• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

צילו של הצל -עץ משחק [5/5] (מהדורה 5, פנטזיה) - סיימנו!

אומבר עומד מזועזע למראה אימו שמסתערת בראש צבא צללים. אבל הוא מבין מה זה אומר. בין אם מדובר בשאריות של אימו שנבלעה בידי הצל, או בחיקוי נלעג, מה שמסתער עליהם אינו אימו, וזו חובתו של אומבר לחסל את היצור.
"מצד שני, מה אנחנו אמורים לעשות? לתת לצל לחפור את יצירה בעצמו?". "דארה" פונה אומבר, "גם אם הייתי נותן לך את המגילה כנראה ולא הייתי מאמין למילה שיוצאת לך מהפה, אבל, בהנחה ואנחנו נועדנו להלחם בצל, מה אנחנו צריכים לעשות? לחפור את יצירה לא נשמע לי כמו רעיון משכנע, וכך גם לעמוד במקום ולהרשות לצל לחסל אותנו".
 
גורן מתחיל לחפור, מדבר תוך כדי החפירה: "ואולי הצל בסך הכל התעכב. הרי אם יצירה מסוגלת להשמיד את הצל למה היא לא עשתה את זה קודם? כי היא לא יכלה אז. והצל עכשיו לא יכול להשמיד את יצירה. לא ברור לנו שהצל ידע בכלל על המקום הזה, לא ברור לנו שהוא יכול להשמיד את יצירה כאן ועכשיו, למעשה זה ברור שלא - הוא יעשה את זה בכל מקרה. בנוסף אתם לא מציעים שום דבר לעשות, וזה נראה שאתם מעכבים אותנו בכוונה עד שהצל יגיע וימצא את יצירה כלואה ובמצב מוחלש שנוח לחסל. הייתי הורג אתכם קודם, אבל כמו שאתם רואים אין לנו זמן, אז אני איאלץ לבטוח בכם. אם אתם רוצים לראות את הצל מנצח תמשיכו לעבוד בשבילו. אם לא תתחילו לעשות משהו בשביל לנצח אותו במקום לדבר ולמרוח זמן. אני חופר כדי לשחרר את יצירה. אם יש לכם משהו אחר תתחילו לעשות אותו עכשיו במקום לדבר עד שהצל יגיע ויהרוג את כולנו."
 
"למעשה לתת לצל להרוג אותנו זה כנראה האפשרות היחידה." אומר ג'ושוע, "החיים שלנו אמורים להיות בעדיפות שנייה ביחס לחיים של שאר העולם, אני מוכן להקירב את עצמי בשביל שהצל לא ישיג את יצירה, זו לא תהיה פעם ראשניה שאני עושה את זה, ואני מניח שלא פעם אחרונה, אנחנו מפסידים בשני המצבים, צריך לבחור את הרוע הפחות, אני מניח שלמות בידיעה שיבוא יום ויצירה תתעורר ותחסל את הממזר עדיף על למות בידיעה שפתחתי לו את הדלת לכוחות שלה."
 
"אותנו זה לא רק את מי שכאן. זה את כולם. אני לא רואה אותך מנסה לעשות משהו, ואני לא רואה אותך מנסה לברוח." גורן עונה וממשיך לחפור. "אם אין לך מה לעשות פה כדאי שתברח, כי כמו שאמרת הצל יהרוג רק את מי שפה. בינתיים זה או שנמות בלי לעשות כלום או שנמות בניסיון לעשות משהו, ומשהו שיכול בהחלט לחסל את הצל."
גורן מנסה בינתיים להתחבר לכל הנשמות שבתוכו, אולי אחת זוכרת משהו על יצירה. הוא עשה את זה פעמים בודדות והפעם האחרונה שהוא עשה את זה היתה ממש מזמן, אבל אולי הוא יצליח לדעת משהו.
ואז גורן שואל "זו לא פעם ראשונה שאתה מת בשביל שהצל לא ישיג את יצירה? מה זאת אומרת?"
meta
היסטוריה - 7.
 
