נכון מאוד, אתה מנתח את הספר יותר טוב ממני... לואיס מגיע בשל משהו שתדעו אחר כך, כרגע אנחנו עדיין בהתחלה.
סיפור עליית המורדים
- מחבר/ת הנושא Falcongirl2020
- תאריך התחלה
תמונת אנימה חמודה של אורפן, קליאו ומג'יק (להמחשה)
פרק הבא יפורסם כנראה בשבוע הבא.
פרק הבא יפורסם כנראה בשבוע הבא.
היי לכולם! אני קצת מאחרת בפרסום הפרק הבא, אל תדאגו לא שכחתי אני עדיין כותבת... נתראה!
בטח ציפיתם לראות פה פרק חדש... אבל אני עדיין כותבת אותו, אני דיי עסוקה לאחרונה, אני מאמינה שבשבוע הבא אני אפרסם אותו.
סוף-סוף סיימתי את הפרק! סליחה על האיחור, מקווה שתאהבו!
"מג'יק, אני רוצה שתסביר לי הכל מההתחלה." אמר אורפן לנער; שניהם ישבו אחד ליד השני על המיטה הגדולה. האכזבה של אורפן משולייתו בן השלוש עשרה עדיין בערה בו.
"אני אספר לך הכל, מאסטר." השיב מג'יק בקול נכאים והחל להסביר למכשף את הכל מן ההתחלה, בעיקר על הרגע בו החליט להסתיר את סודה של קיזה על מנת להציל את הזראים – אך גם זו הייתה מחשבה טיפשית מבחינתו. "אני מצטער כל-כך... אני אקבל את העונש המגיע לי." אמר מג'יק בדמעות, לא מעז ליישר את מבטו. אורפן הבין כעת הכל... קיזה לא רצתה להיכנס איתם לכפר שרדום כי זהו המקום בו הוטלה עליה הקללה, אז מדוע היא בכל זאת נכנסה? מג'יק סיפר לו שהמכשפה נענשה על ידי מכשף לבן, אבל גם הוא לא ידע מה הסיבה המדויקת. 'כשהיא תתאושש אני אדרוש ממנה תשובות.' חשב.
"אתה צריך להבין דבר אחד, מג'יק." המכשף הקשיח את מבטו. "קיזה שקרנית, הזראים לא בסכנה, המטרה שלה הייתה לנצל את כוחי על מנת להציל את אדונה ולהפיל את השלטון." בכל פעם שדיבר על שקריה הגוף שלו התחמם. "להפיל את השלטון ולא למען עולם טוב יותר, אלא רק בכדי לנקום, זאת מלחמת אגו ואין לה קשר אל הזראים."
"מאסטר... איך נוכל להיות בטוחים?" שאל מג'יק, אפו עוד מנוזל מהבכי. "אנחנו יכולים לדרוש מקיזה את ההוכחות אם היא באמת רוצה בטובת הזראים."
"לא. אני לא רוצה לדרוש ממנה כלום, אני לא רוצה אותה בחיי, היא משקרת ואני לא מתכוון לסכן אתכם יותר!" קרא אורפן בכעס. "כל מה שביקשתי הוא שיהיה לשניכם חיים טובים, שתחזרו לבית הספר, שתתפתחו במקום טוב יותר כמו ילדים נורמאליים." הוא הביט על פניו הרטובים של מג'יק. "ואני לא מתכוון לחזור בעצמי, לקליאו ולך מגיעים חיים רגילים, שמועות ותיאוריות קונספירציה על סוף העולם והכחדת הזראים לא ימנעו את זה... פעם חשבתי על האפשרות שאולי קיזה דוברת אמת, היום אני יודע שהיא משקרת." המכשף נעמד על רגליו. "היא הוכיחה לי שאי אפשר לסמוך עליה."
"מאסטר, אתה פגוע ואני מבין את זה... אבל מה אם הזראים באמת בסכנה? חשוב על קליאו!" קרא הנער.
"מג'יק! אני חושב על קליאו, תמיד לפני הכל, והחיים שלה צריכים להמשיך הלאה, אני לא אסחוב אותה ואותך למסע חסר תועלת."
בעת שקיזה עדיין הייתה מחוסרת הכרה, במטבח, גייל וקליאו עבדו על ארוחת הבוקר; חביתיות ירק, הריח הטוב התפזר בכל הבית. בזמן שגייל הכין את החביתיות, קליאו חתכה את הירקות לסלט בחיוך לצידו של גייל.
"אני ממש נהנית להכין אוכל, אבל אורפן ומג'יק אף פעם לא אוהבים את מה שאני מכינה..." טענה הנערה.
"למה לא?" שאל גייל בזמן שהניח חביתה נוספת בצלחת.
"אני לא יודעת, הם בררנים, החביתיות שלי יותר טעימות משלך." אמרה בשחצנות.
גייל גיחך. "אבל איך את יודעת? עוד לא טעמת אותן." אמר בחביבות. "אבל... קליאו, את בת אצולה לא? המשרתים הכינו את האוכל אני מניח." הוסיף.
"אני כן, ואני דרשתי להכין את האוכל כמה פעמים... כי אני אוהבת את זה." היא לפתע קימטה את מצחה. "איך אתה יודע שאני בת אצולה?" שאלה.
"זה היה ברור לי מההתנהגות שלך." הוא הביט עליה. "עם זאת, בעבר התגוררתי בטוטוקנטה ומשפחת אוורלסטינג הם בני האצולה היחידים בעיר הזו." הוסיף.
