פרק שלוש-עשר: "בהיכלה של ההרפתקה"
באחד הימים הרחוקים ההם נפלה על אדורה אימתו של דרקון לבן.
בהיעדר מישהו שיכל לצוות, העיר עמדה תחת סכנת חורבן אמתית. הוויטאן מינתה את חברה הוויטסארק לגייס חבורה שתוכל להתמודד עם הדרקון הלבן עד שימצא מישהו שיוכל לצוות על הסייפים באדורה להילחם. אפילו באותם ימים רחוקים הילכו בני בלי שם שלא היו שייכים לאף אגודה מקצועית אך לא היו מפוקפקים מספיק כדי שיוחרמו על ידי המעמדות. ראשון להם הוא מצא את סילווארן הסייף שגורש ממסדרו לאחר שלא עמד בדרישותיו. שני להם הוא מצא את קות'יארד, כהן נודד של השמונה, שהתמחה בציד דרקונים לבנים שירקו טומאה על פני ארצות הבר. שלישית הוא מצא את ביאטארן הלועג שאף אל לא תבע אותו. רביעית הוא מצא את אנגיארה נוטרת הסדר שכישוריה האמנותיים היו מפוקפקים באגודתה. חמישית הוא מצא את קורמירד המכשף שיחזיר את הדרקון הלבן אל המקום ממנו הגיע. שישית הוא מצא את לביארה הנגנת שכישורי הלחימה היו שניים לכישורי הנגינה שלה. שביעית הוא מצא את האפיד הזייפן שאף אגודת גנבים לא הייתה מוכנה להודות בחברותו. ולבסוף הוא מצא את רקדן הרוחות בליסארד שהתמחותו החרידה כל אגודת קוסמים שהיא.
כל השמונה הבינו בעת פגישתם הראשונה שהם לא צריכים להצטרף לאף אגודה קיימת. וכתוצאה מכך, במקום לעמוד מול שמונה הרפתקנים, הוויטאן עמד בפני אגודת הרפתקנים, האגודה הראשונה מסוגה בנסיכויות.
- ממעשיות רובע המטבע השבורה
הזקיפים של היכל ההרפתקה היו לוחמים בשיריון לוחות פשוט ופיגיונות מעוקלי להב עם פנים מכורכמות ומלאות משטמה. ברבודה עברה ביניהם בזהירות כדי לא לרמוס את גאוותם. הספיק לה לשמוע את הלחישות שהם אפילו לא נקראו לראיון אצל חבר המועצה לורנידוס. הוא הגיע למסקנה הנדרשת אפילו מבלי לראות אותם. על סמך מה שברבודה שמעה מאביה, הם לא מבינים מה נחסך מהם.
היא הייתה חכמה דיה לא לומר להם בטרם נבלעה באולם הראשי של היכל ההרפתקה. מאות אם לא אלפי הרפתקנים משועממים למראה ישבו או עמדו או, במקרים נדירים, רבצו על ארבע בציפיה להחלטת מועצת אגודתם. היא שמעה שהחורף ההרפתקה המסעירה ביותר הייתה לפנות מפלצת ים שמצאה את עצמה בצד הלא נכון של הגיאות כשהים נסוג מהחוף. והיא כמעט נפלה על משפחה של חתולים מדברים תוך כדי כך.
רבה הוציא לרגע את עיניו האפורות החוצה ונפגש במבטו הנבון של ראש משפחת החתולים.
היא התנצלה בפני החתולים המדברים. ראשם קיבל את התנצלותה ופיתח את השיחה משם. הוא שאל אותה אם הוא יכול לעזור לה לחפש את הדבר אשר לשמו היא באה אל ההיכל. לקח לברבודה רגע להבין שהחתולים רצו שתבחר בהם לחבורה שתצא להציל את אביה. היא התנצלה שוב ואמרה שהיא מחפשת פרחים מסוימים.
"אין סיכוי שייתנו לך את הפרחים." אמר החתול בביטול "התמצית שלהם היא בסיס לכל כך הרבה שיקויי ריפוי עד שאני לא מקנא במה שיעשו למחסנאי שייתן לך את הפרחים. ישנה סיבה לכך שהם מריחים כל כך
טוב."
