רשומות "לב הנווד" - מפגש 12: להתראות, ארץ עצאפר!

[אורי ט]

רשומות קמפיין "לב הנווד" - מו"ד 5​

תוכן עניינים:

1. הקדמה ורקע לדמויות.
2. מפגש ראשון - אי שם בארצות הספר...
3. מפגש שני - חששות אוחזים בהיירוניה.
4. מפגש שלישי - מבחן הרוחות.
5. מפגש רביעי - תנים מדברים.
6. מפגש חמישי - החזרה הביתה.
7. טבעת יקרה מאוד - מיהו הארוס של ג'יין? [פוסט הרחבה]
8. מפגש שישי - המכשפה והאורקל.
9. מפגש שביעי - צל הנווד.
10. מפגש שמיני - מרדף בארץ עצזית.
11. מפגש תשיעי - הצנצנת.
12. מפגש עשירי (חד"פ) - מעשה בשלושה גמדים.
13. מפגש אחד עשרה - המרגל.
14. מפגש שתיים עשרה - להתראות, ארץ עצאפר!

---סוף המערכה הראשונה---




הקדמה:
אז, כדי שאוכל לערוך את הודעת הפתיחה בלי להטריד את נרוב אני פותח מחדש עץ לרשומות קמפיין "לב הנווד" (מו"ד 5). המשחק מתרחש בעולם פנטזיה גנרי שנבנה על בסיס פרטי מידע שהשחקנים נתנו למנחה. לא כולם יודעים מה התוכן שמסרו השחקנים האחרים; יש למשל שחקנית שהיא היחידה שמשחקת אלף, לכן היא שותפה מלאה במידע על האלפים והתרבות האלפית בעולם. עד שהפרטים האלו יתגלו במשחק המנחה מסתיר אותם מהשחקנים האחרים. כך, כשהמידע יהיה רלוונטי, הם באמת יגלו חלק חדש ומפתיע בעולם.

כמו כן, הרולפליי של הדמויות הוא חלק משמעותי בקמפיין ולרוב מקבל עדיפות על אתגרים וקרבות. אני מנסה לבטא את זה ברשומות, ורוב הדיאלוגים, המחשבות והניואנסים שאעלה לכאן הם ציטוטים מדויקים או השלמות קרובות למה שהתרחש בפועל.

קרדיטים: רוב הקטעים נכתבו על בסיס הרשומות שנרוביאן, המנחה, כותב ומעלה לפייסבוק. אחר כך אני מעתיק את הרשומות שלו ומעביר בהן עריכה, בעיקר במטרה להוסיף רולפליי ואווירה. הסשן הראשון והרקע של מרתה נכתבו באופן בלעדי ע"י נרוב, והחל מהסשן השני נוספת גם העריכה מצידי. קצת סלט, אבל מהמפגש השלישי סדרנו את חלוקת התפקידים ומשם סגנון הכתיבה אמור להתייצב.
האיורים (והסרטון!) המהממים הם בחסותה של ליאור, השחקנית של טיקי.


הדמויות:

טיקי - אלף קוסם ובוטניקאי.
מרתה עצאפר - בת אנוש, דרואידית ומכשפה כפרית.
ג'יין - בת אנוש, לוחמת ושרלטנית.


הרקע של טיקי וג'יין כתוב בספוילרים, משום שהם שומרים את רוב הרקע שלהם בסוד עד סביבות סשן 6. לכן, למי שרוצה לעקוב אחרי הגילויים בזמן אמת - מומלץ לקרוא רק את הרקע של מרתה.


1. מרתה עצאפר (בת אנוש, דרואידית, מכשפה כפרית):



משפחת עצאפר חיה בבקתת על גבול היער השחור עוד לפני שהכפר קם. דורות של ילדים גדלו בפחד מהנשים המשונות שחיו שם, ודורות של אנשי כפר פנו אליהן כמוצא אחרון כשמחלה, לידה קשה, סכסוך בין משפחות או חיות רעות התגלו כבעיות בלתי פתירות. מספר הבקתות והנשים השתנה עם הדורות – לפעמים הן היו שלוש, לפעמים שתיים, ולפעמים רק אחת, אבל תמיד הייתה עצאפר בשולי הכפר. יש שאומרים שהן משגיחות על הכפר, שלא יתפשט לתוך היער השחור.
ויש שאומרים שהן שומרות על היער השחור שלא ייכנס לכפר.

מרתה עצאפר היא המכשפה האחרונה בשושלת עתיקה ומכובדת ששמרה על מפתן היער השחור מזה שנים. למרבה הצער, היא חושדת שהיא גם האחרונה. היא לא ירשה הרבה מהכוחות האיומים של אמא שלה, והאשה המטורפת הפכה לנחש ענק לעת זקנה וזחלה למעמקי היער לפני שנים. הייתה לה תחושת בטן רעה כל הסתיו. כשהעורבים של בית הקברות הישן סירבו לדבר איתה לקראת היום הקצר ביותר, היא ידעה שהרוחות כועסות. כמו תמיד, היא חשבה לברוח, לוותר, לשבור את השבועות העתיקות ולחפש חיים בלב אחת הערים, היכן שהרוחות לא יוכלו להריח אותה בצחנת העשן והברזל.

היא נכנסה ליער השחור, ויללה אל הירח. הרוחות שלחו אחריה ארבעה זאבים, והיא קשרה אותם בשורשים ושרפה אותם באש. בעשן היא קראה את התשובה לשאלה שלה.
לרוחות נמאס מההסכם העתיק. הן רצו לפרוץ את מעגל האבנים התוחם את גבולות היער ולכסות שוב את ההרים מפסגה עד משעול.
מרתה קיללה אותן. "בוגדות, שוברות שבועה, פחדניות ללא פנים!"
והן באו בעצמן, לובשות זאב בלהות כגוף. מרתה והזאב נעלו מבטים. אף צד לא מצמץ עד אור הבוקר.

עם עלות השחר, הרוחות נקבו במחיר שלהן.
מרתה הסכימה.

***

כשבן הנפח הגיע בצהריים לבקתה בשביל לבקש בעצת המכשפה, הוא מצא את הבקתה נעולה, עם שלט על הדלת:

"יצאתי לחופש. אחזור בחג הקציר.
מרתה עצאפר

נ.ב.
אם אני לא חוזרת, עדיף לברוח בסתיו. החורף הבא יהיה האחרון"

***

מרתה עצאפר היא בת אנוש דרואידית שעבדה שנים על תקן המכשפה הכפרית. עוד נראה לאן היא תגיע - ואם היא תגיע לשם בזמן.

***

תוכן על העולם שהוסיף השחקן של מרתה עצאפר:

דרואידים וסיירים - עוד לפני האימפריה, בני האנוש חיו לפי הדרכים העתיקות של הדרואידים. אלו נשאו ונתנו עם הרוחות במשא ומתן - לעתים משא ומתן קשוח ביותר, ולעתים תוך ניצול הסכסוכים הפנימיים בין הרוחות. האימפריה ניסתה לדכא את הדרכים הללו (לא באלימות, אבל הביעה מורת רוח מופגנת). בשולי האימפריה עוד שילבו מנהגים דרואידיים, אבל בערים הגדולות הדרכים העתיקות אבדו.

הרוחות - ארצות הפרא וחיות השדה נשלטות על ידי הרוחות המקומיות. אלו ישויות של טבע פראי ולעתים אכזר. בתקופה הנוכחית הרוחות אינן מעיזות להתקרב לערים הגדולות, היכן שבני האנוש ודרכי האימפריה הצליחו לכבוש את ארץ הפרא ולהמעיט את כוחן. בבוא הזמן, אם עיר מדרדרת מחוסר טיפול, הטבע משתלט עליה בחזרה והרוחות חוזרות.

הערות נוספות מצד השחקן ("The Time"):
בחסותה של ליאור, השחקנית של טיקי, יש לנו גם איור מרהיב של מרתה אפרעץ. ההשראה למרתה, כמובן, היא גרני רוחשעוורה מעולם הדיסק. היא דמות כל כך כיפית לשחק אתם לא מבינים! לקחתי את הכשרון שנותן התמחות לאיום ובגדול אני פשוט מסתובב ונועץ באנשים מבטים מזרי אימה כל היום. יש בסביבה דרואידים בדרגות חמש ושבע עם כוחות קסם אדירים אבל למרות שמרתה היא כולה ברמה 2 היא סובבה אותם על האצבע הקטנה כי היא מקפידה תמיד להיראות כאילו היא יודעת מה היא עושה והיא מעוררת חיל ורעדה בכל מה שזז.
הרקע שלה הוא רקע תפור בדיוק בשבילה שנרוביאן אישר ברוב טובו -

: Background - Wich
The villagers fear you and respect you equally, for most part, but you don't care, there's work that someone have To do and no one else will.
No one but the Wich
Tools: poisoning, cooking
Proficiencies: insight, perception
Feature: Witch's eye
When you look at someone with the Witch eye, he feel that you know many dark things and that you are no stranger to the ancient ways. Though they might fear you, commoners will extend you every courtesy and do their utmost not to offend you. Unless you have shown yourself to be a danger to them (or outsider with more social standing than you told them to), they will never take up arms to fight against you.

2. ג'יין (לוחמת, בת אנוש, שרלטנית):

ספוילר

בלב ארצות בני האנוש שוכנת פאר-תרבות, הבירה הגדולה והמפוארת של האימפריה האנושית. בין החומות הגבוהות של הקסקרטינים ובין ששת המגדלים של ארמון הכס ושל חמש הכנסיות, חיים בני האנוש שעוד לא לחלוטין הפנימו שהם בסך הכל עיר מדינה שתור הזהב האימפריאלי שלה חלף.
אמת הדבר, שאיש לא זוכר מתי עלו מיסים מהערים הרחוקות. נכון שהקסקרטינים העתיקים גדולים מדי ביחס לגודל הצבא שאותו הם מכשירים. האלים לא דיברו ישירות עם מאמיניהם כבר מאה שנים לפחות. אבל האימפריה נצחית וחיי האדם קצרים: "אלו לא פרפורי הגסיסה, אלא בסך הכל תנומה קלה. היא תעבור בקרוב!"
ג'יין היא בת לשושלת ארוכה של אבירים, ממסדר "המעגל הלבן" שבסיסו מצוי בבירה.
סביה עוד בטוחים שהאימפריה תוססת. אביה ואמה מודים שאמנם היא נחלשה, אבל בקרוב יהיו מוכנים שוב הצבאות לצאת אל גבולותיה ואל המחוזות המרוחקים. הצעירים? בני דורה של ג'יין גדלו מינקותם על האידיאל הזה. הם יהיו אלו שיובילו את הכיבוש המחודש. הם ייצאו בשם ההקיסרית והאלים ויסלקו שליטי מחוז סוררים, יגנו על האיכרים ויחדשו את תהילת הממלכה.
ג'יין עצמה נועדה עוד מההתחלה לגדולות. המבט בעיניה הגדולות ותוואי פניה העדין מעורר באנשים תחושה של טוהר ואצילות נפש. תמיד נראה היה שיש לה מזל יוצא דופן, והיא הצטיינה בסיוף ובקשתות למרות שלא זכתה במבנה הגוף השרירי של הוריה. בבית האמינו שהיא צריכה לגשת ללמוד באחת מהכנסיות של אלי הסדר, אבל ברגע שנחו ידיה על החרב החלו האבירים האחרים מתלחשים שעתידה מצוי בשדה הקרב. משהו בה הזכיר לכולם את האגדות על הפלאדינים שייסדו את מסדר המעגל הלבן, למרות שאף אחד לא זכר מתי לאחרונה החזיק אביר בכוחות קדושים בזכות טהרתו. ג'יין נשלחה אל הקסקרטינים כדי לעבור הכשרה באומנות המלחמה ולקחת על עצמה את השבועות המסורתיות.
בהגיעה לגיל 20, הוא גיל הבגרות במסדר, היא יצאה יחד עם פלוגה של אבירים אחרים הרחק דרומה - לשליחותם הראשונה. משימתם הייתה להביא כסף ובעלי מלאכה אל הכנסיות המרוחקות, להצית את התקווה באיכרים, ולהפיץ את דבר גדולתה של האמפריה הישנה.
אך בהגיעם ליעד הם לא מצאו את מה שקיוו. הערים הרחוקות התנהלו כערי מדינה עצמאיות עם קשרי מסחר ביניהן, והן לא התעניינו עוד בצו הקיסרי. בחלקן הוחלפו המושלים במועצות של זקני האיכרים, ובאחרות החלו המושלים מתקראים "מלכים". התושבים עצמם החלו עובדים את הדרכים הישנות של הדרואידים. הכוהנים של אלי הסדר שמרו על האמונה הטובה - אבל הם סרבו לקבל את מעמדה של הקיסרית. והגרוע מכל - כולם ראו את אבירי המעגל הלבן כמטרד חיצוני שבא להתערב בחייהם.
שנה של מסעות דרומה הובילה לשנתיים של מאבק חסר תוחלת בשודדים, בחיות טרף ובעיקר בפשוטי עם בורים שמסרבים לקבל את המשלחת בכבוד הראוי לאבירים. חברי המשלחת הפסיקו לצפות ליחס אוהד והחלו לפעול בכוח ובאיומים, אך שוב ושוב היו האיכרים והשליטים המקומיים מהתלים בהם. הם היו מגינים על הדרואידים. הם היו מכחישים פעילות של מכשפות. הם היו מסרבים לקיים את מצוות המעגל הלבן. מנהיגי המשלחת נפלו בזה אחר זה, ובחלוף הימים החלו האבירים העייפים לתלות את תקוותם בטוהר שהקרינה ג'יין. היא הפכה לאור אשר מוביל אותם בחשכה, בעודה עוברת איש איש ומנסה לעורר את רוחו מחדש. היא אמרה להם שהאלים מכוונים אותם לעבר התהילה: מתוך השעה הקשה יהפכו לגיבורים, יעמדו במבחן, ודורות העתיד עוד ישירו עליהם בלדות.

אך בתוך תוכה ג'יין הרגישה אחרת. האלים לא דיברו אליה והיא לא חשה באף כוח עליון שיתן לה הכוונה. נדמה לה שדעתה נטרפת; היא מסתירה זעם גובר והולך כלפי פשוטי העם כפויי הטובה, וכלפי חבריה הנפסדים שמתגלים במלוא עליבותם. פתאום היא נהנית מתחושת הפורקן שאוחזת בה עת שהיא נועצת את חרבה בשודדים. היא מפחדת מזה. אך מעל לכל היא מפחדת מייאוש מחניק, כזה שמקנן בה מאז שהייתה ילדה ועכשיו פורץ במלוא העוצמה...

יום אחד נוספו לצרותיה של הקבוצה המדוללת משרתי אופל. מכשפות צפו בהם מהחשכה וכוהנים של אלי האופל חסרי השם עקבו אחריהם. גרוע מכולם היה כוהן של הנווד, שהתחזה לקבצן עלוב. תמיד היו רודפים אחריו, בכל פעם בתחפושת אחרת שלבש. תמיד הוא היה חומק מהישג ידם, והכל בגלל האיכרים הבורים והתירוצים שלהם. "זה בסך הכל קבצן", "זו אמי הזקנה", "זה הדרואיד המקומי", "אין כאן מכשפים, הסתלקו מפה!"
לילה אחד היא תפסה אותו.
ג'יין עמדה לבדה על המשמר כאשר הגיע הכוהן המסתורי של האל הנווד. הם צפו זה בזה ממרחק. מחשבה חדשה עלתה בה: היא תמיד שמעה כמה נוראים הם כוחות האופל, אבל הנווד מעולם לא נחשב לרשע באמת. הנווד הוא אל של שינוי...
אין באמת אימפריה, וגם אלי הסדר אינם. אולי מתחיל לקום סדר חדש ושונה? ג'יין לא יודעת מה הוא יהיה, אבל נמאס לה לכלות את חייה במאבק על שימור מה שהתיישן ומת. היא רוצה חלק בעתיד החדש, אבל חושש ממה שהוא צופן... אולי בכל זאת ערכי האבירים נכונים? אולי כוחות הרשע מבקשים לדרדר אותה, אחרי שגזרו עליה להפוך למפלצת שבה נועדה להלחם...?
הדמות המסתורית פנתה הלאה וחמקה אל החשיכה. ג'יין מיהרה אחריה אך מצאה רק קמע ברזל קטן, וניחשה שהוא הסמל הקדוש של הנווד.
לאחר רגע של התלבטות, היא עוזבת את חבריה האבירים ומסתלקת אל החושך. היא תתפוס את הכוהן של הנווד ותגלה מהו הסדר החדש שיקום. היא תהיה חלק מהעתיד. בינתיים, היא תהיה אף-אחת, שכירת חרב נודדת.

מתחת לכפפה השמאלית ג'יין מסתירה שתי טבעות שאותן היא עדיין לא מסוגלת להשליך. הן מסמלות את עברה שרודף אותה; ראשונה היא טבעת החותם של מסדר אבירי המעגל הלבן, והשנייה טבעת אירוסין, שניתנה לה מידי אהוב ליבה טרם יציאתה למשלחת. הוא מחכה לה אי שם בבירה, וכמו יתר חבריה הנבגדים כנראה גם לא מעלה בדעתו כמה שהיא הספיקה להשתנות...