"הו, אבל אני לא חושבת שאני מכירה אותך... למרות שהקול שלך..." קליאו נראית מבולבלת. "יכול להיות שפעם שמעתי אותך, הריי גרנו באותה העיר." ניסתה להיזכר הנערה. 'אני בטוחה ששמעתי את הקול שלו פעם...'
"זה הגיוני." השיב וכחכך בגרונו. "למרות שיש הרבה קולות זהים."
"תראה גייל! חתכתי את הירקות בצורה יותר ממושלמת, כל מה שאני עושה במטבח יוצא מושלם!" היא חייכה בהתלהבות. "ביום הולדתי השש עשרה לפני פחות מחודשיים, אמא שלי הבטיחה לי לרשום אותי לבית ספר לבישול, למרות שאמרתי לה שאני לא צריכה בית ספר... אבל היא התעקשה, כמובן שהיא דיברה על בית ספר יוקרתי שמתאים למעמד שלי." סיפרה קליאו ברוב חשיבות והגניבה חתיכת מלפפון לפיה.
גייל התמלא כעס מאותו הרגע בו קליאו הזכירה את אימה. "אה... באמת... נחמד מאוד." הגיב גייל לדבריה.
"אני מתגעגעת אל אמא שלי ולאחותי הגדולה, אני תוהה מה הן עושות עכשיו..." אמרה ואז נאחה.
"יש לך אחות גדולה?" שאל גייל בזמן שהניח את החביתה האחרונה על הצלחת מן המחבת.
"כן, קוראים לה מריאבלה, היא בת תשע עשרה, פעם ניסיתי לשדך אותה לאורפן." קליאו צחקה. "אך זה לא יצא לפועל..."
"אני מבין... ואין אבא בתמונה?" שאל לפתע. "אמרת שאת מתגעגעת רק לאימך ולאחותך."
קליאו הביטה עליו במאמץ, כי היה גבוה ממנה בהרבה ונאנחה. "א-אבא שלי... אבא שלי נטש אותנו כשהייתי יותר קטנה." השיבה בקול פגוע.
גייל מילא כוס זכוכית במים ולגם ממנה. "מי אמר לך את זה?"
"אמא שלי אמרה שאבא שלי נטש אותנו ואני כועסת עליו כל-כך... אם יום אחד אראה אותו, אגיד לו שלא אסלח לו לעולם." לאחר משפט זה, מידו של גייל החליקה כוס המים והתנפצה לרסיסים על הרצפה, קליאו נשנקה בבהלה.
"לעזאזל!" קרא גייל והבחין ברגליה היחפות של קליאו.
אורפן ומג'יק יצאו מהחדר למשמע הרעש ורצו לעבר המטבח. "מה נשבר?" שאל מג'יק במהירות.
"קליאו!" קרא המכשף בדאגה, הזכוכיות הקיפו את רגליה של הנערה, היא נראית מבולבלת ומבוהלת כאחד. "אני אשתמש ב-"
"אל דאגה, אני מטפל בזה." גייל תפס בגופה במהירות ומעט באגרסיביות, מעביר אותה אל מחוץ למטבח כשרגליה באוויר; היא הייתה מבולבלת, הכל קרה מהר כל-כך, גייל הרים אותה כה בקלות כאילו הייתה נוצה, היא הייתה קטנת גוף ובנוסף ידיו היו חזקות מאוד, אך האופן בו הרים אותה שלא בעדינות, החשיד את קליאו שאולי גייל כעס או לא היה נינוח. אורפן השתמש בכישוף על מנת להעלים את הזכוכיות שעל הרצפה.
"תודה גייל..." הודתה לו הנערה בזמן שהניח אותה לצד אורפן ומג'יק. גייל הנהן לעברה, משתדל להסתיר את הכעס לאחר השיחה עם קליאו, המסכה על פניו הקלה עליו.
"קליאו, את בסדר? נפצעת?" שאל אותה המכשף בדאגה סורק אותה בעיניו. "למה את יחפה לעזאזל?!" שאל אותה בכעס.
"כי ככה אני רוצה!" התחצפה אליו, מניחה את ידיה על מתניה הצרות.
"קליאו, אני מבקש ממך, אל תעצבני אותי יותר ממה שאני עכשיו." אמר ויצא החוצה אל הגינה בטריקת דלת. לאחר מספר שניות של שקט, קליאו פנתה אל מג'יק שנראה אבוד במחשבותיו.
"אורפן עדיין עצבני בגלל כל מה שקרה עם קיזה, נכון?..." שאלה קליאו את מג'יק. "אני מניחה שדיברתם."
מג'יק הנהן. "המאסטר שינה את דעתו, הוא לא מוכן להמשיך אל קונסטלין." השיב מג'יק בתסכול.
גייל נעמד מול הנערים ורכן מולם. "אני חושב שאתם צריכים לתת לו זמן לעכל את כל מה שקרה עם קיזה." הציע להם. "תספרו לי בינתיים, מה זה קונסטלין? מה הייתה התכנית שלכם?" שאל את הצעירים בסקרנות.
"אנחנו לא יכולים לספר לך את זה." אמר מג'יק. "אלו דברים שאם הם אמתיים, לא כדאי שיידעו מהם יותר מידי אנשים. אנחנו מודים לך שאירחת אותנו בביתך, אבל אנחנו עדיין לא סומכים עלייך, אני מצטער." אמר הנער, נזכר בכל הדברים שגרמו לו לפקפק בגייל; התמונה של משפחת אוורלסטינג שהחביא באחד מספריו, השרשרת, ויותר מכל... גייל ידע מן ההתחלה שקיזה היא זו שתקפה את קליאו ולא אמר דבר על כך, הוא שיחק את עצמו מופתע ועד כה מג'יק לא רצה לדבר איתו על זה, אך למאסטר שלו הוא יהיה חייב לספר. 'אני לא חושב שגייל רוצה לפגוע בנו, אבל הוא ללא ספק מסתיר משהו.' חשב כשהביט עליו בקשיחות.
