סוף-סוף סיימתי את הפרק! סליחה על האיחור, מקווה שתאהבו!
פרק עשרים ושבע
הייאוש, העונש והנערה הנמלטת
"מג'יק, אני רוצה שתסביר לי הכל מההתחלה." אמר אורפן לנער; שניהם ישבו אחד ליד השני על המיטה הגדולה. האכזבה של אורפן משולייתו בן השלוש עשרה עדיין בערה בו.
"אני אספר לך הכל, מאסטר." השיב מג'יק בקול נכאים והחל להסביר למכשף את הכל מן ההתחלה, בעיקר על הרגע בו החליט להסתיר את סודה של קיזה על מנת להציל את הזראים – אך גם זו הייתה מחשבה טיפשית מבחינתו. "אני מצטער כל-כך... אני אקבל את העונש המגיע לי." אמר מג'יק בדמעות, לא מעז ליישר את מבטו. אורפן הבין כעת הכל... קיזה לא רצתה להיכנס איתם לכפר שרדום כי זהו המקום בו הוטלה עליה הקללה, אז מדוע היא בכל זאת נכנסה? מג'יק סיפר לו שהמכשפה נענשה על ידי מכשף לבן, אבל גם הוא לא ידע מה הסיבה המדויקת.
'כשהיא תתאושש אני אדרוש ממנה תשובות.' חשב.
"אתה צריך להבין דבר אחד, מג'יק." המכשף הקשיח את מבטו. "קיזה שקרנית, הזראים לא בסכנה, המטרה שלה הייתה לנצל את כוחי על מנת להציל את אדונה ולהפיל את השלטון." בכל פעם שדיבר על שקריה הגוף שלו התחמם. "להפיל את השלטון ולא למען עולם טוב יותר, אלא רק בכדי לנקום, זאת מלחמת אגו ואין לה קשר אל הזראים."
"מאסטר... איך נוכל להיות בטוחים?" שאל מג'יק, אפו עוד מנוזל מהבכי. "אנחנו יכולים לדרוש מקיזה את ההוכחות אם היא באמת רוצה בטובת הזראים."
"לא. אני לא רוצה לדרוש ממנה כלום, אני לא רוצה אותה בחיי, היא משקרת ואני לא מתכוון לסכן אתכם יותר!" קרא אורפן בכעס. "כל מה שביקשתי הוא שיהיה לשניכם חיים טובים, שתחזרו לבית הספר, שתתפתחו במקום טוב יותר כמו ילדים נורמאליים." הוא הביט על פניו הרטובים של מג'יק. "ואני לא מתכוון לחזור בעצמי, לקליאו ולך מגיעים חיים רגילים, שמועות ותיאוריות קונספירציה על סוף העולם והכחדת הזראים לא ימנעו את זה... פעם חשבתי על האפשרות שאולי קיזה דוברת אמת, היום אני יודע שהיא משקרת." המכשף נעמד על רגליו. "היא הוכיחה לי שאי אפשר לסמוך עליה."
"מאסטר, אתה פגוע ואני מבין את זה... אבל מה אם הזראים באמת בסכנה?
חשוב על קליאו!" קרא הנער.
"מג'יק! אני חושב על קליאו, תמיד לפני הכל, והחיים שלה צריכים להמשיך הלאה, אני לא אסחוב אותה ואותך למסע חסר תועלת."
בעת שקיזה עדיין הייתה מחוסרת הכרה, במטבח, גייל וקליאו עבדו על ארוחת הבוקר; חביתיות ירק, הריח הטוב התפזר בכל הבית. בזמן שגייל הכין את החביתיות, קליאו חתכה את הירקות לסלט בחיוך לצידו של גייל.
"אני ממש נהנית להכין אוכל, אבל אורפן ומג'יק אף פעם לא אוהבים את מה שאני מכינה..." טענה הנערה.
"למה לא?" שאל גייל בזמן שהניח חביתה נוספת בצלחת.
"אני לא יודעת, הם בררנים, החביתיות שלי יותר טעימות משלך." אמרה בשחצנות.
