פרק שבע-עשר: "חץ באפלה"
היה היה שומר נמל מושחת.
הוא היה עושה עסקים עם כל פושע שרצה לעבור על חוקי הנמל עד שיום אחד עשה עסק עם פושע אחד בשם סול'דהארה. השומר שמע את האגדות על סול'דהארה והעדיף לקחת את הכסופים ולהעביר את הטובין שסול'דהארה שילם לו להעביר. יום אחד שומר הנמל נעלם. מאוחר יותר אנשים הבחינו בו בין הטובין שסול'דהארה העביר לעיר תחת ידיו המושחתות.
ממעשיות רובע הקשת הכסופה
דיראסיה התעוררה.
ברבודה הופתעה כמה זמן לקח לדיראסיה לישון. היא הייתה נוקשה כל המעוף שלהם מעל אגם הזירמון ועתה ירדה ביחד עם כל השאר אל גדתו המרוחקת של האגם. באופק, ברבודה ראתה את חומותיה החיוורות של קוט שנראו כאילו נלקחו מאגדה. ולפי האגדה, החומות נבנו במעשה כישוף על ידי האלפים הכחולים שחיו בעמק הזה לפני שבני האדם הגיעו לפה.
"עכשיו כשכולם ירדו, סיליור יכול להצטרף אלינו." אמר המכשף, מסמן עם עט הכשפים. סערנים חגו מעל גופו המתעוות של הדרקון הכחול. מתוך גופתו של הדרקון הכחול נראה... צל של בן אדם. ברבודה לטשה מבט לעבר המכשף במחשבה שהדרקון הזה פשוט משונה מדי מכדי להיות משהו מארצותיהם ואז הבינה שלא ייתכן שהוא מארצותיהם. דגול ככל שיהיה, לקורומירד היה קל יותר להשתמש בתבנית כשף קיימת ולמלא אותה בתוכן על פני לצייר אחת מאפס. נראה לה שזו שאיפת חייו אבל זימונו ותחזוקתו של הדרקון הספיקה לו.
מרגע שסיליור האדם בקע מגופתו הדרקונית, הסערנים עטו על גופתו כמנוסים בהווייתו. סיליור לא היה הדרקון הכחול הראשון והאחרון שהשיל את גופתו כמעשה נחש כדי להיפטר מהסערנים. טיגורא שפשף את כפפותיו האדומות לידה ואמר: "ניצחת בהתערבות, ברבודה."
לקח לברבודה רגע להיזכר באחת מפליטות הפה שלה. כן, היא התערבה על שני כסופים. היא הבינה שאם היא הייתה מפסידה, היא לא יכלה להחזיר את ההתערבות לאחרים. עתה, המכשף אסף את הכסופים שלו מהאחרים פרט לקאראזור שערם לידו מטבעות נחושת שעל גבן נראה חרמש. ברבודה ציינה לעצמה לשמוט את חובו של חצי הענק כדי שהיא לא תצטרך להיסחב עם גבעה של מטבעות נחושת או לשמור אותו לזמן שחצי הענק ישיג לעצמו כסופים. היא לא הייתה בטוחה מה הכיוון הנכון. היא עמדה לפנות לדרך הסערה כשטיגורא שם בידה את כל סכום ההתערבות כולל החלק של חצי הענק ואמר: "את חמודה כשאת מתלבטת, ברבודה."
"אני מבינה שאתה עשיר, טיגורא." אמרה ברבודה בעודה טומנת את הכסופים בתוך ארנקה.
טיגורא הישיר מבט אל השמיים האפורים בכיוון מערב ואמר: "אני מזמן מטבעות מהמטמון."
"טוב ונאה," אמרה דיראסיה, קוראת בקולה הנאה, "עתה כשסיימנו את עסקינו, הסתדרו. אביך, בב, נהג כמנהג סנאי להסתיר אוצרות במקומות שבהם חי. העיר שלפנינו אחד מהם. אליאניה תשגיח עליך כשתצאו לחקור את צפונות קוט."
"רגע אחד," אמרה אליאניה, כשהגיחה עם קרוגונד מצלו של סרטן הענק, "למה אני הולכת עם הפרחחית של סילווארן?"