"ואתה מוכן להביא לי אותם בתמורה להמלצה למועצה, נכון?" שאלה ברבודה בזהירות, פוקחת עין על הסביבה הרועשת מסביבה. יכול להיות שהיו אוזניים שהקשיבו לשיחה הזאת.
"אין פה שום תחבולה, ברבודה. אני לא מתכוון לשמור על המזדאבים עד סוף העונה הזאת." ענה החתול בחדות. לא פעם עברה בברבודה קנאה במזדאבים שהיו פטורים מכל הדאגות שהן נחלתם של בני חברה נאותה. היא ידעה שהיו להם, מן הסתם, את הדאגות שהיו נחלתם. לא שהיא לא הבינה את החתול.
"אז אבקש אותם מדיראסיה." אמרה ברבודה "היא אמורה להיות חברה טובה של המשפחה."
החתול החליט שזה סוף השיחה שמעולם לא התקיימה ואיחל לה הצלחה עם חברת המועצה.
ברבודה מצאה את עצמה נסחפת עם המון ההרפתקנים. אלה התקבצו כמוצאים שלל רב סביב להקת רקדנים שחוללה בתשוקה רבה למנגינתה של אוחזת גיטרה קטנה שלה חמישה מיתרים. ריח של מאפים העיר את רבה על כתפיה וברבודה נענתה לדרישתו לחקור אותו. היא מצאה את עצמה נתקלת בקרוגונד , שאחז במגש כסף מלא מאפים, שממנו חטפו הרפתקנים את מה שהיה כנראה מנת יומם. ברבודה זיהתה אפילו גורילה בין חוטפי המאפים.
גורילה?
"אני לא רעבה." אמרה ברבודה כשקרוגונד התקרב אליה עם המגש מלא המאפים " – אבל רבה רעב. מה קרה שאתה מגיש את המאפים?" קרוגונד הביט לעברה בעיניו הלבנות וענה: "משום שאני רק הרפתקן בדרגה הראשונה, מסתבר. לא בדיוק מה שדמיינתי לעצמי. המועצה אפילו לא טרחה לקחת אותי לראיון."
"תפסיק ליילל," אמר אחד מההרפתקנים, מנגב זיעה מעל מצחו החיוור, מחליק את שיערו בצבע החול כדי שיסתיר את מפלי זיעתו השמנונית והדוחה, "ותגיד תודה שלא ראיינו אותך. האם בכלל יצא לך פעם להיתקל בביעותים מזוינים שלא מהקצה של להב חד, שודד ים?"
וחטף מאפה מהמגש.
"מי הלהקה?" שאלה ברבודה ונטלה בעדינות שני מאפים לרבה. לא רק קרוגונד שלח בה מבט שגרם לברבודה לתהות אם לא סחבה ממישהו משהו מבלי שהרגישה שאצבעותיה הדביקות מצאו את דרכן העקלקלה. קרוגונד השתעל שיעול רב רושם כיאה לאיש זקן ואמר: "הנגנת היא אכן נגנת אבל הרקדנים הם לא רקדנים."
ואז יצא לברבודה להביט הישר לתוך עיניו הכהות של גורילה. היצור נהם משהו בגרוניות.
"הוא רוצה שתתנצלי על כך שקראת לשותפו רקדן." תרגם רבה "אביו חבר מועצה מכובד."
ברבודה מצאה שהיא מסמיקה. היא התגאתה בחושיה החדים. עתה קלטה שאחת הרקדניות הרבה יותר גרועה מהאחרים כאילו היא לא מודעת לגמרי לגופה כיאה לשוליה, שלפי אביה, נכשלה וגורשה מאגודת הקוסמים. היא מי שאביה קנה ממנה את מגפיו מתוך נקיפת מצפון. רק עתה נזכרה שנאמר לה פעם שקוסם הוא אדם שקשר את תודעתו אל ההיבט האנושי של הבריאה. קוסמים שרק עתה התחילו את דרכם תרגלו את הקשירה הזו על ידי מחול ושירה. לפעמים הם קשרו את עצמם לאלה שחלקו את ההיבט האנושי של הבריאה כמו הגורילות. את זה ברבודה עדיין לא הבינה.
"להגנתי, הם לא מטילים לחשים תוך כדי ריקוד." מלמלה ברבודה "איך אני אמורה לדעת?"