"שכבר ניסנו להביס את הצל, גם בפעם הראשנה וגם בפעמים אחרות, ותמיד זה נכשל." עונה ג'ושוע, "ואז אחרי מספיק זמן אנחנו מנסים שוב, הפעם עם גוף אחר ושוב מובסים." הוא ממשיך להביט לעבר האופק. "בגלל זה אני ידעתי שזה הקבר של יצירה, בגלל זה אני מרגיש את הצל מתקרב, ובגלל זה אני יודע מול מה אנחנו מתמודדים." הוא אומר, "יהיה מה שיהיה הדבר שהתחבר לנשמה שלי, הוא איכשהו קשור למשחק החתול ועכבר הזה, ודווקא עכשיו הוא החליט לשתוק."
 
הנשמות האחרות בתוך גורן לא יודעות דבר נוסף למה שהוא מבין. הכי הרבה שהוא יכול לעשות זה לקרוא שוב את טקסט בריאת העולם שצורף בהתחלה של עץ ההרשמה.

- - - - - -

"אני... באמת לא יודעת." דארה אומרת בשקט לשאלתו של אומבר. "אבל או יצירה או הצל בחרו בכם. אחד מהם ניסה להביא אתכם לכאן, בכל מחיר, והצליח... והשני? ניסה לחסל אתכם כמה שיותר מהר כדי למנוע מכם לנצח. או שיצירה הביאה אתכם לפה בשביל שתשחררו אותה, או שהצל הביא אתכם לפה למטרה זו... כך או כך, אם לא נוכל לדעת בוודאות מה נכון, כמה שיותר מהר... אנחנו עלולים לטעות, ולהקריב איתנו את העולם."

"איפה יש פה מקום לטעות?" אומר בקול נרגז קוראד. "איך, למען יצירה, לשחרר אותה יהיה טוב לצל?"

- - - - - - -

מצפון העמק, השדים שועטים קדימה. אמו של אומבר נעמדת באמצע הדרך, נותנת לשדים להתקדם לפניה. אם לא תעשו דבר, הם יגיעו אליכם מהר מאוד. האם נותנת לבנה מבט חד וקריר בעיניים... אבל המבט הזה מספיק בשביל להבהיר לאומבר שהוא טועה.
זאת היא שעומדת שם. לא אף שד שלקח את צורתה וגופה, לא שום טריק אפל.

מדרום העמק, קאגה רץ. צללים נורים מהקרקע סביבו ומפילים מטה חיילים שרצים אחריו, ואתם רואים את הגופה העצומה של הבופאלו - הבופאלו שהייתם בטוחים שחיסלתם לחלוטין - מתחילה לבנות את עצמה, שוב, מחדש, כשצללים חדשים של קאגה מגיעים אליו.
"תעצרו, עכשיו!" הוא צועק, גלים של צל מתקדמים בקרקע למולכם. "אני לא אתן לכם לשחרר אותה!"

- - - - - - -

ולא רחוק מכם... ענן שחור של צל ומוות מתקדם. מהות אפלה שאיבדה את אלוהותה, אבל דבר לא ימנע ממנה להשיג אותה בחזרה הפעם. סערה של צל ומוות - האסון השלישי מתוך ארבעה - שמתקדמת לאיטה לעבר קברה של יצירה. ובמרכזה עומדת דמות אפלה, עשויה מצל שחור יותר ממה שאמור להיות אפשרי, רק זוג עיניים אדומות חודרות את החשיכה הבולעת... הניצחית...

הצל מתקרב.

OUT

בתגובה הבאה שלי קאגה והשדים יגיעו אליכם. תפעלו חכם.

אני לא נותן עדיין דדליין מדויק לצל, אבל הוא בדרך.