גייל גיחך. "אבל איך את יודעת? עוד לא טעמת אותן." אמר בחביבות. "אבל... קליאו, את בת אצולה לא? המשרתים הכינו את האוכל אני מניח." הוסיף.
"אני כן, ואני דרשתי להכין את האוכל כמה פעמים... כי אני אוהבת את זה." היא לפתע קימטה את מצחה. "איך אתה יודע שאני בת אצולה?" שאלה.
"זה היה ברור לי מההתנהגות שלך." הוא הביט עליה. "עם זאת, בעבר התגוררתי בטוטוקנטה ומשפחת אוורלסטינג הם בני האצולה היחידים בעיר הזו." הוסיף.
"הו, אבל אני לא חושבת שאני מכירה אותך... למרות שהקול שלך..." קליאו נראית מבולבלת. "יכול להיות שפעם שמעתי אותך, הריי גרנו באותה העיר." ניסתה להיזכר הנערה.
'אני בטוחה ששמעתי את הקול שלו פעם...'
"זה הגיוני." השיב וכחכך בגרונו. "למרות שיש הרבה קולות זהים."
"תראה גייל! חתכתי את הירקות בצורה יותר ממושלמת, כל מה שאני עושה במטבח יוצא מושלם!" היא חייכה בהתלהבות. "ביום הולדתי השש עשרה לפני פחות מחודשיים, אמא שלי הבטיחה לי לרשום אותי לבית ספר לבישול, למרות שאמרתי לה שאני לא צריכה בית ספר... אבל היא התעקשה, כמובן שהיא דיברה על בית ספר יוקרתי שמתאים למעמד שלי." סיפרה קליאו ברוב חשיבות והגניבה חתיכת מלפפון לפיה.
גייל התמלא כעס מאותו הרגע בו קליאו הזכירה את אימה. "אה... באמת... נחמד מאוד." הגיב גייל לדבריה.
"אני מתגעגעת אל אמא שלי ולאחותי הגדולה, אני תוהה מה הן עושות עכשיו..." אמרה ואז נאחה.
"יש לך אחות גדולה?" שאל גייל בזמן שהניח את החביתה האחרונה על הצלחת מן המחבת.
"כן, קוראים לה מריאבלה, היא בת תשע עשרה, פעם ניסיתי לשדך אותה לאורפן." קליאו צחקה. "אך זה לא יצא לפועל..."
"אני מבין... ואין אבא בתמונה?" שאל לפתע. "אמרת שאת מתגעגעת רק לאימך ולאחותך."
קליאו הביטה עליו במאמץ, כי היה גבוה ממנה בהרבה ונאנחה. "א-אבא שלי... אבא שלי נטש אותנו כשהייתי יותר קטנה." השיבה בקול פגוע.
גייל מילא כוס זכוכית במים ולגם ממנה. "מי אמר לך את זה?"
"אמא שלי אמרה שאבא שלי נטש אותנו ואני כועסת עליו כל-כך... אם יום אחד אראה אותו, אגיד לו שלא אסלח לו לעולם." לאחר משפט זה, מידו של גייל החליקה כוס המים והתנפצה לרסיסים על הרצפה, קליאו נשנקה בבהלה.
"לעזאזל!" קרא גייל והבחין ברגליה היחפות של קליאו.
אורפן ומג'יק יצאו מהחדר למשמע הרעש ורצו לעבר המטבח. "מה נשבר?" שאל מג'יק במהירות.
"קליאו!" קרא המכשף בדאגה, הזכוכיות הקיפו את רגליה של הנערה, היא נראית מבולבלת ומבוהלת כאחד. "אני אשתמש ב-"
"אל דאגה, אני מטפל בזה." גייל תפס בגופה במהירות ומעט באגרסיביות, מעביר אותה אל מחוץ למטבח כשרגליה באוויר; היא הייתה מבולבלת, הכל קרה מהר כל-כך, גייל הרים אותה כה בקלות כאילו הייתה נוצה, היא הייתה קטנת גוף ובנוסף ידיו היו חזקות מאוד, אך האופן בו הרים אותה שלא בעדינות, החשיד את קליאו שאולי גייל כעס או לא היה נינוח. אורפן השתמש בכישוף על מנת להעלים את הזכוכיות שעל הרצפה.