קרוגונד התרחק עם מגש הכסף, משאיר אותה למשפט הבריות על טעות אומללה ביותר. אחד הרקדנים פרש מהריקוד, תוך כדי שהוא מתנצל בפני חבריו, והצטרף אל מי שהיה, כנראה, שותפו הגורילה. הוא היה בעל שיער שחור כהובנה ובעל פנים חדות ומלאות הבעה. עיניו הירוקות בלעו את כל האולם על יושביו. הוא תלש שערה משערו השחור ואמר: "במולדתי, בורוגאל, הגשת חלק מעצמך היא הצעת ידידות. היות וכמה מעמיתיי רגישים – " תוך שהוא סוחט כמה קריאות גאווה פגועה שהם ראו איברים כרותים בחייהם המדממים " – אסתפק בשערה, ברבודה בת סילווארן."
רק עתה נזכרה ברבודה שדוד באיל הציע את ידה למוקוס וורונדר והיא טרם חשבה על זה. לקח רגע נוסף להבין שאם הייתה מנסה לוקחת את השערה, היא הייתה הופכת לבדיחת ההיכל וייתכן שגם לבדיחת הרובע. הוא היה לוקח אותה ברגע שהיא הייתה נענית להצעתו. זה הגיע לה על כך שחשבה שהגבר הנאה הזה הוא רקדן עלוב.
"סילווארן הוא אבי החורג." אמרה ברבודה, דוחה את המחווה "אבי האמתי, רולאדן, נעדר."
הקוסם השיב את שערתו לראשו במחווה ראוותנית כאילו מעולם לא עזבה אותו. ברבודה התרשמה באמת ובתמים מהמיומנות הזאת. הוא נפנף בידו ואמר: "אבא אומר שאני אחד המועמדים הסופיים לחבורה שתציל את אביך... החורג."
"אם כבר העלית את העניין," אמרה ברבודה בעוד רבה נוגס בהנאה רבה במאפה שניתן לו, "איפה אני יכולה לדבר עם דיראסיה? אני מעוניינת בפרחי
סגולית שרק רובצים במחסנים."
הקוסם גלגל את עיניו הירוקות ואמר: "מרגע שהחבורה הסופית תיבחר, דיראסיה תנאם, ברבודה. היא בטח תהיה במצב רוח מרומם לתת לך פרחים מבלי שתשלמי עליהם בשערה."
ברבודה נשכה את לשונה כשהבינה שהקוסם הצעיר והיהיר צודק. בשם השמונה ואחרים, מה חשבה לעצמה? ואז לפתע מצאה את עצמה שוקלת לפרוץ למחסנים בעצמה. קול זהיר שלא זיהתה הזכיר לה שהמחסנים האלה היו מוגנים בלחשים שגרמו לפורץ לשכוח למה פרץ לשם ואלה היו הדברים היותר נחמדים שחיכו למי שיפרוץ למחסני אגודת ההרפתקנים. היה סיכוי ממשי שהיא תצורף לחבורתו של חבר המועצה לורנידוס שהיה עתיק כמו האגודה. רק שניים מחבורתו היו חברי האגודה בעצמם.
"המאפים הללו מצויינים. האם ידוע לך מי הכין אותם?" קטע רבה את השתיקה שנפלה סביב ברבודה כחוט חנק. הקוסם לטש מבט לעבר הדורבן ושאל: "מאיפה הגיעה נשמתך במקור, רבה... כלומר נולדת דורבן או שהולך עור כלשהו חטף את נשמתך וגלגל אותה לתוך... גופך?"
רבה לא אהב לדבר על עברו. הוא שתק והצטנף מסביב לברבודה כשהוא נזהר לא לפצוע אותה. ברבודה תהתה מה היה קורה אם היה שואל את ההרפתקן החתול את אותה שאלה. ברבודה החליטה להתערב להגנת רבה והתיזה: "הוא היה משרת באחוזת הדוכס סלגלדור. האם זה מספיק טוב עבורך, קוסם?"
"את זה אני כבר יודע." סינן הקוסם מבעד לשפתיו החשוקות ואז כל הריקודים נקטעו באחת. נגנים ניגנו בגיטרות שמונה מיתרים מנגינה מרוממת נפש שהכריזה על תחילתו של נאום. דיראסיה בחרה את החבורה הסופית. ברבודה אכן קיוותה שתהיה במצב רוח מרומם בקרוב.