האם אתם הגיבורים שיעירו את האלה הנמה למול האיום על העולם? או שמא אתם שליחי האפלה שתומרנו לתחבולותיו של האל האפל?

זה כבר בידיכם להבין.
 
"זו... זו באמת היא" אומר אומבר, מזועזע עד עמקי נשמתו. "זה לא הגיוני, בכלל... אבל אנחנו צריכים לעשות משהו או שנפסיד בכל מקרה".
"אני לא חושב שאנחנו צריכים לשחרר את יצירה - קאגה צעק את זה משם, ואני מאמין לו. איזה אינטרס יש לו לשקר לנו? אני לא חושב שהוא עם הצל, אחרת הוא היה פולש עם השדים. אם אנחנו לא רוצים למות כאן לשווא יש לנו ברירה אחרת... אנחנו יכולים לנסות להשמיד את יצירה. היא כרגע חלשה וחסרת אונים, אם היא צריכה שאנחנו נגן עליה מהצל, אבל בבירור לקיומה יש חשיבות עבורו. אם אנחנו נשמיד אותה הוא לא יוכל לממש שום תכנית שלו שקשורה אליה, ואנחנו לא נמות בלי שום תכלית, מאפשרים לצל להגיע ליצירה".
 
ג'ושוע תהה לרגע, "יש לי רעיון, הוא משוגע מספיק כדי לעבוד, אבל הוא משוגע בכל צורה אפשרית." הוא אומר, "יכול להיות שיצירה חלשה מידי, שזו בדיוק הבעייה אבל... אולי אנחנו לא." לא ברור מי האנחנו שהוא מדבר עליו. הוא מרים ראש, "מה עם אנחנו ניקח את הכוח שלה?" הוא תהה, כמעט ושוכח שהוא פונה בקל לשיידבוררו, "מה אם לזה התכוונת כל הזמן הזה?" הוא תוהה.
 
קוראד ממשיך לחפור, ואתם מגלים שיצירה הייתה קרובה יותר ממה שחשבתם.

אור לבן, בהיר, בוקע מהקרקע כשיד האבן הקסומה של קוראד עולה מתוך הקרקע... מחזיקה משהו.

האור כה בהיר שקשה לראות מה זה, להסתכל ישירות זה כמו להסתכל לתוך השמש...

אבל אבן החן שהוא מחזיק - כדור קריסטל שקוף ומושלם - לא צריך הסבר נוסף.

יצירה, האלה שבראה את העולם, כלואה בתוך הכדור הזה. הכח שלה מסנוור, עצום, מעוור את הקולטנים של גורן...

וההחלטה שלכם הופכת להיות ברורה יותר מאי פעם.

עם השדים המתקרבים, אמא של אומבר, דארה, קוראד וקאגה שמסתכלים עליכם...

יש לכם זמן לפעולה אחת לפני שזה נהיה מאוחר מדי. משהו אחד לפני שהקרב מגיע אליכם.
 

ג'ושוע רוצה לנסות דבר אחד אחרון.
כי זה הרגע שהחיים הללו הובילו אותו אליהם
זה הזמן לסיים את מה שהתחיל בעבר
זה הזמן לחזור לסוף.
זה הזמן לסיים את ההתחלה,

הוא צועד לעבר הקריסטל, בשקט, במיומנות, האור לא מפריע לו, הוא מרגיש שהוא שורף את העור שלו, אבל. הוא מתמודד עם זה.
הוא תוהה אם זה יעבוד, אבל בליבו זה שווה כל אתגר, לסיים את המעגל, לרוץ נגד הזמן.
הוא מרגיש כיצד העולם קופא סביבו כשהוא אוחז בבדולח, כיצד העור על ידו נשרף קלות מהעוצמה שלו, אבל בשלב הזה שווה לסכן את הכל.