"תודה גייל..." הודתה לו הנערה בזמן שהניח אותה לצד אורפן ומג'יק. גייל הנהן לעברה, משתדל להסתיר את הכעס לאחר השיחה עם קליאו, המסכה על פניו הקלה עליו.
"קליאו, את בסדר? נפצעת?" שאל אותה המכשף בדאגה סורק אותה בעיניו. "למה את יחפה לעזאזל?!" שאל אותה בכעס.
"כי ככה אני רוצה!" התחצפה אליו, מניחה את ידיה על מתניה הצרות.
"קליאו, אני מבקש ממך, אל תעצבני אותי יותר ממה שאני עכשיו." אמר ויצא החוצה אל הגינה בטריקת דלת. לאחר מספר שניות של שקט, קליאו פנתה אל מג'יק שנראה אבוד במחשבותיו.
"אורפן עדיין עצבני בגלל כל מה שקרה עם קיזה, נכון?..." שאלה קליאו את מג'יק. "אני מניחה שדיברתם."
מג'יק הנהן. "המאסטר שינה את דעתו, הוא לא מוכן להמשיך אל קונסטלין." השיב מג'יק בתסכול.
גייל נעמד מול הנערים ורכן מולם. "אני חושב שאתם צריכים לתת לו זמן לעכל את כל מה שקרה עם קיזה." הציע להם. "תספרו לי בינתיים, מה זה קונסטלין? מה הייתה התכנית שלכם?" שאל את הצעירים בסקרנות.
"אנחנו לא יכולים לספר לך את זה." אמר מג'יק. "אלו דברים שאם הם אמתיים, לא כדאי שיידעו מהם יותר מידי אנשים. אנחנו מודים לך שאירחת אותנו בביתך, אבל אנחנו עדיין לא סומכים עלייך, אני מצטער." אמר הנער, נזכר בכל הדברים שגרמו לו לפקפק בגייל; התמונה של משפחת אוורלסטינג שהחביא באחד מספריו, השרשרת, ויותר מכל... גייל ידע מן ההתחלה שקיזה היא זו שתקפה את קליאו ולא אמר דבר על כך, הוא שיחק את עצמו מופתע ועד כה מג'יק לא רצה לדבר איתו על זה, אך למאסטר שלו הוא יהיה חייב לספר.
'אני לא חושב שגייל רוצה לפגוע בנו, אבל הוא ללא ספק מסתיר משהו.' חשב כשהביט עליו בקשיחות.
"זה בסדר, אתם לא חייבים לספר." דיבר אליו גייל.
'המידע הזה חשוב, הילדים האלה יודעים הרבה.' חשב ופנה להביט על קליאו ששלחה לעברו חיוך קטן, הבעתו הפכה לרכה תחת המסכה, הוא נזכר בשיחה שלו עמה במטבח.
'כמה שטפו לילדה הזו את המוח?'
אורפן ישב על האדמה בגינתו של גייל שהייתה דיי מוזנחת, הצמחים כבר הספיקו לנבול. מזג האוויר נרגע לחלוטין ותושבי כפר שרדום שבו לשגרת יומם; מספר אנשים שעברו מול שער ביתו של גייל הצביעו על אורפן בהתלהבות, נזכרים כיצד עזר להציל את הכפר, הם כבר לא הביטו עליו בעוינות. מחשבותיו של המכשף נדדו; הוא הבטיח לקליאו ולמג'יק שהחיים שלהם ישתנו לטובה, הוא לא האמין לקיזה עוד... עבורו היא הייתה לא יותר משקרנית ומניפולטיבית! קליאו ומג'יק לא היו צריכים לחשוב על סיפורי מעשיות יותר ולשוב לחיים נורמטיביים וחסרי דאגות.
'השמדת הזראים? קונסטלין? הכל הבל הבלים.' חשב וגיחך לעצמו בחוסר אמון. 'אני לא מאמין שנפלתי לפח שלה, היא ידעה שיש בליבי נקודה חלשה והיא קליאו היותה זראית ואביו של מג'יק הזראי, וחשבה להשתמש בזה על מנת שאעזור להם.' הוא נאנח ומישש את מצחו.