=======

דת וממשל באימפריה (נכתב ע"י נרוביאן בהשראת התוכן שהוסיף השחקן של ג'יין):
האמונה מספרת כי פנתאון אלי הסדר ריחם על הגזעים התבוניים, שהיו נתונים לחסדיהן של רוחות הטבע האכזריות והחייתיות. הוא הקנה לבני התמותה ידע חקלאי, אומנות ומלאכה, והניח בפניהם את היסודות לייסוד חברה הוגנת, צודקת ומתקדמת. כנגד אלי הסדר שני כוחות מסכנים את המאמינים: רוחות הטבע, שהחזקות בהן רוצות להחריב את התרבות האנושית ולהשיב את בני התמותה למעמד של קופים זקופים, והרביעייה האפלה - אלים רשעים שהודחו מפנתאון הסדר ושמם נלקח מהם. הם חלשים מכדי להילחם בפנתאון אך זוממים להשחית את המאמינים.
פנתאון אלי הסדר מורכב ממועצת החמישה ומאלה שישית שאינה חלק מהם אך נחשבת בת-בית ואוהבת את בני האנוש: אראתיס (אלת התרבות, ההתיישבות והפיתוח), היירוניוס (אל הצדק והגבורה), מוראדין (אל המלאכה וחרשות הנשק), פיילור (אל השמש, הרפואה והחקלאות), וי-ג'אס (אלת המשפט והאלה השומרת על המתים, הנחשבת חסרת רחמים אך הוגנת).
האלה-התעלולנית אוונדרה (אלת המסחר והמזלות) נחשבת נספחת לפנתאון משום שהיא אוהבת את בני התמותה ומגינה עליהם.
הרביעייה האפלה: החרון (אלת הנקמה, הטירוף וצרות-העין), היריב (אל החמדנות והיוהרה) והמשחית (אל הבוגדנות והקסם האפל). בנוסף ישנו או ישנה הנווד (אל או אלת ההתבודדות, התוהו והשינוי), שאינו מרושע אך הוא מוזר, מסוכן ולא צפוי - מספיק כדי שאלי הסדר יסלקו אותו מעל פניהם. ארבעת האלים הללו מדיחים את התרבות הצודקת לדרכים רשעות ועלולים להפוך אותה לגרסה מעוותת וחסרת צדק של עצמה.
אלים נוספים: כתבי הקודש מתייחסים לאלים נוספים, חלקם חזקים מהפנתאון והיו מעורבים בבריאת העולם ובמלחמות האלים, אך אלו טובים לסיפורי משלים בלבד. רוב האלים אינם מתעניינים במתרחש בעולם החומרי.
האימפריה נשלטה בעקרון על ידי המשפחה הקיסרית, וזו מינתה שרים, מצביאים ומושלים בפרובינציות מתוך מעמד האצולה. האצילים הם בעלי הקרקעות שנדרשים לדאוג לנתיניהם. בפועל, כל האצילים עד וכולל המשפחה הקיסרית נהנו ממעמדם כל עוד האלים הסתכלו עליהם בחיוב. משום כך, הכוח הפוליטי החזק ביותר היה דווקא הכנסיה של אלי הסדר, אך זו פעלה בהתחלה לפי ההוראות שנמסרו לה (בדרכים עקיפות) מהאלים. ככל שחלפו השנים האלים והכוהנים דיברו פחות אלו עם אלו. לא ברור אם זה בגלל שהאלים החלו לשתוק או בגלל שהכוהנים נעשו לא-ראויים. במאתיים השנה האחרונות, גברו מאוד משחקי הכוח בין האצילים והכוהנים ובין הכוהנים לבין עצמם, וקולם של האלים נדם כליל.

3. טיקי (אלף, קוסם, בוטניקאי):



-הרקע של טיקי עוד לא זמין, יתעדכן בקרוב-

 

[אורי ט]

*נכתב ע"י נרוביאן המנחה בלבד.

מפגש ראשון - אי שם בארצות הספר...

ממש באותה השעה שבה בן הנפח מוצא שלט מפתיע על דלת הבקתה של מרתה עצאפר המכשפה, מרתה עצמה נמצאת כבר קילומטרים רבים משם, בשטח האחריות של דרואיד אחר, מבוגר ומשכיל ממנה - מתיאס עצעבה. היא מקווה לשאול בעצתו לגבי התנהגות הרוחות וגם איך מזהים את הנווד שאת הלב שלו היא צריכה.

עוד לפני המפגש שאלתי את השחקנים בנפרד מה הם שמעו על הדרואיד הזקן מלבד שהוא משכיל.
רועי, שמשחק את מרתה, אמר שהדרואידים נפגשו לפני כחמש שנים ומרתה התרשמה שמתיאס חכם ורב-עוצמה, אבל עם יחסי אנוש נוראיים. ספציפית, שאם הוא אומר לשכנים מסוכסכים "קבלו את הבוררות שלי או שאהפוך אתכם לקרפדות!", הוא כנראה מתכוון לזה (בניגוד למרתה, שאוהבת לאיים אבל בדרך כלל לא אוהבת לקיים).
ליאור, שמשחקת את טיקי, אמרה שהשם "מתיאס, הדרואיד הזקן", חוזר הרבה בשמועות בערים הגדולות, קרוב למרכז מה שהייתה האימפריה. אומרים שמתיאס גנב משהו ממישהו חשוב, אבל בכל מקום אומרים שהמישהו החשוב הזה היה מישהו אחר. גם תיאור הדבר שנגנב משתנה. בדרך כלל מדברים על יצירת אומנות כלשהי, אבל טיקי שמע פעם שבכלל לא מדובר בגניבה, אלא שהדרואיד נתפס במיטה יחד עם המלכה, אשתו של המלך שאירח אותו.

ראשית, מרתה יורדת מדרך המלך וחוצה את האחו מוכה הרוח לכיוון מעגל אבנים בסגנון סטונהדג', שמתיאס משתמש בו כמקום המפגש שלו עם רוחות חבל הארץ שבאחריותו. כשהיא מגיעה אל מעגל האבנים, היא לא מוצאת שם את מתיאס - אבל היא מוצאת איש רזה וחיוור במיוחד, שקורא לעצמו טיקי ומתעקש שהוא אלף, ואיבד את הדרך אל העיר הקרובה. הוא בבירור לא הגיע לשם מכיוון דרך המלך הישנה.

מרתה מחליטה שהאיש המסכן נראה חולה, ומדליקה מדורה קטנה כדי להכין תה. בשלב מסוים היא מבחינה שחלק מהזרדים שאספה *זזים*. חקירה קצרה מצד מרתה וטיקי מגלה שהזרדים הללו הם רק הזרדים שנלקחו מחוץ למעגל האבנים, ושהם לא זזים בנסיון להתרחק מהאש - אלא בנסיון לזחול לכיוון הכללי של הבקתה של מתיאס. מרתה מנסה לדבר עם חיות כדי לשאול על המתרחש, אבל אין אף חיה בסביבה. אז היא מנסה לדבר עם הזרדים. לחרדתה, זה עובד - ואחד הזרדים מספר לה בקול חלול ש"הצמחי המתים הללו לא עובדים עבור הרוחות יותר." כשמרתה דוחקת, הענף עונה לה שהענפים "שייכים עכשיו למשחית."

מרתה המבוהלת גוררת את טיקי איתה והשניים ממהרים אל הבקתה של מתיאס הזקן. לא מדובר בבקתה אחת קטנה - יש גם מחסן חיצוני ואורווה קטנה. והבקתה של מתיאס גדולה משל מרתה וכוללת שלושה חדרים. שלושת המבנים מוקפים גדר.

ככל שטיקי ומרתה מתקרבים לחצר, הם רואים יותר ענפים יבשים זוחלים לכיוון הבקתה. על מפתן הדלת של בית הדרואיד עומדת דמות אנושית עקומה, והיא מקישה בדלת שוב ושוב במקצב אחיד. כשהם מתקרבים, הם רואים שהענפים נאספים לתוך הדמות - היא עצמה עשויה המון זרדים שהתאספו לצורה אנושית (מבחינה מכאנית, היצור הוא Needle Blight). מרתה וטיקי מתגנבים בהצלחה מסביב לבקתה אל החלון, פותחים אותו ונכנסים.

הם מוצאים בקתה נטושה. קווים של מלח בישול מפוזרים לאורך הקירות ועל מפתן הדלת, וטיקי מגלה שזה סוג "פרימיטיבי" של מעגל קסם מפני רוע וטוב. בחדר הכניסה יש שני מזרונים שמעידים על שני דיירי קבע מלבד הדרואיד. במטבח יש קדרה גדולה עם מרק שבושל כנראה בלילה האחרון (הוא די טעים, ולכן מרתה מסיקה שאחד מהדיירים הנוספים יודע לבשל טוב).בחדרו של הדרואיד יש מיטה כבדה, שולחן עבודה עם בקבוקים (בדיקה זריזה מגלה שיקוי ריפוי מוכן ושני שיקויי ריפוי לא-מוכנים שניתן יהיה להשלים לאחר מכן), קלף גדול ועליו משורטטים לוחות שנה של שלוש השנים האחרונות - עם הרבה תאריכים שמתיאס סימן בסימני שאלה בחודש האחרון. לבסוף, כתביו של הדרואיד כוללים באופן מפתיע ספר דת של הדת "החדשה" של האימפריה, ואוסף רישומים של הדרואיד שמתייחסים ל"מקדש השמש" הממוקם במרחק של שעת הליכה מבקתת הדרואיד. מרתה לא מכירה את המקדש, אבל טיקי מזהה את סמל השמש שמצויר לידו כאחד מששת הסמלים הקדושים של "החדש החדשה" של בני האנוש. השניים פונים בחזרה אל החלון ומוצאים שם את מפלץ-הזרדים מכה באיטיות בקיר החיצוני ומביט אל מבעד לחלון. כמו שמרתה וטיקי ניחשו קודם לכן, היצור לא מסוגל להכנס כל עוד מעגל המלח שלם. מרתה מנסה לתחקר אותו אבל הוא לא ממש משתף פעולה. ואז מרתה שואלת אותו אם הוא "הנווד". היא צריכה לב של נווד. היצור מופתע (ואף נחרד). הוא שואל את מרתה "הנווד נמצא בסביבה?". מרתה אומרת שהיא מחפשת אותו. בתגובה, היצור מפסיק להכות בחלון וממהר הלאה מהבקתה במה שנראה כמו פחד (עד כמה שאפשר לראות על איש שעשוי מענפים). מרתה לא מתכוונת לתת לו לברוח והיא מטיחה בו קליע אש. רועי מגלגל פגיעה קריטית ויצור הענפים קורס למדורה קטנה. בשלב הזה שאר הענפים הזוחלים בחצר הבית מפסיקים לזוז.

בדרך החוצה מהבקתה, טיקי בודק את האורווה ומוצא שם שלושה סוסים מתים. נראה שמפלצת הזרדים הרגה אותם ממש בשעות האחרונות.

טיקי ומרתה פונים אל "מקדש השמש" כדי למצוא תשובות. המקדש הוא מבנה חרב בן קומה אחת ומרתף, ומאחוריו שוכן בית קברות בן מאתיים שנים בערך. מתיאס הדרואיד לא נמצא גם כאן, אבל כן נמצאים נער ונערה מבוהלים עם כמה שמיכות ומזרון מגולגל - והמון עורבים שמעופפים מעל המבנה ובתוכו.
מרתה מנסה לדובב את הנערים אבל היא בעיקר מלחיצה אותם. טיקי מתערב ודוחף אותה לשוחח עם העורבים, ומנסה לדבר עם הנערים בעצמו.

הנערה שמה ביאטריס והנער הוא ג'ים. הם אחים, ושניהם גרים בחודשים האחרונים אצל מתיאס בתוך שוליות-דרואיד. הוא לא המורה הראשון וגם לא האחרון שעובר דרכם, ולמעשה ההורים שלהם גרים בעיר הקרובה, היירוניה. כל תושבי היירוניה מכבדים את הדרכים העתיקות ולכן כמעט כולם שולחים את בניהם ובנותיהם הגדולים להתארח אצל דרואידים למספר חודשים במהלך החורף. על משפחת עצאפר יש שמועות מרושעות שהן חוטפו ילדים, והנערים לא שמעו על אף אחד שהלך אל מרתה.

הם מספרים שבשבועות האחרונים מתיאס מודאג מאוד בגלל תאריכים שלא קרו בהם התופעות הנכונות. הוא התחיל להגיע למקדש השמש החרב ולקחת ספרים ישנים מהמרתף שלו - ספרים של הדת החדשה, "לצרכי מחקר". אתמול בלילה הוא היה מודאג במיוחד, פיזר מלח בכל הבקתה והתכוון לשלוח את הנערים הביתה עם שחר. בבוקר, הם גילו שמשהו הרג את הסוסים של הדרואיד. מתיאס הוביל את הנערים אל המקדש החרב והורה להם להסתתר שם עד שישוב, בטענה ש"המפלצת פוחדת להכנס לכאן." כשטיקי שואל היכן הדרואיד, הנערים מסבירים שהוא הטיל לחש שמאפשר לו לרוץ במהירות יוצאת דופן, ויצא אל העיר היירוניה כדי להזהיר את האציל המקומי, הפריץ ג'ונתן היירוניוסון, ולהביא כמה לוחמים ודרואידים שיבואו איתו בחזרה למקדש.

בינתיים, מרתה מסיימת את טקס הדיבור-עם-עורבים שלה ושואלת אותם אילו דברים מוזרים התרחשו לאחרונה. העורבים עונים שהרוחות כועסות ומודאגות. הן רוצות להתרחב לכיוון העיר, אבל מישהו לקח מהן את התנים שלהן. מרתה שאלה אם מישהו צד את התנים, והעורבים עונים ש"התנים המקומיים פשוט התחילו ללכת מוזר". מרתה מודאגת. "מוזר אומר ש.. על כמ רגליים הולכים התנים?". העורבים מביטים בה ואחד מהם עונה למרתה: "שתי רגליים." אומר העורב. "הם הולכים על שתי רגליים. והם מוצאים שודדי דרכים שרוצים לשדוד את מתיאס - והם חוטפים את השודדים. אף שודד לא נשאר. ראינו הכל אתמול . סיפרנו למתיאס."

מרתה מבינה למה מתיאס התכוון לשלוח את הנערים לעיירה, והיא מתכוונת לעשות את זה בעצמה גם כן. אז כל הארבעה אוספים את חפציהם ומסתלקים אל דרך המלך הישנה. הם עוברים על פני מחנה השודדים הריק ומצאים סימני גרירה. מרתה מנחשת שהתנים לקחו את השודדים בעודם בחיים, אבל היא לא מתכוונת לנסות להציל אותם - הם נחטפו לפני כמעט יממה, והיא צריכה להשגיח על שני נערים צעירים.
הם ישנים בלילה בצד הדרך ושומרים בתורות. במשמרת שלו, טיקי מרגיש כוח אפל שנע מחוץ לטווח הראייה, אבל הכוח הזה לא מעוניין בהם כעת. לעת עתה הם בטוחים.

בבוקר, הקבוצה חולפת על פני חבורת לוחמים בשריון שבוחנים בעניין את גופתו של תן רגיל למראה. הלוחמים נראים כאילו שהו בשטח זמן רב, עם שריונות חלודים ופנים מלוכלכות. הם מזדהים בתור "אבירי המעגל הלבן" והם מספרים שהתן המת תקף אותם במהלך הלילה - ושהוא היה גדול יותר, והלך על שתיים, אבל הצטמק לצורת תן רגיל לאחר שנדקר בחרב. מרתה וטיקי משוחחים איתם קצת, והאבירים מספרים שהם מסתובבים באזור כבר שנתיים, צדים יצורי-אופל ואל-מתים. אבל מעולם לא נתקלו קודם בתן מוזר כזה. מרתה שואלת על כוחות האופל והם שמחים שלשם שינוי יש אישה מקומית שרוצה להכיר את הדת הנכונה, ומספרים על ארבעת אלי האופל חסרי השם - החרון, היריב, המשחית והנווד. בשלב הזה הם מתלוננים על כוהן טמא של הנווד שעוקב אחריהם כבר חודשים מבלי שיצליחו לתפוס אותו. הם גם מתלוננים על "המקומיים כפויי-הטובה ודת המכשפות הדרואידית שלהם", מה שגורם למרתה להיגרר לויכוח סוער. טיקי עוצר את הדיון כשנראה שהמצב עומד להדרדר לאלימות פיזית ולשליפת חרבות. הוא מפנה את האבירים אל מחנה השודדים וסימני הגרירה, והקבוצה ממשיכה לנוע לכיוון העיר היירוניה.

בהיירוניה, מרתה שולחת את ג'ים וביאטריס לביתם וממשיכה עם טיקי אל ביתו הצנוע של האציל ג'ונתן היירוניוסון, מאמין אדוק בדרכי הדרואידים. למרות שמדובר בעיר קטנה, האציל הקים את ביתו לצד עמוד אבן עתיק שמשמש כמקדש העירוני. הוא נוהג לזמן את הדרואידים של האזור לייעץ לו בנושאים שונים. ביאטריס יודעת לספר שהוא מעריך את מתיאס במיוחד ורואה בו דמות מורה רוחני.

מרתה פורצת בכוח לביתו של האציל, גוערת באחראי משק-הבית על שהעז לעכב אותה בשליחות חשובה, ונכנסת לחדרו של האציל, שם הוא משוחח עם מתיאס הזקן. מלבדם נמצאת שומרת ראש בעלת שיער שחור. בשלב זה עיקר הסצנה מתרכזת בשיחה המוזרה של שני הדרואידים, שמתלוננים על התנהגות הרוחות בחודשים האחרונים. מרתה מספרת ששלחו אותה להביא לרוחות את ליבו המדמם של הנווד. מתיאס מספר שאותו הרוחות שלחו להביא את ליבו המדמם של המשחית. מרתה מספרת מה שמעה מאבירי המעגל הלבן לגבי ארבעת האלים חסרי השם, ומתיאס מגיב בביטול - "אני לא מתכוון לצוד אלים ולהביא את הלב המדמם שלהם לרוחות. חוזרים למשא ומתן קשוח - אם הן רוצות לבבות שיצודו אותם בעצמן, ואם האלים האלו מסתובבים פה זה גם אינטרס של הרוחות לגרש אותם."

בשלב הזה מסיימים את הסשן - כדי לראות אם לשומרת הראש ג'יין יש מה לומר בנושא. השחקן שלה הצטרף בסשן השני.

 

[אורי ט]

*ממפגש זה ואילך הרשומות המקוריות של נרוביאן עוברות עריכה שלי.

מפגש שני - חששות אוחזים בהיירוניה​

בפרק הקודם הגיעו מרתה עצאפר וטיקי אל ביתו של האציל המקומי, הפריץ ג'ונתן היירוניוסון, שם הם הלחיצו מאוד את מנהל משק הבית והצטרפו לשיחה עם האציל ועם הדרואיד הזקן מתיאס עצעבה. שומרת הראש של האציל היא ג'יין, דמותו של השחקן השלישי, שמצטרפת כעת לשיחה.
ג'יין מתערבת בנימוס זהיר ומנסה לקושש מהשחקנים האחרים מידע על אבירי "המעגל הלבן" שהם פגשו ועל זהותו של "הנווד" שמרתה שמעה עליו מהרוחות. נוצרת שיחה מעניינת למביט מהצד, כאשר ג'יין מנסה להבין מה מרתה יודעת על ארבעת אלי האופל ועל אבירי המעגל הלבן, בלי שהשחקנים האחרים יבחינו שהיא בעצם מכירה את כל המושגים הללו טוב מאוד.