הוא נושם עמוק ומקרב את הבדולח ללב שלו, בידו השנייה הוא מזמן את חרב הצללים שלו, הוא הולך לדמם את יצירה לתוכו. הוא הולך להתאחד איתה, הוא הולך להיות האיזון בין האור לבין החושך, בין הצל לבין היצירה.
והוא נועץ את הלהב, שחודר את הקריסטל, שחודר את הלב שלו, מערבב את דם האלמוות שלו עם דם היצירה. אור לבן בוהק מהפגיעה.

והוא מדמם את הדם השחור ממנו, וקולט את הדם הלבן, הוא מדמם את המוות בשביל לקלוט את האלמוות.
וברגע שהאור חדל.

גו'שוע עומד שם, עינו האחת זוהרת בשחור מוות, והשנייה בלובן חיים.
 
האור של יצירה זורם לתוך ג'ושוע, מתערבב עם השאדוובורו, מתערבב איתו, מתאחד איתו...

וממשיך לזרום. ממשיך לתוכו, בעוד האלה מקבלת את גופה החדש, ממלאת אותו... אור בוקע מעיניו, מפיו, מחריצים לבנים שנפערים לאיים בכורו בעוד הוא מקבל כח אדיר, עצום, בלתי אפשרי לאחסון...

עד ידי מישהו אחד.

אבל ג'ושוע לא עומד שם לבד, נכון?

והוא מתפשט ממנו הלאה. זורם לעבר ביאורן, שעומד עם זיקוק ביד אחת וסיר ביד השנייה. לעבר גורן, גופו המתכתי זוהר באור של יצירה. לעבר רין, שבונה ברוח... באלה... החזקה ביותר בעולם. לעבר אומבר, שריונו השחור נוצץ כשהאור מתקרב אל דמו השדי.

ויצירה ממלאת את כל אחד ואחד מכם.

OUT

אני מבקש מכל אחד מכם לכתוב תיאור של הקבלה של יצירה. יש לכם חג לחשוב על זה, אבל האלה שבראה את העולם הופכת לחלק מכם, מתאחדת איתכם, נותנת לכם את הכח להילחם בצל.

וכשתסיימו לתאר...

הקרב הסופי יגיע.
 
ראייתו של ביאורן מתשטשת. הוא מרגיש כח זורם אליו. אבל זה לא כח. לפחות לא רק כח. זה ידע. לא היסטוריה; אלא פיזיקה וכימיה. כל שיקוי, כל מקור אנרגיה, החוקים הבסיסיים ביותר של פיזיקה וכימייה מתערבבים בראשו. הוא מבין הכל, יודע הכל, מוגבל רק ביצירתיות. ואז הוא עומד שם. הוא לא נראה חזק יותר, מהיר יותר, או קטלני יותר. הוא נראה כמו ביאורן הישן והטוב. אבל מסתכלים לו בעיניים, רואים שם ידע, חוכמת חיים ואמיתות נסתרות ששנים של חיפושים ייובילו לרסיס מהם.
 
השדים שדוהרים בעמק מאטים בהשתאות בעוד הצללים בכלל העמק מתאספים יחדיו בקנוקנות של חשיכה מזדחלת, נעים בעצלות לעבר מרכז העמק ונבנים על גבי אומבר בדוגמאות מהפנטות של חושך שחור משחור. הצללים נבלעים אט אט בשריונו של אומבר, ועיניו בוהקות באור מסוכן בעודו מניף את חרבו בקריאת תיגר על הצללים שצובאים על העמק.
אומבר הוא הצל האפל ביותר בעמק הזה. הוא יודע את זה, והוא יכפה את הידע הזה על אויביו.
 
