לואשו לא היה אכפת מהחוזה אפילו אם היה מבין את דבריה של הנערה. למה לכל הרוחות השפה ה''מדוברת'' שלהם כזו מסובכת? קשה להבין אותה גם כשמדברים אותה לאט וברור, והאנשים בחדר ממש לא עשו את זה. רואים שהם לא היו ציידים או לוחמים. חינכו את ואשו לכבד את המבוגרים והחכמים, אבל גם נבונים במיוחד הם לא נראו. ויעילות לא היתה תכונה בולטת שלהם.
לא משנה, הוא חושב לעצמו. יש לו להקה - לא, עדר - של זאבי צללים לחסל.
הנער יוצא במהירות מהבית הגדול, כלבו האימתני לצידו. ואשו חונך להילחם, לצוד ולפעול כחלק מלהקה, לא לבדו. ולהקה צריכה לפחות שלושה אנשים... הנערה. אמנם לא לוחמת, לא ציידת, ולעזאזל - היא אישה, שדה הקרב הוא לא המקום שלה. אבל זה מה יש.
''היי, אתה!'', הוא קורא במבטא כבד לנערה. ''תקחי... גדול...'', הוא נאנק במאמץ, מנסה להיזכר במילה הנכונה. ''גדול מקל! תלך... מימין!''. הוא מקווה שהמשפט יצא לו מספיק מובן.
אתה משמאל, הוא פוקד על וואף בטלפתיה, מוחץ כמה שיני שום ערבות ומורח בנדיבות את כל המיץ שלהן על האלה שלו.
''עכשיו!'', הוא קורא, ומסתער לעבר השדים, מאדה אותם על ימין ועל שמאל באלה הארוכה, המצחינה והחריפה שלו.
META
15.