'ועכשיו הילדים יודעים על השקר שלה ויפחדו שהיא דוברת אמת... הם יפחדו לסכן את משפחותיהם. אני אמשיך להסביר להם ששקרנים נשארים שקרנים, אף אחד לא נמצא בסכנה.'
"אורפני!" קליאו הניחה על ראשו של אורפן צלחת ועליה כריך חביתה. "הכנתי לך כריך, לא רצית לאכול איתנו." הוא ידע שהיא הייתה מאחוריו.
"תורידי את זה מהראש שלי..." אמר ונאנח. "איך הכתפיים שלך?" שאל אותה בדאגה.
"הרבה יותר טוב." ענתה הנערה. "הכל בזכות אורפני!" קראה בילדותיות.
"אני בטוח שנהניתם עם גייל, אולי את מעדיפה אותו על פניי." הוסיף בקשיחות.
קליאו נראית מעט מופתעת. "אני לא אעדיף אף אחד על פנייך!" היא הניחה את הצלחת בין ידיו וחיבקה את ראשו. "אני יודעת שהכעסתי אותך, אני מצטערת..."
"קליאו..." הוא התרכך מיד וחיבק אותה בחזרה. "אני לא ממש רוצה לאכול עכשיו." הוסיף.
הנערה הניחה לראשו. "אני לא אוהבת כשאתה עצוב או כועס, אני מבינה ש... אתה מרגיש נבגד בגלל קיזה על כך שלא אמרה לך על הקללה..." הנערה התיישבה לידו, מתאמצת להסביר את רגשותיה בלי להרגיז אותו, אך היא דיברה מעומק ליבה. "אני רוצה שתהיה שמח... זה ייפגע בך אם תישאר כך." אמרה הנערה בדאגה, עיניה הגדולות והתכולות נצנצו.
'בכל פעם שאורפן עצוב או כועס... אני מרגישה כל-כך רע... ולפעמים אני לא שמה לב שזה באשמתי'.
"אני אהיה בסדר..." אמר המכשף. "אל תדאגי לי ילדונת, אני יודע מה לעשות... חוץ מזה, בזכותך אני מרגיש הרבה יותר טוב." הוא ניסה לחייך לעברה.
'אני צריך להתאמץ שלא להיראות עצוב מולה, אני לא רוצה שהיא תושפע.'
"אבל... בקושי אמרתי משהו אורפני." השיבה קליאו בחוסר הבנה.
'למען האמת רק התחלתי...' חשבה, היא רצתה לשוחח איתו ולנחם אותו עוד.
"רק מלדעת שאת לצידי אני מרגיש יותר טוב." אורפן הניח את ידו על לחיה הסמוקה והעביר בעדינות את אצבעו עליה. "תסמכי עליי, טוב?" לחש לה ברוך. "אעשה הכל כדי שתישארו מוגנים."
קליאו חייכה אליו במתיקות. "אני סומכת עלייך..." השיבה לו. "אבל אתה חייב לאכול!"
אורפן גיחך. "אוקיי-אוקיי, אני אוכל."
לקראת הצהריים, רופא הכפר, דוקטור וארנון, גבר שחור שיער ומשופם, זומן לביתו של גייל בכדי לראות את קיזה שמצבה התדרדר מרגע לרגע. אורפן וגייל צפו על הרופא מן הצד והבחינו בהבעותיו המודאגות בזמן שבדק אותה. וארנון נאנח ונעמד מולם. "האישה הזו סובלת מחבלות רבות מידי, כמעט בלתי אפשרי להציל אותה..." אמר הרופא לשניים בקולו הסמכותי. "החום שלה גבוה מאוד, אני בטוח כי איבריה הפנימיים נפגעו גם הם, רק נס יוכל להציל את האישה."
גייל ואורפן הביטו זה על זה. "לא תוכל לעשות דבר שישפר את מצבה?" שאל גייל בתקווה.