בעוד האור נספג ברין היא מתחילה... להלבין? לרגע זה נראה כאילו כל הצבע נשאב ממנה... עד שאתם מבינים שזה בדיוק ההפך. אורה של רין מכיל את כל הצבעים אך ביחד הם נראים לבנים, לא לבנים חסרי צבע עילה לבנים של כל צבע, הצבע של הצבע. קווים של צבעים ברורים יותר לעין מבליכים נעלמים ומופיעים זזים בתנועה בלתי פוסק.
רין מרימה את ידיה ואתם יכולים להרגיש את הקסם של הערבות, קסם הצבע זורם בעורקייה בכוח עצום וחסר גבולות.
אילו הערבות הסגולות, השטח שלה, וצל או לא צל שום דבר לא יסכן את ביתה.
 
האנרגיה של יצירה טוענת את הסוללות של גורן לגמרי, ומתקנת אותו. אבל היא לא עושה רק את זה - היד של גורן, שהתרסקה בקרב נגד הננס, הצליחה לתקן סוף סוף את המעגלים החשמליים שלה. מערכות הירי של גורן שודרגו, והן לא יורות עכשיו רק כדורים, אלא גם אור טהור ומרוכז. הפלדה של גורן מאבדת את החלודה שצברה במהלך המסע הזה, והופכת למית'ריל טהור. הוא נהיה הלוחם הגדול ביותר של לינגיאה, גיבור שמורכב מאלפי נשמות בגוף מלאכותי שנועדו להתקבץ יחד להביס את הצל. בני אדם, אלפים, אלפים אפלים, ננסים, בני מפלצות, פראים מהערבות - הכוח של כולם שוטף את גורן ונלחם בצל שרוצה להשמיד את היקום. דבר לא ימנע מהם לעצור את הצל באופן סופי ואחרון.
 
הפעם, אני רוצה לאמץ את השיטה של ליאור. מוזמנים לשים לעצמכם את הטרק הבא ברקע:

יש רגעים שמרגישים כאילו הזמן פשוט עוצר. כשכל הכאוס סביבכם, האור של יצירה עובר בכם, והמהות של האלה שבראה את העולם זורמת בגופכם, בוערת באור לבן וטהור...

והזמן מאט.

אתם רואים את קוראד כושל לאחור מבולבל, בעוד השדים חולפים על פניו בלי לפגוע בו, מהויות של צל ואפלה שמתקרבות לכיוונכם בצעד מהיר, מונהגים על ידי אמו של קאגה. אתם מבחינים בקאגה עוצר בריצתו, מושך אליו את חוטי התיל הדקים שהוא שלח לעבר העמק, הצללים והזרועות שלו מתכנסים בחזרה אליו כשהוא הולך לאיטו לאחור, בין אם בגלל שהוא הבין שהוא איחר... או שהוא מאמין בכם. אתם רואים את האבירים שנותרו נאבקים במפלצות הצל. אתם רואים את גופתו המתה של הביזון שהרגתם שוב ושוב מתרוממת, חצי גופה וחצי צללים טהורים, ואת דארה צועקת משהו בעודה מסתערת עליה עם חרב עטויה להבות בוהקות, זהובות, אור בוהק מתוך ים הצללים שמקיף אתכם.

ועם כל רגע שעובר, העולם נהיה חשוך יותר.

והצללים מתחילים לשעוט מכל הכיוונים, זאבים עשויי צל ושוורים של חשיכה טהורה ומפלצות שאין איך לתאר במילים, ים גועש של אימה ומוות שמפיל מתה אביר אחר אביר, נרתע מהאור של יצירה שבוער בכם אך ממשיך בעיקשות. אתם רואים את הביזון נופל לחרבה של דארה וקם שנית, את קאגה משסף מטה צללים עם להבים וחוטי תיל כסופים וצללים משל עצמו...
ואתם רואים את אמא של אומבר צוחקת צחוק קר שמהדהד , ואת קוראד מרים את אבן החן המנופצת שבעבר הכילה אלה בחיוך... כמעט אכזרי, ומביט לאופק.

ורגע אחר כך אתם מבינים על מה הוא מסתכל, והזמן עוצר.