הפריץ מנדב מידע ומספר שבשבועות האחרונים ישנם דיווחים מוזרים גם מכפר מערבי יותר ("השטח שבאחריות אגאתה" - עוד דרואידית מקומית כמו מתיאס ומרתה) ושאבירי המעגל הלבן הם כנופיה של בריונים שהגיעו לאחרונה מהצפון והם מטרידים את האיכרים, אבל נסוגים ברגע שנראה שעלול לפרוץ קרב. הוא שמע על הבריונים הללו עוד קודם דרך קרובי משפחה שבערים אחרות, וככל שנמשכת השיחה מתברר שהמשפחה שלו מחזיקה באדמות נוספות בצפון ושבערים סמוכות מושלים היירוניוסונים אחרים.
מתיאס מציין שהבעיה היא לא רק "הנווד" או "המשחית", אלא גם הרוחות, שנעשו חמדניות מאוד. הוא אומר שלדעתו הרוחות מרגישות חולשה אצל בני האדם, ושכמו "המשחית", הן רק מנסות לנצל אותה. הוא מציע למרתה לפנות את הכפר שבאחריותה לאלתר, בזמן שהוא יחזור לבקתה שלו כדי לחפש רמזים לתוכנית של "המשחית" ושל התנים המהלכים על שתיים.
מתיאס והפריץ כאחד לא מייחסים חשיבות לכנופיה של "המעגל הלבן", אך ג'יין מתאמצת מאוד לשכנע את שניהם שמדובר בכנופיה מסוכנת ושכדאי לסלק אותם בהקדם. היא חוזרת ואומרת שהם עשויים לספוג השפעה מהמשחית כפי שקרה לתנים, אולי אפילו להצטרף אליו, ואז לפגוע באכרים. היא מדגישה בתקיפות – "חייבים לדאוג שהבריונים בשריון יחזרו צפונה, לאן שבאו! לטובת האיכרים כמובן..." ובתוכה היא מהרהרת שמא היה פשוט יותר לדאוג שיחוסלו וזהו, אבל מיד מתנערת מהמחשבה המטרידה הזו, יחד עם העובדה שהעזה לחשוב על כך בכלל.

לבסוף מסכימים כולם שמתיאס ייצא אל הכפר של מרתה כדי לפנות משם את התושבים לפני שהרוחות יעשו משהו בעייתי, מרתה תצא עם טיקי ועם ג'יין (שתקבל העלאה בשכר) לעקוב אחרי התנים, וג'ונתן יבקש מהמשפחה שלו לנדב כמה לוחמים מנוסים כדי למצוא את אבירי "המעגל הלבן" ו'להראות להם את הדרך החוצה'.
לאחר השיחה, הפריץ מזמין את כולם לארוחת צהריים בביתו. אל הסעודה מצטרפים אשתו הצעירה, מריל, ומנהל משק הבית שאותו טיקי ומרתה הפחידו קודם לכן. השיחה עוברת מהר מאוד לדיון ער על אלפים. כל בני האנוש הנוכחים שמעו על אלפים, אבל טיקי לא ממש דומה למה שהם דמיינו. כאשר טיקי מעלה את העובדה שהוא קוסם ומדגים איך הוא יוצר על שולחן האוכל אשליה מיניאטורית בדמות מרתה עצאפר, הוא מוצף בשאלות מביכות ביותר גם על אלפים וגם על קוסמים מצד ג'ונתן וג'יין. "מעולם לא דמיינתי אותם עם שער ורוד! מדוע השער שלך ורוד דווקא? זה משום שאתה קוסם??" "היכן המולדת שלכם? מדוע עזבת אותה?" "אם אתם נחשבים בוגרים בגיל 107, האם פירוש הדבר שבגיל 60 אתם עדיין... זאטוטים?"
בהתגלה גילו של טיקי מרתה קופאת לרגע. האם יתכן שהיצור הקטן והמשונה הזה מבוגר ממנה בפער כה ניכר? הרי אם כן – היא כבר לא המכשפה המנוסה ביותר בחדר, והדבר מעורר בה תחושת חוסר נחת שלא חוותה כבר שנים רבות... "אם כל האלפים חיים יותר, אז שנותיהם שוות פחות במונחי בני אדם!" היא מכריזה בידענות. "זה כמו שנות כלב, רק הפוך! שבע שנות אלף שוות לשנת אדם אחת-- לכן אתה וודאי בן 15 במונחים שלנו, נער, לא כן...?" "כן, אני מניח..." עונה טיקי בהיסוס, מבלי שממש ירד לסוף דעתה של המכשפה, ובתוך תוכה מרתה נאנחת בהקלה.
לבסוף טיקי מצליח להדוף את השאלות בחזרה אל בני האנוש, וכעת ג'יין נמצאת במצב בעייתי משום שהיא נדרשת לענות על שאלות בנושא תרבות, בעודה מנסה להסתיר את הרקע שממנו היא מגיעה באמת. כולם מזועזעים לשמוע שבני הצפון נושאים תפילה לאלים אפילו בעת ביצוע מסחר – "הרוחות שלכן מתערבות במסחר?? " "חוצפה שהן מעזות לדחוף כך את האף!" "הכוהנים שלכם צריכים לעשות משא ומתן קשוח יותר - כמו הדרואידים שלנו!". למרות הכל, נראה שג'יין מצליחה להעמיד פנים היטב שהיא בסך הכל פשוטת עם מהצפון. רק לרגע היא מוחאת כפיים באופן משונה למראה הלהטוטים של טיקי, ומרתה, שמבחינה בכך, חושדת שמשהו אינו כפי שהוא נדמה.

לאחר שאכלו והתארגנו, יוצאות הדמויות שוב דרומה בדרך המלך. מתיאס נהפך לציפור כדי לנוע מהר בהרבה, והוא יוצא אל הכפר של מרתה. שלוש דמויות השחקן יוצאות אחריו.

התחנה הראשונה בדרך היא במחנה השודדים. כזכור, קבוצת שודדים התארגנה להפתיע את מתיאס ולשדוד אותו, אך תנים שהולכים על שתיים הפתיעו אותם קודם. במפגש הראשון, מרתה שמעה את החדשות לאחר ששוחחה עם עורבים, וגם בחנה את מחנה השודדים והופתעה לראות שאין סימני דם. נראה היה שהתנים גררו את השודדים מהמחנה שלהם בשוליים המזרחיים של דרך המלך, חצו את הדרך מערבה, והמשיכו לתוך האחו. כאשר טיקי ומרתה נתקלו באבירי "המעגל הלבן", הם הפנו אותם לכיוון התנים.

עכשיו אפשר לראות בבירור שאבירי המעגל הלבן הגיעו אל מחנה השודדים הריק והשתמשו בו (לקחו את החיצים שהיו מפוזרים בו, הדליקו מחדש את המדורה, הקימו מחנה וכן הלאה), אבל נראה שלאחר מכן הם המשיכו דרומה לכיוון הכפר של מרתה במקום מערבה אל הכיוון שאליו הלכו התנים.
מרתה חורקת בשיניה בזעם ומחליטה שהתנים ייאלצו לחכות. היא לא רוצה להגיע אליהם בחשיכה, ומעדיפה להעביר את הלילה במקדש השמש החרב, היכן שמצאה לפני יומיים את שוליות הדרואידים ביאטריס וג'ים.

בהגיעם למקדש השמש, חוסמים את הכניסה שני יצורים העשויים זרדים וענפים, כמו זה שמרתה פגשה כבר בחצר ביתו של מתיאס. נראה שהיצורים בוחנים את המקדש מבחוץ - הם נעים סביבו ומסתכלים בו, אך לא נוגעים בקירותיו ולא עוברים בסף הדלת.
מרתה מתקרבת אל יצורי-הזרדים בשעה שטיקי וג'יין תופסים מחסה ומתכוננים ללחימה. יצורי הזרדים פונים אל מרתה ומורים לה להסתלק. מרתה בוחנת אותם ומבינה שהם חוששים לפתוח בקרב - אולי הם מחכים לתגבורת... היא מבהירה בנימה מאיימת שהיא מעוניינת להכנס למקדש, אך הם שואלים אותה מדוע המקדש עדייין "חי". מרתה לא יודעת, וממילא היא לא מתכוונת לענות על שאלות, אז היא שואלת בחזרה מה "המשחית" רוצה. הם עונים שהיא לא צריכה לדאוג – "הארץ הזו נידחת מדי ולא חשובה". תוכניות "המשחית" גדולות יותר, בלב התרבות. הם חוזרים ומורים למרתה להסתלק. מרתה שואלת על "הנווד" ויצורי הזרדים לועגים לה ואומרים שלא תסמוך עליו - "הנווד חלש. הוא יפסיד בקרב הזה."

אבל מרתה לא מתכוונת לישון בשטח. היא מסמנת לחבריה ומטיחה באחד מאנשי-הזרדים קליע אש, וג'יין מייד משגרת חץ. שתי הפגיעות מפרקות את איש-הזרדים הראשון, שמתפרק לערמה של זרדים מפוחמים. חברו מניף את ידיו כלפי מרתה ומשגר לעברה קוצים וענפים חדים כתער מתוך המסה שלו, מתוך הערימה שהייתה איש הזרדים השני, ומהסביבה הקרובה.


המחשבה האחרונה שחולפת בראשונה של מרתה היא "אז ככה מתו הסוסים של מתיאס" .


זו פגיעה קריטית (19 נזק) ומרתה נזרקת אחורה בענן של ענפים שבורים ועלים יבשים. היא נראית כמו אחרי דיקור סיני לא מוצלח, וזקוקה לטיפול מיידי.
טיקי מביט בג'יין ורואה שההבעה הנעימה שאותה הכיר עד כה התחלפה בחצי חיוך, מעוות ומבעית, ושעיניה זועקות בחדוות קרב. היא משליכה את הקשת כלאחר יד ושולפת זוג חרבות קצרות, תוך התסערות לעבר איש הזרדים שנותר. בינתיים טיקי משליך לעברו קליע אש משלו ופוגע בו, אך לא מספיק כדי למוטט אותו לערימה.
איש הזרדים מהסס לרגע, מתלבט אם לתקוף את הקוסם שמשליך להבות או את הלוחמת שמסתערת אליו. הוא בוחר בג'יין ופוגע בה קשה, אך נדמה שאפילו הפציעות העמוקות שנגרמו לה לא מסיחות אותה ממטרתה. בשתי אבחות חרב היא מפרקת אותו לערימה חסרת צורה של זרדים מפוחמים. לאחר מכן היא עומדת, מתנשפת, ורק בוהה באוויר במשך רגעים ארוכים.

טיקי רואה את מרתה מדממת למוות, ושג'יין אפילו לא מבחינה בה. הוא מזנק מיד כדי לגרור את מרתה לתוך המקדש בעצמו, שם הוא מנקה את פצעיה וחובש אותם בשעה שהיא נאבקת בו חלושות וממלמלת שיגרור אותה למקדש. דקות ארוכות חולפות לפני שג'יין מתנערת ונכנסת למקדש כדי לחבוש את פצעיה שלה באטיות, כמתוך חלום. רק כשמרתה מתאוששת היא מיישרת את ג'יין ומתחילה לטפל בה נמרצות. ג'יין מזהה את הסמל של פיילור החקוק על הקיר המזרחי של המקדש.
את הקשת שלה היא הותירה בחוץ.

======
כזכור, יצורי הזרדים שמשרתים את "המשחית" משתמשים בנתונים של Needle Blight. התנים ההולכים על שתיים הם Jackalwere, שהם בעיה גדולה הרבה יותר להרפתקנים מתחילים, כך שמרתה עשתה בחירה נכונה כשהחליטה ללכת למקדש ולא לחפש בלילה את מקום המחנה של התנים. שני היצורים מתוארים במגדיר המפלצות של המהדורה החמישית. חפשו אותם כדי לגלות איך זה שהתנים גברו על השודדים וגררו אותם מהמחנה מבלי שתישפך טיפה אחת של דם

 

[אורי ט]

מפגש שלישי - מבחן הרוחות​

טיקי, ג'יין ומרתה חובשים את פצעיהם במקדש השמש החרב. הלילה ירד, אבל מרתה מוטרדת מהמידע שגילו לה אנשי הזרדים. המקדש "עדיין חי". היא משתפת את האחרים והם מחליטים לחפש מקור אפשרי לקדושה במקום, למשל, חפץ או סימול כלשהו. הם בוחנים את הקירות, את המרתף ואת המזבחות, אך לא מוצאים דבר.

טיקי יוצא ובוחן את הקירות החיצוניים. הוא מאזין לקולות הלילה לרגע, ואז ממשיך להקיף את המקדש ומגיע לבית הקברות שמאחוריו. בית הקברות עתיק וריק. יש בו רק עשב גבוה, עץ אחד וכמה עשרות מצבות מושחרות שנראות כאילו מוקמו באקראי, ולא לפי שורות ברורות. למרות שאין גדר לבית הקברות, טיקי מזהה מיד שהעשב הגבוה והרענן נראה כאילו לא נרמס. אפשר ממש לזהות גבול בלתי נראה שמקיף אותו: מצד אחד העשב גדל ללא מפריע, ומן הצד השני הוא נרמס בשבילים ברורים של חזירי בר, מסלולי מכרסמים ועקבותיהם של אנשי-הזרדים. טיקי מהסס לרגע ופוסע אל תוך בית הקברות כדי לבחון אותו. המצבות השחוקות כבר אינן נושאות כל כתובת. הוא מביט אל היער שבו מסתיים האחו, שם, ממש מעבר לקו העצים, הוא מבחין בתנועה... דמות גדולה וחייתית מביטה במקדש!

====

בינתיים בתוך המקדש, מרתה מחליטה שאם היא כבר הצליחה לדבר עם המשחית אולי תוכל לדבר גם לאל שבמקדש. היא מנסה לתחקר את ג'יין ודורשת ממנה להתפלל לאלים שהיא מכירה. ג'יין מזהה את קווי המתאר של הסמל המקודש של פיילור, אל השמש, אך מושכת בכתפיה – "אלי האדם לא נשמעו במשך מאות שנים, הם לא יגיבו עכשיו..."
"וכי מה ההבדל בין אלי האדם לרוחות??" שבה המכשפה הזקנה להתרות, "וודאי שהן יענו לך ילדה!"
"את לא מבינה, אלי האדם הפנו לנו את גבם. הם לא כמו הרוחות שלך. מי יודע,יתכן שהם אפילו לא קיימים..."
"לא ולא, העניין פשוט ביותר! אתם בארצות הצפון לא יודעים לנהל משא ומתן כראוי מול הרוחות שלכם. לכן הן משחקות בכם."
"האלים שלנו הן לא רוחות, אצלנו זה אחרת--"
"מדוע שיהיה אחרת?!"
"את כה תמימה גברת עצאפר!"
"ג'יין, מספיק עם העקשנות, באמת. סמכי עלי ותתפללי בבקשה."
לבסוף ג'יין נכנעת, ועל אף שתמיד התקשתה בלימודי הדת שקבלה במסדר – היא מנסה ומצליחה להיזכר בתפילת הערב של פיילור (גלגול דת מוצלח, למרות התבונה הנמוכה שמוסברת כסוג של דיסקלציה שיש לג'יין). בעודה מתפללת מרתה צופה בהיכון, דרוכה להופעתו של אל חדש שצריך להכות. דבר לא קורה. ג'יין מתרוממת באדישות, וכמעט מרחמת על המכשפה הזקנה שעדיין שבויה בציפיות.

====

לפתע טיקי מתפרץ חזרה אל המקדש - "חיה גדולה ביער, גדולה כמו דרקוצב!" (החיות בארץ האלפים מוזרות). מרתה מטילה טקס דיבור עם חיות וכולם יוצאים אל אדמת בית הקברות.

דוב גדול יוצא מהיער ומתקרב אל הדמויות באיטיות. ג'יין תופסת מחסה מאחורי מצבה ושולחת יד אל הקשת - אך כזכור, היא שכחה אותה על הקרקע בצידו השני של המקדש בזמן הקרב נגד אנשי הזרדים. היא נבוכה לרגע, ואז קמה במהירות לאסוף את הקשת שלה ולחזור. בזמן שהיא מרימה את הקשת נדמה לה שהצרצרים נשמעים חזק יותר מבדרך כלל...
ג'יין חוזרת אל בית הקברות והדוב כבר כמעט הגיע. בגבול שבין בית הקברות ובין שאר האחו, הוא עוצר לרגע ומרחרח את האוויר. לאחר רגע של היסוס, הוא בוטש באדמת בית הקברות באחת מכפותיו הקדמיות, ואז פוסע פנימה ונעצר מול מרתה עצאפר.

"עצאפר." אומר הדוב "אנשי הכפר שלך עזבו."
"החלטתי שאני לא יכולה לסמוך על הרוחות כרגע."
"הרוחות חושבות שנחלשתם, בני האדם. הן רוצות להתפשט אל כל גבעה ונחל!"
"הרוחות פחדניות ושוברות הסכמים."
הדוב נעמד על שתיים. "הרוחות רוצות להעמיד את הדרואידים בנסיון."

מרתה נועצת בדוב מבט רושף. הדוב מביט בה חזרה. הם מסתכלים רגע ארוך זה בעיניה של זו, והמכשפה הוותיקה שופכת את מלוא אימתה מבעד למבט המצמית. היא מבינה שאם תפסיד בקרב המבטים - הדוב יתקוף. החבורה חבוטה ופצועה מכדי להלחם. אסור לה להיכשל.

מתבצע גלגול איום מותח במיוחד --
הדוב ממצמץ ראשון.

הוא יורד שוב על ארבע רגליו ופונה חזרה אל היער. "הרוחות יבחנו אותך, עצאפר." הוא אומר.
מרתה נאנחת בהקלה. החבורה נכנסת חזרה למקדש והיא מסבירה שיהיה עליה להילחם בחיה מאיימת, דוב או חזיר בר או זאב בלהות, כדי להראות לרוחות שלא יתעסקו איתה. לעת עתה נראה שהמצב נרגע, ומאחר שנכשלו למצוא את מקור הקודש במקום - מרתה וטיקי פונים לישון.

