סיפור קוץ ודרדר 2 פרק שמונה עשר

[הלדין]

סיפור סופר. סיפור מסופר וסיפור יסופר.

מלחמות החורף תמו.

והנה הרפתקן מקבל קריאה למסע שיוביל אותו למקומות שלא חשב אי פעם שיגיע אליהם, מסע שישפיע על משפחתו וישיב איום עתיק אל ארצות הבר.

תוכן עניינים
פרולוג

סיפור - קוץ ודרדר 2 פרק חמישה עשר

סיפור סופר. סיפור מסופר וסיפור יסופר. מלחמות החורף תמו. והנה הרפתקן מקבל קריאה למסע שיוביל אותו למקומות שלא חשב אי פעם שיגיע אליהם, מסע שישפיע על משפחתו וישיב איום עתיק אל ארצות הבר. תוכן עניינים פרולוג...

www.pundak.co.il

פרק ראשון

סיפור - קוץ ודרדר 2 פרק חמישה עשר

סיפור סופר. סיפור מסופר וסיפור יסופר. מלחמות החורף תמו. והנה הרפתקן מקבל קריאה למסע שיוביל אותו למקומות שלא חשב אי פעם שיגיע אליהם, מסע שישפיע על משפחתו וישיב איום עתיק אל ארצות הבר. תוכן עניינים פרולוג...

www.pundak.co.il

פרק שני

סיפור - קוץ ודרדר 2 פרק חמישה עשר

סיפור סופר. סיפור מסופר וסיפור יסופר. מלחמות החורף תמו. והנה הרפתקן מקבל קריאה למסע שיוביל אותו למקומות שלא חשב אי פעם שיגיע אליהם, מסע שישפיע על משפחתו וישיב איום עתיק אל ארצות הבר. תוכן עניינים פרולוג...

www.pundak.co.il

פרק שלישי

סיפור - קוץ ודרדר 2 פרק שישה עשר

סיפור סופר. סיפור מסופר וסיפור יסופר. מלחמות החורף תמו. והנה הרפתקן מקבל קריאה למסע שיוביל אותו למקומות שלא חשב אי פעם שיגיע אליהם, מסע שישפיע על משפחתו וישיב איום עתיק אל ארצות הבר. תוכן עניינים פרולוג...

www.pundak.co.il

פרק רביעי

סיפור - קוץ ודרדר 2 פרק שישה עשר

סיפור סופר. סיפור מסופר וסיפור יסופר. מלחמות החורף תמו. והנה הרפתקן מקבל קריאה למסע שיוביל אותו למקומות שלא חשב אי פעם שיגיע אליהם, מסע שישפיע על משפחתו וישיב איום עתיק אל ארצות הבר. תוכן עניינים פרולוג...

www.pundak.co.il

פרק חמישי

סיפור - קוץ ודרדר 2 פרק שמונה עשר

סיפור סופר. סיפור מסופר וסיפור יסופר. מלחמות החורף תמו. והנה הרפתקן מקבל קריאה למסע שיוביל אותו למקומות שלא חשב אי פעם שיגיע אליהם, מסע שישפיע על משפחתו וישיב איום עתיק אל ארצות הבר. תוכן עניינים פרולוג...

www.pundak.co.il

פרק שישי

סיפור - קוץ ודרדר 2 פרק ארבע עשר

תודה שאהבת. :) בלאסקור היה יתום שמונה שנים. כמו שמורגאבל אמר, הוא היה סבור שאביו מבקש את מחילתו, לא את אהבתו (היות וזה חלום, הנחתי שהקוראים מבינים שזוהי דעתו של בלאסקור עצמו בעניין). אפשר לראות עכשיו מאיפה הגיע מאפיין מאד בסיסי של אישיותו. זה השער הכי קרוב שמוכר לאיימנדה. תראה, המטרה של הפרק...

www.pundak.co.il

פרק שביעי

סיפור - קוץ ודרדר 2 פרק חמישה עשר

תודה שאהבת. :) בלאסקור היה יתום שמונה שנים. כמו שמורגאבל אמר, הוא היה סבור שאביו מבקש את מחילתו, לא את אהבתו (היות וזה חלום, הנחתי שהקוראים מבינים שזוהי דעתו של בלאסקור עצמו בעניין). אפשר לראות עכשיו מאיפה הגיע מאפיין מאד בסיסי של אישיותו. זה השער הכי קרוב שמוכר לאיימנדה. תראה, המטרה של הפרק...

www.pundak.co.il

פרק שמיני

סיפור - קוץ ודרדר 2 פרק שישה עשר

תודה שאהבת. :) בלאסקור היה יתום שמונה שנים. כמו שמורגאבל אמר, הוא היה סבור שאביו מבקש את מחילתו, לא את אהבתו (היות וזה חלום, הנחתי שהקוראים מבינים שזוהי דעתו של בלאסקור עצמו בעניין). אפשר לראות עכשיו מאיפה הגיע מאפיין מאד בסיסי של אישיותו. זה השער הכי קרוב שמוכר לאיימנדה. תראה, המטרה של הפרק...

www.pundak.co.il

פרק תשיעי

סיפור - קוץ ודרדר 2 פרק שבע עשר

תודה שאהבת. :) בלאסקור היה יתום שמונה שנים. כמו שמורגאבל אמר, הוא היה סבור שאביו מבקש את מחילתו, לא את אהבתו (היות וזה חלום, הנחתי שהקוראים מבינים שזוהי דעתו של בלאסקור עצמו בעניין). אפשר לראות עכשיו מאיפה הגיע מאפיין מאד בסיסי של אישיותו. זה השער הכי קרוב שמוכר לאיימנדה. תראה, המטרה של הפרק...

www.pundak.co.il

פרק עשירי

סיפור - קוץ ודרדר 2 פרק שמונה עשר

תודה שאהבת. :) בלאסקור היה יתום שמונה שנים. כמו שמורגאבל אמר, הוא היה סבור שאביו מבקש את מחילתו, לא את אהבתו (היות וזה חלום, הנחתי שהקוראים מבינים שזוהי דעתו של בלאסקור עצמו בעניין). אפשר לראות עכשיו מאיפה הגיע מאפיין מאד בסיסי של אישיותו. זה השער הכי קרוב שמוכר לאיימנדה. תראה, המטרה של הפרק...

www.pundak.co.il

פרק אחד-עשר

סיפור - קוץ ודרדר 2 פרק ארבע עשר

תודה שאהבת. :) בלאסקור היה יתום שמונה שנים. כמו שמורגאבל אמר, הוא היה סבור שאביו מבקש את מחילתו, לא את אהבתו (היות וזה חלום, הנחתי שהקוראים מבינים שזוהי דעתו של בלאסקור עצמו בעניין). אפשר לראות עכשיו מאיפה הגיע מאפיין מאד בסיסי של אישיותו. זה השער הכי קרוב שמוכר לאיימנדה. תראה, המטרה של הפרק...

www.pundak.co.il

פרק שניים עשר

סיפור - קוץ ודרדר 2 פרק שישה עשר

תודה שאהבת. :) בלאסקור היה יתום שמונה שנים. כמו שמורגאבל אמר, הוא היה סבור שאביו מבקש את מחילתו, לא את אהבתו (היות וזה חלום, הנחתי שהקוראים מבינים שזוהי דעתו של בלאסקור עצמו בעניין). אפשר לראות עכשיו מאיפה הגיע מאפיין מאד בסיסי של אישיותו. זה השער הכי קרוב שמוכר לאיימנדה. תראה, המטרה של הפרק...

www.pundak.co.il

פרק שלוש עשר

סיפור - קוץ ודרדר 2 פרק שבע עשר

תודה שאהבת. :) בלאסקור היה יתום שמונה שנים. כמו שמורגאבל אמר, הוא היה סבור שאביו מבקש את מחילתו, לא את אהבתו (היות וזה חלום, הנחתי שהקוראים מבינים שזוהי דעתו של בלאסקור עצמו בעניין). אפשר לראות עכשיו מאיפה הגיע מאפיין מאד בסיסי של אישיותו. זה השער הכי קרוב שמוכר לאיימנדה. תראה, המטרה של הפרק...

www.pundak.co.il

פרק ארבע עשר (גירסה ערוכה)

סיפור - קוץ ודרדר 2 פרק שמונה עשר

תודה שאהבת. :) בלאסקור היה יתום שמונה שנים. כמו שמורגאבל אמר, הוא היה סבור שאביו מבקש את מחילתו, לא את אהבתו (היות וזה חלום, הנחתי שהקוראים מבינים שזוהי דעתו של בלאסקור עצמו בעניין). אפשר לראות עכשיו מאיפה הגיע מאפיין מאד בסיסי של אישיותו. זה השער הכי קרוב שמוכר לאיימנדה. תראה, המטרה של הפרק...

www.pundak.co.il

פרק חמישה עשר

סיפור - קוץ ודרדר 2 פרק חמישה עשר

תודה רבה על המשוב החיובי. :) אגודת ההרפתקנים באמת מבוססת על איגוד עובדים שהרי הגילדות נחשבות ל-"איגודי העובדים" הראשונים. האגודה עדיין נחשבת לפחות נוקשה מהאגודות הרשמיות של המעמדות (ועצם קיומה חוסך להן את הצורך להגמיש את הכללים שלהן). סילווארן, כעניין של עיקרון, לא אוהב להיות תקוע במקום אחד...

www.pundak.co.il

פרק שישה עשר

סיפור - קוץ ודרדר 2 פרק שישה עשר

תודה רבה על המשוב החיובי. :) אגודת ההרפתקנים באמת מבוססת על איגוד עובדים שהרי הגילדות נחשבות ל-"איגודי העובדים" הראשונים. האגודה עדיין נחשבת לפחות נוקשה מהאגודות הרשמיות של המעמדות (ועצם קיומה חוסך להן את הצורך להגמיש את הכללים שלהן). סילווארן, כעניין של עיקרון, לא אוהב להיות תקוע במקום אחד...

www.pundak.co.il

פרק שבע עשר

סיפור - קוץ ודרדר 2 פרק שבע עשר

תודה רבה על המשוב החיובי. :) אגודת ההרפתקנים באמת מבוססת על איגוד עובדים שהרי הגילדות נחשבות ל-"איגודי העובדים" הראשונים. האגודה עדיין נחשבת לפחות נוקשה מהאגודות הרשמיות של המעמדות (ועצם קיומה חוסך להן את הצורך להגמיש את הכללים שלהן). סילווארן, כעניין של עיקרון, לא אוהב להיות תקוע במקום אחד...

www.pundak.co.il

פרק שמונה עשר

סיפור - קוץ ודרדר 2 פרק שמונה עשר

תודה רבה על המשוב החיובי. :) אגודת ההרפתקנים באמת מבוססת על איגוד עובדים שהרי הגילדות נחשבות ל-"איגודי העובדים" הראשונים. האגודה עדיין נחשבת לפחות נוקשה מהאגודות הרשמיות של המעמדות (ועצם קיומה חוסך להן את הצורך להגמיש את הכללים שלהן). סילווארן, כעניין של עיקרון, לא אוהב להיות תקוע במקום אחד...

www.pundak.co.il

 

[הלדין]

פרולוג: "ההצעה"​

אותו חורף בנסיכויות היה קשה מן הזכור. מלחמות החורף שלחו רוחות קרות ששילחו ברד בערים שעבורן ברד היה סיפור אימים שמספרים לילדים מול הכור הבוער בשולחן. ערפילים כיסו את גניו המרהיבים של נסיך הנסיכים, אדונן של הנסיכויות, והסתירו מפניו את יופיים. וקרח כיסה את הדרכים.

בבית אחד ברובע הקסת הדולפת בעיר ושמה ארסאדיל ישב גבר וסיים לקרוא את המעשייה על ריליאן הקשת בספר המעשיות של בתו ברבודה. שמו של הגבר בפי הבריות היה סילוורן. רק הוא לא קרא לעצמו כך. בילדותו, הרחק בבקעות הארוכות בצדן האחר של ארצות הבר, לימדו שאמיתות הן פתח לרשע שהכתים הכל. מסיבה זו, הוא אהב יותר מכל לשקר לכל. אפילו את השם שהגה על רוחו לא חשף בפני איש.

שכן שמו האמתי היה בלאסקור.

