ששוחקה כבר. להלן חלק ראשון:
---
בהבזק פתאומי הכרתו שבה אליו. הוא לא זכר מדוע הוא נמצא במאנסה, או מה עליו לעשות בה. אך הוא היה שם, לכוד ביופי משכר החושים של הצבעים המסתחררים מולו. במרכז הפלא הגיאומנטי האדיר פעורה מזה עידנים תהום כמעט אינסופית. לאורכה נמתח גשר ירקן בגוון תכלת, שבמרכזו ניצב פודיום צנוע. עתה, הפודיום היה מוקף במערבולות אור ומהות, מתאבכות אחת עם השניה ויוצרות את המראה המרהיב שראה מעודו. הוא ידע שזה מעיד רק על דבר אחד: במרכז הפודיום החלה יצירתה של אבן-האח.
הוא ניעור, והחל להפעיל את סדרת הטאליסמנים ששלטו בחליפה שלו, מזרים מהות אל הבוכנות ומערכות תמיכת החיים. הוא גמע את המרחק אל הפודיום בשמונה צעדים ארוכים, ניצב אמה אחת בלבד מקצה עמוד האור. היה עליו להסתלק משם, הוא ידע, גם עם החליפה עצם היותו בן תמותה מבטיח שסיכוייו לשרוד יהיו אפסיים, במידה ופרץ מהות תועה ישתחרר ויזרום דרכו. כן, אולי נשמתו תתגלגל והוא יוולד נשגב בגלגולו החדש (או כך לפחות המסדר מקווה שהוא מאמין), אך משימתו טרם הושלמה. תהא איזו משימה שהטילו עליו.
מבטו לא מש ממרכז הפודיום, ולתע יכל להשבע שראה בו נצנוץ. פיסה מוחשית חדשה בין שכבות רעש הבריאה הלא מלוטש. אבן האח. היה זה מראה שלא יכל לשאת. אישוניו התכווצו ודחף חייתי השתלט עליו. צרחות מערכות תמיכת החיים בחליפתו קדחו בראשו, כשיד נשלחה לתוך המערבולת וכמעט נקרעה לגזרים. היה די בכך שחליפתו לא הייתה מהעידן הראשון אלא מתקופת השוגונות, והוא כבר היה גידם. ידו גיששה קדימה בפרצי האנרגיה, שעתה דמו יותר לטייפון קטן מאשר למופע צבעים ססגוני, והוא הטה את שיווי משקלו כך שגופו החל להכנס גם. שפתיו נעו, לא מסוגלות להוציא קול במאמץ שפקד אותו: מהר יותר.
אך הוא לא יכל לנוע מהר יותר. חליפתו מעלה עשן, בשרו נחרך, הוא כשל ארצה. לא מסוגל לגעת באבן האח, לא מסוגל להסתובב. עורו התבקע, והדם הפורץ החוצה הסתחרר מעלה והוסיף פסים דקיקים של ארגמן לכחול שמסביבו. אבל שום דבר לא הכין אותו לקראת מה שעתה ראה בקושי מבעד לשמשת הקסדה המנופצת.
זו הייתה דמות גבוהה. או שמא זו הייתה צללית של דמות? עור כהה דמוי דיו מתחת לבגדים שחורים. שתיים מארבע זרועותיה נחו ברישול על מותניה, בעוד שזרוע שלישית מושטת קדימה וזרוע רביעית שולפת סכין בזלת מנדן קטן ומוסתר. לרגע התמונה קפאה במוחו, כאילו הזמן נעצר. הדמות עשתה חתך עמוק בזרועה המושטת, ודם שחור פרץ מהפצע הפעור, מסתחרר כלפי מעלה במערבולת יחד עם שרוכי הדם הפתלתלים. כך הם עמדו לזמן שנראה כמו נצח.
והדם השחור החל לחלחל אל הבקעים בעורו, ממלא אותם כאילו היה מדובר בפיסות חסרות כלשהן בתצריף אנושי.
העולם חזר למהירותו הרגילה. המערבולת דעכה. הוא קם על רגליו. האדם השחור שמולו חייך. מאחוריו אולי עמד עוד אדם.
"מה היית עושה בלעדי?"
"הייתי ממשיך כהרגלי" השחור ענה. קולו היה עדין במידה מפתיעה. "אבל זהו בהחלט שיפור. האם הוא.."
"בורך על ידי הדרקונים? מצד אחד כן, ומצד אחר לא. החסד שלך בשילוב עם הגיאומנטיקה של המקום גרמו לתופעות כמעט זהות"
"אכן. החסד שלי" האדם השחור חייך. "וכיצד הוא יפדה אותו?"
"הוא ישרת את מטרותינו מעל ומעבר. הפקד אותו בלוקשיי ותן לגורל לעשות את שלו." גל אדיר של הכרה שטף את ההיכל, ומשמעותו הייתה ברורה לחלוטין - האדם השני חייך. "ואם נדייק, 'לעשות את שלה'".