====

אולם ג'יין נותרת ערה, יורדת למרתף המקדש ומוצאת שם מדף מאובק ועליו שורת ספרים מתפוררים. היא מנסה לשלוף בזהירות ספר אקראי מהמדפים העתיקים, אך תנועותיה מגושמות מרוב תשישות והיא קורעת בטעות את המגילה הראשונה שנשלפת (בדיקות הזריזות שלי די גרועות). כאשר היא שולפת את הספר השני, הכריכה שלו מתפרקת והספרים הסמוכים אליו נופלים. חלק מהמדף הרקוב קורס ודפים עתיקים מתפזרים על הרצפה הלחה.
ג'יין מנסה לבדוק את הספרים ולחפש מידע על המקדש שבו החבורה נמצאת, אבל נראה שהספרים מכילים כולם "דברי כוהנים" וכתבי קודש: אגדות, דרשות ונוסחי תפילה. היא לא מוצאת מידע על המקדש, פרט לדברי הלל לחמשת אלי הסדר ולאלה הטובה השישית. כתוב גם שישנם אלים נוספים מלבד אלי הסדר ואלי האופל, אך הללו אינם מתעניינים בחייהם של בני התמותה.
כעת חולף בראשה רעיון. היא שולפת את הקמע שמצאה בלילה שבו עזבה את אבירי המעגל הלבן - זה שנדמה לה לסמל קודש של האל הנווד - ומחפשת אם הספרים מכילים מידע חדש על רבעיית אלי האופל. חיפושיה נעשים קדחניים, רעבים, מונעים בדחף פנימי נואש; זה השלב שבו התחלתי להעביר פתקים למנחה.
היא לא מוצאת מידע על "הנווד", אך מגלה אגדה לפיה "היריב" ניסה לכבוש את עולם בני התמותה בכוח הזרוע, ומוצאת את סמלו של "המשחית" - מעין ספירלה בעלת זוויות. בנוסף, ג'יין מגלה שלמשחית יש שם - אבל הכוהנים נמנעו מלהשתמש בו. היא סקרנית וצמאה להמשיך לחקור ולמצוא את שמו, אף שההגיון אומר לה שחיפוש כזה עלול להמשך לילה שלם... היא נאבקת בעצמה, קרועה, מתלבטת, אך בסוף מצליחה לוותר על הפיתוי.
"עדיין חזקה" היא מתנחמת, "עדיין חזקה יותר".

=====

ג'יין חוזרת מעלה כדי לישון, וטיקי מתעורר מהמדיטציה שמחליפה את שנת הלילה של האלפים. הוא היה מודע לסביבתו בזמן המדיטציה, וביודעו שהלוחמת חקרה את המרתף הוא ניגש לשם בעצמו.
הוא מדלג בקלילות מעל הבלגן שנותר על הרצפה, ניגש אל המדף ומחפש את הספר המהודר ביותר שעוד עומד עליו. הוא שולף אותו בזהירות ומעיין במה שמתגלה כאוסף תפילות לאלי הסדר. טיקי מעלעל בספר וחולף על פני אייקונוגרפיות דתיות כמו פטיש וסדן או יד לבנה האוחזת בברק. הוא מביט לרגע בשמות כמו אבנדרה והיירוניוס (לשחקנית של טיקי לא נופל האסימון לגבי הקשר שבין השם "היירוניוס" ובין שם העיר הקטנה והאציל המושל בה, "היירוניה" ו"היירוניוסון"). לבסוף, טיקי מוצא את השם פיילור ואת סמל השמש הזהובה בעלת פני הזקן חמור הסבר.
לפיילור שלוש תפילות קצרות שאותן נהוג לומר עם הזריחה, עם השקיעה, ובשיא הצהריים. טיקי אינו אדם מאמין (הוא בכלל אלף, וזו רק ההתחלה), והוא תולש בזהירות את הדפים עם התפילות ומחזיר את שאר הספר למדף.

=====

בבוקר החבורה מתארגנת לצאת חזרה אל דרך המלך, אבל טיקי מתעקש שכדאי קודם לנסות להתפלל לפיילור. ג'יין מתרעמת, הרי היא התפללה אתמול בלילה ולא קרה דבר! טיקי מתעקש – "ברור שלא קרה כלום – אתמול התפללנו לאחר רדת הלילה!" הוא מראה לג'יין ולמרתה שיש תפילות לזריחה, לשקיעה ולשיא הצהריים, ומציע שיתפללו את תפילת הזריחה, שזו השעה הנכונה לשאת אותה. ג'יין נאנחת ומנסה שוב להתפלל בשם כולם, אלא שבסתר ליבה מתעוררת הפעם תקווה עמומה; ההתרגשות של טיקי ודברי הטעם שלו, האגדה שאל השמש חזק בזריחה, ואולי ההתעלות שגילתה אמש במרתף היא אות מבשר טובות...?

דבר לא קורה.
"אמרתי לכם", היא מפטירה ביובש, "בואו נצא לדרך..."

====

בטרם יציאתם מרתה מכינה את הלחשים שלה להיום. היא מתייעצת עם טיקי אם כדאי להכין לחש שמאפשר לה לגלות קסמים, כדי להטיל אותו בחיפוש אחרי חפץ קסום במקדש שעושה אותו "חי" ומנע ממשרתי המשחית להיכנס. טיקי משער שכוחות אלוהיים הם לא "מאגיים" ולכן הלחש לא יגלה אותם. לפיכך מרתה מכינה שוב את לחש הדיבור עם חיות ולחש שמאפשר לה לפקוד על שורשים לפרוץ מהאדמה ולאחוז במי שהיא תורה להם.
כשהחבורה מגיעה שוב אל דרך המלך היא מוצאת צמחיה רמוסה. נראה שבזמן שהיו במקדש חלפו על הדרך אנשים רבים יחד עם חיות משק, מדרום לצפון. החבורה משערת (נכונה) שאלו מתיאס עצעבה ותושבי הכפר של מרתה. אין סימנים למגפי השריון של אבירי המעגל הלבן.
מרתה רוצה לנוע צפונה ולהשיג את ההמון, היא לא טיפלה עדיין בתנים ההולכים על שתיים וגם הרוחות עלולות לשלוח חיות טרף כדי לבחון אותה. מנגד, ג'יין רוצה למצוא את האבירים ומנסה לשכנע את טיקי ומרתה שצריך לסלק אותם לפני ש"המשחית" ישחית אותם ויוסיף אותם לצבאו. כעת מרתה וטיקי מתחילים לחשוד. ראשית, לא ברור להם מדוע ג'יין להוטה כל כך לסלק את האבירים, ומניין לה ההנחה המוזרה שהמשחית מסוגל להפוך אותם למשרתיו. שנית, הם מציינים בפני ג'יין שהם רק שלושה וקשה להאמין שיוכלו להתמודד עם שמונה מהבריונים בשריון לבדם. זו הפעם הראשונה שג'יין שומעת את מספר האבירים והיא מופתעת: כשהיא עזבה את המעגל הלבן היו שלושים אבירים... היא מפצירה בלהט שיטפלו בבריונים בשריון מיד, הלוא פעם היו שלושים מהם, אז לאן נעלמו עשרים ושניים?? מרתה נזכרת שג'יין לא ידעה על נוכחות האבירים באזור כשהם הוזכרו בשיחה בביתו של הפריץ. מניין לה פתאום שהם שלושים? ומה הסיבה שהיא רוצה לתפוס אותם?
היא מטיחה בג'יין את חשדותיה, ובמהרה מתפתח ויכוח נוסף בין המכשפה ללוחמת הצעירה, שמאלתרת גרסה לפיה הבריונים המשוריינים היו בוזזים את הכפר בו גדלה ומשם ידוע לה מספרם. מרתה קונה את הסיפור, לעת עתה, ומסכימה לעזור לג'יין לסלק אותם. אך הדבר יעשה לפי סדר עדיפויות: ראשית יש להתמודד עם המבחן של הרוחות ולתפוס את אנשי התן. ג'יין, שכבר חוששת מסבלנותה הפוקעת של הזקנה – מסכימה באין ברירה.

מרתה מטילה לחש דיבור עם חיות ומנסה לתפוס עורב. אין עורבים בסביבה, אבל היא תופסת דרורים פטפטנים מאוד.
"את נחמדה", הם אומרים למרתה בזמן שהיא מאכילה אותם בפירורים, "יהיה חבל אם יפטרו אותך."
מרתה עונה בקור רוח, אף שההערה מלחיצה אותה. "הרוחות יבחנו אותי."
"כן. הרוחות יבחנו את כל הדרואידים." עונים הדרורים. "הן בחנו את מתיאס הבוקר. הוא הראה להן שהוא עדיין חזק. העורבים חוגגים על הטרף שהשאיר." (הערת המנחה: זה היה זאב בלהות שעמד על דרך המלך כדי לחסום את הנתיב של מתיאס ושל תושבי הכפר).
מרתה שמחה לשמוע שמתיאס עדיין מוביל את תושבי הכפר. חדשות טובות על רקע הדאגה מהבריונים בשיריון, התנים ההולכים על שתיים והמבחן הקטלני שמחכה לה.
"היו עם מטיאס אנשים בשריון?"
"שריון?"
"קליפה מברזל"
"לא. אנשים בקליפה מברזל הלכו דרומה. אחרי זמן באו מדרום מתיאס ואנשי הכפר - בלי אנשים בקליפה מברזל." (הערת המנחה: עוד לא החלטתי מה קרה לאבירים שהיו בדרך לכפר ולמתיאס - מה אתם חושבים שקרה?)
"ומה עם התנים ההולכים על שתיים?"
"ראינו אותם מסתכלים על אנשי הכפר מהעשב הגבוה, מרחוק, אבל יש יותר מדי אנשים מכדי שיתקרבו."
עכשיו מרתה יודעת שאנשי הכפר בטוחים, לפחות בינתיים, והיא משתפת את הקבוצה בלבטים שלה. האם לצאת אל מקום המחנה של התנים? טיקי מזכיר שעלולות להופיע חיות טרף נוראיות שהרוחות שלחו על מרתה, ומרתה מהרהרת שתצטרך להילחם בדוב שאיתו דיברה אתמול. "האם יש דרך להזמין את הרוחות לבחון אותך?" שואל טיקי "ככה נוכל לטפל בבעיות זו אחרי זו, ולא יתקוף אותנו במפתיע דוב לאחר שניפצע בקרב מול התנים".
הרעיון נראה טוב למרתה, והיא מובילה את החבורה למעגל האבנים העתיק שבו נפגשה לראשונה עם טיקי.

=====

מעגל האבנים לא השתנה, ועדיין יש בו את שרידי המדורה שמרתה הדליקה במפגש הראשון של המערכה. היא מדליקה את המדורה שוב וקוראת לרוחות לבחון אותה, תוך שהיא מושיטה לג'יין שרשרת של שיני זאב ולטיקי צמיד עור עם דגם של קורי עכביש; הכללים מאפשרים לדרואיד להביא חברים, כי הרוחות רוצות לבחון את העוצמה שהוא יכול לגייס להגנת בני האנוש בטריטוריה שלו.

במשך דקות ארוכות, בעל החיים היחיד שנראה בסביבה הוא סנונית יחידה שמעופפת מעל הגבעה. מרתה ממתינה לראות אם מופיעה חיה נוספת, מסוכנת יותר.
לפתע הסנונית צוללת מטה, אל הגבעה. היא חולפת בין אבני המעגל - ומתרסקת אל תוך המדורה. מרתה ממהרת אל המדורה כדי להציל את הציפור מהאש, אך הסנונית נעלמה בתוך הלהבות ומרתה רואה אותות בעשן. הרוחות נענו לקריאתה. במרחק, דוב חום גדול חוצה את האחו ונע לכיוון הגבעה ומעגל האבנים. הדמויות מתמקמות הרחק זו מזו ומסכימות להילחם בדוב באמצעות התקפות טווח, כשהן מפתות אותו לרדוף בכל פעם אחרי מישהו אחר. הן לא לקחו בחשבון דבר אחד: דובים זזים מהר יותר מבני אדם.
הדוב מגיע אל מעגל האבן ואומר למרתה שבא לבחון אותה.
"מה יעשה במפסיד?" שואלת מרתה.
"המפסיד לעורבים".
הקרב מתחיל. חזיז האש של טיקי לא עושה על הדוב רושם רב והוא מסתער אל מרתה עוד לפני שהיא יכולה להגיב ומרסק אותה אל הקרקע בפגיעה אחת. ג'יין פוגעת בו בחץ והוא מתחיל להתקדם לעברה, אבל אז, טיקי מפעיל את התותחים הכבדים ומטיל על הדוב חזיז מכשפות (הוא יוצר זרם חשמלי שמחבר בינו ובין הדוב, ומסוגל להגביר את הזרם כדי לגרום למכות חשמל הרסניות שפוגעות אוטומטית). מכת החשמל מסיחה את דעתו של הדוב והוא פונה לרדוף אחרי טיקי, למרות חיציה של ג'יין שממשיכים להינעץ בו.
טיקי מזנק לעבר מרתה ומשקה אותה בכוח באחד משני שיקויי הריפוי שמצאו בביתו של מתיאס. הוא מתרומם רגע לפני שהדוב מספיק להגיע אליו ובורח מהר ככל יכולתו, אך הדוב משיג אותו ומעלף את הקוסם הקטן תוך מכה אחת. הדוב עצבני ופצוע; כעת הוא נחוש להרוג...

מרתה מתנערת ופונה אליו. היא מטילה לחש סיבוך, ובמקום להרוג את האלף הדוב מוצא את עצמו לכוד בסבך שורשים שפרצו מהאדמה. ג'יין ממשיכה לצלוף בו, ומרתה מגייסת את כל הכוח שנותר בשריריה כדי להנחית מכה בעזרת המטה. היא מכה כאחוזת אמוק-- והמטה ניטח במכה ניצחת. הדוב מתמוטט לקרקע.

מרתה נגשת לטפל בטיקי, ופתאום נשמעים קולות מתוך המדורה. האש גוברת והעשן העולה ממנה מגלה למרתה סודות עתיקים. היא בוהה בלהבות ומבינה את הסימנים; קסמים חדשים מתגלים בפניה, סודות הלבנה. מרתה מסתכלת על גופת הדוב. בקרוב תדע ללבוש את צורתו.

=====

הערת מנחה: נראה לי שזה המקום העלילתי המתאים לתת לכולם לעלות לדרגה 2, אז עכשיו זה הקטע שבו מרתה מקבלת את הטריק הדרואידי של שינוי צורה.

 

[אורי ט]

סמלו של האל המשחית -




מרתה והדוב -

*קרדיט לליאור המהממת!

 

[אורי ט]

מפגש רביעי - תנים מדברים​

אחו, עשב גבוה וירוק, שמים אפורים.
המקום: מעגל האבנים העתיקות שבו נהג מתיאס לדבר עם הרוחות.
ג'יין מתבודדת במורד הגבעה, אפאטית ושקועה בעולמה כמו בסוף הקרב מול אנשי הזרדים. טיקי, נגעל, מנסה להתעלם ממרתה עצאפר שאוכלת בפראיות את ליבו של הדוב ששלחו הרוחות. את שאר הגופה היא משאירה לעורבים. לאחר מכן היא מכבה את המדורה, מנקה את פניה ואוספת את הקבוצה. הינה התוכנית: ננוע חזרה אל דרך המלך ומשם אל המחנה של התנים ההולכים על שתיים.
הדמויות חוזרות אל דרך המלך ונעות צפונה עד שהן מגיעות אל המקום שבו הרוחות בחנו את מתיאס. ענן גדול של עורבים מקדם את פניהן, ועל הדרך מוטלת גופתו של זאב בלהות ענקי. דמו הכתים את כפות רגליהם של אנשים רבים וחיות מרעה, תושבי הכפר של מרתה, שחלפו מסביב לגופה והמשיכו צפונה. טיקי מבחין שכולם המשיכו מיד אחרי שמתיאס הרג את הזאב. "הוא לא... את יודעת... נשאר לאכול כמוך, מרתה...?" המכשפה עונה בזעף שמתיאס הוא דרואיד מנוסה ממנה, "אבל רק בתחום הכישוף, כמובן". הוא כבר יודע ללבוש את צורתם של בעלי חיים ואין לא צורך בלב כדי ללמוד זאת.
הקבוצה יורדת מהדרך אל העשב הגבוה ונעה לכיוון מקום מושבם של התנים, כשלפתע נשמעים קולות התלחשות לפניהם, מעברו השני של שיח גדול. ג'יין לא מבינה דבר, ומרתה מזהה שיש לפחות שני קולות שונים בעלי מבטא מוזר, כאילו הם מושכים הברות. טיקי מאזין ומצליח לקלוט משהו על "קבוצה גדולה מדי של אנשים... לא יכולנו להתקרב". הוא מגיע למסקנה שאלו התנים, ומעדכן את הדרואידית בלחישה קסומה לאוזנה ממרחק של כמה מטרים. ג'יין מבינה שמשהו לא כשורה, אבל לא יודעת מה; היא מנסה לשאול את מרתה בקול נמוך והקולות משתתקים. כשמרתה מזנקת מסביב לשיח הם כבר מחכים בנשקים שלופים...