הוא ישב רכון על תיבת אוצרות שתוכנה היה עושה כל אדם בארסאדיל לאיש העשיר בעיר. הבית וכל אשר בו נקנו על ידיו. הוא היה איש עשיר אך את תוכנה של התיבה שמר לעצמו. מבעד לחלונה הקדמי והמסורג של עליית הגג הקמורה נשקפה העיר עוטה גלימת ברד לבנה. לא שבלסקור השתעמם. לא חסר להרפתקן מנוסה כמוהו מה לעשות בעיר קפואה ומסוגרת. וגם אם לא הייתה הרפתקה, הוא יכל ללכת לנשף עם אשתו או להשתתף בדיון מועצה עם עמיתיו ההרפתקנים. ואף על פי כן, הבטיח לבתו החורגת שיקרא את אוסף המעשיות שלה.

בלאסקור היה מאלה שיכלו לעשות דברים רבים בו זמנית. בעודו קורא את ספר המעשיות, הוא השתעשע על מראהו של המסור המשתכשך בלהבתו היוקדת של כור הרפתקנים בעוד אישונים צומחים צדים חרקים וציפורים קטנות שנמשכו אל האור שבקע מכור ההרפתקנים. הוא סמך עליהם שיודיעו לו אם תופרע מנוחתו. הוא שקל האם עליו ליצור מחדש את הקשת של ריליאן. הוא רק צריך למצוא את העצים החזקים ביותר ולדרוש מהם את חסותם הנוראה.

הוא הניח את הספר על רצפת העץ המהוגנת והביט בזגוגית החלון. גבר בעל שיער זהוב כסוף ופנים מזוותות השיב לו מבט. הוא היה מגולח ומסורק. בגדיו האדומים היו בעלי רקמה כפולה שאפשרה לו להסתיר בהם חפצי קסם – ממעילו ארוך הכנפיים ועד מכנסיו הארוכים בצבע הארד. על החגורה שרכסה את בגדיו היה סמל בית ליווארד – האנפה פרושת הכנפיים.

הוא ליטף בהיסח דעת את אחד האישונים הצומחים וכמעט ננשך על ידי צמח טורף להוט יתר על המידה לבשרו. הוא ידע שאם ילך עוד פעם לנשף או ישתתף עוד פעם בדיון במועצה, הוא יעשה מעשה שהוא יתחרט עליו. הוא כמה לסופן של הסופות שנעלו את העיר מבפנים.

סלע ומים!

והיה עליו לדעת שמשאלות אף פעם לא נענות כפי שמביע המשאלה מבקש אותן במעמקי לבו. הוא שמע בשמיעתו המופלאה את הצעדים של המשרתת הרבה לפני שהיא דפקה בדלת. לבו התכווץ בין צלעותיו כשחשב על האסון שקרה לאלאורה פאראדליס, על האופן שבו הטומאה לקחה את אנושיותה רק משום שהרחיקה לכת בתאוות הנדודים שלה. הוא לא היה צריך שאמה תתחנן באוזניו אחרי דיוני המועצה של אגודת ההרפתקנים שייקח אותה אליו. בלאסקור ידע מה זה מניסיון ראשון לראות את אנושיותך בוגדת בך. אפילו אחרי ששוקמה, אנשים פחדו ממי שהטומאה נגעה בו. הוא זכר את הסיפורים שסיפרו לו על מה ששכן מתחת לפני הים המוצל בילדותו. רק כשבגר, הוא הבין שהם היו אזהרה מצלצלת למי שילך לשם. אפילו עתה, כשכמעט שבעים שנה נחות מאחוריו, הוא לא הבין ממה הייתה האזהרה בדיוק.

"היכנסי, העלמה פאראדליס," אמר בלאסקור, זרועותיו משוכלות על אדן החלון של עליית הגג, אחת מעיניו האפורות פוזלת לעבר העיר הלבנה, שכן יכל לעשות דברים רבים בו זמנית. הנערה ,החיננית כאחד מהחתולים הגדולים, נכנסה מבעד לדלת הפתוחה, שיערה הזהוב נשפך על כתפיה ועיניה סגולות ומכווצות בנוקשות. היא לבשה שמלה חסרת צורה ושחורה. אם הייתה כל אישה אחרת, קימור שדיה, המציף מבעד לקפלי שמלתה השחורה, היה מגרה אותו. למרבה מזלה, העלמה פאראדליס הייתה בין אלה שעוררו בו רגש עמוק יותר מתאווה.

אדמומית התפשטה בלחייה החיוורות של העלמה פארדליס בעודה צועדת על השטיחים האדומים שכיסו את עליית הגג. היא השפילה את מבטה ולא רק מתוך כבוד לבלאסקור. הוא הבין שהיא רוצה לומר לו משהו. הוא כחכח בגרונו, שבר את הקרח, ושאל לשלום העלמה.

"הכל שקט, היר ליווארד." אמרה העלמה פאראדליס, מרכינה את ראשה, "פשוט שמעתי... חדשות לא כל כך טובות מהצפון."

לקח לבלאסקור זמן להיזכר בבן שהוא ואמה חלקו לפני ארבעים שנה. הבן שהותיר מאחור. הוא הניח את ידיו על אדן החלון בתנוחת פשיטה ושאל: "מה שמעת בנוגע להלאר, העלמה?"

היא עצרה את נשימתה רגע לפני שסיפרה לו מה שמעה בנוגע להלאר: על הדרך שבה הוא פגע בתלמידתו של החוזה וארוש כחלק מכוחותיה של המלכה קיאונה בעת מלחמות החורף. כשסיימה לספר, עיניו של בלאסקור היו מלאות עניין שלא כהרגלו בבנו הלאר ששכח ממנו.

"אמך יכולה לארגן חבורת הרפתקנים בדיוק כמוני. היא גם חברת מועצת אגודת ההרפתקנים. זה בטח מעניין יותר מלחקור שמועות על מפלצות ים שנסיגת הים דחפה אותן לחקור את רציפי עירנו האהובה." אמר בלאסקור בנימה משועממת לכאורה. הוא יכל לחשוב על עצמו יוצא בראש משלחת לכמה מהמקומות הללו אבל צריך לתת לצעירים הללו ללמוד.

"ההבדל ביניהם הוא שווארוש מחבב אותך." הודתה העלמה פאראדליס בסיבה שפנתה אליו "הוא עשוי להקשיב לך." תוך כדי מבט במסור המשתכשך בלהבות כור ההרפתקנים. מעניין, לעקוץ את וארוש? זה יכול להיות מעלל שייזכר לדורות. הוא כבר דמיין איך זה יילך: בלאסקור ייצא צפונה ויתבע את גופתו של הלאר כדי להחדיר לתוכו אחת מהנשמות שהיו כלואות במסורים האחרים שהיו שמורים בתיבת האוצרות שלו. הדוכס סלגלדור, ששנא אותו מאז שגנב את המסורים והזמין חוזה על קרוב משפחתו, ימצא סיבה נוספת לתעב אותו.

"האם הזכרתי שהדוכס סלגלדור גם שמע על מצוקתו של אחי ושלח מישהו להציל אותו?" הזכירה אלאורה כשהיא שומרת רק בקושי את גבותיה המוזהבות מלרפרף בפיתוי מיותר.

אפשרי. הדוכס סלגלדור היה בן למשפחת אומנים שהתפרשה על פני כל ארצות הבר. לאיש היו סוכנים, בני ברית, וכמובן, חסידים בכל מקום שהנחת עליו את עיניך. ייתכן שהוא שמע.

וייתכן שלא.

"שכנעת אותי בחלק שבו טענת שאני ההרפתקן הכי מצויד להרפתקה הזו." אמר בלאסקור, מביט על ארסאדיל עוטת הלובן שמעבר לחלונו. העלמה שלפה את פיגיונותיה ואמרה: "ברצוני שתשתמש בהם בהרפתקה הזו, קון ליווארד."

בלאסקור העדיף שתפנה אליו בפנייה הכללית יותר לבעלי המעמד האציל על פני הפנייה המצומצמת יותר שיועדה לבעלי כוח. הוא היה עדיין מעסיקה וחבר במועצת האגודה שלה. אלה היו פיגיונות שנעשו מניבי אשת חתול. הניבים שהיו לה לפני שהם נעקרו תוך שיקומה. הוא קיבל את המתנה שניתנה לו.

הוא הוציא את המסור האל בעדינות מכור ההרפתקנים והרים אותו מהרצפה לתוך חגורתו. לאחר כמה חילופי עקיצות, המסור האל ניאות לשוב למקומו על חגורתו של בלאסקור. המסור האל צריך להודות על כך שבלאסקור צריך אותו כדי שישמור על אנושיותו או שהוא היה מצטרף אל ארבעים ותשע חסידיו בתיבה. חיוך עלה על פני בלאסקור כשחשב על זה. דווקא היה לו כבוד לאלים ובעיקר למיקנאר, האל נותן החסות של ארסאדיל שבה התגורר. המסור האל היה פשוט מעצבן כמו הדורבן של ברבודה.

העלמה פאראדליס פתחה לו את הדלת כשירד במדרגות לעבר הקומה השניה שניתן לראות ממנה את החדר הראשי של הבית. הוא העדיף לעבור ליד החדר שהוא ואשתו רדונדה חלקו על פני לעבור על פני חדרה הנעול של אנגויאלה, בתו החורגת שהתאבדה לפני כמה שנים. 'שניים-עשר שנים הן לא כמה שנים לבן אנוש' נרתע בלאסקור מרביב רוח האלף שהגיח מתחת לכסותה של רוח האנוש שלו ואז הסתכל בנימה מאשימה על מסור האל שהתרשל. תפקידו של המסור היה למנוע ממנו להפוך בחזרה לאלף. וכל זה כשהוא יורד במדרגות מטה.

אשתו רדונדה ישבה ועברה על המכתבים. היא הייתה מאתרת שחיפשה חפצים אבודים, ובמקרים מוזרים יותר, מהויות אבודות. המכתבים הגיעו, מכורח הדברים, רק מארסאדיל. כשקרח לא כיסה את הדרכים, הם הגיעו ממקומות רחוקים יותר. כך בלאסקור מצא את עצמו בפעם ההיא בצדם הרחוק של הרי הפארגוסק. היא הפסיקה עם זה מרגע שעמד לידה.

"אני יוצא להיכל ההרפתקה." אמר בלאסקור בכנות "שמעתי שהוציאו חוזה על דרקון לבן שחזר למקום שלא נראה בו כבר אלפי שנים בעקבות מלחמות החורף. יצאתי לקחת אותו."

רדונדה שילבה את ידיה מסביב לפניה השעירים. היא הייתה אישה בעלת שיער שיער לבן שכמעט הזכיר לו את הצבעים המתכתיים יותר שניתן למצוא אצל האלפים. פניה היו שטוחות ומוארכות וניחנו בפלומה עדינה שלא הייתה נדירה בקרב הרפתקניות אבל לא מוגזמת במידה שדחתה את העין. היא לבשה כותונת אדומה והתחממה ליד הכור הקטן שבער על השולחן.

"אני לא אוהבת שאתה הולך להיכל ההרפתקה." אמרה רדונדה "אתה תמיד חוזר מסריח מריחות של נשים אחרות ופעם אפילו הרחתי גבר. האם אני לא מעסיקה אותך מספיק, סילווארן?"

אצבעותיו של בלאסקור ריחפו מסביב לסוגר האנפה של חגורתו. הוא הלך ונישק את אשתו. הוא חש את שפתיה נענות לו. אשתו הייתה מאלה שהאמינו שהוא מנשק יותר משהוא מאהב. לא שבלאסקור חשב שהוא עילוי לא בזה ולא בזה. הוא פשוט אף פעם לא שמע תלונות עליו. לאחר שהמטרה הושגה וחיוך עלה על פניה השטוחות של אשתו, הוא הוסיף: "אני רציני, אישה. מדובר בחוזה טוב מהרי הפארגוסק. אולי אפילו אקפוץ לבקר אצל איימאנדה ההיא."

הוא לא היה צריך לומר את המשפט האחרון. כל מצב הרוח הטוב שאפף את אשתו נעלם. הוא התרומם מעליה בבת אחת. הוא הופתע שלאחר רגע, היא שילבה את זרועותיה ואמרה: "לפחות תשתדל לגבש מסביבך חבורה טובה, סילווארן. שלא יקרה לך מה שקרה לך בפעם ההיא שיצאת עם החתן שלי להרי הפרגוסק. אני לא רוצה לשמוע שטרולים טרפו אותך."