"זה בסדר, אתם לא חייבים לספר." דיבר אליו גייל. 'המידע הזה חשוב, הילדים האלה יודעים הרבה.' חשב ופנה להביט על קליאו ששלחה לעברו חיוך קטן, הבעתו הפכה לרכה תחת המסכה, הוא נזכר בשיחה שלו עמה במטבח. 'כמה שטפו לילדה הזו את המוח?'
אורפן ישב על האדמה בגינתו של גייל שהייתה דיי מוזנחת, הצמחים כבר הספיקו לנבול. מזג האוויר נרגע לחלוטין ותושבי כפר שרדום שבו לשגרת יומם; מספר אנשים שעברו מול שער ביתו של גייל הצביעו על אורפן בהתלהבות, נזכרים כיצד עזר להציל את הכפר, הם כבר לא הביטו עליו בעוינות. מחשבותיו של המכשף נדדו; הוא הבטיח לקליאו ולמג'יק שהחיים שלהם ישתנו לטובה, הוא לא האמין לקיזה עוד... עבורו היא הייתה לא יותר משקרנית ומניפולטיבית! קליאו ומג'יק לא היו צריכים לחשוב על סיפורי מעשיות יותר ולשוב לחיים נורמטיביים וחסרי דאגות. 'השמדת הזראים? קונסטלין? הכל הבל הבלים.' חשב וגיחך לעצמו בחוסר אמון. 'אני לא מאמין שנפלתי לפח שלה, היא ידעה שיש בליבי נקודה חלשה והיא קליאו היותה זראית ואביו של מג'יק הזראי, וחשבה להשתמש בזה על מנת שאעזור להם.' הוא נאנח ומישש את מצחו. 'ועכשיו הילדים יודעים על השקר שלה ויפחדו שהיא דוברת אמת... הם יפחדו לסכן את משפחותיהם. אני אמשיך להסביר להם ששקרנים נשארים שקרנים, אף אחד לא נמצא בסכנה.'
"אורפני!" קליאו הניחה על ראשו של אורפן צלחת ועליה כריך חביתה. "הכנתי לך כריך, לא רצית לאכול איתנו." הוא ידע שהיא הייתה מאחוריו.
"תורידי את זה מהראש שלי..." אמר ונאנח. "איך הכתפיים שלך?" שאל אותה בדאגה.
"הרבה יותר טוב." ענתה הנערה. "הכל בזכות אורפני!" קראה בילדותיות.
"אני בטוח שנהניתם עם גייל, אולי את מעדיפה אותו על פניי." הוסיף בקשיחות.
קליאו נראית מעט מופתעת. "אני לא אעדיף אף אחד על פנייך!" היא הניחה את הצלחת בין ידיו וחיבקה את ראשו. "אני יודעת שהכעסתי אותך, אני מצטערת..."
"קליאו..." הוא התרכך מיד וחיבק אותה בחזרה. "אני לא ממש רוצה לאכול עכשיו." הוסיף.
הנערה הניחה לראשו. "אני לא אוהבת כשאתה עצוב או כועס, אני מבינה ש... אתה מרגיש נבגד בגלל קיזה על כך שלא אמרה לך על הקללה..." הנערה התיישבה לידו, מתאמצת להסביר את רגשותיה בלי להרגיז אותו, אך היא דיברה מעומק ליבה. "אני רוצה שתהיה שמח... זה ייפגע בך אם תישאר כך." אמרה הנערה בדאגה, עיניה הגדולות והתכולות נצנצו. 'בכל פעם שאורפן עצוב או כועס... אני מרגישה כל-כך רע... ולפעמים אני לא שמה לב שזה באשמתי'.
"אני אהיה בסדר..." אמר המכשף. "אל תדאגי לי ילדונת, אני יודע מה לעשות... חוץ מזה, בזכותך אני מרגיש הרבה יותר טוב." הוא ניסה לחייך לעברה. 'אני צריך להתאמץ שלא להיראות עצוב מולה, אני לא רוצה שהיא תושפע.'
"אבל... בקושי אמרתי משהו אורפני." השיבה קליאו בחוסר הבנה. 'למען האמת רק התחלתי...' חשבה, היא רצתה לשוחח איתו ולנחם אותו עוד.
"רק מלדעת שאת לצידי אני מרגיש יותר טוב." אורפן הניח את ידו על לחיה הסמוקה והעביר בעדינות את אצבעו עליה. "תסמכי עליי, טוב?" לחש לה ברוך. "אעשה הכל כדי שתישארו מוגנים."
קליאו חייכה אליו במתיקות. "אני סומכת עלייך..." השיבה לו. "אבל אתה חייב לאכול!"
אורפן גיחך. "אוקיי-אוקיי, אני אוכל."
לקראת הצהריים, רופא הכפר, דוקטור וארנון, גבר שחור שיער ומשופם, זומן לביתו של גייל בכדי לראות את קיזה שמצבה התדרדר מרגע לרגע. אורפן וגייל צפו על הרופא מן הצד והבחינו בהבעותיו המודאגות בזמן שבדק אותה. וארנון נאנח ונעמד מולם. "האישה הזו סובלת מחבלות רבות מידי, כמעט בלתי אפשרי להציל אותה..." אמר הרופא לשניים בקולו הסמכותי. "החום שלה גבוה מאוד, אני בטוח כי איבריה הפנימיים נפגעו גם הם, רק נס יוכל להציל את האישה."