====

מרתה מופתעת. מעברו השני של השיח עומדים שני גברים בעלי עור בהיר ושיער פרוע מאוד,לבושים רק באזור חלציים ואוחזים בחרבות קצרות. היא מנסה לדבר אך הם מזנקים לעברה, אחד מהם אף מצליח לשרוט אותה בחרבו. עתה היא מבחינה שבמקום אישונים יש בעיניהם מערבולות מסתחררות העשויות חיתוכים עקומים (כמו האות פ' בדפוס, אבל בהגזמה). היא מבינה שיש משהו מכושף במבט שלהם - אך כוח הרצון שלה חזק והיא מצליחה להדוף את הקסם.
ג'יין וטיקי שומעים את זעקת הכאב של מרתה כשהאיש פוגע בה ורצים לעברה. ג'יין פועלת קודם ומשגרת חץ שפוגע ישירות בחזה של האיש הרחוק יותר. הפגיעה אמורה להיות קטלנית, אבל מלבד להפתעה לא נראה שהוא חש בכאב... מרתה משנה צורה לדובה חומה וענקית. היא שואגת כלפי האיש הרחוק שנסוג באימה, ומייד לאחר מכן מנסה להכות בחברו בכפותיה. הוא חומק ממנה, ומשהו בתנועותיו נראה לה מוזר; ממש כמו שהיא מתרגלת לנוע באמצעות שרירים של דוב, נדמה לה שהאיש מתרגל עדיין לנוע באמצעות שרירים אנושיים.
פתאום האיש השני הופך לתן מגודל, מהלך על שתיים וגבוה כמעט כבן אנוש. הוא רץ לעבר ג'יין עם החץ שעדיין נעוץ בחזהו ונועץ בה מבט מסחרר: היא הודפת את הכישוף, אך מופתעת לזהות את המערבולות שבעיניו. זהו סמל "המשחית" שהיא גילתה בלילה האחרון במרתף המקדש החרב.
ג'יין מגיבה כאחוזת טירוף; למרות שהכישוף לא השפיע עליה היא מסיקה שהתנים מסוגלים ומעזים להכנס לראשה ולראות את צפונות ליבה. נחרדת ומוצפת זעם היא משליכה את הקשת ושולפת את חרבותיה - מכה איתן בפראות שוב ושוב רק כדי לגלות שהן נהדפות מבשר אויבה. הן לא מכאיבות לו כלל.
טיקי רואה את הדוב מסתדר מול יריבו, ומטיל קליע אש לעבר איש התן שתוקף את ג'יין. האש פוגעת בפניו, וסוף סוף הוא מיילל בכאב!
איש התן הראשון חושף גם הוא את צורתו האמיתית והצדדים מחליפים מהלומות במשך רגעים ארוכים, בזמן שטיקי ממשיך להטיח להבות באיש התן שנאבק בג'יין. היא כבר מבינה שהחרבות שלה חסרות תועלת נגד יצור הכשפים, ומתחילה להרגיש את הפאניקה המתקרבת; היא שומטת את החרבות ותופסת את אויבה בכוח, לופתת אותו בחיבוק מוחץ – "שרוף אותו!!!" היא שואגת בטון מצמרר -- "תפסיק לשחק!! תתקרב כבר ותשרוף אותו ישר בפנים!!!" טיקי מכוון היטב ופוגע בפניו של איש התן המיילל, שמפסיק להיאבק באחיזה של ג'יין. הוא מצטמק לצורת תן בגודל טבעי. הלוחמת מרימה שוב את חרבה ונוגעת בתן הקטן והדומם. הוא לא מגיב, אך היא עורפת את ראשו כדי להיות בטוחה.
בינתיים גם מרתה מבינה ששיני הדוב שלה, שצריכות היו כבר מזמן לרסק את כתפו של איש התן שמולה, אינן מצליחות לחדור את עורו. היא מטילה עליו את מלוא משקלה הדובי ומצמידה אותו לרצפה בשעה שג'יין וטיקי מגיעים ומנסים לקשור אותו. התן נאבק עד שטיקי, בחישוב קר, תופס בראש הכרות ומניף אותו מול חברו המשתולל. איש התן נכנע והחבורה קושרת אותו היטב ומכסה את עיניו. מרתה חוזרת לצורתה האנושית ויוצרת להבה משלה. היא מקרבת אותה אל התן כדי לבדוק אם גם האש הדרואידית מסוגלת לפגוע בו כמו האש הקסומה של טיקי, ואכן, התן מילל בכאב. המכשפה המרוצה שולפת גרב מהתיק ודוחפת אותה לפיו של התן כדי להשתיק אותו. היא הצליחה לתפוס שבוי, והיא מתכוונת להוציא ממנו מידע.
החבורה אוספת את חפציה, ואז פונה לגרור את איש התן הכבול בחזרה אל דרך המלך ומשם צפונה אל היירוניה.

=====

בהיירוניה, הקבוצה פוגשת את תושבי הכפר של מרתה. הם עסוקים בהתארגנות וכניסה למספר בתים פנויים בעיירה, ונראה שאינם נלהבים למראה הדרואידית הוותיקה שלהם. "הנה חזרה המכשפה המשוגעת" -- "זהירות" -- "היא בטח כועסת", הם מתלחשים בניהם, בעוד שהיא פוסעת בבטחון בלתי מוטרד בעליל. היא תופסת איש בשם נלסיו ויורה בתקיפות טיפוסית "כולם בסדר?!". הוא מבטיח לה שמתיאס שמר עליהם היטב וכולם הגיעו בשלום אל היירוניה. "רגע גברתי, מה זה איש הכלב שאת גוררת--" אך טרם שיסיים את המשפט מרתה מסלקת את נלסיו ומובילה את הקבוצה אל ביתו של הפריץ, ג'ונתן היירוניוסון.

בכניסה לבית, מתיאס הדרואיד הזקן שוטף את ידיו ומנגב אותם ממה שנראה כמו דם של זאב בלהות. מרתה מציגה את איש התן הקשור ומספרת על הקרב מולו ומול הדוב. "הממ, כן. חדשות טובות, עצאפר" משיב הדרואיד, אך מביע את דאגתו שחלק מהדרואידים לא יצליחו לעמוד במבחן של הרוחות. הוא מציין שהמתין מחוץ לביתו של הפריץ משום שנאמר לו שיש "איזה אורח מיוחד". פתאום הקבוצה מבחינה באזניו הזקופות של איש התן. הן נעות מצד לצד, מאזינות להם. הוא משמיע קולות, ונדמה שלולא הגרב התחוב בפיו היה גם צוחק...

====

דלת ביתו של הפריץ נפתחת, וממנו יוצאים ג'ונתן, מנהל משק הבית שלו ואלף העוטה בגדי מסע פשוטים. האלף מציג את עצמו בפני מרתה שלוחצת את ידו - "השם שלי ארוך ותתקשי לבטא אותו... שתי ההברות הראשונות הן למי". המכשפה מנסה לא להיראות מאיימת מדי, אך שמה לב שהאלף בכלל לא מביט לה בעיניים. עיניו נודדות לעבר... טיקי, ומשהו בהן נראה לה עוין.

טיקי מזהה את למי; אפשר לומר שהם לא היו באותו צד בסכסוך השבטי. "אמנם לא קוסם, אבל הוא עדיין חדשות רעות", מהרהר האלף בליבו, בעוד ג'ונתן שואל את למי אם הוא וטיקי מכירים במקרה? "לא מכירים", עונים השניים, "אך כמה טוב לפגוש אלפים נוספים באזור" – מוסיף למי בחיוך.
טיקי עובר לאלפית - "מה אתה עושה כאן...?"
"אנחנו מחפשים אותך... ואותה." עונה למי. "אני מקווה שתבוא איתי בלי בעיות, כדי שלא נבוא אנחנו אליך."

על אף שאינה מבינה את הדברים באלפית, מרתה חושדת. היא מתערבת ומציגה את איש התן, תוך הצעה לתחקר אותו במקום אחר ופחות מאוכלס ליתר בטחון. ג'ונתן מסכים, הוא ומתיאס מצטרפים אל החבורה וכולם יוצאים אל שולי העיירה. למי נשאר בביתו של הפריץ.

=====

בהגיעם לשולי העיירה, מרתה מבקשת לבדוק אם אש רגילה מזיקה לאיש התן כמו האש הקסומה של טיקי והאש הדרואידית שלה. היא מדליקה לפיד ופונה להגיש אותו לג'יין. עיניה של ג'יין מאירות בחדווה כשהיא מושיטה את ידה בתנועה נחרצת-- אך טיקי מזדרז וחוטף את הלפיד קודם מידה של המכשפה. הוא לא רוצה לגלות מה זוממת ג'יין לעשות בו.

מרתה שולפת את הגרב מפיו של איש התן ומחליטה לבדוק קודם את חולשותיו.* היא מבקשת מטיקי לקרב את הלפיד אל חזהו של האסיר, מבלי לגעת בו, וזה מילל בכאב ובפחד כשהלהבה מתקרבת. עם 1 טבעי, הוא לא יצליח להעמיד פנים.
"מה שמך?" שואלת המכשפה בטון מאיים.
"אין לי שם. אין לנו צורך בשמות".
"אז אני חושבת שאקרא לך רקסי... מה דעתך?"
ניכר בשבוי שהוא מושפל מהעלבון. הוא ממשיך לתת תשובות מתחמקות לשאלות המוצגות לו, אולם מרתה מצליחה להבין שלעומת כלי נשק פיזיים שמסבים לתנים אי נוחות בלבד - כלי נשק שהוטל בהם קסם יכולים גם להזיק להם.
הצעד הבא שלה הוא לחקור את התן לגבי המזימה של המשחית, אך השבוי מספר הרבה בלי להוסיף מידע חדש: "העין היסודנית הגדולה" גילתה לתנים דברים. היא לימדה אותם לדבר ולהשתמש בחרבות. הם משרתים אותה עכשיו. לשאלה מה "המשחית" או "העין" רוצה, התן עונה ש"הוא רוצה את מה ששייך לו בזכות - הזכות הגדולה ביותר - זכות של אל."
"ומה זה?"
"הלב..."
מעניין, גם הרוחות הזכירו משאבת דם אי שם בצפון, מהרהרת המכשפה - "היכן הלב??"
"רחוק מכאן..."
"הבנתי. ומה לגבי 'הנווד'?"
"הנווד? הוא פצוע ונכה. הוא יפסיד בתחרות."
"כמה כמוך עוד יש?"
"עשרים - ואנחנו הולכים וגדלים!"**
כעת איש התן עובר לסכסך. "את יודעת, אני מריח את השקרים שלכם. מריח כאן ועכשיו שני שקרים לפחות, וגם את השקר השלישי, שהשארתם במרכז העיר".
"סתום את פיך רקסי ואל תענה למה שלא שאלתי."
"כל הנוכחים מסתירים זה מזה מידע רב, אני מתענג על כך."
"לא לומר מה שאנחנו חושבים כרגע זה לא לשקר, אלו נימוסים בסיסיים."
"מניין לך שאנחנו משקרים??" מתערבת פתאום ג'יין, נמנעת מלהסתכל על איש התן למרות שעיניו עוד מכוסות, ובקולה נימה של פחד. "אתה יכול לראות מחשבות...?"
"ג'יין תפסיקי לשחק לידים שלו! את לא מבינה שהוא מנסה לסכסך??" מהסה אותה המכשפה, אף שגם היא מתחילה לפקפק בעניין.
"ואולי הוא אומר אמת...? אולי מישהו מסתיר מאיתנו משהו?"
"למה שתאמיני לו?!" משיבה מרתה בתסכול, מבלי להבין שלג'יין ולטיקי, שיודעים על השקרים האישיים של עצמם, יש סיבה לחשוד שדברי האסיר נכונים.
ג'יין מחליטה שהגיע הזמן לשנות נושא ולהעלות שוב את סוגית האבירים והחשש שהמשחית עלול להשתלט עליהם. כיצד תעשה זאת בלי לחשוף את סודותיה לתן שיכול לחוש בשקרים? לאחר הרהור עולה בדעתה הרעיון לתקשר עם מרתה בפתקים, בתנאי שהדרואידית המשונה יודעת לקרוא בכלל...
"גברת עצאפר, אממ, את יודעת איך...?" היא מהססת אם לסיים את השאלה טרם העברת הפתק. עיניה של הזקנה נפערות בעלבון, והצעירה המפוחדת מוותרת על ההמשך ומושיטה אותו מיד.
'יתכן שהתנים מסוגלים להפוך בני אנוש לאנשי תן נוספים, ו... רגע, אם אנשי התן חסינים לכלי נשק שאינם קסומים, לא ייתכן שהבריונים בשיריון הצליחו להרוג אחד מהם באמצעות חרב כפי שסיפרו לך!'
אולם לעומתה מרתה מגיעה למסקנה ההפוכה דווקא – 'כנראה שיש להם חרבות קסומות או גישה ללחשי כהנים'.
"מתיאס" היא שואלת בדרואידית -- "מה קרה באמת לבריונים בשריון?" כזכור, העקבות שלהם הובילו לכיוון הכפר של מרתה. מתיאס מודה בחוסר חשק שהאבירים הגיעו לכפר כשהוא והתושבים היו בדרך החוצה, והם "מנעו מאיתנו להתקדם...".
"מתיאס... מה עשית לאבירים?!?"
"השתמשתי בכמה לחשים... חלק מהם השארתי קשורים בסבך, יתכן שנאלצתי להרוג אחד או שניים מהם..."
מרתה מזועזעת. מתיאס כנראה הרס את הסיכוי להשיג בני ברית מועילים! תמיד היה כזה; מצטיין בלחשים, אבל חי נפשי שאין לו טיפת הבנה חברתית!
השניים מדברים בדרואידית אך הטונים הולכים ועולים. איש התן מצחקק, ג'יין מוטרדת וטיקי מבולבל.
מתיאס נכנע ראשון ומודה שהרג ארבעה מהאבירים. לאחר הקרב מולם ומול זאב הבלהות, הוא ניצל את כל האנרגיות הקסומות שנותרו לו ואינו מעוניין להסתבך במצוד אנשי תן עד שיזכה למנוחה.

====

בסיום החקירה מרתה מחליטה להשתמש באיש התן כדי לסחוט את הרוחות. הקבוצה לוקחת אותו חזרה לחצרו של הפריץ, שם מונחת האבן הגדולה שמשמשת את הדרואידים לתקשור עם הרוחות. השבוי מוטל מול האבן, ומתיאס מתחיל בהכנת הטקס.
בינתיים ג'יין ומרתה מתווכחות לגבי הימצאות או אי-הימצאות נשק קסום אצל אבירי המעגל הלבן. "מניין את בכלל יודעת ילדה??" "אני יודעת, סמכי עלי, אין להם יכולות קסם בכלל" "בוודאי שיש, עובדה שהם הרגו איש תן!" "אני אומרת לך שלא!" "את אומרת סתם! טוב, עזבי, יש לי רעיון. נפתור את המחלוקת בדרכים העתיקות--"
"מה?!"
"התערבות, ילדה. נוהג עתיק ששימש דורות רבים של דרואידים מול תחמנותן של הרוחות: נמצא את הבריונים בשריון, ואם יש בידיהם יכולות קסם את מתחייבת להצטרף אלי במסע לארצות הצפון, כדי למנוע מהמשחית להגיע ללב. בהחלט אוכל להיעזר בך שם אם את בת המקום, שלא לדבר על יכולתייך בחרב--"
"רגע, מניין לך שהלב נמצא בארצות הצפון??"
"כי זה ברור כשמש ש'הלב' נמצא בלב התרבות!"
"מה?? למה? רגע, אין לאבירים, כלומר, לבריונים בשריון, נשק קסום. מה תעשי כשתגלי זאת?"
"אעזור לך לסלק את כל האבירים מהאזור. ארבעה שנשארו אחרי הבלאגן של מתיאס, ועוד עשרים שאת מתעקשת שמסתובבים עוד, משום מה..."
"לא צריך את הנוהג הפרימיטיבי של התערבות בשביל זה."
"וודאי שכן!" מכריזה המכשפה בסיפוק - "ההתערבות היא נוהג מבריק! היא מאלצת כל צד להתחייב לאמת שלו, את מבינה??"
ג'יין מחייכת לעצמה בחיבה; היא מתחילה להתרגל לזקנה המשוגעת הזו, והיות שהייתה חלק ממשלחת אבירי המעגל הלבן היא יודעת בוודאות שאין בידיהם יכולות קסם. השתיים לוחצות ידיים, ומרתה חשה בבליטה דמויית טבעת מתחת לכפפה השחורה של ג'יין.

====

מתיאס מסיים להכין את הטקס והדרואידים פונים אל הרוחות, ששולחות עורב לדבר בשמן. העורב מציין שמשרתי המשחית מהווים בעיה גם לרוחות, ומודה כי ייתכן שהן בחרו זמן רע לבחון את הדרואידים. מרתה דורשת שהרוחות יתנו לתושבים כוח להתמודד מול משרתי המשחית. העורב מסרב - די בכוחות הקסם שהרוחות כבר העניקו. הדרואידים דורשים כוחות נוספים והמשא ומתן נהיה קשוח: מרתה מתעקשת שהן לפחות יזרזו את תהליך ההכשרה של שוליות הדרואידים, והשחקן מגלגל תוצאה טובה במיוחד בבדיקת האיום. העורב מקבל את הדרישה, ומרתה נאנחת ברווחה. בימים הקרובים הרוחות ילמדו כמה עשרות נערים ונערות כיצד לחזות את מזג האויר - וחשוב מכך - כיצד לזמן להבות שמסוגלות להזיק לאנשי התן.
אולם העורב מעלה דרישה בתמורה: על מתיאס "לפזר בחזרה את הדברים שהוא גנב". המכשפה מבולבלת, אך מתיאס מהנהן לה בהסכמה והיא מקבלת את הדרישה. הטקס מסתיים והדרואידים שורפים את איש התן כאות לרצונם הטוב מול הרוחות.

"אז, מתיאס, במה הסתבכנו עכשיו? מה גנבת מהרוחות?"
מתיאס מסביר שמעבר לאזור של אגאתה (ממזרח להיירוניה מצוי אזור האחריות של דרואידית שלישית בשם אגאתה) שוכן "סוג של אורקל". האורקל הזה בעייתי, וכנראה קצת מטורף, ויש לו חיבה לחפצי אומנות. הוא מועיל גם לרוחות בסביבה. כשמתיאס היה צעיר יותר - "בערך בגילה של שומרת הראש הצעירה" - הרוחות שלחו אותו לגנוב שבעה חפצי אומנות ולהביא אותם לאורקל כחלק מהסכם. נראה שכעת הרוחות רוצות להחזיר את החפצים למקומם.
"על אילו חפצים מדובר...?"
"אחד מהם, למשל, הוא סמל שמש זהוב שהבאתי מהקיר במקדש החרב, זה שבאזור שלך..."
מרתה מתרצה; היא התכוונה להאשים את מתיאס בהפרת האיזון הקוסמי ובשחרור אלי אופל לעולם, אך אם הוא גנב את הפריטים לפני שנים כה רבות כנראה שאינו אחראי לכעסן של הרוחות בחודשיים האחרונים. יתר על כן, הוא הרי גנב את הפריטים בהוראתן...

הקבוצה מתארגנת לצאת וג'יין מבקשת מהפריץ להצטרף אל מרתה במסעה. הוא משלם את תוספת השכר שהבטיח ומשחרר אותה משירותו, הלוא "מתיאס עומד להישאר בסביבה בתקופה הקרובה - והוא שומר על האזור בחינם."

====

במהלך הטקס והחקירה הטעונה שקדמה לו טיקי נותר שקט מהרגיל. מהורהר, ספון בעצמו ומעט עצבני – נדמה שמחשבותיו של הקוסם הקטן נדדו הרחק מהמאורעות הדרמטיים שהתרחשו סביבו. אולם ביציאה מחצרו של הפריץ מגיעות ההתלבטויות לקצן: טיקי מושך את מרתה הצדה ומחליט להתוודות שהוא ולמי כן מגיעים מאותו שבט.
"היה נסיון הפיכה, זה לא הלך כל כך טוב... אפשר לומר שכרגע אני, אממ... במחתרת."
"אם כך כדאי לצאת מהעיירה כעת ולישון בשטח", פוסקת המכשפה, "לא כדאי להסתכן במתקפה לילית מצד למי".

"כן, נכון. ו... יש עוד משהו ששווה לדבר עליו, בין שנינו" - מוסיף הקוסם בהיסוס -
"לגבי ג'יין... אני קצת חושש משיקול הדעת שלה. היא מסתירה משהו, וכשהיא מתחילה להילחם, במיוחד בדבר שנראה שיש לו כוחות כישוף, היא... היא הופכת לאדם אחר".
השניים מסכימים; מעתה ישימו עליה עין.