כי אל העמק הולכת בצעד איטי דמות. דמות שצורתה אנושית, אבל משתנה כל הזמן. דמות שעשויה מצל, אבל לא הצל הפשוט, הסתמי, של מפלצות הצל שמקיפות אתכן. צל שחור לחלוטין, צל שגורם לכם לחשוב אם חושך הוא מחסור של אור... או שאור הוא מחסור של חושך.
וה...דבר הזה? הצל המוחלט, הבולע, האפל הזה?
אין בו אור כלל.

והזמן עוצר, ורק הוא שם. בכל מקום. אפלה בלתי נגמרת, כזו שאין דרך לדמיין את היכולת להתמודד מולה, רק לקבל אותה, לתת לה כבר להשתלט, כשהחשיכה עוטפת...

אבל מלבד הלהבות הבודדות של דארה מבחוץ, אתם האור היחיד. האור של יצירה, הדבר היחיד שאי פעם עצר את ה... דבר הזה, בוער בכם.
ואתם מרגישים את האלה מאמינה בכם.

וכשהצל נכנס אל העמק בו הוא הובס פעם אחת והביא לסופו של עידן, העולם סביבכם מתעוות. שדי הצללים מתפרקים, הופכים לצל טהור שמציף את העמק בסופה של אפלה מוחלטת, מלאת צווחות של מוות ולהבים של חשיכה. אתם כבר לא רואים את דארה, או את קאגה, או את אמו של אומבר... רק חשיכה בלתי נגמרת, ואת הצל.

ואת קוראד. הננס עם יד האבן הולך לעבר הצל הטהור בצעד מהוסס, חצי בטוח.

"אני... אני הבאתי אותם!" הוא מגמגם למול האל. "הם שחררו בשבילך את האלה... כמו שרצית, לא? הבאתי אותם לפו-פורטל, משכתי אותם לכאן... עכשיו... עכשיו שום דבר לא יעצור אותך... או-אותנו - "

ובהבזק של צל טהור, פיצוץ של צל שבוקע מסערת הצללים, קוראד כבר לא עומד שם... ובמקום שבו עמד הננס ששירת את האפלה נותרה רק יד עשויה אבן ומכוסה רונות בוהקות, שנכבות בהבהוב.

וצחוק. אפל, מטורף, מלא בשנאה כלפי הכל, צחוק שהוא קרח טהור ושחור, ממלא את העמק.

אנחנו?
קולו של הצל, הקול של האפלה עצמה, קורא בלעג.
אתה היית כלי שימושי במקרה הטוב.
אבל אתם?
ולמרות שליצור הצל העצום מולכם אין פרצוף, אתם מרגישים איך הוא מתמקד בכם.
תודה רבה לכם, ולהתראות.

ובהבזק של חשיכה, הזמן מתחיל מחדש. ואתם, מותנעים באור של יצירה, עומדים בתור הכח האחרון שעוצר את הצל ממחיקת האור...

מתחילים בקרב האחרון של העולם הזה.
 

והשמש עולה על הקבר של יצירה.

האור שלה עולה על דארה, שקמה, פצועה ומדממת, מתוך הצללים המתפוררים. האור שלה עולה על קאגה, שכורע בהקלה כשהוא רואה שמי שהוא ניסה להשמיד בשם יצירה היו הפתרון כל הזמן הזה.

האור שלה עולה על אומבר, שחוזר לצורתו האמיתית מהדרקון הלבן שהפך להיות.
האור שלה עולה על ביאורן, שעומד עם שם כמעט מת, רוב ציודו שבור והרוס.
האור שלה עולה על רין, שהלהבות של כדור האש האחרון עוד מבזיקות בין אצבעותיה.
היא עולה על גורן, הרובוט הלבן והזוהר של יצירה, שמילא את התפקיד לשמו נוצר.

והיא עולה על המקום שבו עמד הצל, וכעת? יש רק עשן שחור כהה, ואפר דק שמתפזר ברוח.

כי אתם?
ניצחתם.