גייל ואורפן הביטו זה על זה. "לא תוכל לעשות דבר שישפר את מצבה?" שאל גייל בתקווה.
"מרחתי על פצעיה העמוקים משחות שאמורות לשכך את כאביה, אך היא עדיין מחוסרת הכרה, אם ישנה פגיעה מוחית ייתכן ולא תתעורר." השיב. "אני מאוד מצטער."
"אם היינו מביאים אותה בזמן למרפאה היינו יכולים להציל אותה, אבל המרפאה הייתה סגורה בשעה הזו... אציג טענה זו בפני ראש הכפר היום, תמיד יש מקרים חריגים." אמר גייל בקשיחות.
לאחר שהרופא עזב את הבית, אורפן וגייל חשו חסרי אונים כנגד מצבה האנוש של קיזה; כישוף הריפוי בו השתמש אורפן עזר במעט משום שלא נבע מרגש כלפי קיזה, אלא יותר בעקיפין – המכשפה גססה ולא היה דבר שהם יכלו לעשות. לא היה סימן לכך שהיא תתעורר בקרוב.
"תקשיב, גייל, אל תספר את זה לילדים ובייחוד לא לקליאו." אמר לו המכשף. הבשורה על כך שקיזה כנראה לא תשרוד את זה צבטה בליבו של אורפן, אף על פי כל מה שעשתה, הוא לא רצה שהיא תמות!
"לא התכוונתי לספר להם, הם רק ילדים, מוות של מישהי שהם הכירו לא יעשה להם טוב." אמר גייל ושילב את ידיו. "אבל חייבת להיות דרך להציל אותה."
"חשבת שאני מרים ידיים? אנסה להשתמש בכשפים שונים מלבד כישוף הריפוי, לדוגמה יש כישוף חום בשם אפרייזר, כישוף העוררות." גייל קימט את מצחו. "בדרך כלל הכישוף הזה גורם לאדם עייף להיות ערני יותר, אולי הוא יוכל להחזיר את קיזה להכרה. לפחות." הסביר לו. 'הבטחתי לקליאו שאציל את קיזה, אני אעשה הכל כדי לקיים את הבטחתי.' חשב בנחישות.
"אם כך, מכשף, כדאי שננסה את זה." אמר גייל לאורפן. 'אם המכשפה הזו תמות אני אכשל במשימה שלי להפיל את דאברה.' חשב. 'עוד לא סגרתי איתה חשבון על כך שקליאו נפגעה בגלל התכנית המזורגגת שלה. אני לא אתן לזה יד יותר!'
נערה צעירה, חיוורת וכחושה אשר שכבה על חול המדבר בכניסה לכפר שרדום תפסה את תשומת ליבם של אנשים רבים מן הכפר, הם יכלו לראות אותה מבעד למעטפת ההגנה הבלתי נראית שמקיפה את שרדום, אך היא לא ראתה אותם, הם ידעו את הכלל – הם יכלו לראות את מה שקורה מחוץ לכפר אבל לא ההפך; הנערה נראית חולנית מאוד, הרזון שלה היה קיצוני וניתן היה לנחש כי לא הכניסה דבר לפה במשך ימים. שיערה השחור והקצר עד כתפיה היה פרוע ומלוכלך, בגדיה הזולים והקרועים היו בלויים, היא רעדה והשתעלה.
"תראו את הילדה המסכנה הזאת, מה קרה לה?" שאלה אחת הנשים המבוגרות בקהל, היא הביטה בתדהמה על הנערה יחד עם עשרות הסקרנים האחרים, מרימה על ידיה את תינוקה הצווחני.
"אנחנו לא יכולים להשאיר אותה שם... כדאי שנודיע לשומר הכפר או לראש הכפר." דיבר אחד הגברים הצעירים בנחישות.
"היכן ההורים שלה?" שאלה אישה אחרת ברחמים.
"מה קורה פה?!" קרא ראש הכפר כשהבחין בהתקהלות הגדולה מול שער הכפר. הוא פילס את דרכו בין ההמון, כמה מן האנשים פינו את דרכו בהתנצלות, אך הוא נאלץ לדחוף בחוסר סבלנות את אלו שלא שמו לב כי נכח במקום.
לבסוף הוא נעמד מול השער, קרוב אליו יותר מכולם, מבחין בנערה החולה; היה זה מחזה נדיר, שכן תושבי הכפר לא ראו אף אדם מלבד אלו שגרו איתם במשך שנים. המדבר היה שומם, בואם של אורפן והנערים לא היה המחזה הנדיר היחיד שהתרחש בכפר לאחרונה.
"מי הילדה הזאת?..." שאל בראדון בבלבול. 'היא שוכבת בדיוק מול השער... והיא כנראה לא יודעת את זה.' ניחש.
"אדוני ראש הכפר, צריך לעזור לילדה האומללה הזאת!" קראה אחת הנשים, עיניה החומות איימו לדמוע.
"אל תעשה את זה אדוני, לא מזמן הכנסנו טלפיים שחורים אל הכפר!" קרא גבר אחר בקולו המחוספס.
"שקט!" צעק בראדון. "יש לנו מכשף טוב בכפר שהציל אותנו מציפורניי טלפיים שחורים, הוא יוכל לדעת בקלות אם מדובר במלכודת! הכניסו אותה וקחו אותה מיד לבית החולים!" פקד ראש הכפר על אנשיו.