====

*הערת מנחה מהרשומות המקוריות של חגי: למרות שאני משתמש באנשי התן כמשרתים של המשחית, בניגוד לסיפור הרקע הרגיל שלהם במגדיר המפלצות כמשרתים של גראזט, החלטתי להיצמד לאופי השקרני והסכסכני שלהם. לכן בשלב הזה ניצלתי הפסקת שירותים של השחקנים כדי לגלגל מראש שלוש בדיקות תרמית עבור איש התן, לבדוק את אמינות שלושת השקרים שהוא יספר - שקר אחד לגבי היתרונות של התנים, אחד לגבי החולשות שלהם ואחד לגבי המזימה הכוללת של המשחית ומשרתיו - הבדיקה הראשונה היא 1 טבעי, ושתי האחרות הן 19 ו-17, עבור תוצאות סופיות של 23 ו-21.
**הערת מנחה מהרשומות המקוריות של חגי: לעשרים תנים לא תהיה בעיה להתמודד עם תושבי הכפר של מרתה - החלטתי מראש עוד במפגשים הקודמים שישנם שישה אנשי-תן, לא כולל איש התן שאבירי המעגל הלבן הצליחו להרוג.

 

[אורי ט]

אוקי, פתחתי עץ חדש והעליתי את סשן 4. מעתה כותרת העץ תציין את מה הסשן האחרון שעלה ובתוכן העניינים אוסיף קישורים.
שימו לב שמעל סשן 4 יש סרטון מגניב שליאור, השחקנית של טיקי, יצרה בעצמה.

לערוך יפה את המידע בעץ הקודם היה לי קצת מסובך, מקווה שלא יצא יותר מדי סלט...

 

[The oldman]

הסרטון מגניב בהחלט, אהבתי. גם הסשן הרביעי מגניב, הוא מרגיש שחלק מהמידע נחשף, אבל עוד יותר מידע נשאר נסתר. לאיזה סשן כבר הגעתם במשחק עצמו?

 

[rui]

ממשיך לעקוב בדריכות. אני כבר מכור לסדרה הזאת.

 

[the Nerubian]

לאיזה סשן כבר הגעתם במשחק עצמו?

סיימנו את מפגש 9, ואז המילואים שלי והטיסה של אורי ט. לחו"ל התערבו. הכוונה היא להמשיך בתחילת יולי.

 

[אורי ט]

מפגש חמישי - החזרה הביתה​

בסופו של יום הליכה מאומץ הקבוצה מתמקמת בכוך על צלע גבעה, באחו שממערב לדרך המלך.
טיקי, עדיין מוסח מההתקלות המטרידה בלמי, מתחיל להדליק אש. מרתה פורקת את הציוד מעל גבה, וג'יין ניגשת אליה בביישנות.
"היי, גברת עצאפר, אולי יש לך בכל התיק הענק הזה... כלים להכנת תה?"
"כמובן! איך הרעיון לא עלה עדיין בדעתי...? בלחץ האירועים כנראה. שבי ילדה, אני אכין גם אוכל. אתה רעב טיקי?"
כך מתחיל ערב נדיר של נחת. הכוך בגבעה לא פונה לעבר מקור סכנה ואפשר להדליק אש, ללא חשש מגילוי; אין סיבה למהר עד עלות הבוקר, והחבורה נהנית מתה דרואידי טוב וארוחה מבושלת.*
עם רדת הלילה מרתה נשארת לשמור. היא מביטה בטיקי, ישוב, שקוע במדיטציה, שומע אך אינו משמיע קול. ליד המדורה הדועכת שוכבת ג'יין; ראשה על התיק, גלימת המסעות משמשת לה כשמיכה. נדמה למכשפה שבכל ימי המסעות יחדיו היא טרם ראתה את ג'יין מסירה את השריון, ואפילו לא את הכפפות. האם תמיד ישנה איתם...? המחשבות בעניין עוזרות לה להדחיק חששות מעיקים יותר. תנים, רוחות, אבירים, מתיאס, תושבי הכפר הנטוש שלה...
דעתה נודדת חזרה לג'יין – מה נעשה איתה? טיקי צודק שצריך לפקוח עליה עין, אבל אפשר לפתור זאת גם בדרכים העתיקות. כן, היא חוככת בדעתה, הרי זה מה שמתיאס לא הבין מעולם; שאומנות השיחה היא ליבת עיסוקו של הדרואיד, לא אומנות הכישוף. אדבר עם הילדה בלב פתוח, זה הכל. זו דרכן של מכשפות מנוסות.

בסוף המשמרת היא מעירה את ג'יין בלחיצות מטה עדינות, וזו קמה בנמנום למשמרת שלה ומתיישבת.
"גברת עצאפר, לפני שאת הולכת לישון, נוכל... לדבר קצת?"
היוזמה מפתיעה את מרתה, שמהנהנת ומתיישבת לצד ג'יין. "כמה מוזר, בדיוק חשבתי על כך בעצמי. מה שלומך ילדה?"
הלוחמת הצעירה משתתקת רגע, משפשפת את עיניה, ואז נגשת ישר לעניין. "נדמה לי ששמת לב שלא הייתי כנה אתכם... אני רוצה להתנצל. את וטיקי הייתם ישרים איתי עד כה, ספגתם את השקרים וההתפתלויות ועדיין לקחתם אותי ברצינות. אתם לא חייבים לי כלום, אבל אתם טובים אלי. עכשיו אתם עלולים לסכן את חייכם מול האבירים ואני רוצה שתדעי מדוע."
ג'יין נעצרת שוב, מפחדת לומר את יתר הדברים. עוד מהבוקר היא החליטה מה בדעתה להגיד, אבל פתאום היא לחוצה ונרגשת. למה? ההגיון אומר לה שאין סיבה לשמור בסוד את עברה. מה אכפת למלוויה המשונים אם פעם הייתה חלק מהאבירים? מה הם כבר יודעים על האמפריה השוקעת, המסדר, השליחות? מי הם שישפטו אותה? 'אין לי אינטרס לשקר', היא חשבה שוב ושוב במהלך היום. ועדיין, קשה לה להודות.
"קחי את הזמן, אכין לך תה" אומרת מרתה בנימה מרוככת.
בפעם הראשונה מאז שנפגשו ג'יין מסירה את אחת מכפפותיה. לעיניה של מרתה נגלית יד צחה, ועליה שתי טבעות: בחלקה העליון של האצבע המורה ענודה טבעת עבה ושחורה, עליה עיטור בצורת מעגל לבן. על הקמיצה ענודה טבעת דקה יותר אך מוזהבת, שנראית בעלת ערך רב יחסית לבת איכרים.
"זוהי טבעת חותם של מסדר אבירי המעגל הלבן", פותחת לבסוף ג'יין, בהושיטה את האצבע המורה. "הייתי חלק מהם. גדלתי כבת למשפחה מיוחסת בבירת האימפריה, הרחק בצפון. לפני שנתיים יצאתי עם חברי למשלחת, ו--" היא בולעת את רוקה -- "נכשלתי." דיבורה של ג'יין נעשה מבולבל, בעודה מספרת יותר ממה שתכננה. על המכשולים שהציבו המקומיים, המשלחת הנפסדת, האכזבה, הייאוש, הבריחה. היא כועסת על אלי הסדר שנטשו את האדם, ובזה עמוקות לערכי האבירים שהתגלו במלוא עליבותם. היא לא חושפת רק שני פרטים: העניין המחודש שהיא מוצאת באלי האופל, ודבר קיומו של לואן ארוסה - שזכרונו כאוב מכדי לחלוק.
"אז עכשיו את מבינה מדוע הייתי כה בטוחה במספר האבירים, ובסוג כלי נשקם...?"
"טפשה שכמותי..." ממלמלת מרתה לעצמה, "זקנה טפשה ועקשנית. הלוא כל הזמן הזה ידעה הילדה על מה היא מדברת ואני אטמתי אוזני..."
"מכל מקום", ממשיכה ג'יין "כששמעתי לראשונה על נוכחות האבירים חשבתי להשאיר אותם לגורלם, אבל אני לא מסוגלת. אני מפחדת שהמשחית יגיע אליהם קודם. אני רוצה שהם יחזרו הביתה וזהו." 'מפחדת שהמשחית יגיע אליהם – או אליך??' עולה שוב הקול המעיק בראשה.
מרתה מוזגת לצעירה כוס תה חם. לשם שינוי אין למכשפה מה להגיד, והיא מקשיבה בסבלנות רגישה כפי שלא עשתה זמן רב. ג'יין ממשיכה בדבריה, בזמן שעיניה מתעכבות על הטבעת המוזהבת שעל הקמיצה. היא מסבירה שבימיה הקשים של המשלחת האבירים ראו בה סמל של תקווה, אז כיצד תראה שוב את פניה? "הם לא יודעים מדוע עזבתי, ומה עלה בגורלי... מה יגידו אם אופיע פתאום?"
"שלא תדאגי מזה. טיקי ואני נטפל באבירים כשנפגוש אותם."
"ואת עדיין... מוכנה לחפש אותם?"
"כמובן", עונה מרתה, על פניה חיוך עקום ומחבק. "מבחינתי ניצחת בהתערבות".
"עוד דבר אחד" מוסיפה הלוחמת לקראת סיום השיחה-- "לגבי התנים. יש להם משהו בעיניים שאני לא יודעת מה הוא עושה. נראה לי שהם ניסו להכנס לי למחשבות, להשפיע עלי, ואם זה נכון אז זה לא... זה לא מקובל עלי." היא מדגישה את חלקו האחרון של המשפט, באופן שמשווה למילים מעין תקיפות מיוחדת. "בכנות, זה מצמרר אותי. זה גורם לי להרגיש מחוללת. מי שינסה את זה ישלם, לא אגלה רחמים. את יכולה להגיד לעלף שאני מתנצלת אם הוא נעלב בקרב האחרון... אל תצפו ליותר."
משתררת שתיקה. למרות טון דיבורה הקר ברור שג'יין נסערת, ומרתה תוהה מדוע דווקא לחשי השפעה מפחידים אותה כל כך. "ילדונת, תני לי לגלות לך טיפ קטן, כלל של מכשפות--" היא עונה לבסוף, כממתיקת סוד "--את יכולה לפחד מעכביש, אבל דעי לך שהעכביש מפחד ממך פי עשר. כך גם מי שיכנס לך למחשבות - יתקל שם רק ברצון לרסקו לחתיכות! אין ממה לפחד; יהיו אלה הם שיברחו באימה."

====

שאר המשמרת של ג'יין עוברת ללא אירועים מיוחדים. 'סוף סוף המועקה נרגעת' היא מתנחמת, מצטנפת בגלימה כדי להתחמם ומביטה במרתה שחזרה לישון. הזקנה ממלמלת ללא הרף, כאילו שגם בשנתה היא לא מוצאת מנוח; -"ואז הרוחות תלשו את ליבו-" "-עץ ועצם כילו את הילד-" "-צווחת אימים מפי החזירים-" -- על מה לעזעזל היא חולמת שם...?

היא נוגעת בטיקי בעדינות כשמגיע תורו לשמור, ופותחת מחדש בהתנצלות.
"אני יודע, שמעתי את השיחה" קוטע אותה הקוסם.
"אתה... שומע הכל בזמן המדיטציה?" היא שואלת במבוכה, "כן, זו לא שינה כמו של בני אדם. אין לי מה להוסיף על דבריה של מרתה, פרט לבקשה אחת: נסי לשלוט בעצמך בזמן קרבות."

====

בבוא הזריחה מתגלה באופק שובל דק של עשן, העולה מכיוון מחנה התנים.
"זה בטח קורבנות אדם" זורקת ג'יין בחצי צחוק, מרכיבה מחדש שיריון עור שחור שמונח לידה.
"שטויות. הם תפסו רק חבורת שודדים, והעשן עולה ללא הפסקה כבר כמה ימים. הם כנראה מתחזקים מדורה באופן קבוע כדי להרתיע חיות אחרות. אחרי הכל – הם כבר לא שייכים לרוחות".
הקבוצה ממשיכה לצעוד דרומה, במקביל לדרך המלך. "היי עץ", קורא טיקי לעץ בודד בצד הדרך, שהקבוצה חלפה על פניו בפעם המי-יודע-כמה. "אני חושב שאקרא לו בוב", הוא מוסיף לקול גיחוכן של חברותיו.
"כעת לא מובן לי--" תוהה מרתה בקול, "--כיצד האבירים הרגו תן בלי כלי נשק קסומים".
"הם לא" משיבה ג'יין. "התנים לבשו צורת אדם כשנתקלנו בהם, אולי האבירים שפגשת היו תנים בתחפושת."
"לא, לא ייתכן..."
"תארי לי את האבירים שראית ונראה אם אזהה".
"טוב, חלף מאז זמן מה. בואי נראה... הם היו בריונים, בשריון, עייפים. זה אני זוכרת. אחד, אהמ, היה לו שיער חום. ולאחד עיניים חומות. לא אותו בחור, כן?"
ג'יין נאנחת ומקשיבה בסבלנות.
"אה, אחד, היה לו זקן ושיער אדמוניים..."**
"רגע, מה?"
"שיער בצבע אדום, ג'ינג'י --"
"גברת עצאפר... אין אביר ג'ינג'י במשלחת!"
"לא יתכן, ראיתי אותו בבירור... את בטוחה?"
"כן! והתנים מערימים עלינו איכשהו. עכשיו אני בטוחה גם בזה."

====

בכניסה לכפר הנטוש דרך המלך מסתיימת בפתאומיות. אבני הדרך מפוזרות לכל עבר, ועשרות שרכים ושורשים פורצים מהאדמה באופן שנראה לא טבעי. יש סמני דם ומאבק באזור השרכים, אך אין זכר לגופה.
מרתה מתחילה להטיל טקס דיבור עם חיות, ובינתיים מגיע נברן שדה וממתין שתסיים. בסיום הטקס הוא נעמד ומושיט לה את כפותיו בחמדנות.
"שמועות רצות פה מהר אני רואה..." היא נאנחת ומניחה בכפותיו את פירורי הלחם.
"הרוחות באזור של מתיאס עדכנו את הרוחות של היער השחור לגבי ההסכם שלכם, והרוחות המקומיות השתכנעו",*** מודיע הנברן. "לכן, הרוחות פוטרות אותך מהמשימה להביא לב של נווד, והן מוכנות שתסלקי את כוחות האופל מהסביבה ושתחזירי את בני האדם!"
"מצוין. יש פה אנשים בקליפה מברזל?"
"אממ, כן"
"האם הם מתנהגים מוזר?"
"כן, אהמ, נראה לי. אנשים לא אמורים ללבוש קליפה מברזל" עונה הנברן ומסתלק.

הכפר נטוש. ניתן לראות כי הכפריים לקחו איתם כל מה שיכלו, עד וכולל חלק מדלתות הבתים ומשוקת הדיר. רק בית אחד מראה סימני חיים: הבית של מרתה, מעבר לקצה הכפר, ממש על גבול היער השחור. עשן עולה מהארובה.
החבורה מתגנבת אל הבית של מרתה ומסתתרת בשיחים. מלבד העשן עולים מהבית קולות דיבור רמים ונלהבים, אך עמומים מכדי לשמוע מה נאמר. בערוגת הצנון של מרתה נחפרו ארבעה בורות שכוסו באדמה הפוכה – שנראים כמו קברים טריים. שלט העץ שמרתה השאירה כשעזבה את הבית עוד תלוי על הדלת, אבל הוא נהפך כך שגבו פונה כלפי הבאים. כתובת חדשה נרשמה עליו בסימני פחם:

"ביתה של
הרביעיה האפלה D-; "​

מרתה מחווירה.

=====

החבורה מסתתרת בשיחים וטיקי מפעיל טלקינזיס כדי לנקוש בדלת. הקולות בבית משתתקים והדלת נפתחת. מתוך הבקתה יוצא אדם צעיר, בעל עור בהיר ושיער שחור. מרתה מזהה אותו כאחד האבירים, למרות שהוא לובש בגדים פשוטים ואינו נושא שריון או נשק. הוא נראה נקי ובריא יותר משנראה במפגשם הקודם, וברור שזכה מאז למנוחה, לארוחה טובה ולמקלחת. הוא מביט סביב וקורא לשאול מי נקש בדלת, אך לא מבחין בהרפתקנים. "זה סתם" הוא מודיע לחבריו שבתוך הבקתה "כנראה רק העורבים", ואז חוזר פנימה וסוגר אותה מאחוריו. קולות עולים שוב מהבקתה.
ג'יין לא מזהה את האיש.

מרתה מחליטה להתקרב ולרחרח. היא לובשת צורה של חתולה, מתקרבת לבקתה ומזנקת אל אדן החלון.
בפנים, סביב שולחן העבודה של מרתה, יושבים ארבעה גברים צעירים שנמצאים בעיצומו של משחק קלפים סוער. חרבות, מגן וחלקי שריון מונחים בפינת החדר. המגן נושא בבירור את סמל המעגל הלבן. בפתח האח המבוערת תלויה קדרת השיקויים הגדולה של מרתה, וכעבור מספר דקות אחד האנשים קם מהשולחן וניגש אל האח. הוא מוזג לעצמו מרק מקדירת השיקויים ופונה חזרה, ואז מבחין בחתולה על עדן החלון. הוא יוצא מהבקתה וניגש ללטף אותה. מרתה מנצלת את ההזדמנות כדי להביט בעיניו; היא לא רואה את הספירלה השבורה של האל המשחית, ומניחה שהאיש נקי משליטתם של כוחות האופל. הוא מנסה להרים אותה והיא נסוגה. מתוך הבית מציץ האיש בעל השיער הג'ינג'י ושואל אם החתול ברח. "היא קצת פחדנית, תן לי חתיכת בשר מהסיר ואולי היא תבוא". מרתה ממשיכה להתרחק, והבחורים מוותרים על הנסיון וחוזרים פנימה.

מרתה שבה לשיחים וחוזרת לצורת המכשפה המאיימת שהיא בדרך כלל. "אפשר להירגע. יש להם אישונים רגילים בעיניים ואת סמל המעגל הלבן על המגינים. כוחות האופל לא שולטים בהם."
ג'יין ספקנית. "המעגל הלבן הוא לא רק מסדר, זו קהילה. אם הם היו חברי המסדר הייתי מכירה אותם. גברת עצאפר, זה כאילו שנבוא לבית של מתיאס ובפנים יהיה מישהו שאת לא מזהה. אני אגיד לך שהוא דרואיד ותיק, אבל את לא פגשת אותו מעולם! משהו כאן ממש לא כשורה..."

בלית ברירה, הקבוצה מחליטה שמרתה תיגש בצורתה האנושית ותתחקר את הבחורים. ג'יין וטיקי מחכים בכוננות.