דיראסיה יצאה מאחת הדלתות, זהובה ומבהיקה כמטבע זהב. ברבודה יכלה לשמוע את לבם של ההרפתקנים וכמה מההרפתקניות מחסיר פעימה למראה יופיה המפעים של חצי האלפית. שכבת קרח כיסתה את שיפוטה של ברבודה. היא לא נתנה להקסמה השטחית שלה לעבוד. היא באה לפה למען פרחי הסגולית.
"חברי אגודת ההרפתקנים," פתחה דיראסיה בקולה המתנגן לצליל הרקע של נגינת גיטרה "לאחר שבילינו יום שלם בראיונות לחבורה שתציל את חבר המועצה האהוב שלנו, סילווארן. למרות שהבטחתי לו שהחילוץ יבוא ביום הראשון של האביב, חלפו רק יומיים!"
היה לברבודה שום שמץ של ספק שאם הדבר לא היה נאות לגמרי, ההרפתקנים היו מריעים. תחת זאת, הם היו ממוקדים בשפתיה הרכות של חצי האלפית, גומאים כל מילה שלה כאילו הייתה הדבר היחיד החשוב בארצות הבר. ברבודה הגיעה למסקנה העגומה שהיא מקנאת. היה להן בערך את אותו מבנה הגוף. אז מה אם היא הייתה מבוגרת ממנה בשמונים שנה, בערך. לא שראו את זה על גופה שהיה מבהיק וחלקלק כמו ביום שהיא הגיעה אל העולם. ואז ברבודה הבינה ששכבת הקרח מתחילה להיסדק ונזכרה מה הסיבה שהיא באה להיכל זה.
"יבוא ויתכבד טיגורא פילוס, בנו של חבר מועצתנו, לעמוד לידי." קראה דיראסיה לצעיר. ברבודה תהתה אם הדבר נסגר בעסקה בין אביו לחברת המועצה ואז הגיעה למסקנה שאביו היה מעדיף אותו הרחק מההרפתקה הזו. מי שקיבל את ההחלטה הייתה המפלצת העתיקה, לורנידוס.
"מהצללים להב נאמן, המתנקש פירסקאר דנקירק יבוא." הכריזה דיראסיה. לקח לברבודה רגע להבין שאחד האנשים שהעיר לקרוגונד שיפסיק ליילל באולם היה מתנקש אף על פי שמעולם לא שמעה עליו. המתנקש דנקירק היה בעל שיער בצבע האפר ועיניים כחולות בצורת שקד עם מלבושים בצבע כחול כהה. הוא הסתכל לעבר ברבודה בעודו צועד ואמר: "תאחלי לי בהצלחה."
"ולאחות לבי ולחברתי הטובה ביותר, אליאניה קורוניאר –" אמרה דיראסיה, חושקת את שפתיה בלי התלהבות רבה. אביה נהג לומר שאליאניה קורוניר היא אחת הנשים המעניינות ביותר בהיכל. אביה טען כך משום שאליאניה רצתה להרוג קוסם שחי כבר כך שנים רבות ומן הסתם לא יתרגש מסכין פשוט בגב. היא תיעבה את חמש-עשרה המשפחות משום שהן היו שותפות הסחר של הקוסם שהדיח את אביה מעמדת הכוח שלו. היא החליטה לרדוף את דיראסיה בשל יחסיה עם אביה שנמנה בעצמו עם חמש עשרה המשפחות, כזכור. אליאניה הייתה אישה אדומת שיער ובעלת פנים ארוכות עם אף ארוך. ידיה היו מגויידות ומעוקלות, שחוקות משנים של עבודה בחץ וקשת. היא לא חיכתה לדיראסיה אלא הצטרפה לחבורה. עתה נראו סיכוייה של ברבודה לקבל את פרחי הסגולית מדיראסיה חלשים יותר עוד מקודם.