"גם פירא וטיגורא יבואו איתה." אמרה דיראסיה בחדות "לאן שאני אלך, את תלכי בכיוון ההפוך. את הבחירה המתבקשת להנהיג את החבורה האחרת. עכשיו – "
" – אבל טיגורא הוא המבוגר מבינינו." ציין פירא בקולו המרגיז "הוא בן שמונים ואחת. אליאניה מבוגרת ממני רק בעשור."
"תגיד, פרחח של לינטסורי, אם אתה חושב שהתרגיל הזה עובד עליי, אני מציעה לך לחזור למקדש לינטסורי בסטאפרינד ולבקש שייתנו לך להישאר שם כיתה נוספת משום –" התחילה אליאניה לגעור בשטף כשדיראסיה השתיקה אותה בצרידת אצבע מקסימה ואמרה: "כשנחזור, ההרפתקה הזו תירשם בגיליון שלך ותדורג. שתינו יודעות למה את משתוקקת."
ברבודה לא יכלה לפספס את חיוכו המתנצל של פירא. הוא אכן עשה את המהלך הזה בכוונה.
"למה שתתני לי את מבוקשי בקלות כזו רבה? כולם יודעים על היריבות ביננו, דיראסיה." אמרה אליאניה בנימה לא משכנעת בכלל שנשמעה כאילו היא עצמה מבינה שזה לא נכון. דיראסיה קימצה את שפתי האפרסק שלה ואמרה: "למרות שאני נראית צעירה יותר ממך, אני מבוגרת ממך יותר בשישים שנה. אני צעדתי בצבאה של סילוב שיכלה להיות הנסיכה אילולא נבגדה בשדה הקרב מול דוכס נימביזונד. אבי הוא סוכן העלווה הבכיר באנאגרבי."
אליאניה שילבה את זרועותיה כאומרת לדיראסיה שהיא ניצחה בקרב אבל לא במלחמה. יותר מתמיד פניה הארוכות של אליאניה הזכירו לברבודה סערן מרושע באפה הארוך והשבור אף על פי ששיערה היה אדום. לאחר רגע דיראסיה הביטה בסרטן הענק ואמרה: "הלוואי ויכולנו להסוות אותו. לצערי, רבים בקוט רעבים מספיק בשביל לבגוד באמוננו. סיליור יישאר כאן וישמור על טולסובייר. האם זה נאות מבחינתך, סיליור?"
איש הדרקון כחול השיער הרים את גבותיו הכחולות ואמר: "זה נאות מבחינתי, דיראסיה."
לאחר שסוכמו הדברים, החבורה פנתה צפונה ומזרחה. ברבודה הופתעה מכך שאין לעיר שער שפונה אל אגם הזירמון אלא רק שער שפונה מזרחה אל המשעולים העולים מהבקעות הארוכות. היא החליטה לשאול את טיגורא. רוחו של הקוסם נעכרה והוא נפנף אותה מעליו. היא עברה בצר לה לפירא שענה: "פשוט מאד. אנשי הבקעות הארוכות מפחדים מהמים שנבראו עם הטרולים. כשהאגם היה קרוב לקוט ורחוק מאנג, העיר נבלה אך עתה העיר... צמחה."
בצעדים נחושים, הם חצו את משטח הגיר הלבן ועלו לעבר הצלע הדרומית של שער הכסף. אפילו החורף שער הכסף של קוט על פיתוחיו הממורטים היה יצירה שהיה שווה לגנוב אותה. הוא היה כבד מדי לזה. ברבודה ראתה את טיגורא מניח את ידו על פיתוחי הכסף של השער, כמוצא מקום של נחת בארצות האלו. מתוך צלעות הכסף נראו עיניים, עיניים של זקיפים. לשער לא היו עיניות. צלעות הכסף פשוט שיקפו מראת כסף שעמדה בחדרי הזקיפים שלו. ברבודה הבינה עתה את התרפקותו של הקוסם.
השער היה פלא.