====

מרתה נוקשת בדלת והאבירים פותחים אותה. היא שואלת אותם מה הם עושים בבית שלה, והם מתנצלים ומסבירים שהמשימה שלהם הייתה כולה רצף של כשלונות.
"--האחרון שבהם התרחש לא מזמן; מכשף אפל הרג ארבעה מחברינו והסתלק יחד עם תושבי המקום", אומר הבחור ומחווה לכיוון השרכים בכניסה לכפר.
"מתיאס..."
"הכפריים לא הותירו אחריהם כלום, מלבד הבקתה שלך שהייתה מצוידת בכלים ותבלינים. לא חשבנו שמישהו יחזור לכאן, אנחנו נעבור כמובן לבית אחר... ממילא תכננו להישאר רק מספר ימים לפני שנחזור צפונה."
"הבנתי" עונה מרתה בקולה המאיים "כמובן שאלו לא סתם תבלינים, אלא-- לא משנה. מה עשיתם בגינת הצנון שלי? מדוע חפרתם שם קברים??"
"כן, אנחנו מתנצלים גם על זה... לא ידענו אם מתבצעים טקסים בבית הקברות המקומי לכבוד שדים ורוחות או משהו, ורצינו לפחות לקבור את החברים שלנו לפי מנהגי המסדר. הגינה שלך הייתה מטופחת ויפה, חשבנו שהיא תספיק לקבורה מכבדת..."
"ומה לגבי השלט על הדלת?"
"כן, אהמ, בדיחה סרת טעם" מגמגם הבחור במבוכה. "הבדיחה על חשבוננו, ארבעת הנותרים מהמשלחת הכושלת הזו".
"טוב" היא מתרככת, "תזהרו בדרככם צפונה. מסתובבים באזור תנים שהולכים על שתיים, ונשקים רגילים לא יכולים לפגוע בהם".
"כן, נתקלנו בהם כבר. באמת היה קשה להרוג אותם, אבל ג'ימי הצליח לחסל אחד--"
"מה? איך? יש לו נשק מכושף?"
"לא, אבל עכשיו שאת מזכירה לי, הייתה לו חרב עשויה מכסף יצוק. הוא קיבל אותה בירושה אבל... קברנו אותה יחד איתו."

מרתה מחליטה שהאבירים אינם מהווים איום. היא קוראת לשאר הקבוצה ומסבירה להם שאלו אבירי המעגל הלבן ושהם ממילא בדרכם החוצה, אולם ג'יין לא מתרצה.
"אתם יכולים לשקר לה, חבורת נחשים, אבל לא לי!" היא מטיחה בבחורים ההמומים "--אני יודעת שאתם לא אבירי המעגל הלבן אז אל תנסו אותי. מי אתם באמת?? מה אתם רוצים?! התנים שולטים בכם??"
"מי את, חוצפנית אחת?! איך את מעיזה להעליב אותנו ככה אחרי מה שעברנו!"
"ממש הצגה מרגשת. נראה אתכם מעלים שם מוכר אחד מהמסדר!"
"פלאבוס, סר ג'ון, סר האמיל, האריה הלבן--"
ג'יין משתתקת.
"את בכלל מכירה אותם? מי את??"
"אותם, כן. אתכם לא..."
"באמת, גסות הרוח שלך לא תיאמן. נקראנו לדגל בצו הקיסרית, עזבנו את השדות ובתי המלאכה, קיבלנו את סמל המעגל הלבן וכמעט הקרבנו את חיינו--"
"רגע, גוייסתם בצו? מתי?"
"לפני יותר משנתיים. הקיסרית הכריזה על גיוס כללי כדי להשיב את המחוזות הסוררים לחיק האמפריה. לא שמעת?"
"אז אתם... סתם איכרים? פשוטי עם שגויסו למעגל הלבן...?"
הבחורים מחליפים מבטים מזועזעים, ואחד מנענע את ראשו בתסכול. "לא יאמן. כבר התחלתי לחשוב שההתנשאות המכוערת שלהם נגמרה..." "--ומה יש בפשוטי עם שמונע מאיתנו להיות אבירים?? אנחנו יודעים להניף חרב ולקלוע בקשת! קברנו עכשיו ארבעה חברים - גם זה לא מספיק לך?!"
אחד האבירים, שעד כה נותר שקט, פונה לג'יין ומצטט בבטחון: "אין האצילות שוכנת בדם, אלא בנפש", וג'יין ממלמלת את ההמשך – "טוהר אמיתי מצוי לא בעיניים, אלא בלב."
הלוחמת ההמומה משתתקת בזמן שהאבירים מפליגים בהסברים: שבועות בודדים לאחר שג'יין יצאה במשלחת דרומה קראו הקיסרית וראשי הכנסיות לגיוס של לוחמים מחוץ למסדר. אנשים רבים הצטרפו למסדר המעגל הלבן - אנשים שהאמינו באלי הסדר וידעו להשתמש בנשק, אבל לא השתייכו למשפחות האצולה הותיקות. הם עברו הכשרה קצרה ויצאו במשלחות חדשות, במטרה לגבות מסים מהאצילים המרוחקים ולקרוא את המקומיים לחזור ולעבוד את אלי הסדר. "זה אמנם נשמע מגוחך, אבל יש כאן בסביבה אצילים ועיירות שקרויים על שמו של היירוניוס ואפילו לא יודעים זאת--" "--כל זה ישתנה בקרוב--" "--אמנם המשלחת נכשלה, אבל אנחנו מתכוונים לחזור לבירה ולדווח".
"...וכמובן, כל העניין התחיל כשהאלים חזרו לדבר--"
"מה...?"
"כשהאלים התחילו לדבר עם הקיסרית-- רגע, לא שמעת? איפה היית כל הזמן הזה?"
"לא. לא יתכן... האלים... הם... בטח דיברו עם לואן, נכון...?"
"את מתכוונת לאריה הלבן? הוא באמת אביר דגול, אבל עדיין לא קמו הפלאדינים של דורנו. זה כנראה יקרה בקרוב. האלים מדברים בשלב הזה רק עם הקיסרית וראשי כנסיות הסדר."
ג'יין משתתקת שוב, אבודה, מתאפקת לא לבכות. בינתיים מרתה חוזרת לשיחה ולוקחת פיקוד; האבירים רשאיים להשאר בביתה אך יצאו צפונה למחרת בצהריים. כמו כן, היא מבקשת לחפור בחזרה את החרב הכסופה ולקחת אותה לידי הקבוצה. הבחורים מסכימים. "אנחנו ממילא חוזרים צפונה, וראוי שהחרב תשמש נגד כוחות האופל. זה לא שג'ימי יעשה בה שימוש עוד..." הם מבקשים חרב בתמורה כדי לקבור איתה את ג'ימי, וג'יין מוסרת את אחת מחרבותיה.
"מי היה ג'ימי?" שואלת הלוחמת, "חבר ואביר אמיץ" עונה אחד האבירים בקרירות. היא מבקשת בגמגום להתפייס סביב משחק קלפים. האבירים מסרבים.

====

החבורה עוזבת ליעד הבא - לדווח לג'ונתן היירוניוסון, ומשם להמשיך אל האוראקל שמתיאס סיפר עליו, מעבר לשטח של אגאתה.
רק כעבור מספר שעות ג'יין משתפת את מרתה בכאבה. "התפקיד שלך הוא לדבר עם הרוחות והנפח תפקידו לעבוד בברזל. דמייני שיום אחד מגיע אלייך הנפח ואומר שהרוחות מעדיפות לדבר איתו. למרות שעברת הכשרה במשך שנים, נדמה שהוא עושה זאת טוב ממך..."
"אני מבינה. תלו בך ציפיות, לא כן? חשבו שאת תהיי זו שהאלים ידברו איתה."
"במסדר, הם... כן. "
המכשפה מעלה חיוך אימהי. "אני מאמינה בך ילדה, אל תדאגי. את חזקה והאלים שלך יראו זאת. את אבירה למופת".
"לא", עונה ג'יין בקול שבור. "אני אבירה שנפלה..."

====

*טעמו של התבשיל די בינוני, לפי גלגול ההשרדות של רועי.
**רועי מגלגל 17 בבדיקה, ומרתה נזכרת במידע מועיל.
***הערת המנחה: הייתי יכול לסבך את הקבוצה כי הרוחות הן לא איזה ארגון מונוליתי אלא אוסף של ישויות , כמו מן אלים מקומיים - אבל זה יהיה פחות מעניין וקצת אנטיקליימטי, אז החלטתי לפטור את מרתה מעוד משא ומתן קשוח.

 

[אורי ט]

עלה עוד מפגש, ושימו לב שנוספו קישורים לתוכן העניינים כך שלא צריך יותר לגלול.

כמובן שתגובות תמיד יתקבלו בברכה (כולל עצות לפיתוח הרולפליי )

 

[rui]

לא חושב שאפשר לתת עצות לפיתוח הרולפליי, זה פשוט נהדר. אהבתי שהקבוצה מתחילה להתגבש.

 

[The oldman]

השיחה עם האבירים בבקתה נהדרת, פשוט משובח. לא יודע כמה השחקן(ית) של ג'יין ציפה לזה, אבל נהדר.

 

[אורי ט]

תודה רבה, כהערה כללית השקעתי ברשומות הרבה לאחרונה ואני מעריך מאוד את הפידבק שלך ושל רוי.
ההפתעה של ג'יין הייתה ההפתעה שלי - התפרצתי לדברים של חגי ב"רגע, איכרים יכולים להיות אבירים בעולם?? זה לא מה שקבענו!!" והוא הגיב אין גיים גם בתובנה על האלים הייתי די בשוק, אני חושב שכל השחקנים מאוד מרגישים את החוויה של הדמויות שלהם.

עדכון על עדכונים - תכף אעלה פוסט על הארוס של ג'יין (שנראה לי מתאים לכאן), ובעוד יומיים-שלוש את סשן 6.

 

[אורי ט]

טבעת יקרה מאוד - מיהו הארוס של ג'יין?​

ג'יין מאורסת לאביר מהמסדר בשם לואן, שידוע בכינויו לואן "האריה הלבן". הוא מבוגר ממנה בשש שנים, ובתור ילדה היא זוכרת אותו כנער חברותי וקל דעת. כשהיה בן 17, שלוש שנים לפני השלמת הכשרתו, הוא ברח והצטרף בסתר למשלחת של אבירים שיצאה צפונה (שדומה באופיה למשלחת אליה הצטרפה ג'יין שנים אחר כך). איש לא יודע בדיוק מה התרחש במהלך מסעם, מלבד העובדה שמתוך העשרות שיצאו חזרו אבירים ספורים בלבד – ובתוכם לואן.

המעט שחזרו בקושי דברו על מה שקרה, אך היללו את לואן כגיבור אמיתי. הם אמרו שהוא הוכיח את עצמו ברגעים הקשים ביותר, שעמד בפני מיטב כוחות הרשע שניסו להביסו בקרב או להשחית את ליבו. הם העניקו לו את הכינוי "האריה הלבן": חזק כאריה גם כשנותר בודד, לבן כי ליבו בלתי ניתן להשחתה. לואן מצידו ממעט להזכיר את האירועים שחווה, אף שברור כי הוא השתנה לבלי היכר. הוא נהיה שתקן ורציני, ונדמה שארבעת השנים שעברו הוסיפו עשרים שנה לגילו. מחשבותיו נתונות כמעט תמיד לאימונים, והצעירים אותם הוא מכשיר מכירים אותו כמורה קשוח ובלתי מתפשר. "חייבים להשקיע הכל באימונים" – כך הוא מדגיש שוב ושוב – "כי בכוחות הרשע אסור לזלזל."

ג'יין הכירה אותו לאחר שחזר, והוא הדריך אותה בהכשרתה מאז שהייתה בת שש עשרה. היא התאהבה בו למרות שהיה שקט וקצת מוזר, ולמרות שלא האמין לרושם שעשתה על כולם ולא וויתר לה כמו מוריה האחרים. "טוהר אמיתי מצוי לא בעיניים, אלא בלב" – כך היה אומר כשהיא לא התאמצה מספיק, ואז מוסיף שאסור לה להתפשר אם ברצונה לעמוד בציפיות שתולה בה המסדר.

ואז, עם סיום הכשרתה בגיל עשרים, קרה הבלתי יאומן; לואן "האריה הלבן" ביקר את ג'יין בהפתעה, הושיט לה ורד וביקש את ידה. בסביבה המסורתית של המסדר נהוג להתחיל מערכות יחסים בהצעות נישואין, אבל משום מה עד לאותו רגע ג'יין סברה שלואן לא הבחין בה בכלל. היה זה המאורע המאושר בחייה; היא חשה בפעם הראשונה תקווה שלמה ואמיתית, ונדמה היה לה שאפילו העולם הארכאי שמקיף אותה יכול להשתנות ולצמוח יחד איתה... הזוג לא הספיק להתחתן אלא רק לערוך טקס אירוסין חגיגי, משום שג'יין יצאה לשליחות דרומה זמן קצר לאחר מכן. הטקס נערך בהשתתפות רוב חברי המסדר, שראו באיחוד אות מבטיח לגבי העתיד.

בימיה הקשים במשלחת, בעת שהספק והייאוש נהיו גרועים במיוחד, ג'יין נזכרה בדברים של ארוסה על הטוהר שמצוי בלב ולא בעיניים. היא אפילו העלתה זאת בפניו לפני שעזבה, ושאלה אם עכשיו הוא כבר למד להאמין בה; הוא הגיב בחיוך, וענה שהאתגר יהיה קשה מעבר לכל דמיון ויגיע מהמקום הכי פחות צפוי. "אבל", הוא הוסיף, "תמיד ידעתי שאת טהורה גם בלב. אני בטוח שתעמדי במבחן". היא מתגעגעת אליו, ומתחבטת בשאלה מה יגיד כשיגלה כמה השתנתה. וודאי הוא ישלה את עצמו, ואולי אפילו אותה, שנותרה לה תקווה והספק הוא רק עוד אתגר במעלה הדרך. ג'יין רצתה להאמין שהיא תעמוד במבחן כפי שעשה לואן בשעתו, אבל מבינה אט אט שהיא צפויה להכשל, ונאכלת בתחושת בושה ואשם...

 

[אורי ט]

מפגש שישי - המכשפה והאורקל​

החבורה עולה שוב צפונה, עוקפת את מחנה התנים ומגיעה אל היירוניה. כדי להימנע מעיניו הבולשות של למי, האלף המרגל שנתקל בקבוצה בביקורה הקודם בעיירה, מרתה דואגת לשכן את טיקי אצל אחת המשפחות שעברו למקום מהכפר שלה. ג'יין לוקחת את חרב הכסף אל הנפח מהכפר של מרתה, ג'ון האב, שהביא את עסקיו איתו לעיירה. היא מבקשת שיתיך את החרב הארוכה ויצפה מהכסף חרב קצרה וכמה ראשי חץ. תוך התמקחות קצרה על מחיר היא מנסה להיעזר במוניטין של מרתה - "לא יודעת, רק שהמכשפה לא תכעס אם תשמע שיצאו כל כך מעט ראשי חץ..." בדיקת האיום שלי עלובה ביותר, והנפח השמן פורץ בצחוק – "מי, עצאפר?? סמכי עלי הכל הצגה, היא רכה מבפנים שאין דברים כאלה! אם היא כועסת פשוט תגידי לה שת'סמוך על ג'ון סיניור!"

מרתה, בינתיים, נפגשת עם הפריץ ומעדכנת אותו בחדשות שחרב כסופה הצליחה לחדור את בשרם של התנים ההולכים על שתיים. ג'ונתן מספר שהאלף שהתארח אצלו עזב צפונה, והמכשפה חולקת את שאמר לה טיקי – שהוא והאלף הזר משתייכים לאותו שבט וטיקי נחשב שם לבוגד.
לאחר השיחה היא מבחינה בג'ים, השוליה של מתיאס הדרואיד, משוחח עם ציפור. מסתמן שהרוחות קיימו את חלקן בעסקה.

בימים שחולפים עד שהנפח יסיים לעבוד על חרבותיה של ג'יין, מרתה חוזרת לטפל באנשי הכפר שלה ולהעביר שיעורים מזורזים לשוליות הדרואיד החדשים של היירוניה. היא מלמדת אותם כללי זהירות בסיסיים, שהיא עצמה למדה בתור ילדה, באמצעות אגדות ארוכות שנושאות מוסר השכל. ג'יין מקשיבה מדי פעם לשיעורים הללו וקצת מופתעת לשמוע את תוכן הסיפורים; הם מלאים בתיאורי זוועה מוחשיים ביותר, ובמרכזן דמויות שמוכרות את ליבן, נקברות או נשרפות בעודן בחיים ועוברות עינויים שונים ומשונים כתוצאה מעסקאות רעות שעשו עם הרוחות. מוסר ההשכל כמעט תמיד הוא שיש להזהר בהתנהלות מול הרוחות – "חומר בסיסי שמיועד לילדים, אך לצערי חייבים להתחיל מאיפשהו", נאנחת מרתה בתסכול. אולם ג'יין מבחינה בפרט נוסף: קטעים רבים מהסיפורים מוכרים לה מתוך מלמוליה של המכשפה בשנתה.[1] מרתה מצידה שמחה לנוכחות של הלוחמת בשיעורים. בסתר ליבה היא מקווה שבבוא היום הצעירה תקבל עליה את הדרכים הישנות ואולי אף תיעשה לה לשוליה. אבל ג'יין מאבדת ריכוז די מהר כשהיא יושבת בכיתה; בחלוף הזמן ביקוריה רק הולכים ופוחתים.