"מרחתי על פצעיה העמוקים משחות שאמורות לשכך את כאביה, אך היא עדיין מחוסרת הכרה, אם ישנה פגיעה מוחית ייתכן ולא תתעורר." השיב. "אני מאוד מצטער."
"אם היינו מביאים אותה בזמן למרפאה היינו יכולים להציל אותה, אבל המרפאה הייתה סגורה בשעה הזו... אציג טענה זו בפני ראש הכפר היום, תמיד יש מקרים חריגים." אמר גייל בקשיחות.
לאחר שהרופא עזב את הבית, אורפן וגייל חשו חסרי אונים כנגד מצבה האנוש של קיזה; כישוף הריפוי בו השתמש אורפן עזר במעט משום שלא נבע מרגש כלפי קיזה, אלא יותר בעקיפין – המכשפה גססה ולא היה דבר שהם יכלו לעשות. לא היה סימן לכך שהיא תתעורר בקרוב.
"תקשיב, גייל, אל תספר את זה לילדים ובייחוד לא לקליאו." אמר לו המכשף. הבשורה על כך שקיזה כנראה לא תשרוד את זה צבטה בליבו של אורפן, אף על פי כל מה שעשתה,
הוא לא רצה שהיא תמות!
"לא התכוונתי לספר להם, הם רק ילדים, מוות של מישהי שהם הכירו לא יעשה להם טוב." אמר גייל ושילב את ידיו. "אבל חייבת להיות דרך להציל אותה."
"חשבת שאני מרים ידיים? אנסה להשתמש בכשפים שונים מלבד כישוף הריפוי, לדוגמה יש כישוף חום בשם
אפרייזר, כישוף העוררות." גייל קימט את מצחו. "בדרך כלל הכישוף הזה גורם לאדם עייף להיות ערני יותר, אולי הוא יוכל להחזיר את קיזה להכרה. לפחות." הסביר לו.
'הבטחתי לקליאו שאציל את קיזה, אני אעשה הכל כדי לקיים את הבטחתי.' חשב בנחישות.
"אם כך, מכשף, כדאי שננסה את זה." אמר גייל לאורפן.
'אם המכשפה הזו תמות אני אכשל במשימה שלי להפיל את דאברה.' חשב.
'עוד לא סגרתי איתה חשבון על כך שקליאו נפגעה בגלל התכנית המזורגגת שלה. אני לא אתן לזה יד יותר!'
נערה צעירה, חיוורת וכחושה אשר שכבה על חול המדבר בכניסה לכפר שרדום תפסה את תשומת ליבם של אנשים רבים מן הכפר, הם יכלו לראות אותה מבעד למעטפת ההגנה הבלתי נראית שמקיפה את שרדום, אך היא לא ראתה אותם, הם ידעו את הכלל – הם יכלו לראות את מה שקורה מחוץ לכפר אבל לא ההפך; הנערה נראית חולנית מאוד, הרזון שלה היה קיצוני וניתן היה לנחש כי לא הכניסה דבר לפה במשך ימים. שיערה השחור והקצר עד כתפיה היה פרוע ומלוכלך, בגדיה הזולים והקרועים היו בלויים, היא רעדה והשתעלה.
"תראו את הילדה המסכנה הזאת, מה קרה לה?" שאלה אחת הנשים המבוגרות בקהל, היא הביטה בתדהמה על הנערה יחד עם עשרות הסקרנים האחרים, מרימה על ידיה את תינוקה הצווחני.
"אנחנו לא יכולים להשאיר אותה שם... כדאי שנודיע לשומר הכפר או לראש הכפר." דיבר אחד הגברים הצעירים בנחישות.
"היכן ההורים שלה?" שאלה אישה אחרת ברחמים.
"
מה קורה פה?!" קרא ראש הכפר כשהבחין בהתקהלות הגדולה מול שער הכפר. הוא פילס את דרכו בין ההמון, כמה מן האנשים פינו את דרכו בהתנצלות, אך הוא נאלץ לדחוף בחוסר סבלנות את אלו שלא שמו לב כי נכח במקום.