"רצונך פקודתי." אמר בלאסקור שחשב שזה לא רעיון כזה רע בהתחשב בטרולים המעורבים בזה. לא שטרולים טרפו את חתנו ושותפו לעסקים. זה פשוט הסיפור שהוא סיפר לאשתו ולאלמנתו כשהוא חזר מההרים. הוא חשב שהן לא יאמינו למה שקרה שם באמת: היזם הצעיר הקריב את עצמו כדי למנוע מבלאסקור לעלות קורבן לאלי הפרגוסק האכזריים. למרות הכל, הוא לא היה מי שאחרים מתים עבורו. הוא עדיין מתעורר משנתו, רטוב כולו. בשם השמונה, מה אנשים מוצאים בו?

הוא עדיין זכר לה שהוציאה חוזה על סילטואין סלגלדור, הרב-אומן שחישל את המסורים. מאז שגנב ממנו וחס על חייו, סילטואין שלח בזה אחר זה מתנקשים וגנבים שיחזירו לו את האבדה. עד שבלאסקור הגיע לעירו כדי להתעמת איתו, הוא גילה שמתנקש התנקש בחייו. הוא העדיף לתת לאנשים להאמין שהוא מי שהזמין את החוזה.

... רק שהוא יכל להסתדר לבדו. הוא יורה להם לחכות עד היום הראשון האמתי של האביב. אפילו מתוך הבית, הוא שמע את הרוחות הקרות הנושבות ברחובות ארסאדיל. המלומדים אמרו שזה עניין של זמן עד שהשפעת קסמי הכפור האימתניים ממלחמות החורף תעבור. כשיגיע הקיץ, רובע הקשת הכסופה שוב ישקיף על ים האצבעות.

ועם שיר בלבו, הוא יצא מביתו לפתחה של הרפתקה חדשה שתמלא את ימיו חסרי הריגוש.

 

[Adran]

מעלה זיכרונות

אני מתאר לעצמי שזו אותה הרפתקה ממנה אנחנו רואים את "סילווארן" חוזר בספר הראשון. אם כך, אולי זה הרפתקה שונה בעליל משסופר, מפאת הרגלו לשקר.

 

[הלדין]

תודה על התגובה.

זוהי טיוטה שנייה של 'קוץ ודרדר' שאמורה לפתור את הבעיות שהיו בקודמת.

 

[הלדין]

פרק ראשון: "עסקי ההיכל"​

חלום חלם בלאסקור.

ההיכל הקלוע עלים וענפים שבורים התנשא אל על באחת מקרחות היער הכסוף. בלאסקור, שעון על מקל הליכה, אף על פי שכוחו היה במותניו גם בשנות החמישים לחייו. היה כבר כתם באחת מעיניו שהיה עתיד לקחת ממנו את הראייה בה. גם שריריו בגדו בו הפעם, נותנים לאלפים לתפוס אותו. הוא לא הבין למה מלחמת האזרחים ביניהם הייתה צריכה... להיגמר.

להפתעתו כי רבה, שוביו לא לקחו אותו אל אחד מבעלי הצדק שלהם, מנהיגי היער הכסוף. הוא ניסה להבין לפי הנעימות ששרו האלפים מי הסיעה שלכדה אותו. לכל אחת מהסיעות הייתה נעימה משלה שהם היו שרים. שותפיו לימדו בזמנו את הנעימות השונות של האלפים. אם להיות כן, הוא לא דמיין את האלפים עוטים פיסות עור שהוטלאו מאלף מקורות באופן כזה שאפילו למישהו בעל עין חדה כשלו היה קשה להבין לאיזו חיה היה שייך העור במקור. הוא כיסה את גופם העדין ובעל הצבעים המתכתיים באופן שיותר הזכיר שטיח מאשר בגד.

"מספיק!" אמר אחד משוביו "זה ענף שהרמת מאדמת היער. האם אתה חושב לסדר אותנו?"

כן. אני רק צריך לאסוף עליכם מספיק פרטים כדי שהתרמית תעבוד כמו שצריך. רק אז הצלילים בנעימה שהם שרו בהיסח דעת התחברו אצלו לפרט חשוב מאד: אלה היו הלוגמים. אותה סיעה שפטה באמצעות משפטים על ידי שתייה. מוזר אבל שימושי. הוא סקר את האולם שאליו הביאו שוביו על עמודי העץ, המסותתים בגסות, ועל השטיח שנארג באותה גסות כבגדיהם. לא היו פה כסאות. לא היו פה שולחנות. האלפים גרו כאן. הם הביאו אותו לביתם.

"איפה החברים שלי?" בחר בלאסקור לומר לבסוף. אחד האלפים מחץ חיפושית שחורה, דמה הירוק ניתז על השטיח המכוער. אחר אמר: "ליווינו אותם לאדמות בני האדם, סילווארן. אתה טענת באוזניהם שאתה בן למשפחת ליווארד."

"אני מבני ליווארד של טנטאירה." ענה בלאסקור "לפחות זה מה שהאבות שלי סיפרו לי."

הוא לא הבין למה סיפר להם את הפרט האחרון. הוא העדיף לשמור את העבר שלו לעצמו. הנסיכויות היו מקום נפלא לעומת הבקעות הארוכות. והוא ביקש להמציא את עצמו מחדש. האלפים הקיפו אותו במעגל. הם נגעו באצבעותיהם הארוכות ונטולות הקמטים, בוהקות לאור היום המשתקף מבעד לקורות האולם. היו דברים רבים שאלפים יכלו ללמוד בדרך זו.

"החלטנו לתת לך הזדמנות להוכיח לנו שיש לך זכות לחצות את היער הכסוף, סילווארן." אמר אחד מהם בנימה שבלאסקור זיהה משנים של עסקים עם אנשים שלא האמינו לו כלל. הוא לא חשב שהם לא מאמינים לו משום שהם לא מחבבים אותו. הם לא הכירו אותו בכלל. הוא חשב שהם לא מאמינים לו משום שהוא בן אנוש. והאלפים מהיערות הכסופים והזהובים הרשו רק לחמש-עשרה משפחות לסחור איתם ולחצות את היערות הכסופים והזהובים. כל השאר היו עבורם כמו החרק המדמם על השטיח הגס. אמרו שהם היו פעם שונים לחלוטין בטרם הטומאה הכתימה את בני מינם. בלאסקור ידע שהישרדותו תלויה במה שיעשה עכשיו.

הוא ראה את האלפים דוחפים מישהו באדרת כסופה עם בקבוק ובתוכו נוזל זהוב מבעבע. אז הם כן הביאו אותו למשפט אחד מבעלי הצדק שלהם אף על פי שנראה שהם מצאו את בעל הצדק החלש ביותר ביער. האלף בעל השיער הכסוף הביט בסיירים האלפים בהסתייגות. הוא הפציר בהם ללוות גם אותו בחזרה לאדמות בני האנוש.

"לא. מורגבל." אמר אחד האלפים "המקק הזה טוען שהוא מבני ליווארד של טנטאירה. מעולם לא שמעתי על ענף של בית ליווארד שיושב בטנטאירה. הוא חייב לשתות מהיין. ועכשיו."

"האם אתה מבינים שאתם גוזרים עליו גזר דין מוות אם אתם צודקים? זהו יין שנועד להילגם על ידי הארכונים. אפילו אני הייתי בין חיים ומוות תשעה ימים אחרי ששתיתי כוס מהיין." התנגד מורגבל באומץ לב ראוי לציון מול אלה שאמורים לעקוב אחרי סמכותו המוסרית.

האלף פשוט חטף את הבקבוק וחבריו תפסו את בלאסקור בזרועותיהם. אם הוא היה צעיר יותר, צעיר בעשרים שנה לפחות, הוא היה שרירי דיו להשתחרר מאחיזת העכביש שלהם. מקל ההליכה נפל על השטיח כשהאלף הערה טיפה מיין שנועד לאלי האלפים על שפתיו. הוא חלם על מותו. ואז, היות והוא היה באמת מבני ליווארד, נשמת האלף הצילה את גופו, לוקחת ממנו את אנושיותו ברגע. רק שנים מאוחר יותר, הבין איך זה בכלל היה אפשרי, בשם השמונה.

ואז בבת אחת עצר האוטובוס בכיכר המטבע השבורה ובלאסקור התעורר משנתו הרדופה.

העגלה רחבת הידיים, הצבועה בכסף, הייתה רתומה לארבע סוסים ולא פחות מזה. אילולא הצל שנפל עליה ממגדלי הקוסמים, הסוסים לא היו מוכנים לצאת מהאורווה בקור הזה. בלאסקור ידע שהסוס שלו לא היה מוכן לצאת מהאורוות המשותפות. אל כלשהו חייך אליו. והיה אוטובוס שייקח אותו אל כיכר המטבע השבורה שהיה שוקק פעילות כמו באמצע הקיץ.

בני מעמד הסוחרים ירדו בזהירות מהאוטובוס. אף אחד מהם לא רצה להחליק על פני ריקמת הברד הנוצצת שכיסתה את כיכר המטבע השבורה. הפסלים הרכים, הטוויים מבד משובח, שבדרך כלל הטילו את צלם על עוברי האורח, הוסתרו כדי להגן עליהם מפני הקרה החורף. בלאסקור חשב שהכיכר נראית הרבה יותר טוב בלי הפסלים של אותם רבי-סוחרים מהעבר שאליהם לא הרגיש שום קשר. האחרים פחות חשבו כך ונראו אבודים בלי הנחיית הפסלים.

בלאסקור עצמו רצה לקפוץ אך השלים עם כך שאם יעשה זאת, הוא ישבור את מפרקתו. הוא החליק למטה מהצוהר בעגלה לאחר ששילם לנהג את הכסוף הנוסף על נסיעה שהסתיימה בהצלחה. הנהג לא ישמור את המטבעות לעצמו אלא יעניק אותם בהמשך לפיטיה, האלה נותנת החסות של מעמד הסוחרים.

עד אז בלאסקור כבר לא יהיה בארסאדיל אלא במקום שלעומתו ארסאדיל באמצע הקיץ. כשהוא גלגל בראשו את המחשבה, בעודו הולך בזהירות על רקמת הברד, הוא שמע התקוממות קלה כנגד הרעיון לעזוב את מנעמי עיר הבירה של נסיכות האמפרסק המהוללת. הוא פשוט התעלם ממנה. הוא היה נחוש בדעתו לצאת להרפתקה שתמלא את ימיו בריגוש. אותו קול שאל למה היא צריכה להיות מחוץ לחומותיה המגוננות של ארסאדיל המקסימה. בלאסקור משך בכתפיו כשהוא עצר בבת אחת ליד חנותו של באיל סילדון, גיסו.

היה זה בית מאבן טובה, לבנה, בן שלוש קומות. בלאסקור התעכב על הפעילות שנשקפה מבעד לזכוכית המולבנת של חזית החנות לעשבים ושאר טובין מפוקפקים מיער הגנבים. הזבנית שמכרה אותם הייתה מה שעניין אותו בכל הבלגן של קופסאות ומרקחות שנסגרו בארונות עץ שחורים. רק לזבנים היו מפתחות שיכלו לפתוח את הארונות לפי בקשת הלקוח – אחרי שהוא שילם להם.

ברבודה ליווארד הייתה בת שבע-עשרה שנים. שיערה הזהוב, שירשה מאמה רדונדה, היה מוחלק ונוקשה מתחת לפיאת העבודה הכסופה שלה בעודה לובשת את מדי בית סילדון – ירוק בהיר עם שמץ זהב. לא אחת תהה איך היה נראה סמל בית סילדון אם היה בית אצולה. על מדיה נארגה האנפה של בית ליווארד שהייתה הדרך להראות את הברית שחתמה משפחת סילדון הפחותה עם בית ליווארד שמן אצולת מעמד הסוחרים. חיוך עלה על פניו של בלסקור. כל המחלוקות שהיו לזכותו להשתמש ולהרשות שימוש בסמלי בית משפחתו יושבו מזמן. העניין עדיין העלה עווית צחוק על שפתיו הנוקשות מקור. וכמובן שלא נעלמו ממנו החורים, החורים לעגילי החישוקים שברבודה השחילה באוזניה, כשהיא לא עבדה כזבנית בחנות. סלע ומים, אם כבר עגילים, אז עגילים שראויים לגבירה. ברבודה סירבה לשמוע להצעותיו.

וחבל, כולם הסכימו שאם הייתה מתעניינת בדבר הזה שנקרא יופי נשי, היא הייתה יפהפיה. לא האישה הכי יפה בארסאדיל, כמובן, יאמרו המעירים בתבונה. התואר שמורים לנשים אחרות שמעמדן וייחוסן טוב משלה אבל יפה למישהי ממשפחה חסרת ייחוס מהמעמד הזה. אפילו אמה הסכימה, כשברבודה לא הייתה בטווח שמיעה, שהילדה יכלה לסחרר ראשים – אם הייתה משקיעה מעט בייפויה.