למרות החדשות שלמי עזב טיקי מקפיד להיזהר ולהתחבא בבית המשפחה שמרתה הציעה. מוקף בילדים קטנים שמתפלאים מהאשליות הקטנות שבכוחו לייצר, הוא מעביר את רוב יומו בלספר להם עלילות דרואידים שהמציא. הוא מתחיל מסיפורים קלילים שמתאימים לגילם הצעיר ומגלה, להפתעתו, שהם מצפים לתיאורים מחרידים מהסוג שמרתה ממלמלת בשנתה. מסתבר שהאגדה האהובה עליהם היא על שני ילדים שלא שעו לאזהרות הדרואידים ובסוף אכל אותם דוב - והקוסם המבולבל מוצא את עצמו חוזר באזניהם על הסיפור כל פעם לפני השינה.[2] לקראת סוף היום השני ג'יין קופצת לביקור. "את חייבת להציל אותי מהזאטוטים האלה--" הוא מסנן לה בייאוש; "אני תקוע בבייביסיטר כבר יומיים, תכף אשתגע כאן..."
"אה, אהמ, חשבתי שאתה אוהב ילדים..."
"כן, לשעה גג, לא ליומיים שמושכים לי בשיער! תעשי משהו--"
"טוב טוב, יש לי רעיון. ראית את המשחק שהאבירים-איכרים שיחקו בבקתה של מרתה, נכון?" ג'יין מוציאה חפיסת קלפים משומשת ומחייכת חיוך שובב. "זה משחק אמפריאלי ידוע ויש לי חפיסה משלי. בוא, אלמד אותך..."
מפה לשם טיקי וג'יין מעבירים את הזמן שנותר בהיירוניה במשחקי קלפים. חיש מהר מתגבשת סביבם קבוצה קבועה למשחקים: הנפח השמן ג'ון האב, בנו השמן-גם-הוא ג'ון ג'וניור וסאם האופה.[3] אפילו מרתה הצטרפה פעם לסיבוב אחד, אם כי היא לא הבינה על מה ההתלהבות. טיקי לעומתה מצא תחביב חדש, וג'יין מתגלית כמבלפת לא רעה.
"תגיד" היא זורקת בעליצות לג'ון הנפח, בערב שכולם שתו כהוגן - "מה הסיפור של מרת-- כאילו, גברת עצאפר? למה היא כזאת מצוברחת כל הזמן...?"[4]
"סתם..." הוא עונה בעודו נמתח לאחור - "משפחה של משוגעות אלה, העצאפריות. תמיד היו. השמועה אומרת שהמכשפות של עצאפר לוקחות ילדים ליער ומקריבות אותם לרוחות. נו, שטויות במיץ כמובן, עצאפר מפחידה רק מבחוץ. אבל אם נהיה כנים רגע... הדברים שעוברת מכשפה מתלמדת זה לא משהו לקנא בו. תוסיפי לזה את השמועות שאנשים אומרים עליה כבר שנים" -שיהוק- "זה גם לא ממש עוזר..."
"אבל היא דואגת לכם לא? אנשים לא מעריכים את זה?"
"מעריכים, ועדיין מתרחקים. רובם לפחות."
"אפשר עוד שאלה? משהו שבחיים לא אעז לשאול אותה," ג'יין מצחקקת קצת במבוכה – "היה לה פעם... מישהו? בעל, משפחה?"
ג'ון קצת מרצין ומתלבט כיצד להשיב. "היא הכירה כמה בחורים כשהייתה צעירה, אבל ילדים לא היו לה מעולם. בינינו? שושלת עצאפר כנראה הגיעה לסיומה. אני מציע שלא תעלי מולה את הנושא... טוב, נראה לי ששתינו מספיק להיום..."

=====

כעבור מספר ימים הנפח מסיים את עבודתו והחבורה יוצאת מערבה, אל האזור שבאחריות אגאתה עצזית הדרואידית.
חבל הארץ של אגאתה עצזית נראה שונה מהאחו של מתיאס. זהו אזור עם גבעות סלעיות מכוסות עשב גבוה, עצים גבוהים ומפוזרים והמון אפיקים של נחלי אכזב. דרך המלך חוצה את הארץ בקו כמעט ישר, לכיוון שלושה כפרים קטנים אשר מעבר להם מתנשאים ההרים – שם כבר שולטות הרוחות.
החבורה מזהה נוכחות ערה של ציפורים בסביבה ונדמה שהן מתאספות כדי לצפות בהרפתקנים.
מרתה מחליטה לשוחח איתן, אך בעודה מכינה את הטקס לדיבור עם חיות מגיע קיפוד שיוצא מהסבך ומתקדם היישר לעברה. הוא מרחרח את המכשפה ואז הופך לאגאתה הדרואידית, שממהרת לחבק אותה. "מרתה! כמה... יוצא דופן לראות אותך!"
אגאתה מבוגרת מעט ממרתה, נמוכה ממנה, ומדברת בקול רך וגבוה. היא שואלת בעליצות לפשר הביקור והמכשפה מעדכנת את אגאתה על התעוררות אלי האופל. אגאתה ממשיכה בתחקוריה, והחיוך הרחב, שמרגיש קצת מעושה, לא מש מפניה. [5]
"זמן כה רב לא שמעתי עליך ומתיאס! מה שלומכם??" "--לא, באמת, כמה נחמד שטרחת לבקר כאן--" "--אלי אופל את אומרת... אוי ואבוי... נשמע כמו מטרד שנוצר כש... אהמ, דרואידים פרועים מתנהלים בצורה לא אחראית. צר לי שנאלצת לשאת במחיר של זה!" "--אבל, את יודעת, זה מה שקורה כשמתעלמים מבעיות עד שהן מתנפחות..."
מרתה סופגת את העלבון ומנסה לשמור על חיוך מעושה משל עצמה. "איך עברו אצלך המועדים החשובים? האם העורב עף מעל בית הקברות? האם הרוחות בחנו גם אותך?"
"חלילה! אני דרואידית מצוינת, למה שיבחנו אותי הרוחות? יש לי בת מאומצת שעוזרת לי,[6] וכל הסימנים מהרוחות קרו כתיקונם ובמועדם!"
נדמה שמשהו במשפט האחרון היווה את הקש ששבר את גב הגמל, כי החיוך של מרתה נמחק והיא מתפרצת בזעם – " אלי האופל יגיעו גם לאזור שלך, אגאתה! עכשיו מספיק עם השטויות - הרוחות שלחו אותי לאורקל בשטח שלך, וזו משימה הכרחית להגנה על האזור. אני צריכה שתפני אותי אליו ותספרי לי מה שאת יודעת."
אגאתה מקדירה פנים. "האורקל הזה הוא נכס, והוא אסיר... לא ראיתי אותו מעולם אבל אני בטוחה שהוא לא אנושי. הוא נמצא במערה נידחת מהימים שאמא שלי הייתה צעירה, ושושלת עצזית נעזרת בציפורים כדי לצפות שם יומם וליל. לפעמים אנשים מתגנבים אל המערה, נושאים מגוון אוצרות כדי לקנות מהאורקל נבואה. חלקם יוצאים מרוצים, וחלקם... לא יצאו מעולם".
"גם מתיאס הביא לו חפצים, לא?"
"שמעתי שמתיאס עשה עבור הרוחות משהו שהצריך מסע גדול צפונה, וחזר עם מגוון אוצרות שהוא נתן לאורקל. זה היה לפני זמני, ובכנות, הוא סירב לשתף את אמא שלי בסוד העניין. אני לא יודעת מה הרוחות רצו אז מהאורקל, וזה די מכעיס שהן שלחו דרואיד מטריטוריה אחרת מעל הראש של המשפחה שלי".
"כן, טוב, בנימה זו – האם תוכלי להוביל אותי אליו?"

אגאתה מסכימה, ומוליכה תחילה את החבורה לבקתתה הצנועה. היא מכינה שם מספר חומרים ומזמנת סנאי שיראה לחבורה את הדרך לאורקל, אך מדגישה שבסיום ענייניה מרתה תסתלק מבלי לעשות נזק לאזור שבאחריותה. היא נענית בחיוב.
החבורה עוקבת אחרי הסנאי במשך מספר שעות במסלול עקום, דרך נחלי אכזב ובין סלעים גבוהים. הציפורים של אגאתה ממשיכות לעופף ממעל - משגיחות שהכל הולך כשורה. עם רדת החשיכה הסנאי עוצר ומסמן למרתה שהוא הולך לישון. הקבוצה נאלצת להסכים עם מורה הדרך ולהקים מחנה, שכולל כמובן שתייה בצוותא של תה חם. רוחם של ההרפתקנים טובה, וג'יין מנסה בכל זאת לגשש סביב הנושא האסור. "גברת עצאפר, תגידי, אממ, מתיאס, הוא דרואיד נחמד לא...? בטח היו לו הרבה חברות כשהיה צעיר..."
המכשפה לא מגיבה במילים. די לה במבט.[7]
"כן, לא משנה..." מגמגמת הלוחמת, ונותרת שקטה עד ליום המחרת.

=====

למחרת בבוקר ההרפתקנים מגיעים אל מערת האורקל .היא נמצאת במקום גבוה יותר מרוב האזור, מן לוע שחור הפעור בשיפולי אחת הגבעות. זהו הגבול של ארץ בני האדם ותחילתה של ארץ הרוחות - ממש כמו היער השחור שמדרום לכפר של מרתה.
עשרות רבות של ציפורים מעופפות באזור. הקרקע שמסביב ללוע המערה נקייה מצמחים ברדיוס של מספר מטרים, ועצמותיהם של בעלי חיים קטנים מכסות את הכניסה.
הקבוצה צועדת אל תוך המערה, מתכוננת לגרוע מכל.
מה רבה הפתעתם כשהם מגלים מרבד קטן לניגוב הרגליים. הקבוצה מנגבת את רגליה וממשיכה לרדת פנימה אל תוך היכל גדול יותר וחשוך לחלוטין, בו קולות גריפה וחיכוך נשמעים מכמה מוקדים.
"...שלום!" מרתה קוראת.
לפתע נדלק אור במערה ומתגלה מחזה מוזר: חלל רחב, עם תקרה נמוכה וקרקע יחסית ישרה. במרכז החלל מסודרים שטיח, כורסה ושתי ספות קטנות ולא תואמות. בפינה עומדים שולחן קטן ושידה עם מגירות. המקום כולו נקי בצורה יוצאת דופן, בזכות שני שלדים האוחזים במטאטאים ומנקים את הרצפה במרץ. מצידו הרחוק של החדר נמצא מעבר נוסף המכוסה בוילון בד. הוילון מוסט ומעברו השני מגיחים שני שלדים נוספים, המפנים את הדרך לאורקל.
האורקל אינו יצור אנושי. יש לו זוג ידיים ורגליים אך ראשו חסר צוואר, והפנים שלו מורכבות מפה גדול עם שיניים חדות ועין אחת ענקית, עגולה וחסרת עפעפיים. עורו קשיח ומיובל והוא נע כפוף לכיוון הקבוצה. ראשית הוא פונה אל טיקי: "אני רואה שהיא עדיין בחיים, והיא חושבת עליך". טיקי אוחז בתליון שעל צווארו.
האורקל מתיישב בכורסה ומביט במרתה. "את צריכה את אוסף האוצרות שלי, הרוחות שלחו אותך לקחת אותו בחזרה."
"יש לך שם, אורקל?"
"המממ... נותיק".
מרתה מנסה לדבר עם נותיק על החפצים שמתיאס הביא לו, אולם האורקל רואה דרך מימד הזמן של דברים, מערבב בין העבר ובין העתידים האפשריים ורואה בבירור רק מה שמעניין אותו. דעתו מוסחת פעם אחר פעם, תוך שהוא שולף מהמגירות חפצים שונים ונועץ בהם מבט רב משמעות במקום לענות לשאלות.[8]

מרתה נאנחת בייאוש. "נותיק, אני לא רוצה לבקש את החפצים בכוח..."
"כן, לקחת בכוח, זה ייתכן..."
"אני מוכנה גם להסכם אם אתה מעדיף. מה החפצים האלה בכלל?"
"הם נלקחו ממקומות חשובים. אני צופה בהם ורואה את העבר שלהם, המקומות שהם היו... חלקם מעניינים מאוד..."
"אפשר להבין" משיבה מרתה "לחיות לנצח, כלוא במערה שנשמרת יומם וליל. זה בטח נהיה משעמם."
"כן... אבל עם החפצים שלי אני יכול להרחיב את המבט. להישאר מעודכן."
"אז מה אתה מציע?"
"את יכולה לקחת את הסמל של אל השמש, הוא שייך למקדש באזור של... מתיאס. הממ," מבטו מתעכב על המכשפה "אני רואה שאת ואגאתה חברות טובות. מחייכות כל כך הרבה כשאתן נפגשות... אנשי הזרדים של תריזדון אמרו לך שהמקדש לא חשוב להם. הם צודקים, זה כבר לא מקום מעניין... את יכולה לקחת את הסמל חזרה אם תעזבי אותי במנוחה."
"אני חוששת שזה לא מספיק נותיק".
"רגע," מתערבת ג'יין[9] "אם אתה רואה כל כך הרבה דברים, תוכל לתת לנו מידע על אלי האופל? זה עשוי לשמש אותנו אם נצטרך להתמודד איתם בעתיד".
נותיק מפנה אליה את מבטו. "שמו הוא... תריזדון. את חוששת שהוא יכול להשחית בני אדם, אבל זה לא מקור שמו. האמת היא שקוראים לו המשחית כי..." מבטו של האורקל מתעכב שוב באחד החפצים - "זה הכלי היחיד ברשותו. כוח ההרס שלו חזק לאין שיעור, אבל הוא יכול רק להרוס ולקלקל, לא לברוא בעצמו... לכן הוא אכול קנאה בחבריו. כאילו שלא די בכך-- הוא גם מפגר במירוץ..."
ככל שנמשכת החקירה מתברר שהתחרות אל לב הציוויליזציה החלה לפני שנים; כל צד מגיע ממקום כלשהו, והמשחית, שמאחר, אוסף את כוחותיו מדרום. אולם אלים אחרים כבר הקדימו אותו.
"התנים מדאיגים אותך" הוא פונה חזרה למרתה "אבל את לא צריכה לדאוג מהם."
"צריכה ועוד איך! יש כבר עשרים תנים שהולכים על שתיים."
"לא... רק תנים ההולכים על שתים עשרה."
"תודה על התיקון. לצערי, לא די בכך כדי להציל את החפצים שלך."
"נותיק" מוסיפה ג'יין, "יש לי הצעה: אולי ניתן לך חפצים אחרים במקום אלה שהרוחות רוצות? יהיה לך במה להסתכל, ובתמורה תענה לשאלות שלנו על האלים. אפילו יש לי מקדמה בשבילך--" היא שולפת מקטרת מתוך גלימתה ומושיטה לנותיק, שמכניס אותה לאחת ממגירותיו.
שניים מהשלדים ניגשים אל החדר האחורי וחוזרים משם עם לוח זהוב בדמות שמש בעלת פנים חמורות סבר. הם מושיטים את האוצר אל מרתה. "בסדר. קחו את זה, הסתלקו, ואל תחזרו עד שתביאו לי רהיטים מעניינים לצפות בהם." אומר האורקל.
החבורה יוצאת החוצה.
זה היה מפגש מוזר משציפו.

====

[1] השחקן של מרתה מתאר את המלמולים בשנתה מאז המפגש השני או השלישי. ברשומות, תיארתי אותן במפגש 5.

[2] איור פרי עיטה של ליאור המוכשרת - "סיפורי שינה לילדים":






[3] איור שני פרי עיטה של ליאור המוכשרת – "קלפים וריכולים":



[4] בסצנה הזו השחקן של מרתה משחק את ג'ון סיניור הנפח.

[5] בדיקת תפיסה מוצלחת מגלה לטיקי ומרתה שהחיוך מזויף.

[6] ביתה המאומצת של אגאתה משמשת גם כשוליה (והדור הבא לשושלת עצזית...)

[7] המבט שנתן בי השחקן של מרתה למשמע השאלה - הספיק כדי להשתיק אותי מיד. אגב, אותו דבר קרה לפני שני מפגשים כשכמעט שאלתי אם הדמות שלו יודעת לקרוא. כמובן ששני המקרים נכנסו לאין גיים.

[8] במקור, השיחה עם נותיק הייתה ארוכה יותר מהסצנה כאן וכללה המון שאלות והתחמקויות, הלוך ושוב. היו הרבה גלגולי תפיסה כדי להבין מתי האורקל באמת פזור דעת ומתי הוא רק מעמיד פנים כדי להתחמק מהשאלה. זו הייתה סצנה איטית שדי חזרה על עצמה, אז תמצתתי ברשומות רק את העיקר.

[9] לא הכנסתי את הרולפליי הזה לסיפור מחשש לקטיעת הרצף, אבל ג'יין פונה רק עכשיו לאורקל משתי סיבות: ראשית, עד כה היא פחדה שלאורקל יש לחשי השפעה כמו לתנים ולכן נמנעה מליצור עימו קשר עין. היא חששה במיוחד שהוא יקרא לה את המחשבות מול שאר הקבוצה, אבל כעת מבינה שהוא רואה רק מראות – לא מחשבות. שנית, היא עדיין נבוכה ומתביישת בגלל השאלה מאמש על חיי האהבה של מתיאס (שהייתה רמז די עבה למרתה עצמה).

 

[אורי ט]

עלה מפגש שישי, והפעם בכיכובה של מרתה

עברתי להערות שוליים ממוספרות ומעכשיו יהיו הרבה יותר הערות על המתרחש באאוטגיים. מה דעתכם? המספרים בסוגריים מפריעים לקריאה? ההערות עצמן רלוונטיות לכם?

 

[rui]

ההערות טובות במתכון הנוכחי - הרחבה מבלי לקטוע את הרצף.

אני נהנה מאוד ומחכה לעדכון הבא. מזמן לא אהבתי לקרוא כך משהו

 

[אורי ט]

אני משתף אתכם בהתלבטות שיש לי בנושא סגנון הכתיבה.
במקביל לכתיבת המפגשים התחלתי לקרוא ספר של חיים באר, שקצת גרם לי לתהות. באר כותב במשפטים ארוכים מאוד ועושה שימוש נרחב בתיאורים. כל רגע מתואר בשלושה או ארבעה דרכים שונות, למשל (לא ציטוט) - "הרי ההימלאיה האדירים, מטילי ההוד המורא וההדר, פאר יצירת הבריאה שבצילם חוסה האדם בקטנותו כי רבה -".
אני, לעומת זאת, רגיל להתנסח בכתיבה תמציתית. אני מעדיף להציג מידע בדיבור ישיר, ולהעביר תיאורים במשפט אחד, קצר ככל היותר.
כשהתחלתי לקרוא את הספר של באר הוא הרגיש טרחני ומייגע, ואז התרגלתי, ובינתיים חזרתי לכתוב. פתאום הסגנון שלי הרגיש תמציתי מדי וקצת חסר. חשבתי שאולי זה לא עניין של סגנון אלא איכות, ושהכתיבה התמציתית פוגעת בסיפור ועושה אותו שטחי. בקיצור, התבאסתי

מטרת השיתוף הזה היא לגמרי הרהור בקול רם, ואשמח לקבל את דעתכם בין אם היא עידוד או ביקורת. מה דעתכם? זו שאלה של סגנון כתיבה או גם איכות? והאם הטקסט מרגיש לכם חסר קצת?


לגבי העלאת מפגשים נוספים - כנראה שאעלה את סשן 7 בתחילת שבוע הבא.