כישוף העוררות ושאר הכשפים שניסה אורפן לא השפיעו כלל על קיזה, אורפן בעט בספה בעצבים, גייל מישש את מצחו בתסכול. "לעזאזל..."
"אז מה הרופא אמר?" קליאו יצאה מהחדר ורצה לכיוונם של אורפן וגייל עם תקווה בעיניה התכולות. מג'יק הלך אחריה ונעמד לידה, הבעת פניו עדיין משדרת עצבות בעקבות מה שקרה, הוא השתדל שלא להביט על עיניו של אורפן, המאסטר שלו.
"קיזה תתעורר בקרוב, אל תדאגי, בסדר?" שיקר אורפן לנערה; מבחינתו היה זה שקר לבן, הוא ידע שקליאו תתקשה לקבל את העובדה שקיזה עדיין גוססת ושסיכויי ההחלמה שלה כמעט אפסיים... לעומת מג'יק, קליאו הייתה פחות בוגרת, נפשה תיפגע מזה. השאלה מה הוא יעשה כשקיזה... 'לא, אמשיך לעשות מה שאוכל בשביל להציל אותה, אני לא אחד שמוותר, חייבת להיות דרך.'
"באמת? נהדר!" קראה קליאו בהתרגשות. "ידעתי שתצליח אורפני, אין משהו שאתה לא יכול לעשות!" היא קפצה עליו בחיבוק בהבעה מלאת הערצה. גייל הסיט את מבטו ונאנח בכבדות.
"קליאו..." אורפן ליטף את ראשה הבלונדיני, אבל הוא לא השתתף בשמחתה משום שידע את האמת. מג'יק חש כי אורפן וגייל מסתירים משהו, הוא לא היה תמים בדומה לקליאו והוא ידע שאורפן שיקר לה.
"מאסטר, אני צריך לדבר איתך." פצה את פיו מג'יק.
אורפן הניח לגופה של קליאו; הוא ידע מה מג'יק הולך להגיד, הוא עדיין התקשה להתרכך כלפי הנער לאחר האכזבה הגדולה ממנו, אבל הוא לא רצה שמג'יק יהיה עצוב, הוא אהב אותו מאוד. 'אני לא אשנה את ההחלטה שלי, אבל אני לא אוהב לראות אותו מדוכא... זאת לא הייתה המטרה שלי, מג'יק...' אורפן הסתכל עליו, מג'יק עדיין השפיל את מבטו מולו וזה הציק לו.
לפתע קליאו תפסה בזרועו הגדולה של גייל. "בוא איתי לגינה, ראיתי משהו מעניין שם ואני רוצה שתגיד לי מה זה!" קראה הנערה, מתאמצת למשוך את גייל לכיוון הדלת ללא הצלחה.
"בסדר ילדונת, תראי לי." השיב לה גייל ואחז בידה, הוא חייך תחת המסכה.
כמובן שאורפן לא אהב את זה שקליאו חיבבה את גייל, הוא אפילו לא ידע להצביע על הסיבה... אבל השתדל בפעם הזאת לעצור בעד עצמו, הוא העדיף שקליאו לא תהיה בסביבה כשהוא מדבר עם מג'יק.
לאחר שגייל וקליאו יצאו החוצה, אורפן נאנח ורכן מעט מול הנער. "מג'יק, הנושא סגור, החלטתי מה שהחלטתי, אבל אני לא רוצה שתיקח את זה קשה." דיבר אליו המכשף.
"מאסטר... למה אתה לא מעניש אותי?" שאל מג'יק ישירות וחזר להביט על עיניו החומות של אורפן. "מגיע לי עונש!" הוא צעק לפתע ופרץ בבכי. "אני לא איזה ילד שהולך איתך רק כי הוא רוצה, אני השוליה שלך, אני השוליה של קרלנסלו האגדי!"
"מג'יק..." אורפן היה מעט בהלם מההתפרצות של הנער. "אני לא מעניש, זאת לא הפעם הראשונה שאתה עושה טעויות ומעולם לא הענשתי אותך, מספיקה לי החרטה שלך." השיב לו אורפן. "תפסיק לבכות!"
"אני רוצה שתעניש אותי..." מג'יק נשף באפו הרטוב מהבכי. "כמו שכל מכשף מעניש את השוליה שלו לאחר שהוא בוגד במאסטר שלו... שיקרתי לך! זה אף פעם לא קרה! אני חייב להיענש." מג'יק נפל על ברכיו, אורפן הביט עליו בחוסר אמון מוחלט. 'מה יש לו?!' המכשף מיהר להעמיד את מג'יק בחזרה. "השתגעת?!" הוא טלטל את הנער. "מג'יק, תתעשת, אתה לא רק השוליה שלי, אתה הרבה יותר יקר לי, אני לעולם לא אעניש אותך, אתה מבין?!" התנהגותו של מג'יק הדאיגה את אורפן, ליבו כאב כשראה אותו כך, מה מג'יק מצפה ממנו לעשות? להכות אותו?
"מאסטר-"
אורפן הצמיד את מג'יק לגופו וחיבק אותו בחוזקה. "שלא תעז לבקש ממני להעניש אותך... מג'יק, אני סלחתי לך, אני בטוח שלא תחזור על זה... קליאו מוגנת, נתקדם הלאה." דיבר אליו אורפן ברכות וליטף את גבו.
דמעותיו של מג'יק הרטיבו את בגדיו של אורפן. "אני מבטיח לך מאסטר, אני לעולם לא אשקר לך שוב." אמר הנער בקול רועד.