דיראסיה שלפה תעודה מתוך בגדיה שעליה היה חותם של קרניים אדומות על רקע שחור. היא לא הבינה בשביל מה הם צריכים תעודת מעבר אם קוט התקיימה מסחר עם החוץ. דיראסיה גלגלה בחזרה את התעודה לבגדיה והשער התחיל להיפתח למענם בשיר. טיגורא הרים את ידו בטרם התחיל לזוז השער ושאל איך הספיקה לה רק הצגת התעודה בפני השער שהרי מטבע הנסיכויות לחשוד בכל זר שמגיע ממרחק הגדול ממרחק יריקה ממקום לידתם.
"אף פעם אל תפקפק בקסם האישי שלי." אמרה דיראסיה במתק שפתיה "מעבר לזה, הזקיפים מזהים אותי."
הרחוב שנראה מבעד לשער היה הדרך הגבוהה. כשהחבורה עברה את השער אל תוך העיר, דרכיהם נפרדו. הדבר העיקרי שברבודה שמה לב הוא שנשים הלכו עם כיסוי כסוף לשיער בעוד שגברים הלכו עם צווארון כסוף, ומלבד זאת, כולם היו לבושים בהתאם לעונה. תוך כדי כך היא הסתכלה על השער נסגר מאחור ותהתה איזה מנגנון שליטה היה למקומיים. לא שרצתה לדעת אלא להשאיר את זה לדמיונה המפותח. כשהיא חולמת על שערים וגלגלים, החבורה התחילה לריב על הכיוון הנכון למצוא את האוצר של סילווארן. רק לאחר דקות, אליאניה הלכה וסטרה לברבודה רק כדי לשאול לדעתה איפה אביה היה עשוי להסתיר אוצר.
"מה המקום הכי גבוה בעיר?" שאלה ברבודה כשהיא מנגבת את הלהט של הסטירה מפניה "אני חושבת שהוא יסתיר את זה בנקודה הכי גבוהה בעיר הזו."
אליאניה מצמצה כלא מאמינה ואמרה: "עכשיו שלושתכם תתווכחו."
ואז כרכרה חסרת סוסים עצרה לידם.
"היכנסו," נשמע קול גרוני מתוך הכרכרה "שמעתי שאתם מחפשים אוצר מסויים, הרפתקנים. זה ייתן לי זמן להעריך מי האנשים שאלופי ווארוש מצא את עצמו שוכר הפעם."
כל גופה של ברבודה נעשה חידודים חידודים. לא היה ולו שמץ של ספק למה היה שייך... הקול. הטרולים טרפו את בן זוגה של אחותה ומה שדיבר אליהם מתוך הכרכרה היה טרול.
הדלת לכרכרה נפתחה בעוד שאליאניה ופירא קפצו לתוכה כל אחד בדרכו. ברבודה מצאה את רגליה נטועות במדרכת הכסף, מסרבת להתקדם ולו צעד אחד אל מלכודת המוות הזאת.
"בוא נעשה חילופין, ברבודה." אמר טיגורא בחיוך שלא האיר את עיניו היפות, שעתה התברר לה שהיו שייכות לגבר הרבה יותר מבוגר ממה שיכלה לאהוב, "אני אספר לך למה הייתי גס רוח אליך ואת תעלי לכרכרה. האם זה מקובל עליך?"
בין נשימה מאומצת לנשימה מאומצת, ברבודה הבינה שסביר מאד להניח שטיגורא מכיר את הסיפור של אחותה. הוא יודע למה היא מסרבת לעלות למלכודת האדם הזו. היא נשכה את לשונה והחליטה לתת לו להאמין שהיא מוכנה לעסקה. אם התשורה תהיה נאה מספיק, ברבודה תעשה ניסיון.
"יש עוד סיבה שבטח הבחנת בה במסעך לכאן אבל הסיבה העיקרית היא שאסור לי לעסוק במלאכתי כאן. המסורות בצפון אוסרות על גברים לעסוק בקסם. רק לנשים מותר לעסוק בו – למרבה הפלא, מותר להם לעסוק בהליכת מראה וזה תחום עיסוק שסגור בפני נשים." הסביר טיגורא כשידיו מכווצות בכוח.
אליאניה העירה, בנבזות, מתוך הכרכרה, "ולמרות זאת, דיראסיה למדה את זה באמצעות פירצה בחוק שאומרת שאם היא חצי אישה, היא יכולה ללמוד את מה שרק גברים לומדים."