סופת הצללים מתפוגגת, השדים שנותרו עומדים קורסים לצל וחשיכה ונעלמים תחת האור. העולם נותר פצוע ומצולק, והוא לא יראה שוב אותו הדבר - בין אם מדובר במדבריות השחורים, השרופים, שצילקו את הקרקע, או על הממלכות שנפלו, או על אלה שמתו.

אבל הצל הובס, והפעם לתמיד.

יצירה תמיד תיעבה את החיים, וגם על בריאת האלים היא התחרטה. כשאתה מפקיד כח בידיים של מישהו אחר, הוא עלול לטעות בשימוש בו ולפגוע ביצירה שבראת. לכן יצירה נאלצה להתמודד עם הצל בעבר לבדה. לכן היא הפסידה.

אבל הצל יצר את היצורים החיים. והם, בסופו של דבר - נושאים את כוחה של יצירה, יוצאים כנגד תוכניתו של הצל - הם מי שהפילו את האל האפל מטה.

ובעוד האור מציף את העמק, מול חיוכה העדין של דארה והמבט מלא האשמה והתקווה של קאגה, בין שאריות הצללים והאל, אתם מבינים שגורל העולם מעטה? תלוי בכם.

כי העולם נמצא בשברים, ואתם נושאים את שבריה של יצירה. ולכן היכולת לעזור לו לקום מחדש.

OUT

חברים, הייתה לי אתכם הרפתקה מופלאה.

כן, היא לא הייתה כל מה שתכננתי. כן, היא נגררה בצורה לא נורמלית. הקצב שלי לא היה בסדר או הוגן כלפיכם... אבל בכל זאת, הצלחנו לגמור.

מההתחלה (של ההתחלה, מי שזוכר את בני המפלצות) ועד לקרב האחרון, נהנתי עם כולכם. לטוות את העלילות, לראות את העולם נבנה והצל מובס על ידי לוחם שעשה 13 התקפות בסיבוב, ואתם שחקנים נהדרים - כולכם.

אז אני מתנצל שהמשחק הזה לא היה מה שהוא היה יכול להיות - ואומר לכם המון תודה על מה שהוא היה. זה היה קשה, זה היה מאתגר - אבל ניצחתם.
וכעת? העולם בידיכם.

כי לי יש עולם מערכה אחר שאני בונה ומפתח, ואת העולם של ההרפתקה פה נטשתי מעט אחרי שהתחלתי את ההרפתקה הזו. אבל יש לו עוד עתיד שלם, ללא צל, שאתם יכולים לעצב עכשיו.

כי לכם יש את הכח של יצירה. אתם הגיבורים שהפילו מטה את אל המוות והחשיכה. ואתם הגיבורים שיכולים לשנות את העולם הזה.
אז קחו לעצמכם קצת זמן לחשוב (אם כי נתתי לכם לא מעט כבר), ותחשבו לעצמכם איך אתם רוצים לסיים את הסיפור שלכם - ושל העולם הזה.

ותודה רבה, כי אני לא יכול להודות לכם מספיק על המשחק הזה... וכל הכבוד לכולנו.

ואגב, למי שלא היה בהרפתקה - בגלל הקושי לכתוב פה והעובדה שבטקסט הכל נגרר החלטנו להיפגש ולערוך את הקרב הסופי נגד הצל בזום. אם מישהו קרא את ההרפתקה, אני מתנצל מקרב לב.
 
