה...?" "אין לי מושג מה הם עושים" מגרד הדרואיד בראשו "אבל אני אישית נגעתי בהם ולא הייתה בעיה... אהמ, אלה, את אומרת? אולי את מתכוונת לענבל..? אספתי אותו מפעמון בעיר ההיא שקטנה יותר ביחס לאחרות, אהמ, כן, ואפילו יותר רחוק בצפון. היו באזור ההוא הרבה גמדים אם אינני טועה, או שאולי זה היה בעיר עם הצלחת...?" בצר לה מסתפקת המכשפה בהסברים החלקיים הללו ומתנחמת בעובדה שלפחות תוכל להסתייע בעזרתה של ג'יין, המגיעה מהצפון ומכירה את האזור היטב. לבסוף מורה הפריץ לטימותי שיספק להרפתקנים שלושה חמורי מסע כדי לסייע להם במסע הארוך, ואז נועל את הישיבה.
===
"נותר להסדיר רק עניין אחד" מודיעה המכשפה בחגיגיות, "והוא להורות לכפריים שלי שאפשר, סוף כל סוף, לחזור הביתה!"
שבועות ארוכים עברו מאז ננטש הכפר הקטן למרגלות היער השחור, כשתושביו עברו לחיות כפליטים בהיירוניה עד יעבור הזעם. בזמן שחלף הם התקבלו ברוחב לב מצד שכניהם בעיירה, אך הגעגוע לבית חם, גינת ירק מזמינה ומנה שבושלה במטבח מוכר לא נשכח מליבם. כאשר ראו את מרתה מתרוצצת בכל הסביבה ומדברת על מסעות לצפון החלו הספקנים לחשוש מימים קודרים העומדים בפתח, וכי בקרוב יתוודע שהגלות אינה זמנית כלל וכלל. מה גדולה אפוא הייתה ההקלה למשמע הבשורה המשמחת: הנה הועמדו הספקנים על טעותם, ובשעה טובה אפשר לחזור לכפר!
האנשים עושים את דרכם דרומה בעליצות, נושאים את מטלטליהם על גופם או על גבי בהמות מסע צנועות. הם מובלים בידי לא אחרת מגברת עצאפר, לאחר שנעדרה במשך תקופה ארוכה לטובת מסעות מסתוריים המכריעים – כך מספרת השמועה – את גורל האזור כולו. כל חייה סבלה מרתה מהמוניטין המפוקפק של שושלת עצאפר, ומהעלילות הנבזיות שהופצו עליה ועל קודמיה בתפקיד. הרי כולם אומרים שהמכשפות הללו אינן שפויות בדעתן, והמזג הרע שמרתה ניחנה בו בוודאי לא הועיל לשמה הטוב. אך הנה פתאום, כשהימים קשים והשעה דוחקת, המנהיגות הקשוחה והמחוספסת של המכשפה מקנה בציבור תחושת בטחון מעודדת. אולי בכל זאת שפר המזל על הכפר הקטן, שזכה לנציגה כה ממולחת הצועדת בראשו..? לצידה פוסעים זוג מלוויה הנאמנים, זרים שמוצאם בארץ רחוקה שכנראה באו לחזות מקרוב בפועלה של המכשפה האימתנית שלהם. על כל זה מגיבה מרתה בפנים אטומות; דעתה מוסחת מענני סערה המתגבשים במרחק, ופרט לדברי עצה תכליתיים המופנים לאחד, נזיפה הניתנת באחר או תיקון לקחים דרואידיים המצוטטים באופן לא מדויק – המכשפה שומרת על נימה ממלכתית ומאיימת כפי שנהגה תמיד. בתום צעדה ממושכת מגיעה השיירה לכפר הנטוש, ובהדרגה מתפזרים התושבים להשיב את חפציהם לבתים ולהתחיל במלאכת השיקום. עוד שעה קלה חולפת, ואז מרתה אוספת את כולם ומורה להם להתכנס סביבה. הם עושים כן, והיא נושאת דברים באזני קהל מתוח המאזין לה בדריכות. היא מספרת על