אז הוא הבחין כמוהה בכתם האפל ביערות. רק לאט לאט הבינה ברבודה שהוא מתוסכל, מתוסכל מכך שהוא לא יכול לעסוק במלאכתו. היא מצאה לפתע שהטרול לא מפחיד אותה. מה שהיה ביערות היה מפחיד. היא מצאה שהיא רצה אל הכרכרה כמוצאת מחסה מהגשם. טיגורא בא רגע אחד אחריה אל מה שהתגלה כתא המבואה של הכרכרה שהתחילה לנסוע, לנסוע בלי סוסים. ברבודה נתנה להרפתקנים להיכנס אל התא הפנימי בו ישב הטרול ולדבר. היא גם כך לא אמורה הייתה להיות חלק מהחבורה הזאת. אם היא הייתה מוצאת דרך, ברבודה הייתה נשארת בהיכל ההרפתקה באנג.
מעבר לחלונות הכרכרה נשקפו בתי הדרך הגבוהה שנראו כאילו ערפל כסוף נוצק לתוך בתים אבן ומתכת. לא היו הבניינים הצבעוניים של ארסאדיל אלא משהו שהיה לקוח משיר.
ואז נשמע בכי.
ברבודה הסיטה את ראשה, כדקורת דורבן, והחרידה את רבה שחטף תנומה על כתפיה, בעודה מסתכלת באישה שנראתה כאילו בבואתה האלפית לבשה צורת אדם. שיערה נראה כאילו נטווה מזהב בעוד פניה רטובות כמו הירח בשל הדמעות הרבות שמילאו אותם. ברבודה לא הצליחה למצוא שם בשפתה לשק המכוער שהלביש אותה הטרול אם הייתה שייכת לו. עיניה הכחולות של האישה התרחבו בהפתעה כשהבינה כשמישהי שומעת את הבכי שלה – ואז הצטמצמו באיבה כאילו זיהתה בה משהו שהיא שנאה.
"האם את בתו של האחד הנקרא סילווארן בנסיכויות?" שאלה האישה היפה בנימה מכוערת.
ברבודה גנחה וחשבה לעצמה שזו עוד אחת ממעריצותיו הרבות של אביה. אחת מהן ישבה עכשיו בתא הפנימי וצעקה על טרול מסוים. היא הניחה את מרפקה על מסעד חלון הכרכרה.
"הוא אבי החורג." אמרה ברבודה בכבדות "לא שאני צריכה שאשת הלילה של טרול –"
האישה בהירת השיער פרצה בצחוק מריר שכמעט הוציא מרפק רזה שברבודה לא זיהתה מתוך התא הפנימי. מרפק שנעלם ברגע שנגעה בו קרן אור. האם טעתה לגבי בעל הכרכרה? ממתי לטרולים יש זרועות רזות? לאחר שהחזירה לעצמה את קולה העדין, האישה אמרה: "ווארוש הוא אלופנו וזה כל הקשר שאנחנו חולקים בארצות אלו, בתו החורגת של האחד –"
"ברבודה." קטעה אותה לפני שתתחיל להעליב אותה שוב "מה כל הסיפור עם הבכי, תלמידתו של ווארוש?"
"את לא יודעת?" תמהה האישה בהירת השיער "אלופי שכר אותכם בגלל כל מה שקרה לי."
ברבודה לא רצתה להישמע חסרת לב כשכל מה שרצתה שאביה ישוב. שניהם אם אפשר. יש הרבה סיפורים עצובים בעולם הזה. הסיפור שלה היה, לדעתה האישית, סיפור עצוב. ועדיין אנשים לא הזילו דמעה כשהם שמעו אותו.
ואז נפלה עליה ההבנה כברד בעיצומה של סופת ים. היא שמעה את הסיפור בהיכל, כמובן, אחרי קישוטים מכאן ומכאן אך תמציתו הייתה שתלמידתו של ווארוש הותקפה בעיר הזאת. והאיש שארגן את המתקפה השפלה הזו, הלאר, היה בנה הבכור של דיראסיה מאב לא ידוע, שלפי הצעות מסוימות, היה אביה סילווארן שהכיר אותה לפי הסיפורים שהיה קרוב לגילה.