גורן, המכשיר שנבנה על ידי הננס זמבטארה כדי לעצור את הצל, השלים את מטרתו, אבל הוא לא היה קרוב למות. למעשה, העבודה שלו רק התחילה. לאחר כל הטקסים והעיטורים שקיבל מלינגיאה ומשאר הממלכות על חלקו בהצלת העולם (ולאחר שהמועצה שם חטפה על הראש) הוא שירת בצבא לינגיאה במשך שנים רבות והשמיד את אויבי לינגיאה בכוחו של הצל ששאב בסדנה של זמבטארה, הדריך חיילים ופיקד על הצבא, וכל הזמן הזה הכוח של הצל אכל אותו מבפנים, מנסה להשתלט על גורן ולהשמיד את כל היצורים החיים. מה שעזר לגורן למנוע מהצל להשתלט לא היה הרצון שלו או מנגנון הגנה כלשהו – האמת היתה פשוטה יותר– הוא שאב גם את הכוח של יצירה, שניסתה גם היא להשתלט על גורן ונאבקה בצל כל הזמן, החל מהרגע שנכנסה לתוכו, ממש רגע לפני שהצל היה מסיים להשתלט על גורן בלי שהוא אפילו שם לב. זה לא שהיא אהבה את החיים – להיפך, יצירה רצתה להשמיד אותם – אבל היא ממש לא רצתה שהצל יצליח להשתלט ולחזור, אז היא ניסתה להשתלט על גורן בעצמה ולהפוך לגורם הדומיננטי. כך במשך עשרות שנים, אולי אפילו מאות, גורן נעשה מודע אט אט לעובדה שיצירה וגם הצל נמצאים בתוכו ומנהלים מאבקי שליטה, וגם לטבע האמיתי של השניים. הוא התחיל להכיר אותם לאט לאט, וככל שההיכרות שלהם העמיקה הוא הבין שבשלב מסוים מישהו ישתלט עליו. עד שיום אחד הוא החליט שמספיק. הוא חיסל את עסקיו בלינגיאה ויצא למסע. הוא הסתובב בעולם וספח לתוכו את שאריות כוחם של יצירה ושל הצל, הגיע עד לערבות, לקבר של יצירה, ושאב את הכוח גם משם, זוכר את ואשו והכלב שלו שמתו במשימה, ולרגע בוכה בדמעות של מתכת, בפעם הראשונה והאחרונה בחייו, ושם חיכה לו פורטל ישן, חד צדדי במקור, שנועד להעביר אותו מאילהארה לערבות. הוא נכנס בפורטל לכיוון ההפוך שלא היה אמור להיות שם ונחת באילהארה השוממת והחולית והשחורה, ישר בסדנה ההרוסה של זמבטארה. הוא בנה אותה מחדש מחול, שחזר את הנוסחאות הישנות, ספח את שארית הצל שנותרה באזור, ואז הרס את הדלת והחלונות לסדנה ובנה במקומם קירות מחול שחור. כאן הוא ישב לעולמים, במקום אליו אין יוצא ואין בא, שומר על העולם מפני יצירה ומפני הצל גם יחד.

הסוף.



OUT

אז במקום לכתוב עבודות לתואר אני כותב הודעת סיום (באיחור שלא היה מתקבל לתואר), וזה שינוי מרענן. ממש מתנצל על האיחור, זה כל הזמן היה לי בראש אבל דחיתי את זה שוב ושוב.

המשחק באמת לא היה כמו שהיה אמור להיות, אבל זה עדיין הספיק כדי לעמוד בציפיות שלי ואולי להתעלות מעליהן אפילו, כבר עבר זמן ועכשיו אני נזכר במשחק הזה בהנאה וכל אזכור אותו גם בעתיד.

אז ניצן, היית מנחה מעולה ונהניתי נורא, למרות שהמשחק התעכב לפעמים אני ממש שמח ומודה לך שהצלחת להמשיך עד הסוף ובסיום מיוחד בזום, אתה מנחה מעולה ונהניתי מאוד לשחק איתך. לא מאמין שדרכינו ייפגשו בהמשך אבל תמיד אפשר לקוות.

לכל שאר השחקנים – מודה לכם מאוד על משחק מהנה ומאחל לכם בהצלחה בהמשך. הייתם נהדרים.

תודה לכולם, ומקווה שניפגש בהמשך
 
חזרה
Top