לבסוף הוא נעמד מול השער, קרוב אליו יותר מכולם, מבחין בנערה החולה; היה זה מחזה נדיר, שכן תושבי הכפר לא ראו אף אדם מלבד אלו שגרו איתם במשך שנים. המדבר היה שומם, בואם של אורפן והנערים לא היה המחזה הנדיר היחיד שהתרחש בכפר לאחרונה.
"מי הילדה הזאת?..." שאל בראדון בבלבול.
'היא שוכבת בדיוק מול השער... והיא כנראה לא יודעת את זה.' ניחש.
"אדוני ראש הכפר, צריך לעזור לילדה האומללה הזאת!" קראה אחת הנשים, עיניה החומות איימו לדמוע.
"אל תעשה את זה אדוני, לא מזמן הכנסנו טלפיים שחורים אל הכפר!" קרא גבר אחר בקולו המחוספס.
"
שקט!" צעק בראדון. "יש לנו מכשף טוב בכפר שהציל אותנו מציפורניי טלפיים שחורים, הוא יוכל לדעת בקלות אם מדובר במלכודת! הכניסו אותה וקחו אותה מיד לבית החולים!" פקד ראש הכפר על אנשיו.
כישוף העוררות ושאר הכשפים שניסה אורפן לא השפיעו כלל על קיזה, אורפן בעט בספה בעצבים, גייל מישש את מצחו בתסכול. "לעזאזל..."
"אז מה הרופא אמר?" קליאו יצאה מהחדר ורצה לכיוונם של אורפן וגייל עם תקווה בעיניה התכולות. מג'יק הלך אחריה ונעמד לידה, הבעת פניו עדיין משדרת עצבות בעקבות מה שקרה, הוא השתדל שלא להביט על עיניו של אורפן, המאסטר שלו.
"קיזה תתעורר בקרוב, אל תדאגי, בסדר?" שיקר אורפן לנערה; מבחינתו היה זה שקר לבן, הוא ידע שקליאו תתקשה לקבל את העובדה שקיזה עדיין גוססת ושסיכויי ההחלמה שלה כמעט אפסיים... לעומת מג'יק, קליאו הייתה פחות בוגרת, נפשה תיפגע מזה. השאלה מה הוא יעשה כשקיזה...
'לא, אמשיך לעשות מה שאוכל בשביל להציל אותה, אני לא אחד שמוותר, חייבת להיות דרך.'
"באמת? נהדר!" קראה קליאו בהתרגשות. "ידעתי שתצליח אורפני, אין משהו שאתה לא יכול לעשות!" היא קפצה עליו בחיבוק בהבעה מלאת הערצה. גייל הסיט את מבטו ונאנח בכבדות.
"קליאו..." אורפן ליטף את ראשה הבלונדיני, אבל הוא לא השתתף בשמחתה משום שידע את האמת. מג'יק חש כי אורפן וגייל מסתירים משהו, הוא לא היה תמים בדומה לקליאו והוא ידע שאורפן שיקר לה.
"מאסטר, אני צריך לדבר איתך." פצה את פיו מג'יק.
אורפן הניח לגופה של קליאו; הוא ידע מה מג'יק הולך להגיד, הוא עדיין התקשה להתרכך כלפי הנער לאחר האכזבה הגדולה ממנו, אבל הוא לא רצה שמג'יק יהיה עצוב, הוא אהב אותו מאוד.
'אני לא אשנה את ההחלטה שלי, אבל אני לא אוהב לראות אותו מדוכא... זאת לא הייתה המטרה שלי, מג'יק...' אורפן הסתכל עליו, מג'יק עדיין השפיל את מבטו מולו וזה הציק לו.
לפתע קליאו תפסה בזרועו הגדולה של גייל. "בוא איתי לגינה, ראיתי משהו מעניין שם ואני רוצה שתגיד לי מה זה!" קראה הנערה, מתאמצת למשוך את גייל לכיוון הדלת ללא הצלחה.
"בסדר ילדונת, תראי לי." השיב לה גייל ואחז בידה, הוא חייך תחת המסכה.
כמובן שאורפן לא אהב את זה שקליאו חיבבה את גייל, הוא אפילו לא ידע להצביע על הסיבה... אבל השתדל בפעם הזאת לעצור בעד עצמו, הוא העדיף שקליאו לא תהיה בסביבה כשהוא מדבר עם מג'יק.