לאחר ששאף את אווירה הקפוא של כיכר המטבע השבורה, בלאסקור יצא דרומה אל יעדו: היכל ההרפתקה. כיאות למקום מושבם של הרפתקנים, מבוך מפותל של סמטאות וחצרות הגן עליו מפני עוברי אורח שהגיעו מחלקיה המסודרים יותר של העיר. אפילו בלאסקור, שטען להיכרות עם החלק הזה של העיר, עדיין הלך לאיבוד. ובאותו היום, נשבו שם רוחות.

הפעם בלאסקור החליט ללכת דרך חנויות הגמדים. הוא יכל לראות את דמויי האנוש הקטנים מציצים מבעד לחלונות הראווה של חנויות המחצבים שלהם כשהם שמעו את צעדיו על רקמת הברד של הרחוב. בלאסקור חש את מפל הריכוזים של כל כך הרבה גמדים מכביד על רוחו אבל גם על הרוח הקרה שהתגנבה מאחוריו. הייתה זו ממלכה שבה שום דבר לא גדול. הוא שינה את דעתו וחצה במעבר בין שתי חנויות לעבר סמטה אחרת שלא הייתה מיושבת, למיטב זכרונו, על ידי גמדים. הסמטה שלפניו הייתה חמה יותר הודות לגלגלי האדמה שחיממו את הארץ, הופכים את רקמת הברד לבוץ מטנף. היו שם סמלי אגודות אומנים שנדחקו דרומה על ידי אגודות הסחר שמשלו הלכה למעשה בארסאדיל. מתקבל על הדעת, הגמדים כורים ומספקים את המחצבים והאומנים האנושיים מעבדים אותם. כלכלה לדוגמא.

בשלב מסוים הבוץ הפריע לבלאסקור מספיק כדי שיחפש דרך להגיע למקום שלא היה מיושב לא על ידי בתי מלאכה ולא על ידי גמדים. הוא מצא את עצמו לבסוף בפתח היכל ההרפתקה – הוא לא זכר אפילו איך הובילו אותו לשם רגליו ברוח ובכפור. הוא פשוט מצא את עצמו. הוא הרים אצבע לעבר אחד מעמיתיו לורנידוס שהייתה לו את היכולת להיזון מתהילת חבריו. מרגע שניזון, כל מה שלא היה מרותק לקו הזמן עבר אליו. כך הגיע בלאסקור להיכל ההוא, מרוקן שוב מזכרונה של הדרך המדויקת שהובילה אותו לשם. הוא היה מעדיף לזכור אותה. לא ייתכן שהיא הצדיקה את זמנה של מפלצת ששתתה תהילה מבני התמותה במשך עידנים. לצערו הוא לא יכל לשאול את לורנידוס איך היה הטעם. היו לו כמה דברים יותר טובים לעשות עם זמנו מאשר להידבר עם יצוריה של הטומאה. הבעיה עם לורנידוס הייתה חברותו, חברותו במועצת אגודת ההרפתקנים. כך שלא היה מנוס מלשבת איתו במהלך דיוני המועצה.

הוא קיווה בעודו עומד בפתח ההיכל שלא ייתקל בו או באחד משני היצורים ששירתו אותו.

האולם הראשי של היכל ההרפתקה על תקרתו הגבוהה הזכיר לו את הגבר הראשון שלו- טולסובייר. הוא היה חצי ענק והיה מרגיש בנוח להלך תחת תקרת האולם הזה. שרווליהם של פסלי בד התבדרו ברוח הקפואה כשהוא פתח את הדלת. הוא סגר אותה תכף ומייד, מעניק לחמימות זמן לשטוף את גופו. כשפקח את עיניו, דיראסיה פאראדליס עמדה מולו, שיערה הזהוב מסודר ופניה מאופרות. היא לבשה את הטוניקה הירוקה שלה שחשפה את כתפיה כאילו לא נשבה רוח מקפיאה בחוץ. אף אחת מתשעים שנותיה לא ניכרו בגופה הנאה. הדבר היחיד שהסגיר את דמה האלפי היה עורה המבהיק. אף אחד לא היה קולט מאוזניה – הן היו קצרות כאוזניים אנושיות. פרט לה, כל השאר או שהציצו מבעד לדלתות, קירבו את אוזנם באופן לא מכובד או, באופן מעליב ביותר, השתדלו להמשיך בסדר יומם כאילו לא נאסר עליהם להיכנס הרגע לאולם הראשי. אפילו חברי המועצה הסכימו לתת להם פרטיות. היחידים שלא יכלו מעצם טבעם לתת להם פרטיות היו אנשי החיה אותם הרפתקנים שנפלו לקורבן הטומאה של תאוות הנדודים. לא היה ניתן לברוח מצרחותיהם גם בחדרי החדרים. האגודה לא יכלה להפקיר את בניה ובנותיה שנפלו קורבן לטומאה. רק חבל שלא ניתן לומר את אותו הדבר על הרגישויות שלו.

"בפעם הבאה," אמר בלאסקור "אל תשלחי את בתך לבקש ממני טובות, דיראסיה. פשוט... דברי איתי."

חצי האלפית איזנה את גופה בתנוחת קרב של סייפת ואמרה: "מולגראב מחכה לך, בלא –" ובלאסקור נע במהירות, מרים את ידו כדי שאף אחד מבאי ההיכל לא ישמע את שמו... עד ששמע את יללות אנשי החיה שהלכו והתגברו. בינתיים, דיראסיה תפסה את ידו ואמרה: "בדיוק מהסיבה הזו ביקשתי מבתי לדבר איתך. לא הייתי מסוגלת להאמין לך. אתה משקר אפילו לגבי שמך שלא לדבר על דברים יותר... חשובים."

"שיהיה," נהם בלאסקור באי שביעות רצון "היום הראשון של האביב, דיראסיה, אם אני לא אשוב עד אז, תשלחי חבורת הרפתקנים שתבדוק לשלומי. זה לא יקרה בקרוב מן הסתם."

דיראסיה עיוותה את פניה המוקפדות בצחוק אכזרי ואמרה: "ואומרים שאין לך לב, סילווארן."

הלב האמיתי שלו נדם כשיין הארכון זרם בגופו, מעניק לו רגע אחרון של עונג עילאי. הוא נולד מחדש כאלף ואז, בעזרת הנשמה במסור האל, נולד מחדש כבן אנוש. זה לא היה לבו. והוא אף פעם לא הבין את הדימוי הזה של הנסיכויות אם להיות כן. הוא גנח ומשך את ידו.

"איפה מולגראב?" שאל בלאסקור בקוצר רוח "למרות שאני בטוח לחלוטין שמדובר בטרול, האם באמת מדובר באחד כזה או שווארוש שלח מישהו שנקרא על שמו אבל שאיננו טרול?"

"מעולם לא ראיתי טרול עם זרועות כל כך רזות." הודתה דיראסיה, לחיה סמוקות פתאום, "הוא נמצא בצד השני של הדלת, בהיכל ההרפתקה של אנגראבי." אז כן, מדובר בטרול. טרול שנולד חלש ולכן נועד לכהונה או, במקרה הזה, לקסם. הוא בירך לשלום את דיראסיה, יללות אנשי החיה משמשות כמסגרת לדבריו החמים.

כשהוא הסתכל לאחור, הוא קלט שהיא מתלבטת אם לפתוח את סוגרי רוחה ופשוט להתנפל עליו בבקשה רכרוכית לעשות כמיטב יכולתו להציל את בנם. היא לא הייתה אוהבת את מה שתכנן כדי לעשות את זה. חצי האלפית אומנם נהנתה מתככים כמוהו אך לא מהונאות כמוהו. היא לא התכוונה שיצא להרפתקה עבור גופה אלא עבור הבן החי, בן שהואשם בתקיפה. הוא גלגל את ראשו כשהלך לעבר הדלת. אחת הסיבות שהסכים להתמנות לחבר מועצה הייתה שאתה יכול לעבור בין היכלות ההרפתקה השונים כל עוד אגודותיהם היו מיודדות. עתה הוא עמד לנצל את אחת הזכויות של מעמדו.

במקום להוביל אותו לשם, הוא מצא את עצמו במערה חשוכה חסרת תוואי נוף מזהים, עומד בפני החוזה ווארוש בכבודו ובעצמו. הטרול היה קטן ורזה עם עור אפור מחוטט ופנים בעלות סנטר מחודד. פלג גופו העליון היה גבוה יותר, ומסיבות אלו, הוא העדיף לעמוד בפגישות. הוא חשב שלשבת גורם לו להיראות גבוה ממה שהיה ולרמות את מי שעומד מולו לגביו. בלאסקור משך את אצבעותיו והחווה קידה זהירה. החוזה שיחרר אותו מהקידה ואמר: "יברכו השמונה את פגישתנו, בלאסקור בן ארקודה."

בכל הנסיכויות רק הוא ידע מי הייתה אמו ולא מפיו. בלאסקור ריחם ברגעים אלה על בנו.

"ולו תוסיף פגישתנו לחוכמתה של מיקאנה, גבירת כל מה שנודע," השיב בלאסקור בברכה שהייתה מקובלת בהיכלותיה של ארסאדיל "דיראסיה נתנה לי להבין שאפגוש את תלמידך, ווארוש."

"החוזה כבר חתום." אמר ווארוש, מנפנף בטלפו, "עכשיו רק נותר לדבר על הפרטים, בלאסקור בן ארקודה. אני רוצה שתשכנע את איימאנדה, חברתך היקרה, לחזור הביתה, בבקשה."

לא מספיק שהוא סבל את לורינדוס. החוזה ביקש ממנו לדבר עם איימאנדה הגרועה ממנו, גרועה ממנו שבעתיים. לורינדוס לפחות עשה מאמץ להשתלב בחברתם של בני האנוש. איימאנדה חיה בשממה. במחשבה שנייה, זה אותו הקול שאמר לו לא לעזוב את ארסאדיל. ממתי בלאסקור הקשיב לקול הזה?

"חשבתי שתבקש ממני לצוד דרקון לבן." אמר בלאסקור לבסוף "זה מה שאמרתי לאשתי."

ווארוש גיחך, חושף את מלתעותיו הקטנות, ואמר: "המרחק בין שקר לאמת פה קטן מאד. איימאנדה והדרקונים הלבנים באים מאותו המקום. אתה תעריך אותי יותר כשתבין אותי, בלאסקור."

והוא עמד בהיכל ההרפתקה באנגראבי, חסר נשימה. למה דמוי האנוש הקטן התכוון בדבריו?

 

[Adran]

מעניין. הדמות של בלאסקור/סילווארן לא פחות כובשת בגרסה הזו. נהניתי לקרוא את סצנת השתייה של יין הארכון.

אני תוהה אם צפוי לסילווארן גורל זהה או שיתרחש שינוי משמעותי בעלילה (לא חובה לענות על זה, יהיה נחמד להמשיך לתהות). האין לו תפקיד שגרתי בארסאדיל שדורש ממנו להיות נוכח בעיר? הוא חבר מועצה אחרי הכל. מה בעצם הוא עושה בתקופות הקצרות שהוא כן בביתו?

כעת יש לי הרושם ש"עמים שנפלו מגדולתם" הוא מוטיב חוזר בסיפור הזה. האלפים הפראיים, הגמדים שנדחקו לגלגל שיניים בכלכלה, וגם דמויות ספציפיות כמו הטרול.

 

[הלדין]

תודה רבה.

מממ... פעם היה טוב יותר הוא מוטיב נפוץ בעולמות פנטסיה. הגמדים הללו אכן יותר מנוונים משאר בני מינם באשר הם הפסיקו להיות אומנים. זהו עידן האנושות, ככלות הכול.

בלאסקור הוא גם "הפנים" של הפירמה העסקית של משפחת סילדון - כלומר הוא מייצג אותם בנשפים שקשורים לחוג החברתי שלהם - בנוסף להיות חבר במועצת אגודת ההרפתקנים אבל אף אחד מהדברים הללו לא כובל אותו לארסאדיל באופן ספציפי לפחות מנקודת מבטו. יש להעיר שכרגע חובותיו בארסאדיל משעממים אותו עד דמעות והוא מחפש גיוון.