"אני יודע... תירגע." לחש לו אורפן. 'כל מה שאני רוצה זה שהם יהיו שמחים... ואם אחד מהם יהיה עצוב באשמתי, אני לא אסלח לעצמי...' חשב המכשף בזמן שחיבק את הנער.
"אני מבין, ומה רצית להראות לי?" שאל גייל את קליאו בבלבול; עברו מספר דקות מאז שהשניים יצאו לגינה וקליאו המשיכה לפטפט בלי להגיע לנקודה. 'בשביל נערה כל-כך קטנה היא דברנית לא קטנה בכלל.' חשב גייל כשהוא מביט מטה על קליאו; היא התעלמה משאלתו והסבירה לו על חברתה ויולט מבית הספר ועל כמה שהבית שלה היה קטן לעומת אחוזת אוורלסטינג ולאחר מכן המשיכה לספר על משולש האהבה.
"היא באמת התאהבה באותו נער שהתאהב בי, אתה מבין?" קליאו צחקקה לעצמה. "אני חושבת שסיימתי עכשיו." אמרה ונשמה עמוק, מכניסה המון אוויר לריאותיה, היא דיברה כה הרבה עד ששכחה לנשום.
"נשמע שנהנית בטוטוקנטה, אהבת את בית הספר." גייל רכן מולה, הוא רצה להניח את ידו על ראשה אבל היסס.
"לא אהבתי ללמוד, אבל אהבתי להיות עם החברים... אתה מבין, מג'יק היה בודד, לא היו לו חברים, לפעמים דיברתי איתו כי ריחמתי עליו... אבל לי כן היו הרבה חברים ולפעמים אני מתגעגעת אל זה." אמרה לו. "סליחה שדיברתי יותר מידי, למעשה רציתי לבקש ממך משהו חשוב, אבל לא רציתי לבקש מיד... אני אוהבת לדבר איתך."
"זה בסדר... גם אני אוהב לדבר איתך, את ואורפן כל-כך קרובים ומעולם לא סיפרת לו את כל זה?" שאל אותה גייל.
"אורפן... אני לא חושבת שלאורפן יש סבלנות כמו שלך יש." השיבה קליאו. "מאז שדיברנו במטבח, אני נהנית לדבר איתך, אפילו שאתה בקושי מדבר, אני זו שיותר מדברת..."היא גיחכה.
גייל צבט את לחיה הסמוקה בחיבה. "את יכולה להמשיך לספר לי את כל מה שאת רוצה, את ילדה מאוד נבונה." החמיא לה.
"אני לא ילדה, אני כבר אישה..." אמרה לו כשהיא מנפחת את לחייה בילדותיות.
'כן... ממש...' חשב לעצמו.
"רציתי שתראה לי את הפנים שלך, רק לי! אני אשמור את זה בסוד." אמרה לפתע בחיוך שובב.
"אני... לא יכול." ענה לה.
"בבקשה!" היא תפסה במסכה שלו במטרה להוריד אותה, אבל הוא מיהר לעמוד על רגליו, הנערה העקשנית כבר לא יכלה להגיע לפניו.
"אמרתי שאני לא יכול, קליאו. לא עכשיו." קולו נשמע קשוח יותר.
"ב-בסדר..." השיבה באכזבה. 'מעניין מה הוא מסתיר, מדוע הוא צריך את המסכה הזאת?' שאלה את עצמה.
לפתע נשמעה צרחה איומה של אישה, גייל מתוך אינסטינקט של הגנה הצמיד את קליאו המבוהלת אליו, היא נאנקה בפחד.
אורפן ומג'יק יצאו החוצה במהירות למשמע הצרחה.
"ההילה הזאת..." המכשף זיהה מיד הילה רעה בסביבתם, הוא תפס בידה של קליאו ומשך אותה אליו, לוקח אותה מגייל. "קליאו ומג'יק, כנסו פנימה ומהר!" אמר להם, השניים עשו כדבריו ונכנסו אל הבית.
"מאיזה כיוון הגיעה הצרחה?" שאל גייל. "משהו לא טוב עובר על הכפר שלנו..."
"שומר הכפר! שומר הכפר!" אחד התושבים רץ לכיוון ביתו של גייל נסער מתמיד, הוא הזיע והיה חיוור כסיד. גייל מיהר אליו לפני שנכנס בשער גינתו, אורפן הביט עליהם מאחור, מנסה עדיין לפענח את ההילה הזו; היא הייתה מסוכנת אבל היה בה משהו לא שלם, כוונה רעה אך לא לחלוטין.
"שומר הכפר... הצילו! לקחנו נערה חולה אל בית החולים, היא נמלטה ותוך כדי פצעה כמה רופאים ואחיות! היא מסוכנת!" הגבר מירר בבכי, שיערו השחור והארוך היה פרוע. "אמרתי לראש הכפר שזה לא רעיון טוב... אבל הוא טען שהמכשף הזה יוכל לעזור לנו! זה כבר מאוחר מידי!" הגבר הצביע לכיוונו של אורפן. גייל הסתובב והביט על המכשף שנראה מבולבל, הוא קימט את מצחו. מדבריו של האדם הנסער, הצליחו להבין השניים כי יש נערה מסוכנת שמסתובבת בכפר לאחר שהצליחה לעבוד על המצפון של התושבים שהכניסו אותה, מהי המטרה שלה?
"קיזה... קיזה... בקרוב אנחנו ניפגש."
המכשפה עוד לא חזרה להכרה, אך בחלומה יכלה לשמוע מישהו הקורא בשמה, קולו היה מוכר, קול חמים ונעים, היא רצתה להיזכר מי זה, אך הכל היה מעורפל.