לאחר שגייל וקליאו יצאו החוצה, אורפן נאנח ורכן מעט מול הנער. "מג'יק, הנושא סגור, החלטתי מה שהחלטתי, אבל אני לא רוצה שתיקח את זה קשה." דיבר אליו המכשף.
"מאסטר... למה אתה לא מעניש אותי?" שאל מג'יק ישירות וחזר להביט על עיניו החומות של אורפן. "
מגיע לי עונש!" הוא צעק לפתע ופרץ בבכי. "אני לא איזה ילד שהולך איתך רק כי הוא רוצה, אני השוליה שלך, אני השוליה של קרלנסלו האגדי!"
"מג'יק..." אורפן היה מעט בהלם מההתפרצות של הנער. "אני לא מעניש, זאת לא הפעם הראשונה שאתה עושה טעויות ומעולם לא הענשתי אותך, מספיקה לי החרטה שלך." השיב לו אורפן. "תפסיק לבכות!"
"אני רוצה שתעניש אותי..." מג'יק נשף באפו הרטוב מהבכי. "כמו שכל מכשף מעניש את השוליה שלו לאחר שהוא בוגד במאסטר שלו... שיקרתי לך! זה אף פעם לא קרה! אני חייב להיענש." מג'יק נפל על ברכיו, אורפן הביט עליו בחוסר אמון מוחלט.
'מה יש לו?!' המכשף מיהר להעמיד את מג'יק בחזרה. "השתגעת?!" הוא טלטל את הנער. "מג'יק, תתעשת, אתה לא רק השוליה שלי, אתה הרבה יותר יקר לי, אני לעולם לא אעניש אותך, אתה מבין?!" התנהגותו של מג'יק הדאיגה את אורפן, ליבו כאב כשראה אותו כך, מה מג'יק מצפה ממנו לעשות? להכות אותו?
"מאסטר-"
אורפן הצמיד את מג'יק לגופו וחיבק אותו בחוזקה. "שלא תעז לבקש ממני להעניש אותך... מג'יק, אני סלחתי לך, אני בטוח שלא תחזור על זה... קליאו מוגנת, נתקדם הלאה." דיבר אליו אורפן ברכות וליטף את גבו.
דמעותיו של מג'יק הרטיבו את בגדיו של אורפן. "אני מבטיח לך מאסטר, אני לעולם לא אשקר לך שוב." אמר הנער בקול רועד.
"אני יודע... תירגע." לחש לו אורפן.
'כל מה שאני רוצה זה שהם יהיו שמחים... ואם אחד מהם יהיה עצוב באשמתי, אני לא אסלח לעצמי...' חשב המכשף בזמן שחיבק את הנער.
"אני מבין, ומה רצית להראות לי?" שאל גייל את קליאו בבלבול; עברו מספר דקות מאז שהשניים יצאו לגינה וקליאו המשיכה לפטפט בלי להגיע לנקודה.
'בשביל נערה כל-כך קטנה היא דברנית לא קטנה בכלל.' חשב גייל כשהוא מביט מטה על קליאו; היא התעלמה משאלתו והסבירה לו על חברתה ויולט מבית הספר ועל כמה שהבית שלה היה קטן לעומת אחוזת אוורלסטינג ולאחר מכן המשיכה לספר על משולש האהבה.
"היא באמת התאהבה באותו נער שהתאהב בי, אתה מבין?" קליאו צחקקה לעצמה. "אני חושבת שסיימתי עכשיו." אמרה ונשמה עמוק, מכניסה המון אוויר לריאותיה, היא דיברה כה הרבה עד ששכחה לנשום.
"נשמע שנהנית בטוטוקנטה, אהבת את בית הספר." גייל רכן מולה, הוא רצה להניח את ידו על ראשה אבל היסס.
"לא אהבתי ללמוד, אבל אהבתי להיות עם החברים... אתה מבין, מג'יק היה בודד, לא היו לו חברים, לפעמים דיברתי איתו כי ריחמתי עליו... אבל לי כן היו הרבה חברים ולפעמים אני מתגעגעת אל זה." אמרה לו. "סליחה שדיברתי יותר מידי, למעשה רציתי לבקש ממך משהו חשוב, אבל לא רציתי לבקש מיד... אני אוהבת לדבר איתך."