ההתפתחויות האחרונות המחייבות אותה במסע ארוך מאי פעם, כי סכנה גדולה מתגבשת במרחק; על עתיד הכפר שעדיין מוטל בספק, ועל כך שהיא אינה יודעת אם המשימה תושלם בהצלחה או מה יעלה בגורלה שלה; אולם בינתיים הרוחות צפויות לנוח – והיא משאירה את הכפר בידיים טובות. "אם לא אחזור עד החורף הבא" מסכמת המכשפה "סימן שלא אחזור לעולם. ג'ים וביאטריס ידאגו לכם לעניינים השוטפים ומתיאס עצעבה יבוא אם יקרה משהו חמור. מעבר לזה... אני מאחלת לכם שלום ונקווה שגם להתראות". היא מסיימת את דבריה, מתעכבת לרגע בדממה ונועצת בכולם מבט נוקשה אחרון. חלק מהנוכחים מרכינים את ראשם במבוכה, אחרים תולים בה עיניים מודאגות. אך פתאום, צועד קדימה ג'ון סיניור הנפח. הוא מישיר מבט למכשפה, ולשם שינוי קולו הרועם נשמע בנימה של רצינות תהומית ויראת כבוד. בהתרגשות כנה ובשקט הוא אומר את דבריו, ובכל זאת, כל הסובבים שומעים אותו היטב. "עצאפר, אין מילים שיוכלו להביע עד כמה אנחנו אסירי תודה... אני חושב שאני מדבר בשם כולם כשאני אומר את זה. אחרי הכל אנחנו לא תמיד עושים לך חיים קלים ו... חבורת חמורים כמונו לא ראויה למכשפה נהדרת כמוך! אני יודע שלפעמים אנחנו נשמעים כפויי טובה, אבל סמכי עליי שכולנו מרגישים ככה, ובקיצור, טוב... נתגעגע אליך, עצאפר!!" אחר כך מושיט הנפח המבוגר יד עוצמתית ועבה ולוחץ את ידה של מרתה בחום, ולכך מצטרף הקהל בהסכמה נרגשת ודברי תודה משלו. העולל הצעיר ממשפחת אצטרובל אף עוזר תעוזה ומחבק את המכשפה הנוראה, ורכי הלב שבחבורה שוב אינם מתאפקים ומזילים דמעה. זמן רב נמשכת הפרידה, ובוודאי יותר זמן מכפי שמרתה צפתה, אולם בחלוף שלל דברי עידוד ונפנופי פרידה עוזבים השלושה לדרכם. כך חוזרים ההרפתקנים לצעוד בחברת שלושת חמוריהם החדשים בלבד, ופניה של המכשפה נותרות אטומות כשהיו. רק במרחבי הדרך, לאחר שהכפר הקטן נעלם הרחק מעבר לאופק, היא מרשה לעצמה רגע של נחת. או אז, דמעה שקופה מנצנצת בעיניה המאיימות.
====
השלושה מחישים את צעדיהם, ותוך שעות ספורות מגיעים לעץ הבודד המסמן את מחצית הדרך בין הכפר לעיירה. "שלום לך בוב!" קורא טיקי בפעם האחרונה לעבר העץ היתום, על פניו חלפה החבורה פעמים כה רבות שכבר הספיקה להעניק לו כינוי חיבה. המקום מתאים למנוחה קצרה, וההרפתקנים מניחים את הציוד ומותחים להם רגליים. טיקי ניגש לעץ הבודד ומניח לידו מנחה, אליה הוא מוסיף דברי ברכה עלומים בשפת אבותיו. כשהוא חוזר, ג'יין פונה למרתה בהיסוס. "אהמ, אז, מרתה..." מגששת הלוחמת בזהירות "יפה שאת כבר לא המכשפה הרעה שחוטפת ילדים ביער..."
"כן" משיבה המכשפה בזעף. היא ניגשת לעץ ובשתי תנועות חדות חורטת עליו סימן בצורה של איקס, מפנה מבט אחרון לאחור, ופונה חזרה לשביל. "טוב, נזוז?? אין לנו זמן לבזבז! להתראות, ארץ עצאפר!"