 

[הלדין]

פרק שני: "רוחות של אהבה"​

לצדו עמדה אנגראבי כזכרון מוזהב מהימים שהוא היה צעיר יותר. הוא זכר את הפעם הראשונה שהוא וחבריו הלכו בין בתי העץ הזוהרים בניצוצות של אש ומעוטרים במה שהאמינו שהיו אבני חן והתגלו כעלים מהיער הזהוב. היה זה לאחר מסע ארוך ומפרך דרך היער הכסוף השקוע במלחמת אזרחים. הוא נזכר איך הסתיים האחרון מאותם מסעות וגנח.

עתה החורף הפך את המקום לדהוי ואפור כמו השמיים, מעוננים כרוחו של הדוכס סלגלדור.

בהיכל ההרפתקה השגיחו בשמונה עיניים כשלקחו אותו למזווה. החורף היה קשה השנה. מה שהריח לו כשפע של מזון ומשקה היה קצוב. ואחיהם בארסאדיל הבטיחו להשיב להם על כל מה שהוא ייקח. הוא שמע לחישות שהם אולי לא יחגגו את חג האור באותה השנה, החג המסמל את סוף החורף.

עד כדי כך החורף היה קשה.

לצדו האחר התנשאו מצוקיהם המזרחיים ביותר של הרי הפרגוסק, משקיפים אל שלוחתו הכבויה של היער הזהוב שעליו לא נצצו כאבני חן ועציו לא העלו גיצים של אש אל השמיים. בלאסקור הזיל דמעה, שקפאה באוויר, על כך שהיער נראה עתה כמו היערות במולדתו, הבקעות הארוכות.

לפחות היה לו חם.

רוחות נשבו על פניו המחורצות של מצוק שגולף כעלה נידף הרחק מעל אנגראבי. מפעם לפעם יכולת לראות חלקי גוף משתקפים מתוך הרוחות אם אימצת מאד את ראייתך. בלאסקור שרה פעם ברוחו עם הסילפים. היו אלה פרטים מהאלפים הכחולים שחיו פעם בעמק הזה שהתאחדו עם רוחות הרקיע במטרה לברוח מן הטומאה שבחומר. הם היו הרבה יותר ידידותיים אחרי שחזר מהיער הכסוף. עד אז הם פשוט התעלמו מקיומו והוא לא היה מודע לקיומם. עתה הוא חש שהם צופים אבל בוחרים שלא להגיב לקיומו. האם הרגיז אותם? הם לא יהיו הראשונים שסירבו לדבר איתו.

"כל מה שאני צריך זה אמצעי תחבורה למערתה של איימאנדה. קיבלתי חוזה מווארוש לנסות לשכנע אותה לחזור בחזרה לביתה. אתם יכולים רק לספק לי אמצעי תחבורה למקום הזה."

הרוחות שרקו. עננים אפורים התאספו בפינת מערב, מתגנבים כמתנקשים מן היער המוזהב. עד מהרה הברד התחיל לחתוך כפיגיונות קטנים מן השמיים. למרות שבגדיו סיפקו לו הגנה, בלאסקור מיהר למצוא מחסה במערה סמוכה. הוא יכל לשמוע את הרוחות שורקות ביניהן, מתייעצות לגביו. בשארית כוחותיו, הוא סרק את המערה כדי לדאוג שאין בה דיירים נוספים למרות שהאמין שנוכחותם של בני אדם תבריח כל חיה שיכולה להוות איום להרפתקן כמוהו. עם זאת, אף פעם אי אפשר לדעת. ועד כמה שהוא נהנה מסכנה, הוא העדיף לא לגלות שהוא הפך לארוחה ברגע האחרון. המערה הייתה, כפי שחשב, פנויה. היו פה ושם סימנים לאריות.. אבל לא משהו מהזמן האחרון. הוא החליט, לאחר שבחן את כל האפשרויות, ללכת לישון. הוא קיווה שהסילפים יענו לבקשתו.

אם הם לא, הוא יצטרך לחזור לאנגראבי כדי לבחון אפשרות שמישהו ייקח אותו למערתה.

בחלומו הוא היה עם אבסקורין שמן משמר הבית, שומרי היכל הוויטאן. אחד הריחות שאשתו רדונדה התלוננה עליהם היה הריח של אבסקורין. הלוחם בעל זרוע הכסף היה מתבייש אם ידע שהשאיר רמז כה גלוי למשיכתם. העובדה שבחר לשמור בסוד את משיכתם זה לזה היא מה שמשכה את בלאסקור אליו. האיש נאבק בין משיכתו אליו לבין אימתו מהדוכס סלגלדור.

ואז הרעידה נחירה של לפריקון את חדרם. נדרש לבלאסקור רק רגע לעבור משינה לעירות.

הלפריקון היה דמוי אנוש קטן עם שיער זהוב שעמד בקצה קשת בענן. הוא בהה על בלאסקור בהבעה מטומטמת וסימן לו לבוא אחריו. אז הסילפים שמעו את בקשתו וסידרו לו תחבורה. בלאסקור עלה בעקבות הלפריקון.

"למה הסילפים לא באים לקחת אותי בעצמם?" שאל בלאסקור בעודם מהלכים על הקשת.

הלפריקון גירד במצחו וענה: "לא טהור." ומה שלא טהור הופך את הסילפים ללא טהורים. בלאסקור הסתכל על השמיים האפורים בעודו מהרהר בשאלה למה הסילפים החליטו שהוא מהווה סכנה עבורם. לא שזה פגע בו אבל אדם צריך לדעת את יתרונותיו ואת חסרונותיו. ייתכן שיוכל להשתמש בזה במקום אחר.

"מה לא טהור בי?" שאל בלאסקור בחיוך.

הלפריקון לא יכל לענות לו. השאלה הזו הייתה מורכבת מעבר למוחו הפשוט של דמוי האנוש שהיה לאלפים כמו שאיש הקוף הוא לבני האדם. במהלך שנותיו היו לשאלה תשובות רבות. הוא פשוט הסתקרן לדעת מה התשובה הפעם.

הקשת נשאה אותם בין גיאיות ופסגות. הוא יכל לראות את הבקעות התאומות שנודעו בשמן המרתיע הטלפיים מתפרשות מתוך הבקעה הזהובה. הן הזכירו לו את סכיניה של אלאורה – אפורות, משוננות וחדות. אם צמח שם משהו, הוא חיכה עד שהחורף יסתיים כדי לצמוח. המקום נראה אחרת לחלוטין בביקור הקודם שלו. אז לפחות נשזר מעט ירוק באפור הגמור.

הוא הלך בעקבות הלפריקון והתפלל שהקשת תחזיק עד שיגיעו אל מחסה האבן בו התגוררו איימאנדה והיצורים שלה.

ואז פתאום רעדה הקשת.

להק של עורבים שחורים כלילה הסתער לעברם, עיניהן דולקות בתאווה טמאה. הוא יכל לראות איברים מעוותים מבריקים בחלל שביניהם. "לא טהור!" קרא הלפריקון באימה, מתייחס לתועבה שעשתה את דרכה אליהם. היא לא תקפה אותם כי אם את הקשת בענן. מכת טופר גרמה לקשת להתערער מתחתיו. הלפריקון כמעט החליק אל מותו הוודאי כשהוא כמובן מקלל את היום שבו הסכים לקחת את בלאסקור על הקשת בענן למשכנה של איימנדה.

מחשבתו של בלאסקור חזרה ללימודיו אצל מורגאבל. אחרי שהוא נולד מחדש כאלף, בלאסקור עבר בכל זאת את אחד המבחנים לקראת האפשרות המצחיקה להפליא שהוא, בלאסקור, ישפוט בשמה של מידת הצדק שהייתה הרבה פחות מופשטת ממה שחשב עד אז. ארצות הבר מלאות בקשרי רוח ובקשרי חומר. כשהוא קושר את המסור האל אל גופו, מדובר בקשרי חומר. פנייה למידת הצדק דורשת שימוש בקשרי הרוח. אפילו מורגבל הסכים איתו שמידת הצדק היא לא בראש מעייניו. האלף חשב שזו מידת האהבה מכל המידות שהיו.

עתה כשפקח את עיניו אל המידות, הוא שם לכך שהתועבה תיעבה אותו.

"לא טהור!" קרא הלפריקון, מנסה לייצב את הקשת בענן בעוד העורבים קורעים את הקשת.

דמעות של זעם זלגו מעיניו הכחולות היפהפיות של בלאסקור אל הארץ הקפואה שמתחתיהם. הוא הבין שזה מה שנהיה ממורה הדרך הסילפ. הוא במו ידיו עולל את זה עם פטפוטיו האינסופיים על העולם שהסילפ צר האופקים פספס. כנראה שעבור הסילפים, הכמיהה לעבור בחזרה מעולם הרוחות המייבבות שבו התקיימו הייתה התגלמות הטומאה. ועתה הוא תיעב אותו על כך שנקלע לצורה המוזרה הזו. לזה התכוון הלפריקון בקריאתו: "לא טהור!"

שעות אינסופיות עם אנשי החיה בהיכל ההרפתקה הובילו את תודעתו אל מרקם רוח התועבה. הוא זיהה את הקצוות הפרומים של חוטי התהילה שאפיינו צורה זו של טומאה. היה זה אחיו הקטן של לורנידוס הרשע למרות ההבדל הקטן של כמה אלפי שנים לכאן ולכאן. מורגבל קרא למהלך הזה קריאת הצדק. למרות שהוא האמין שצריך לעשות אותו ברוגע כשלא כל לחצי ארצות הבר נחים על כתפיך, בלאסקור היה כבר מתורגל להשתמש בו תחת לחץ. בעת קריאת הצדק, בלאסקור קשר את חוטי הצדק שריחפו באוויר ארצות הבר, מיותמים ממשמעות וכיוון, לחוטי הצדק שנשזרו לתוך מירקם רוחה של התועבה. כשהוא גרם לחוטי הצדק להתעבות לפתיל שהכריח את התועבה להתבונן במעשיו ולנסות לקרוא את הצדק במעשיו. מורגאבל אמר לו שקריאת הצדק יכולה גם להפוך ידיד טוב לאויב מסור. אט אט הרפתה תועבת העורבים עזבה את הקשת בענן. היא הגיעה למסקנה שלנסות להרוג את בלאסקור לא היה הדבר הצודק לעשות. הוא תהה אם עכשיו הוא פנה כנגד הסילפים. מורגאבל סיפר לו רק כשנפרדו שהוא ביצע קריאת צדק לאלפים ששבו אותו. המהלך עשה אותם רק קיצוניים ומלאי שנאה יותר כלפי בלאסקור. הוא הזהיר אותו להשתמש בתורה שלימד אותו בזהירות לבל תחריב אותו בגלל שמה שצודק לאחד, הוא לא תמיד צודק לאחר. האלים היו איתו בקריאת הצדק הזו.

"לזוז!" קרא הלפריקון כפוי הטובה בחמת זעם, מנפנף בידיו העדינות, לעבר בלאסקור. ההרפתקן ידע שגבר על הסכנה הפעם. היה לו עתה מושג קל למה ווארוש החליט הפעם לשלוח את איימנדה ויצוריה הביתה. היא משכה יצורים חלשים יותר של הטומאה כמו זה. אם היא תלך, הם יתפזרו בארצות הבר.

רגליו גמאו את המרחק שנותר אל מחסה האבן של איימאנדה בעודו מבין את תכלית מסעו. רק אחרי שהלפריקון, שלא היה מרושע מטבעו, היה בטוח שהנוסע שלו הגיע ליעדו בשלום, הוא נטש אותו לחסדי יצורי התועבה אבל הסכנה הייתה תמיד אהבתו חייו של בלאסקור. הנשים והגברים השונים שחלקו איתו את חייו ברגע זה או אחר היו תמיד המאהבים שלו. הסכנה הייתה הסיבה שלמענה התקיים.

הוא הגיע הביתה.

 

[Adran]

פרק טוב, סצנת אקשן מאוד מוצלחת וציורית. הסילפים הם יצורים מעניינים, גם ברקע וגם באופן בו הם מתגלמים.

חייב לציין שלא הייתה ברורה לי הסקת המסקנה של בלאסקור תוך כדי ההיתקלות עם העורבים. אני מבין בערך שעקב ההתקפה, בלאסקור מבין שעצם אי-טהורותו משכה את היצורים, מבין את הקשר שיש למידת הצדק ולאורח חייו אל המצב, ואיכשהו מזהה בעורבים את מורהו האלפי מהעבר? קסם המידות עוד לא ברור לי, רק בקריאה שנייה הבנתי שבלאסקור משתמש בו.

 

[הלדין]

תודה על התגובה.