***
אז מי זו הנערה הזו? האם יש לכם ניחושים?
פרק עשרים ושבע
הייאוש, העונש והנערה הנמלטת
הייאוש, העונש והנערה הנמלטת
"מג'יק, אני רוצה שתסביר לי הכל מההתחלה." אמר אורפן לנער; שניהם ישבו אחד ליד השני על המיטה הגדולה. האכזבה של אורפן משולייתו בן השלוש עשרה עדיין בערה בו.
"אני אספר לך הכל, מאסטר." השיב מג'יק בקול נכאים והחל להסביר למכשף את הכל מן ההתחלה, בעיקר על הרגע בו החליט להסתיר את סודה של קיזה על מנת להציל את הזראים – אך גם זו הייתה מחשבה טיפשית מבחינתו. "אני מצטער כל-כך... אני אקבל את העונש המגיע לי." אמר מג'יק בדמעות, לא מעז ליישר את מבטו. אורפן הבין כעת הכל... קיזה לא רצתה להיכנס איתם לכפר שרדום כי זהו המקום בו הוטלה עליה הקללה, אז מדוע היא בכל זאת נכנסה? מג'יק סיפר לו שהמכשפה נענשה על ידי מכשף לבן, אבל גם הוא לא ידע מה הסיבה המדויקת. 'כשהיא תתאושש אני אדרוש ממנה תשובות.' חשב.
"אתה צריך להבין דבר אחד, מג'יק." המכשף הקשיח את מבטו. "קיזה שקרנית, הזראים לא בסכנה, המטרה שלה הייתה לנצל את כוחי על מנת להציל את אדונה ולהפיל את השלטון." בכל פעם שדיבר על שקריה הגוף שלו התחמם. "להפיל את השלטון ולא למען עולם טוב יותר, אלא רק בכדי לנקום, זאת מלחמת אגו ואין לה קשר אל הזראים."
"מאסטר... איך נוכל להיות בטוחים?" שאל מג'יק, אפו עוד מנוזל מהבכי. "אנחנו יכולים לדרוש מקיזה את ההוכחות אם היא באמת רוצה בטובת הזראים."
"לא. אני לא רוצה לדרוש ממנה כלום, אני לא רוצה אותה בחיי, היא משקרת ואני לא מתכוון לסכן אתכם יותר!" קרא אורפן בכעס. "כל מה שביקשתי הוא שיהיה לשניכם חיים טובים, שתחזרו לבית הספר, שתתפתחו במקום טוב יותר כמו ילדים נורמאליים." הוא הביט על פניו הרטובים של מג'יק. "ואני לא מתכוון לחזור בעצמי, לקליאו ולך מגיעים חיים רגילים, שמועות ותיאוריות קונספירציה על סוף העולם והכחדת הזראים לא ימנעו את זה... פעם חשבתי על האפשרות שאולי קיזה דוברת אמת, היום אני יודע שהיא משקרת." המכשף נעמד על רגליו. "היא הוכיחה לי שאי אפשר לסמוך עליה."
"מאסטר, אתה פגוע ואני מבין את זה... אבל מה אם הזראים באמת בסכנה? חשוב על קליאו!" קרא הנער.
"מג'יק! אני חושב על קליאו, תמיד לפני הכל, והחיים שלה צריכים להמשיך הלאה, אני לא אסחוב אותה ואותך למסע חסר תועלת."
בעת שקיזה עדיין הייתה מחוסרת הכרה, במטבח, גייל וקליאו עבדו על ארוחת הבוקר; חביתיות ירק, הריח הטוב התפזר בכל הבית. בזמן שגייל הכין את החביתיות, קליאו חתכה את הירקות לסלט בחיוך לצידו של גייל.
"אני ממש נהנית להכין אוכל, אבל אורפן ומג'יק אף פעם לא אוהבים את מה שאני מכינה..." טענה הנערה.
"למה לא?" שאל גייל בזמן שהניח חביתה נוספת בצלחת.
"אני לא יודעת, הם בררנים, החביתיות שלי יותר טעימות משלך." אמרה בשחצנות.
גייל גיחך. "אבל איך את יודעת? עוד לא טעמת אותן." אמר בחביבות. "אבל... קליאו, את בת אצולה לא? המשרתים הכינו את האוכל אני מניח." הוסיף.
"אני כן, ואני דרשתי להכין את האוכל כמה פעמים... כי אני אוהבת את זה." היא לפתע קימטה את מצחה. "איך אתה יודע שאני בת אצולה?" שאלה.
"זה היה ברור לי מההתנהגות שלך." הוא הביט עליה. "עם זאת, בעבר התגוררתי בטוטוקנטה ומשפחת אוורלסטינג הם בני האצולה היחידים בעיר הזו." הוסיף.
"הו, אבל אני לא חושבת שאני מכירה אותך... למרות שהקול שלך..." קליאו נראית מבולבלת. "יכול להיות שפעם שמעתי אותך, הריי גרנו באותה העיר." ניסתה להיזכר הנערה. 'אני בטוחה ששמעתי את הקול שלו פעם...'
"זה הגיוני." השיב וכחכך בגרונו. "למרות שיש הרבה קולות זהים."
"תראה גייל! חתכתי את הירקות בצורה יותר ממושלמת, כל מה שאני עושה במטבח יוצא מושלם!" היא חייכה בהתלהבות. "ביום הולדתי השש עשרה לפני פחות מחודשיים, אמא שלי הבטיחה לי לרשום אותי לבית ספר לבישול, למרות שאמרתי לה שאני לא צריכה בית ספר... אבל היא התעקשה, כמובן שהיא דיברה על בית ספר יוקרתי שמתאים למעמד שלי." סיפרה קליאו ברוב חשיבות והגניבה חתיכת מלפפון לפיה.