"אני צד שלישי בהרפתקה הזו. רדפתי אחרי דיראסיה בשביל קומץ פרחי סגולית שהיא הבטיחה שתיתן לי אחרי שההרפתקה הזו תסתיים." חזרה ברבודה על מה שהאמינה בו, מתרחקת מהחלון ומתקרבת אל הקוסמת היפה כדי להוכיח שהיא לא מפחדת מהאשמותיה. אפילו כשהיא אמרה את זה, היא הרגישה פחות ופחות מאמינה בסיפור שהיא מספרת. וברבודה ידעה לזהות סיפור רע.
וכמו בכל הסיפורים הללו, אישה מכוערת כמו הלילה עפה לתוך זגוגית החלון, שוברת אותו. גופה הגוץ התקפל דרך הזכוכית השבורה בעודה מרימה את ציפורניה לעבר ברבודה. השיניים החומות שלה ידעו ימים טובים יותר כשהיא אמרה "'ברת תהיה מרוצה ממני," בעודה נוחתת לידה.
שיערה השחור נסוג חושף קרניים זעירות שהעידו שהיא חצי טרולית שכן היו מביישות כל טרול שהיה מעז להיראות איתן. הציפורניים המוארכות דמויות הטפרים שיספו את האוויר בעודה מחפשת להיאחז בבגדיה של ברבודה.
"את תהיי הפתיון שלנו." אמרה חצי הטרולית בקול שלא היה קולה אלא קולה של האפלה.
ועתה לפתע ברבודה הבינה את מקומה במזימה השפלה של דיראסיה. היא הייתה הפתיון. וחצי הטרולית המכוערת הזו הייתה הדבר הראשון שהם העלו בחכה. אחד החצים של אליאניה נורה מהתא הפנימי, פוגע בעורה החשוף של חצי הטרולית. תבנית כשף נחשפה לאור היום, נעלמת בן רגע, מותירה את חצי הטרולית מבולבלת כאילו היא לא מבינה למה היא עשתה את מה שעשתה.
האישה שבכתה קודם הניחה יד על עורה הכהה של חצי הטרולית. ברבודה יכלה להרגיש מקרוב אותה מזרימה רפואה לגופה הפגוע של חצי הטרולית משנים של הזנחה ועליבות. רק לאחר שגופה של חצי הטרולית התחזק, היא סיפרה להם שלא הייתה עצמה ביום האחרון. היא רק זוכרת שהתעוררה מחלום בו דיברה אליה אלפית יפהפיה מילים כל כך מקסימות עד שתיכף ומייד נכבשה בקסמן האפל. היא הבטיחה לה שהיא מה שחסר לה. חצי הטרולית רק נהמה בייאוש חסר תחתית. היא הסתכלה בבעתה על החץ התקוע בעורה. הקוסמת היפה אמרה לה שעד שלא יגיעו למכשף, חץ זה הוא מה שמונע מהאלפית בחלומותיה לשלוט בה. אלופה שכר אחד כזה.
ברבודה נשענה על קיר הכרכרה ופשוט חשבה שהיא טעתה שהכרכרה הזו תהיה בטוחה. היא הרגישה צורך לפרוץ בעצמה בצחוק מריר משל עצמה. רבה לחש באוזנה מילים רכות. היא פשוט נפלה על הרצפה הקשה. היא הודתה שאם האישה מסוגלת ,אפילו מתוך כאבה, לעזור למישהו אחר, הרי שהיא אדם טוב יותר ממנה שפשוט הייתה אדישה לבכייה מקודם. היא לשה את פניה וחשבה שהיא פשוט צעירה מכדי להבין את המורכבויות של ארצות אלו.
כך טיגורא מצא אותה כשהוא הגיח סוף סוף מהתא הפנימי. היא רצתה שהוא ינשק אותה. לא משנה שהוא יכל להיות סבא שלה. הוא נראה כמו מישהו שקרוב לגילה. והיא רצתה חום שדורבן מסוים לא יכל לספק לה ברגעים אלו. טיגורא פשוט התיישב והיה לצדה בלי מילה.
היא ידעה שהייתה מקללת אותו ברגע שהייתה מתפכחת אם היה בוחר לנשק אותה עכשיו.