חייב לציין שלא הייתה ברורה לי הסקת המסקנה של בלאסקור תוך כדי ההיתקלות עם העורבים. אני מבין בערך שעקב ההתקפה, בלאסקור מבין שעצם אי-טהורותו משכה את היצורים, מבין את הקשר שיש למידת הצדק ולאורח חייו אל המצב, ואיכשהו מזהה בעורבים את מורהו האלפי מהעבר? קסם המידות עוד לא ברור לי, רק בקריאה שנייה הבנתי שבלאסקור משתמש בו.

הפסקאות הללו נערכו משום שזה מחמיץ את הנקודה של הפרק: התועבה שתקפה את בלאסקור הייתה מורה הדרך הסילפ שלו לשעבר שנעשה כזה בהשפעתו וזו הסיבה שהסילפים נרתעים ממנו. גם הרחבתי על קריאת הצדק - המהלך שבלאסקור עשה כדי להרגיע את התועבה.

 

[I Am A Druid]

קצת קשה, לדעתי, לעקוב אחרי הסיפור. האירועים מתחלפים די מהר, והרקע של הדמויות לא תמיד ברור. אני מניח שזה בכוונה, אבל זה מפריע לי לקרוא את הסיפור - יש הרבה שמות שאני לא מכיר, לא כתוב מי הם ומה הם, ואני צריך לעקוב אחריהם ולהבדיל ביניהם.

 

[הלדין]

תודה שניסית.

 

[הלדין]

פרק שלישי: "אלף המערות"​

מחסה האבן של איימנדה התפרש לגובה, מצל מעל המערות שהיוו את הכניסה למקום מגוריה של יצור הטומאה. בלאסקור ראה את הארץ נשקפת מגובה רב מהצד האחר, חושפת את ניבי האבן שלה למי שיאבד את המשקל שלו. הוא חש את הקלילות שזיהה לאימתו עם היחלשות האחיזה של נשמת האנוש בגופו. כשבלאסקור חש את המידות, הוא הפעיל חוש אלפי כך שברגע שהשתמש בו, אנושיותו נדדה. כמובן שבלאסקור היה מסוגל לפחד מדברים. פשוט הוא היה מאלה שראו בדברים מפחידים אתגרים. והוא ידע איך להתמודד עם האימה.

הוא עמד ותפס בקת מסור האל כדי למקד את התכנסות הרוחות שלו.

מסביבו עמדו שמונה היבטי הרוח שלו שייצגו בשלמותם את החברות בין השמונה. אחד מהם היה ההיבט האנושי שלו. חוטים נשזרו בינו לבין ההיבט האלפי שלו, מנסים למשוך אותו. בלאסקור תפס בקת המסור ומשך לעבר אנושיותו. הוא זכר את בתו החורגת ברבודה מתארת בהתלהבות את אופן פעולתה של דרך הסערה. אחרי אחת הפעמים, הוא שוחח עם מורה, פלאיניאירק, על האפשרויות. לכהן לא היה מושג שמה שבלאסקור עושה אפשרי בכלל. הכהן הלהיב אותו לגבי הסכנות הכרוכות בזה. ובעודו מתרפק על הזכרון, בלאסקור משך.

רק שזה לא היה סוף ההתכנסות. למסור האל היו תמיד השגות לגבי מיניותו של בלאסקור. הוא חשב שבלאסקור צריך להתעניין רק בנשים ולכן בכל פעם שהוא התכוונן אל אנושיותו, בלאסקור היה צריך למשוך אל ההיבט הנכון של אנושיותו. עתה הוא היה כבר מיומן בזה. לא הייתה לו בעיה למשוך את מהותו אל המיניות הנכונה. עתה מאוחד עם אנושיותו, בלאסקור גילה שלא להפתעתו שהוא לא לבד.

איימנדה צפתה בו.

היא לא השתנתה בהרבה מהפעם הראשונה שהיא צפתה בו כשהגיע לראשונה אל מערתה. היא הייתה בעלת שיער שחור שהתפצל פעמים רבות מעל גוף מעוות מכתמים מעוגלים של ריק. אותם כתמים עיוותו את מה שהיה יכול להיות חזה קטן למיטב הבנתו. אם היא לבשה משהו, הטומאה שיבשה אותו לפני הרבה מאד זמן ומיזגה אותו עם הכסות הטבעית לגופה. העיניים החיוורות היו עדיין באותו המקום.

על הידיים שלה.

"תראו, מי חזר, אחיות?" שאלה איימנדה בקול חורקני "וארוש שלח אותך, סילווארן, נכון?"

ההצהרה שלה תפסה את בלאסקור באי נוחות מסוימת. הוא לא הבין איך איימנדה ידעה זאת. היא לא הייתה מאלה שהיו מקושרות לכל. הוא זכר כיצד היה צריך להסביר לה איך הפריט שהאחיות שלה ליקטו באחת הפשיטות שלה היה משמעותי למישהו מחוץ לעולמה הצר. הפעם העובדה שהיא הכירה את שמו של וארוש הייתה קפיצה בכמה רמות מעל מה שקרה.

"אל תהיה כל כך מופתע, סילווארן." אמרה איימאנדה, מעכלת גרגר אבק תועה שנפל עליה, "חשדתי שעם התפזרותם של הנזירים הלבנים, התיאבון יבוא לווארוש והוא ירצה עוד מזה."

בלאסקור ידע במעורפל שהנזירים הלבנים היו מסדר שהאמין שהלילה הארוך היה העידן בו האנושות הייתה במצבה הטוב ביותר. הם אלו שפתחו במלחמות החורף שהקפיאו את האוויר. אחד התנאים בהסכמי השלום שסיימו אותם קבע את פיזורו של המסדר עתיק היומין הזה. הוא לא חשב שטלפו של ווארוש הייתה מעורבת בעניין.

"בשם השמונה, מה אני צריך כדי שאת ואחיותיך יחזרו למקום שממנו באת?" שאל בצינה.

איימנדה הניפה את ידיה ועיניה רפרפו לעברו מלוא הריס בעודה עונה: "זה לא כזה פשוט. האם שמעת אי פעם על אנטיגואה המוזהבת, סילווארן?"

בלאסקור לא שמע עליה מעולם. לא שמע עליה במובן שבכל פעם שניסה להיזכר בסיפור, הוא חש את מגעה של הטומאה מעל הסיפור כאילו היא נגעה בעצמה שלא יזכרו ממנה כלום. איימנדה לא יכלה לספר לו עליה גם לו רצתה בכך. הוא ענה: "אני משער ששמעתי משהו. הסיפורים עליה מוכתמים ברשע שלא נותן לי להיזכר בהם מבלי להיפגע בעצמי, איימאנדה. האם היא אחת ממכם?"

"לא, סילווארן." לחששה איימנדה "היא חוררת. היא גירשה אותי ואת אחיותיי מממלכתה."

חוררים היו הנוטרים של הטומאה. בכל שנות חייו הרבות, הוצע לבלאסקור ללמוד מתורתם. הוא סירב לכל הזדמנות שהוצעה לו. היו לו גבולות, להרפתקן, וזה היה אחד מגבולותיו. עתה הוא תהה אם הסיבה שאיימנדה יודעת על וארוש היא משום שהציבה עליו אמצעי מעקב כשהוא עזב את מערתה עם הפריט. הוא בחר לשאול למה להשקיע כל כך הרבה מאמץ בהן... ואז לגרש אותן מממלכתה?

"אני לא אפול לתרגיל הזה שלך, סילווארן." אמרה איימנדה בחיוך על פניה המעוותות, חסרות העיניים, "כל אחד מאיתנו מתפתח ליצור אחר של הכתם בהתאם לחולשותיו. אנטיגואה מחפשת אנשים שהאפלה מניעה אותם."

בלאסקור מצמץ. היו לו דיונים ארוכים, מעניינים ומתישים מאד עם וארוש בנוגע לאפילה. זה מה שקורה שיוצר הטרולים הוא גם יוצר האפלה ועוד כמה דברים לא נעימים כמו מחלות. לדברי וארוש, הייתה בבלאסקור אפילה. הוא פשוט לא היה מודע לה כמו להרבה דברים. ועד שיפתח מודעות לאותם דברים, הוא לעולם לא יוכל ללמוד ממנו את תורת הקוסמים. לימים הגיע בלאסקור שהוא מסתפק במיומנותיו.

"אמרו לי פעם שיש בי אפלה." אמר בלאסקור, בזהירות, "אין לי מושג למה התכוון וארוש."

"היא לא מה שמניע אותך." אמרה איימנדה "האהבה מניעה אותך."

האם היא קראה עתה את סיפור חייו כפי שנכתב על חוטי רוחו? הוא אף פעם לא שאל את איימנדה איזה בדיוק יצור של הטומאה היא בדיוק. הוא הניח שהיא כמו לורינדוס אף על פי שהוא אמר לו פעם שגם מידת האמת הוכתמה ולא רק מידת התהילה. היה לה קשר לסיפורים. את זה הוא ידע מילדות למרות שלא הגדיר את זה במילים עד אחרי אותה שיחה עם לורינדוס.

"ובכל זאת, יש בי את מה שהיא מחפשת." אמר בלאסקור "אשכנע אותה להשיב את כולכן."

"גם בי יש את מה שהיא מחפשת. זה פשוט לא הכוח שמניע אותי, סילווארן." השיבה איימנדה "עם זאת, שמעתי עליך רבות בשלוש השנים שחלפו מאז שביקרת פה, בלאסקור."

עתה צמרמורת עברה בכל גופו של בלאסקור כשהבין שהיא ידעה את שמו האמיתי עכשיו.

"הסכנה באה אליך ואתה בא אל הסכנה. זו האהבה שמניעה אותך. אפילו מהמעט שסיפרתי, אתה מבין שאנטיגואה מסוכנת ממני וזה מה שמושך אותך להעלות את ההימור וללכת אליה." אמרה איימנדה בקול שעתה קלט בלאסקור עד כמה הוא פתייני. היא הבינה אותו מצוין, לצערו.

"אז למה אנחנו מתמקחים בכלל? לך ולי יש צורך משותף." ענה בלאסקור "האם יש דרך... לשוב?"

"כן... אבל קודם אני רוצה שתשמע את הסיפור שהיא מספרת לכל מי שהיא מגייסת, סילווארן." אמרה איימנדה, קולה קר ונוקשה, "שמעתי פעמים רבות מאחיותיי ואני יודעת שהיא מתאימה אותו לאוזנו של השומע. אם תשמע אותו מפיה, אתה תיכבש בקסמיה, בלאסקור."

"נשים וגברים רבים ניסו להקסים אותי. כמה מהם הצליחו אך רבים מהם גם נכשלו, איימנדה." ענה בלאסקור בנימה של רברבנות משום שלא היה בטוח בצדקת טענתו זאת "מדוע את משוכנעת שאפול בקסמיה?"

"משום שהיא אלפית." ענתה איימנדה "ואפילו עתה אתה משתמש בהקסמה כטבע שני לך. אז תחשוב מה היא יכולה לעשות לך. הסיפור הזה גם ייתן לך את הכלים איך להבין אותה."

ואיך להקסים אותה. בלאסקור תמיד אהב לאלתר במהלך ההרפתקה ולא להתכונן מראש. רק פעם אחת שילם את המחיר על כך במלואו. הוא מת ונולד מחדש פעמיים בגלל פזיזותו. הוא לא תהה למה איימנדה עוזרת לו. היא רצתה בדיוק כמוהו לשוב למקום שבו היא נוצרה.

אז הוא התיישב על אחת מהבליטות על רצפת הסלע של המצוק וסימן לה להתחיל בסיפורה.

 

[Adran]

אני אוהב את המכשפות שאתה כותב. איימנדה מסקרנת וקריפית למדי. זכורה לי עוצמת ההקסמה של אנטיגואה מהסיפור הקודם, בהחלט יש סיבה להתכונן לזה.

בנושא אחר, מוסבר מתישהו מה הוא בדיוק "המסור האל"? זה נראה כמו חפצ"ק מרכזי לדמות של בלאסקור, גם ברמה המטאפיזית שלו. האם הוא השיג אותו לפני או אחרי שתיית יין הארכון?

 

[הלדין]

יפה שנהנית.

איימנדה היא אכן יצור מבעית למדי.

