הפעם, אני רוצה לאמץ את השיטה של ליאור. מוזמנים לשים לעצמכם את הטרק הבא ברקע:
יש רגעים שמרגישים כאילו הזמן פשוט עוצר. כשכל הכאוס סביבכם, האור של יצירה עובר בכם, והמהות של האלה שבראה את העולם זורמת בגופכם, בוערת באור לבן וטהור...
והזמן מאט.
אתם רואים את קוראד כושל לאחור מבולבל, בעוד השדים חולפים על פניו בלי לפגוע בו, מהויות של צל ואפלה שמתקרבות לכיוונכם בצעד מהיר, מונהגים על ידי אמו של קאגה. אתם מבחינים בקאגה עוצר בריצתו, מושך אליו את חוטי התיל הדקים שהוא שלח לעבר העמק, הצללים והזרועות שלו מתכנסים בחזרה אליו כשהוא הולך לאיטו לאחור, בין אם בגלל שהוא הבין שהוא איחר... או שהוא מאמין בכם. אתם רואים את האבירים שנותרו נאבקים במפלצות הצל. אתם רואים את גופתו המתה של הביזון שהרגתם שוב ושוב מתרוממת, חצי גופה וחצי צללים טהורים, ואת דארה צועקת משהו בעודה מסתערת עליה עם חרב עטויה להבות בוהקות, זהובות, אור בוהק מתוך ים הצללים שמקיף אתכם.
ועם כל רגע שעובר, העולם נהיה חשוך יותר.
והצללים מתחילים לשעוט מכל הכיוונים, זאבים עשויי צל ושוורים של חשיכה טהורה ומפלצות שאין איך לתאר במילים, ים גועש של אימה ומוות שמפיל מתה אביר אחר אביר, נרתע מהאור של יצירה שבוער בכם אך ממשיך בעיקשות. אתם רואים את הביזון נופל לחרבה של דארה וקם שנית, את קאגה משסף מטה צללים עם להבים וחוטי תיל כסופים וצללים משל עצמו...
ואתם רואים את אמא של אומבר צוחקת צחוק קר שמהדהד , ואת קוראד מרים את אבן החן המנופצת שבעבר הכילה אלה בחיוך... כמעט אכזרי, ומביט לאופק.
ורגע אחר כך אתם מבינים על מה הוא מסתכל, והזמן עוצר.
כי אל העמק הולכת בצעד איטי דמות. דמות שצורתה אנושית, אבל משתנה כל הזמן. דמות שעשויה מצל, אבל לא הצל הפשוט, הסתמי, של מפלצות הצל שמקיפות אתכן. צל
שחור לחלוטין, צל שגורם לכם לחשוב אם חושך הוא מחסור של אור... או שאור הוא מחסור של חושך.
וה...דבר הזה? הצל המוחלט, הבולע, האפל הזה?
אין בו אור כלל.
והזמן עוצר, ורק הוא שם. בכל מקום. אפלה בלתי נגמרת, כזו שאין דרך לדמיין את היכולת להתמודד מולה, רק לקבל אותה, לתת לה כבר להשתלט, כשהחשיכה עוטפת...
אבל מלבד הלהבות הבודדות של דארה מבחוץ, אתם האור היחיד. האור של יצירה, הדבר היחיד שאי פעם עצר את ה... דבר הזה, בוער בכם.
ואתם מרגישים את האלה מאמינה בכם.
וכש
הצל נכנס אל העמק בו הוא הובס פעם אחת והביא לסופו של עידן, העולם סביבכם מתעוות. שדי הצללים מתפרקים, הופכים לצל טהור שמציף את העמק בסופה של אפלה מוחלטת, מלאת צווחות של מוות ולהבים של חשיכה. אתם כבר לא רואים את דארה, או את קאגה, או את אמו של אומבר... רק חשיכה בלתי נגמרת, ואת
הצל.
ואת קוראד. הננס עם יד האבן הולך לעבר הצל הטהור בצעד מהוסס, חצי בטוח.
"אני... אני הבאתי אותם!" הוא מגמגם למול האל. "הם שחררו בשבילך את האלה... כמו שרצית, לא? הבאתי אותם לפו-פורטל, משכתי אותם לכאן... עכשיו... עכשיו שום דבר לא יעצור אותך... או-אותנו - "
ובהבזק של צל טהור, פיצוץ של צל שבוקע מסערת הצללים, קוראד כבר לא עומד שם... ובמקום שבו עמד הננס ששירת את האפלה נותרה רק יד עשויה אבן ומכוסה רונות בוהקות, שנכבות בהבהוב.
וצחוק. אפל, מטורף, מלא בשנאה כלפי הכל, צחוק שהוא קרח טהור ושחור, ממלא את העמק.
אנחנו?
קולו של הצל, הקול של האפלה עצמה, קורא בלעג.
אתה היית כלי שימושי במקרה הטוב.
אבל אתם?
ולמרות שליצור הצל העצום מולכם אין פרצוף, אתם מרגישים איך הוא מתמקד בכם.
תודה רבה לכם, ולהתראות.
ובהבזק של חשיכה, הזמן מתחיל מחדש. ואתם, מותנעים באור של יצירה, עומדים בתור הכח האחרון שעוצר את הצל ממחיקת האור...
מתחילים בקרב האחרון של העולם הזה.