"זה בסדר... גם אני אוהב לדבר איתך, את ואורפן כל-כך קרובים ומעולם לא סיפרת לו את כל זה?" שאל אותה גייל.
"אורפן... אני לא חושבת שלאורפן יש סבלנות כמו שלך יש." השיבה קליאו. "מאז שדיברנו במטבח, אני נהנית לדבר איתך, אפילו שאתה בקושי מדבר, אני זו שיותר מדברת..."היא גיחכה.
גייל צבט את לחיה הסמוקה בחיבה. "את יכולה להמשיך לספר לי את כל מה שאת רוצה, את ילדה מאוד נבונה." החמיא לה.
"אני לא ילדה, אני כבר אישה..." אמרה לו כשהיא מנפחת את לחייה בילדותיות.
'כן... ממש...' חשב לעצמו.
"רציתי שתראה לי את הפנים שלך, רק לי! אני אשמור את זה בסוד." אמרה לפתע בחיוך שובב.
"אני... לא יכול." ענה לה.
"בבקשה!" היא תפסה במסכה שלו במטרה להוריד אותה, אבל הוא מיהר לעמוד על רגליו, הנערה העקשנית כבר לא יכלה להגיע לפניו.
"אמרתי שאני לא יכול, קליאו. לא עכשיו." קולו נשמע קשוח יותר.
"ב-בסדר..." השיבה באכזבה.
'מעניין מה הוא מסתיר, מדוע הוא צריך את המסכה הזאת?' שאלה את עצמה.
לפתע נשמעה צרחה איומה של אישה, גייל מתוך אינסטינקט של הגנה הצמיד את קליאו המבוהלת אליו, היא נאנקה בפחד.
אורפן ומג'יק יצאו החוצה במהירות למשמע הצרחה.
"ההילה הזאת..." המכשף זיהה מיד הילה רעה בסביבתם, הוא תפס בידה של קליאו ומשך אותה אליו, לוקח אותה מגייל. "קליאו ומג'יק, כנסו פנימה ומהר!" אמר להם, השניים עשו כדבריו ונכנסו אל הבית.
"מאיזה כיוון הגיעה הצרחה?" שאל גייל. "משהו לא טוב עובר על הכפר שלנו..."
"שומר הכפר! שומר הכפר!" אחד התושבים רץ לכיוון ביתו של גייל נסער מתמיד, הוא הזיע והיה חיוור כסיד. גייל מיהר אליו לפני שנכנס בשער גינתו, אורפן הביט עליהם מאחור, מנסה עדיין לפענח את ההילה הזו; היא הייתה מסוכנת אבל היה בה משהו לא שלם, כוונה רעה אך לא לחלוטין.
"שומר הכפר... הצילו! לקחנו נערה חולה אל בית החולים, היא נמלטה ותוך כדי פצעה כמה רופאים ואחיות! היא מסוכנת!" הגבר מירר בבכי, שיערו השחור והארוך היה פרוע. "אמרתי לראש הכפר שזה לא רעיון טוב... אבל הוא טען שהמכשף הזה יוכל לעזור לנו! זה כבר מאוחר מידי!" הגבר הצביע לכיוונו של אורפן. גייל הסתובב והביט על המכשף שנראה מבולבל, הוא קימט את מצחו. מדבריו של האדם הנסער, הצליחו להבין השניים כי יש נערה מסוכנת שמסתובבת בכפר לאחר שהצליחה לעבוד על המצפון של התושבים שהכניסו אותה, מהי המטרה שלה?
"קיזה... קיזה... בקרוב אנחנו ניפגש."
המכשפה עוד לא חזרה להכרה, אך בחלומה יכלה לשמוע מישהו הקורא בשמה, קולו היה מוכר, קול חמים ונעים, היא רצתה להיזכר מי זה, אך הכל היה מעורפל.
***
אז מי זו הנערה הזו? האם יש לכם ניחושים?