בטיוטה הזו? עדיין לא נכנסתי לפרטים איך ומתי הוא השיג את הפריט הזה. סיל'ווארן גנב אותו משאר בשרו רב-האומן של הדוכס סלגלאדור ועל זה נסובה כל המחלוקת בינו לבין בית זה. במקור, זו הייתה חרב אבל חשבתי שזה יהיה יותר היגיוני לרב-אומן לחשל מסור שנועד לשימושו. הרעיון היה ליצור חפץ בן אלמוות, שכן המוות מגיע גם למסורים, ולצורך זה, רב-האומן מבית סלגלדור ייצר אותו בתהליך, שעירב נשמות של תינוקות שטרם נולדו, שהעניק לו את מה שנחשב לאלוהות בארצות הבר. על כל פנים, אם המסורים היו ברשותו כששתה את יין הארכון, האלפים היו לוקחים אותו ממנו.

 

[הלדין]

פרק רביעי: "בין להבה לכפור"​

היה היה לפני הרבה מאד זמן כשהאפלה כיסתה את העולם וראזק היה אדון לאפילה זו. האנושות הסתתרה במערות מתחת לפני האדמה בתקווה לשרוד יום אחד נוסף. אחת מתריסר המערות הללו הייתה מאלאקבייר. אני מכירה אותה כמו את כף ידי שכן גם אני נולדתי שם... אבל זה היה עידנים רבים לפני שנולדתי, בעידן הרביעי, עידנם של הטרולים שלא יהיה עוד.

אנטיגואה נולדה בעיר ושמה אראקמורין. המבט חסר האמונה שאתה תולה בי כשאתה חושב שלא ייתכן שמערה תהיה גדולה דיה להכיל עיר. תריסר המערות קיימות בהחלט, סילווארן, והן גדולות מאד. לא ראית איפה הן מתחילות ואיפה הן נגמרות. לפחות לא מאראקמורין. יכולת להיוולד, לחיות ולמות מתוך אמונה שמאלאקבייר היא כל העולם הקפוא שנולדת לו.

אנטיגואה הייתה יתומה. כל הילדות שנועדו להיות משרתותיה של אמא לילה היו יתומות... אבל לא אנטיגואה. היא הייתה יתומה שידעה שיש לה אבא מחוץ לגבולותיו של המקדש. בעוד שאמה קיבלה את גזר הדין של אמא לילה, אביה נפח הקרח היה עקשן ולא הבין גבולות. הוא היה מנצל כל הזדמנות כדי להיות עם הילדה באופן שלא היה בריא לה ולא בריא לו, כמובן.

והוא סיפר לה על הרוזנת. ילדה שמוכשרת להיות כהנת של אמא לילה לא אמורה לשמוע על האויבת המושבעת של מאלקבייר. כמובן שבקרב פשוטי העם הילכו סיפורים על הרוזנת. סיפורים שהאב סיפר לבתו בפגישות החטופות ביניהן.

באותם הימים החברה הכי טובה של אנטיגואה הייתה הלקינדה קונרואה. היא הייתה מבריקה. היא הייתה שאפתנית. וכולן אמרו עליה שהיא תהיה אמא ערפל הבאה כשתגדל. יכול להיות שהמילה חברות הייתה חזקה מדי לקשר ביניהן. יכול להיות שזו הייתה חסידות. יהא קשר זה חברות או חסידות, אמון גמור שרר מצדה של אנטיגואה שסיפרה לה הכל. אפילו על ביקורי אביה שנסבלו בשקט כל לא הפריעו לאימוניה ולימודיה של אנטיגואה. לפחות זה מה שהיא סיפרה לנו.

כשאנטיגואה סיפרה להלקינדה על מה ששמעה מאביה על הרוזנת, הסבלנות כלפיו נגמרה. על מנת לא להפריע לאימוניה ולימודיה של אנטיגואה, הורו משרתותיה של אמא לילה לאחד ממשרתי ההיכל להתחזות לו. שמו של האיש היה אנגאמונד. לפעמים אנטיגואה סבורה שהוא אביה ולפעמים היא מודה שהיא לא זוכרת כבר את שם אביה אלא רק את שם המתחזה שלו.

וכך היו לאנטיגואה שני אבות כי בהתחלה היא באמת לא הבחינה ביניהם בתמימותה.

מפעם לפעם נולדה ילדה עיוורת במאלאקבייר. אלה יועדו לשרת את אמא לילה. אנטיגואה נולדה באפילה ולא ראתה מעולם את אורן של אבני האקדח שהאיר את אראקמורין לאחרים. לימודיה הובילו אותה להסתמך על הערפילים שהיו שונים זה מזה כמו שהברד שונה משלג. היא אפילו דיברה על ערפל חום, גבשושי שניתן לגעת בו בציפורניים. זה היה כנראה אובך.

ערפילים אלו הגנו על מאלאקבייר מפני הרוזנת ויצוריה כפי שחטא אביה הראשון לספר לה. אותם ערפילים גם שיקרו לה ואמרו לה שאנגמונד הוא אביה. ברור עבור מי הם עבדו, סילווארן. זה רק נעשה גרוע יותר עד ימיי כאשר יותר מחצי האוכלוסיה עזבה את המערה... אבל אני מקדימה את המאוחר פה.

כמו אצלכם, מאלאקבייר חגגה את חג המדורות המסמל את תחילת העונה הקרה של השנה. מורותיה של אנטיגואה החליטו לחתוך את הקשר בין אנטיגואה לאביה בדרך הבאה: אנטיגואה תשליך אותו למדורה.

זו הייתה מאלאקבייר, סילווארן. לגברים לא הייתה משמעות אם לא חיו בצלן של הנשים. אלה לא הנסיכויות הרכרוכיות שבה אין הבדל בין גברים לנשים וכולם היו מתים מזמן אז. והאנשים שאני ואחיותיי פשטנו עליהם הם עוד הקשוחים בנסיכויות. הם לא משתווים לנו, בנותיה של מאלאקבייר.

הלקינדה הייתה מי שהוטל עליה לנהל את השיחה עם אנטיגואה. באותה השיחה הלקינדה אמרה לה שהאיש שחשבה שהוא אביה היה מתחזה. טובתה דרשה שהוא יוחלף למתחזה לאחר שהוא פגע ברווחתה. אנטיגואה נפגעה מכך שהלקינדה הביאה למות אביה והאמינה שגם אם האיש הזה לא היה אביה האמתי, הוא היה לה להוריה יותר מכל מורותיה ביחד. הלקינדה מצאה את עצמה בסוף השיחה חסרת מילים.

היא החליטה באותו הרגע לשקר לאנטיגואה. היא אמרה לה שהיא רק בחנה את רוח חברתה. היא הציעה כפשרה שהם ישחקו תופסת ערפילים. זהו משחק שחניכות היו משחקות על מנת לתרגל שליטה בהיבט הערפל של אמא לילה. אנטיגואה הייתה שמחה על כך שהלקינדה הייתה מוכנה לשחק איתה לאחר שכבר זמן רב מאד היא נמנעה מלשחק איתה. היא עשתה את זה משום שהיא הייתה הרבה מתחת לרמתה והיא באמת לא רצתה לפגוע ברגשות הילדה.

באותו היום שתיהן בחרו לשחק במקום לצפות במשרתותיה של אמא לילה מנחות את הטכס. אנטיגואה הייתה צריכה להבין שאישה כה שאפתנית כהלקינדה בטח זכתה לברכתן של הממונות עליה אם הורשתה לשחק ולא למלא תפקיד מרכזי יותר בפיקוח על המדורות. אראקמורין הרי הייתה עשויה מקרח ורק בחג הזה הותר להצית אש בתחומי העיר שלנו. הדבר היה עדיין כך כשעזבתי.

בעיוורונה, אנטיגואה לא ראתה שאנגאמונד היה בין אלה שהביאו את החומר אל המדורות. גם משרת ההיכל לא חשד בכוונותיהן של משרתות האם. אני לא חושבת שהוא חשב שחייו הגיעו למיצוי ומותו ישרת יותר טוב את טובת הכלל מאשר חייו. בהתחלה הלקינדה נתנה לאנטיגואה לשלוט במשחק ולגרום לערפילים להתערבל לעברה. למשחק יש כמובן כללים שקובעים איזה ערפל נותן יותר נקודות ואיזה נותן פחות נקודות. בהיותה שחקנית מתחילה, אנטיגואה הצליחה לרכוב בעיקר על הערפל האדום שהוא גיצים בוערים שנמהלו בערפילים. בשל היותו נפוץ באותו הרגע, היו לו פחות נקודות. אנטיגואה ניסתה למשוך את הלבן, הקריר. כאן הלקינדה, שכבר ננעלה על הערפל הלבן, התחילה לנווט את אנטיגואה לעבר המהלך שהיא חשבה עליו מאז שהציעה שישחקו תופסת ערפילים. לאחר כמה משיכות, אנטיגואה משכה חזק מדי את הערפל האדום והוא ניתז על אנגאמונד שנפל לאחת המדורות.

קול נפילתו של אביה העיר את אנטיגואה למטרה האמתית של המשחק ששיחקה הלקינדה.

באותו הרגע לערפילים לא הייתה נגיעה אליה. כה הייתה פגועה מכך שניצלו את תמימותה. רק אז היא שמעה את קולה של הרוזנת קורא לה כפי שקרא לכל בנות מאלאקבייר להגיע. היה זה קול אלפי, מלא יופי וקסם, מהסוג שיכול לגרום לך להאמין שהדובר הוא ידידך. וברגע אחרון של שליטה, אנטיגואה השתמשה בערפילים כנגד המטרה שהם נועדו לה: ההגנה על נשמותינו מפני פיתוייה של הרוזנת.

כך פגשה אנטיגואה את הרוזנת לראשונה.

 

[Adran]

פרק טוב, וטרגדיה מעולה. הרוזנת בוודאי משתעשעת בעובדה שדווקא נוקשות המשרתות של אמא לילה גרמה לאנטיגואה "לעבור לצד האפל".

אני חושב שבגרסה הזו של הסיפור, גילוי הרקע של אנטיגואה פחות מרתק מאחר וזו דמות חדשה לגמרי. בגרסה הקודמת אנטיגואה מהווה סכנה משמעותית ומסתורית, שעצם הסודיות של טבעה ומניעיה מושך את הקורא לגלות עוד פרטים. פרק הלור הזה עדיין מושך אותי כי אני סקרן מראש לגבי הדמות, אבל זה לא בהכרח יעבוד עם קוראים חדשים.

האם עצם עיוורונה של אנטיגואה הוא הסיבה שצורפה למסדר של אמא לילה? יש מאפיינים אחרים שמייחדים אותה מיתר הבנות במאלאקבייר?

 

[הלדין]

תודה על התגובה.

אני ראיתי את הסיפור הזה כמשרת שלוש מטרות: א. לתת עוד מהדמות של איימנדה. ב. לתת עוד מהדמות של סילווארן שכן הסיפור הזה נתפר עבורו באופן אישי. ג. להכין את הקוראים הלאה.

מי שקרא את הטיוטה הקודמת, יכול להבין שיש לסיפור הזה עוד חלק שלא סופר פה משום שאיימנדה לא הגיעה לשלב המתקדם בו אנטיגואה מספרת את זה לחסידותיה. היא גורשה לפני כן.

לגבי שאלתך, לסילווארן יש תיאוריה משלו בנידון והוא לא סבור שהאמא המשיכה הלאה. אתה תשמע אותה בפרק הבא.

 

[הלדין]

פרק חמישי: "עלים נושרים"​

לאחר שסיימה איימנדה את סיפורה, בלאסקור שתק רגע ארוך ומלא משמעות. זה היה כל הסיפור שהרכיבה מפה ומשם ממה שהיא בעצמה שמעה ומה שסיפרו לה אחיותיה לאורך השנים. בלאסקור הסתכל על הבקעה הזהובה מאחוריהם ועל הטלפיים שהיו מעבר להם. למרות שהיה לה את כל הזמן שבעולם, איימנדה לא נראתה כמעוניינת לסבול רגע אחד נוסף עם שתיקותיו הארוכות רבות המשמעות של בלאסקור שלא היה ידוע לתהילה בשתקנותו. לבסוף בלאסקור פתח את פיו.

"בשביל סיפור שנועד ליצור קשר של אמון ביני לבין אנטיגואה, היא החמיצה לחלוטין את מערכת היחסים ביני לבין אבי גוואנלון. אם אני הייתי במקומה, הייתי משליך אותו למדורה. לא משנה מה עוללתי, הוא תמיד קיבל אותי כבנו האהוב אחרי שהחזיר אותי מצינוק המשמר. הוא היה איש מפחיד."

איימנדה נרגעה.

"לגבי אנטיגואה, יש לי השערה. אני יודע שטוראומלין, האל המגן על מעמד האומנים, היה בנה של אמא לילה והוא היה דם דרקון לבן. אני לא חושב שאמה של אנטיגואה המשיכה. אני חושב שאנטיגואה הייתה נצר ישיר לאמא לילה ולכן לא הזכרת בכל הסיפור את ביתה."