וכאילו העולם שיקף את מצבה רוחה ויופיו דעך.
בתים שנראו כאילו נבנו על ידי טרולים שמעולם לא ראו את צורתו של בניין החליפו את מבני הכסף שנראו כלקוחים מחלומותיה על ערימות כסופים. חוטי כביסה היו תלויים בין הבתים ומתחתיהם אנשים בבגדים מטולאים, שנארגו פעמים רבות, מיהרו להתחבא בתוכם. גם הם היו אפורים אך לא האפור הבוהק של הדרך הגבוהה אלא אפור של אגדה שנשכחה. היא לא הייתה זרה לשכונות עוני והיא ידעה שהם נכנסו למקום כזה בקוט.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלה ברבודה כשכל הבתים נראו לה אותו הדבר ושהם נוסעים במעגלים. טיגורא הופתע מכך שהיא דיברה ואמר: "אל המקום בו אביך הטמין את האוצר."
ופתית שלג אחד נפל מלמעלה על העיר שלא ידעה בכלל אילו סכנות אורבות לה מן היערות.
משב רוח של אומללות נשב מהבית מוקף החומה. הוא היה העלוב שבמבנים שראתה עד כה. לא היה צורך לשמוע את נהמות העצורים כדי להבין את טבעו של המקום הלא נעים הזה. בית מעצר.
אביה הטמין את האוצר שלו בבית מעצר.
וליד הדלת המתינה דיראסיה עם שאר החבורה, מניפה את התעודה, כדי שיתנו לה להיכנס, להיכנס כדי להחליף מילים עם בנה הלאר. ברבודה ידעה שזה מה שאם תעשה עבור בנה – גם אותו בן היה מפלצת שתקף אישה. היא לא יכלה לקום ממקומה ולחפור את האוצר. העוצמה נטשה את גופה.
קורומירד עלה לכרכרה, בוחן את רצפתה במבט מלא הערצה למנגנונים הקטנים שהיו אחראים להנעת הכרכרה ללא סוסים הזאת. רק אז התפנה לחצי הטרולית שחץ ניקב את תבנית הכשף שעליה. הוא עמד מעליה ובחן את תבנית הכשף באותו האופן שעשה כשהוא רכן מעל הסרטן. ברבודה חשה את המצח שלו מתקמט בקמט ארוך של מחשבה כשהוא עונה: "מרשים. הסבת חץ מבטל קסם כדי שיבטל תבנית כשף. זו לא המטרה שלה נועד החץ הזה."
אליאניה שמה את ידיה על ברכיה בעודה מביטה בדאגה על החץ כאילו הוא עמד להירקב ולהתפורר בכל רגע ואמרה: "הקשת עושה את החץ, מכשף. אני חוששת שמשהו מהרגשות שלי תועל דרך החץ כשהוא פגע בתבנית הכשף. אני לא בטוחה שאני רוצה להבין מה קרה."
המכשף הצר את גבותיו הלבנות ואמר: "אני, לעומת זאת, ביליתי יותר מדי זמן בלימודים. ההתמחות שלי הייתה תבניות כשף טבעיות. כך מצאתי את עצמי לא מבין כשהמועצה הזמינה מישהו בגילי והתעלמה ממני. טוב ונאה, מצאתי כישוף כליאה."
"כישוף כליאה?" שאלה חצי הטרולית באומללות "למה שהתבנית תכיל כישוף כזה, מכשף?"
"כישוף הכליאה הוא בשביל מי שהופיעה בחלומותיך. אני יכול לשחק עם הכישוף הזה, ילדה." אמר המכשף ושלף את עט הכשפים שלו והתחיל לנשום לקראת הטלת הכישוף שלו.
ברבודה הסתכלה בכל זה כלא מאמינה כמה זה פשוט מבחינתו. ולאחר שקורומירד סיים, החץ שלף את עצמו מפצעה של חצי הטרולית ושב לאשפתה של אליאניה. ולפתע פתאום, חצי הטרולית ברחה משם אל השלג.
החבורה הביטה זה בזה באין אומר. היה ברור שהאוצר יחכה עד שימצאו את אביה האובד.