"ולאיש שהאחווה חבה לו חוב על שהצטרף אליה, קורומירד סק-נאהאגון המכשף." הציגה דיראסיה גבר שהיה בין אלה שצפו במחזה. הוא היה מבוגר יותר מההרפתקנים האחרים, שיערו הלבן אסוף בנזר מסביב לפניו השלוות, חרושות הקמטים. עט כשפים נח על אוזנו, סמל אומנותו. ההרפתקנים החליפו ביניהם מבט ממורמר. למה בוחרים מישהו שלעג לסילווארן? כבר היה קוסם בחבורה והיה צורך בלוחמים. זו הולכת להיות הרפתקה קשוחה.
"קאראזור הארמון יצרף לחבורתנו את חוסנו." קראה דיראסיה בפשטות. מבטי הקנאה נעשו חדים יותר כשחצי הענק, ברייה המגיעה כמעט אל תקרת האולם, צעד ביניהם באי נוחות. למרות שחלפו אלפיים שנה, רגשות השנאה לענקים, שפלשו אל הנסיכויות, היו רעננים כעשב שצמח רק אתמול. ולמרבה פליאתה, אנשים התחילו לגרד במצחם ולנסות להיזכר, להיזכר ממתי הוא בהיכל. איש מהם לא זכר שחצי-הענק היה שם עד לפני הקריאה. מוזר, לא?
"קרוגונד האלאריל." אמרה דיראסיה בחדות כאילו הכירה אותו "הגיע הזמן לעלות בדרגה."
קרוגונד הופיע משום מקום, מבולבל לחלוטין. הוא אפילו לא הוזמן לראיון אצל לורנידוס, האימה העתיקה. ברבודה קלטה שדיראסיה קראה להרפתקנים לפי סדר מסוים. וכמובן, לבסוף, היא אמרה שהיא תיקח את החוזה גם על עצמה. משהו בספירה לא היה נכון. שמונה? שמונה היה המספר הנכון. הם היו שבעה. ההרפתקנים הריעו במחיאות כפיים מדודות. רבים מהם היו מלאי זעם על כך שהם לא נבחרו להרפתקה. שניים מיצוריו של לורנידוס גררו... מראה.
"על מנת להוכיח את עצמכם כראויים להיות בחבורה, אנחנו נצא לשם דרך המראה, הרפתקנים." אמרה דיראסיה, שמה רגל בתוך המראה שהפסיקה להיות כסף ונעשתה, לפתע, למים שקופים. ברבודה הבינה שהיא עומדת לפספס את ההזדמנות שלה לדבר עם דיראסיה. היא נעלמה בתוך המראה בן רגע וההרפתקנים האחרים, אלו שנבחרו, התחילו לעבור דרכה.
ברבודה החליטה ברגע לרוץ אחרי דיראסיה. אף אחד לא אמר שאסור לה לדבר איתה שם, נכון? היא יכולה תמיד לצאת מהמראה. בעודה מתגנבת דרך ההרפתקנים הנוקשים במקומם, היא חשה את נשימתו המתרססת של אדם שנראה חנוט בשעווה, כל כולו עיוות וטומאה. ניכר בו שהוא מתאמץ להשאיר את איבריו במקום אחד. הוא לא אמר מילה אלא התבונן בה, טועם מתהילתה.
ההרפתקנים התחילו מתנערים מנוקשותם, משמיעים מילים חסרות משמעות על איך היא... מעזה... כשהם צריכים להישאר בהיכל ולקבל חוזים שאולי יעלו אותם בדרגה אך לא היו מה שהם השתוקקו לו. היא חשה את רבה זוקף את ראשו ואומד את הרוחות נושבות מסביב.
עם זאת, אף אחד מההרפתקנים לא הטיל ספק בזכותה להצטרף להרפתקה להציל את אביה. הם רק דיברו על כמה זה לא היה יאות. איש מהם לא עצר אותה מלהגיע אל המראה מולה. אפילו נדמה לה שכמה מהם איחלו לה בהצלחה בשפתיים דמומות מבלי ליצור מהומה סביב. היה זה מוזר מעבר לכל שיעור. ברבודה חשבה לרגע שכל העניין עם הפרחים היה מטורף. היא לא עזבה את ארסאדיל מעולם עד כה. ועתה היא יוצאת לאן שמראילה אורבת לטרפה. וכמו אביה החורג, ברבודה השתיקה את הקול הזהיר הזה שאפילו לא נשמע לאוזניה כמוהה.
ברבודה הבינה רק כשעברה דרך המראה שהיא ככל הנראה החברה השמינית בחבורה הזאת.