הוא חש נגיעה של קור בשכמותיו. נדרשו כל מיומנויותיו כדי לא להיכנס לאימה האמיתית שפקדה אותו בכל פעם שהטומאה שבין לבין נגע בו אישית. הוא ידע שהוא אומר את האמת.

איימנדה פרשה את ידיה ועיניה לטשו מבט לעבר בלאסקור. היא יכלה רק לומר: "סילווארן, האם אתה טוען שזה רק סיפור שנועד לקנות את אהבתי אליה והוא מעולם לא התרחש, נכון?"

בלאסקור צחק לרגע ואמר: "העידן הרביעי היה לפני שהילדים כוננו את קו הזמן, איימנדה. מי מסוגל לזכור את מה שהיה לפני כן בזמן שהיה קרוב לטבע שהעניק לו אדון התוהו, בוראו?"

כל זה התיש אותו. הוא הסתכל על איימנדה ושאל: "אם אלך לישון, האם אני אתעורר, איימנדה?"

ויצור הטומאה הפנה לו את גבו ונתן לו ליפול על משטח הסלע. אז נדדה שנתו בין החלומות.

ציפורים קטנות עפו בין פרחיהם המניצים של עצי היער הכסוף, מקורותיהן מכוסות באבקה צהובה. בלאסקור שר לאלפית משבט המזמרים בתקווה שהיא תחלוק איתו את סודותיהם. הוא רצה לדעת יותר על השירים המכושפים שהעניקו לשבט המזמרים את עוצמתו ביער. הוא ידע שמסיבה זו הוא חייב להיות מקסים ביותר. שליח קטע את נסיונותיו להקסים אותה.

"בעל הצדק מחכה לי." אמר בלאסקור בחיוך שכולו גאווה לאלפית הבלתי מתרשמת בעליל.

הוא לא עשה את דרכו אל ההיכל הראשי כי אם אל משכנו המרומם של בעל הצדק. מורגאבל הסביר לו שהדרך העיקרית לשמור על בעלי הצדק טהורים מטומאת החרקים היא לבנות את משכנותיהם במרומי העצים. ההיכל נועד למגוריהם של האלפים שאינם זקוקים לצורך הזה. בעודו מותח את גופו האלפי הגמיש וקופץ על קליפת העץ המתכתית, הוא חשב שבעלי הצדק עשו את זה מתוך רצון להגן על עצמם מזולתם. בבקעות הארוכות, הכפרים הגבוהים שלא סתם נודעו בשם זה נבנו בדיוק למטרה זו. מורגאבל אמר שיש יותר מסיבה אחת לאותו דבר.

מורגאבל ישב בסוכה שנעשתה מעלעלים שנחתכו והודבקו כדי ליצור מתומן מעל לראשו. מדפי עלים נשאו את כלי עבודתו של בעל הצדק שרכן על הענף רחב הידיים והמתכתי של העץ הזקן. היו אלה בקבוקים על גבי בקבוקים שהכילו משקאות תוססים שונים שיכלו לגרום לאלף תחושות שונות ומשונות. את עינו של בלאסקור תפסה כתמיד בקבוק יין הארכון הזהוב שהרג אותו. עלה ,שעליו נכתב משהו בכתב שבלאסקור לא היה מסוגל לקרוא עדיין, נפרש.

"אביך מת." אמר מורגאבל לבסוף, כשהוא מרים את מבטו מלא ההשתתפות, "הידיעה התקבלה זה עתה מטנטאירה. הוא היה בן שבעים במותו." ובלאסקור ידע שהוא היה מופתע. לא מהעובדה שאביו שרד עד גיל מופלג זה אלא מהעובדה שהם היו בני אותו גיל בדיוק. ובמונחי האלפים, מורגאבל לא נחשב למבוגר.

למרות שרצה להצהיר שהוא לא מתאבל על האיש שנתן לו להאמין שהוא יתום שמונה שנים לפני שלקח אותו מהמקדש, הוא מצא שהוא בוכה. הוא האשים את הטבע האלפי הרכרוכי. אם היה עדיין בן אנוש, הוא לא היה בוכה בגלל עלה שנפל או איך שהאלפים קוראים לזה.

"לעולם לא תוכל לדעת אם הוא אהב אותך." אמר מורגאבל בנימה מלאת צער "הבנתי ממך שמה שאתה חושב שהוא רצה ממך היה את מחילתך, לא את אהבתך. לא תשוב יותר מזרחה, סילווארן."

ובלאסקור מצא שהוא מהנהן עם הצהרתו האחרונה של מורגאבל. איך הוא קורא אותו היטב? הוא צריך לשוב להיות בן אנוש ומהר אם רגשותיו כה בולטים לעין. הוא הבין שהוא כבר איבד מיציבותו ונפל על הענף, דמעותיו מפרות את הענף. הוא תהה איך עברו על אביו השנים מאז שביקר אצלו בפעם האחרונה. הוא זכר שהוא התרברב בכך שביתק את בתוליה של עז. אביו פשוט קיבל אותו כפי שהוא.

הוא פשוט לא הבין את הבן אדם.

לא היה אור כשהוא התעורר. תחת זאת, הוא שמע את צלילה המחריד של סופת רעמים שעשתה את דרכה מהטלפיים היישר לכאן. האוויר, שהיה קר, נעשה עוד יותר קר לכל פיסת עור שלו שלא הייתה מכוסה על ידי בגדיו המחממים. הוא לא תהה מי גרר אותו עד לכאן.

"תודה, איימנדה." אמר בלאסקור לצללים כשהוא מקלל את מזג האוויר על בחירתו לסעור.

עיניים הציצו אליו מתוך האפילה. איימנדה נראתה כמעט אנושית בצורתה המהודקת ביותר. בטח נדרשה כל מיומנותה כדי לגבש דמות שאינה דוחה לעין. עתה בלט לו שהיא כן לבושה. היא לבשה שכבת בגדים אפורה שהייתה נראית לו כמשהו בין מעיל לטוניקה. שיערה היה זהוב חיוור וקצוץ. פניה היו חיוורות ולא מאופרות בצורה שהכאיבה לו יותר מכל דבר אחר. היא יכלה להחזיר את העיניים לפנים אם עשתה את כל המאמץ להיראות כמו מי שהייתה. כמובן שאי אפשר לקבל את הכל בחיים.

"בוא אחריי." אמרה איימנדה בתקיפות "המערה מובילה אל המקום שאנחנו צריכים להיות."

הוא אף פעם לא אהב מערות. הוא גם לא רצה להסתמך עליה כשהם ינדדו במערות הללו. הוא נזכר שהוא נושא עליו את עיני הברזל. פעם הדוכס סלגלדור שילם לבעליהן להרוג אותו. הקרב ביניהם הסתיים בכך שלבלאסקור נותר כל רכושו של המתנקש והוא ברח משם. העיניים יכלו לתת לו את הראייה שהוא היה צריך במקום הזה. הוא הרכיב את העיניים האלו.

עתה הכל היה חד יותר. כל צבע היה ברור יותר. הוא יכל לראות לאן איימנדה תיקח אותו. היא עמדה בפתח אותה הסתעפות. הוא נאנח ובא אחריה אל תוך אפילת המעמקים שמתחת למערה הזו. הוא הודה לפחות שלא פגש את אחיותיה שבטח היו בחלקים אחרים של המערה. הוא לא היה צריך צבא. אם היה צריך אחד, היה לוקח אחד באנגראבי או, מוקדם יותר, בארסאדיל.

כמה כל ההרפתקה הזו יכולה להיות מאתגרת?

הוא בא אחריה, ממצמץ דרך עיני הברזל שלו על מנת לכווננן. הן יכלו להאיר את האפילה עם הכוונון הנכון. בלאסקור לא בדיוק הבין את המנגנון הקסום שעמד מאחורי זה אבל הוא היה צריך למצמץ מספר פעמים. זה מה שהסביר לו חבר המועצה אשר ממולדתו בא התותב.

ואפילו עם העיניים מאירות את האפילה, הוא יכל לראות צללית של גורילה מהבהבת לידי קיום. אותו חבר מועצה היה קוסם שקיבל את עוצמתו משותפתו הגורילה. הוא הסביר לבלאסקור שהוא נחשב לקוסם משום שהגורילה חולקת עם האנושות את אותו ההיבט. ובדיוק כשהוא עמד לשאול את עצמו כמה שאלות נוקבות על טבע האדם, הוא הבין משהו: הגורילה שהוא רואה אמיתית.

הוא עצר ורכן מעל בובת הגורילה הכחולה. הדבר היה מרוט והיה ברור, בפירוש, שאיימנדה ואחיותיה ניזונו ממנו כך שלא היה ניתן להבין אלו הרפתקאות הוא עבר עד שהגיע עד לכאן. הוא לא הצליח לקבוע איפה הם היו ביחס לעולם מבחוץ. איימנדה, שהבינה שהוא עצר, הושיטה את ידיה לאחור ואמרה: "הילדה, שהבובה הייתה שייכת לה, נמצאת במאלקביר, סילווארן."

היא לא הייתה צריכה לומר לו יותר מזה. היא כבר אמרה שהמקום היה ריק לעומת פעם. מלחמות החורף בטח נוצלו כדי להחזיר את התושבים שאבות אבותיהם עזבו את מאלקביר. הוא גנח וחשב על הילדה שהייתה צריכה להסתגל לחברה שונה לחלוטין מזו שהיא גדלה בה כמו שהוא נאלץ להסתגל לחברת הנסיכויות על כל גינוניה הנאותים והמבלבלים לפעמים. הוא חש את צינת הטומאה בקצות אצבעותיו כשנגע בבובה. איימנדה ואחיותיה ניזונו היטב.

הוא החליט להשאיר למוות לסיים את העבודה פה. הבובה לא תהיה פה כשהוא יחזור בעתיד.

"אם את כל כך שונאת את מאלקביר, למה לא ניסית להציל את הילדה?" שאל בלאסקור. הוא לא דמיין שימצא באיימנדה את אצילות הנפש שתגרום למישהו לנקוף אצבע מעבר לסיפוק צרכיו האנוכיים. איימנדה התחילה ללכת, דוחקת בו להתקדם אחריה, וענתה: "ערפיליה של אמא לילה הגינו על הפושטות. אם חשבת אחרת, אתה בהחלט מפריז בכוחי."

ויכל לשמוע שהיא מוחמאת מעט למרות שלא אמרה כלום. ופתאום, בבת אחת, האיר אור.

קולם של מים מפכים, נוצצים, נשמע בעודם נופלים לתוך אגם ארוך. רוחות ארורות, קפואות, נישאו על פני רגבי העפר הלבנים בעודו שומע את צעד סוליותיהם הממוסמרות של חיילי הנסיכה מסיירים. איימנדה הביאה אותו לא הרחק מעיר הבירה של פארגוסק, אנאיסקה. אם הייתה סערה בצד האחר של ההרים, היא לא שרדה את חציית ההרים האלו.

"למה אנחנו לא ממשיכים למאלקביר?" שאל בלאסקור ושמע את איימנדה מקרקרת בצחוק.

היא הסתכלה עליו בידיה ואמרה: "משום שאנטיגואה לא נמצאת במאלקביר. לא ולא, סילווארן."

הוא חש את ידיו מתכווצות בעווית לא רצונית כשהבין לאן איימנדה לוקחת אותו. שורה של סלעים ארוכים שנערכו כמלתעת אבן מתחת למערה שממנה הם יצאו הצלו על חור בעולם. הוא זכר את סיפוריה של האלפית משבט המזמרים איך האלפים בראו את הארצות ההפוכות. העמים האחרים רק הוסיפו את שלהם כעלה לעלה אך הם שרו את הסוכה בשירה מכושפת. הן היו טומאה. מה שהיה טמא בארצות הבר, היה טהור בארצות ההפוכות.

"אנטיגואה שם."

ושאלה חדשה נבטה.

איך אנטיגואה הגיעה לשם?

 

[Adran]

פרק מעניין. לא ברורה לי שנאת בלאסקור לאביו עם התיאורים של אהבתו הבלתי מותנית של זה האחרון.

האם הארצות ההפוכות נגישות רק מהמקום אליו הגיעו?

מה הייתה הסיבה ליצירת הארצות ההפוכות?

ושאלה נפרדת - האם נזכה לראות את ברבודה בגרסה הזו? מאוד נהניתי מדמותה בזמנו.