---
בהבזק פתאומי הכרתו שבה אליו. הוא לא זכר מדוע הוא נמצא במאנסה, או מה עליו לעשות בה. אך הוא היה שם, לכוד ביופי משכר החושים של הצבעים המסתחררים מולו. במרכז הפלא הגיאומנטי האדיר פעורה מזה עידנים תהום כמעט אינסופית. לאורכה נמתח גשר ירקן בגוון תכלת, שבמרכזו ניצב פודיום צנוע. עתה, הפודיום היה מוקף במערבולות אור ומהות, מתאבכות אחת עם השניה ויוצרות את המראה המרהיב שראה מעודו. הוא ידע שזה מעיד רק על דבר אחד: במרכז הפודיום החלה יצירתה של אבן-האח.
הוא ניעור, והחל להפעיל את סדרת הטאליסמנים ששלטו בחליפה שלו, מזרים מהות אל הבוכנות ומערכות תמיכת החיים. הוא גמע את המרחק אל הפודיום בשמונה צעדים ארוכים, ניצב אמה אחת בלבד מקצה עמוד האור. היה עליו להסתלק משם, הוא ידע, גם עם החליפה עצם היותו בן תמותה מבטיח שסיכוייו לשרוד יהיו אפסיים, במידה ופרץ מהות תועה ישתחרר ויזרום דרכו. כן, אולי נשמתו תתגלגל והוא יוולד נשגב בגלגולו החדש (או כך לפחות המסדר מקווה שהוא מאמין), אך משימתו טרם הושלמה. תהא איזו משימה שהטילו עליו.
מבטו לא מש ממרכז הפודיום, ולתע יכל להשבע שראה בו נצנוץ. פיסה מוחשית חדשה בין שכבות רעש הבריאה הלא מלוטש. אבן האח. היה זה מראה שלא יכל לשאת. אישוניו התכווצו ודחף חייתי השתלט עליו. צרחות מערכות תמיכת החיים בחליפתו קדחו בראשו, כשיד נשלחה לתוך המערבולת וכמעט נקרעה לגזרים. היה די בכך שחליפתו לא הייתה מהעידן הראשון אלא מתקופת השוגונות, והוא כבר היה גידם. ידו גיששה קדימה בפרצי האנרגיה, שעתה דמו יותר לטייפון קטן מאשר למופע צבעים ססגוני, והוא הטה את שיווי משקלו כך שגופו החל להכנס גם. שפתיו נעו, לא מסוגלות להוציא קול במאמץ שפקד אותו: מהר יותר.
אך הוא לא יכל לנוע מהר יותר. חליפתו מעלה עשן, בשרו נחרך, הוא כשל ארצה. לא מסוגל לגעת באבן האח, לא מסוגל להסתובב. עורו התבקע, והדם הפורץ החוצה הסתחרר מעלה והוסיף פסים דקיקים של ארגמן לכחול שמסביבו. אבל שום דבר לא הכין אותו לקראת מה שעתה ראה בקושי מבעד לשמשת הקסדה המנופצת.
זו הייתה דמות גבוהה. או שמא זו הייתה צללית של דמות? עור כהה דמוי דיו מתחת לבגדים שחורים. שתיים מארבע זרועותיה נחו ברישול על מותניה, בעוד שזרוע שלישית מושטת קדימה וזרוע רביעית שולפת סכין בזלת מנדן קטן ומוסתר. לרגע התמונה קפאה במוחו, כאילו הזמן נעצר. הדמות עשתה חתך עמוק בזרועה המושטת, ודם שחור פרץ מהפצע הפעור, מסתחרר כלפי מעלה במערבולת יחד עם שרוכי הדם הפתלתלים. כך הם עמדו לזמן שנראה כמו נצח.
והדם השחור החל לחלחל אל הבקעים בעורו, ממלא אותם כאילו היה מדובר בפיסות חסרות כלשהן בתצריף אנושי.
העולם חזר למהירותו הרגילה. המערבולת דעכה. הוא קם על רגליו. האדם השחור שמולו חייך. מאחוריו אולי עמד עוד אדם.
"מה היית עושה בלעדי?"
"הייתי ממשיך כהרגלי" השחור ענה. קולו היה עדין במידה מפתיעה. "אבל זהו בהחלט שיפור. האם הוא.."
"בורך על ידי הדרקונים? מצד אחד כן, ומצד אחר לא. החסד שלך בשילוב עם הגיאומנטיקה של המקום גרמו לתופעות כמעט זהות"
"אכן. החסד שלי" האדם השחור חייך. "וכיצד הוא יפדה אותו?"
"הוא ישרת את מטרותינו מעל ומעבר. הפקד אותו בלוקשיי ותן לגורל לעשות את שלו." גל אדיר של הכרה שטף את ההיכל, ומשמעותו הייתה ברורה לחלוטין - האדם השני חייך. "ואם נדייק, 'לעשות את שלה'".