גייל התמלא כעס מאותו הרגע בו קליאו הזכירה את אימה. "אה... באמת... נחמד מאוד." הגיב גייל לדבריה.
"אני מתגעגעת אל אמא שלי ולאחותי הגדולה, אני תוהה מה הן עושות עכשיו..." אמרה ואז נאחה.
"יש לך אחות גדולה?" שאל גייל בזמן שהניח את החביתה האחרונה על הצלחת מן המחבת.
"כן, קוראים לה מריאבלה, היא בת תשע עשרה, פעם ניסיתי לשדך אותה לאורפן." קליאו צחקה. "אך זה לא יצא לפועל..."
"אני מבין... ואין אבא בתמונה?" שאל לפתע. "אמרת שאת מתגעגעת רק לאימך ולאחותך."
קליאו הביטה עליו במאמץ, כי היה גבוה ממנה בהרבה ונאנחה. "א-אבא שלי... אבא שלי נטש אותנו כשהייתי יותר קטנה." השיבה בקול פגוע.
גייל מילא כוס זכוכית במים ולגם ממנה. "מי אמר לך את זה?"
"אמא שלי אמרה שאבא שלי נטש אותנו ואני כועסת עליו כל-כך... אם יום אחד אראה אותו, אגיד לו שלא אסלח לו לעולם." לאחר משפט זה, מידו של גייל החליקה כוס המים והתנפצה לרסיסים על הרצפה, קליאו נשנקה בבהלה.
"לעזאזל!" קרא גייל והבחין ברגליה היחפות של קליאו.
אורפן ומג'יק יצאו מהחדר למשמע הרעש ורצו לעבר המטבח. "מה נשבר?" שאל מג'יק במהירות.
"קליאו!" קרא המכשף בדאגה, הזכוכיות הקיפו את רגליה של הנערה, היא נראית מבולבלת ומבוהלת כאחד. "אני אשתמש ב-"
"אל דאגה, אני מטפל בזה." גייל תפס בגופה במהירות ומעט באגרסיביות, מעביר אותה אל מחוץ למטבח כשרגליה באוויר; היא הייתה מבולבלת, הכל קרה מהר כל-כך, גייל הרים אותה כה בקלות כאילו הייתה נוצה, היא הייתה קטנת גוף ובנוסף ידיו היו חזקות מאוד, אך האופן בו הרים אותה שלא בעדינות, החשיד את קליאו שאולי גייל כעס או לא היה נינוח. אורפן השתמש בכישוף על מנת להעלים את הזכוכיות שעל הרצפה.
"תודה גייל..." הודתה לו הנערה בזמן שהניח אותה לצד אורפן ומג'יק. גייל הנהן לעברה, משתדל להסתיר את הכעס לאחר השיחה עם קליאו, המסכה על פניו הקלה עליו.
"קליאו, את בסדר? נפצעת?" שאל אותה המכשף בדאגה סורק אותה בעיניו. "למה את יחפה לעזאזל?!" שאל אותה בכעס.
"כי ככה אני רוצה!" התחצפה אליו, מניחה את ידיה על מתניה הצרות.
"קליאו, אני מבקש ממך, אל תעצבני אותי יותר ממה שאני עכשיו." אמר ויצא החוצה אל הגינה בטריקת דלת. לאחר מספר שניות של שקט, קליאו פנתה אל מג'יק שנראה אבוד במחשבותיו.
"אורפן עדיין עצבני בגלל כל מה שקרה עם קיזה, נכון?..." שאלה קליאו את מג'יק. "אני מניחה שדיברתם."
מג'יק הנהן. "המאסטר שינה את דעתו, הוא לא מוכן להמשיך אל קונסטלין." השיב מג'יק בתסכול.
גייל נעמד מול הנערים ורכן מולם. "אני חושב שאתם צריכים לתת לו זמן לעכל את כל מה שקרה עם קיזה." הציע להם. "תספרו לי בינתיים, מה זה קונסטלין? מה הייתה התכנית שלכם?" שאל את הצעירים בסקרנות.
"אנחנו לא יכולים לספר לך את זה." אמר מג'יק. "אלו דברים שאם הם אמתיים, לא כדאי שיידעו מהם יותר מידי אנשים. אנחנו מודים לך שאירחת אותנו בביתך, אבל אנחנו עדיין לא סומכים עלייך, אני מצטער." אמר הנער, נזכר בכל הדברים שגרמו לו לפקפק בגייל; התמונה של משפחת אוורלסטינג שהחביא באחד מספריו, השרשרת, ויותר מכל... גייל ידע מן ההתחלה שקיזה היא זו שתקפה את קליאו ולא אמר דבר על כך, הוא שיחק את עצמו מופתע ועד כה מג'יק לא רצה לדבר איתו על זה, אך למאסטר שלו הוא יהיה חייב לספר. 'אני לא חושב שגייל רוצה לפגוע בנו, אבל הוא ללא ספק מסתיר משהו.' חשב כשהביט עליו בקשיחות.
"זה בסדר, אתם לא חייבים לספר." דיבר אליו גייל. 'המידע הזה חשוב, הילדים האלה יודעים הרבה.' חשב ופנה להביט על קליאו ששלחה לעברו חיוך קטן, הבעתו הפכה לרכה תחת המסכה, הוא נזכר בשיחה שלו עמה במטבח. 'כמה שטפו לילדה הזו את המוח?'
אורפן ישב על האדמה בגינתו של גייל שהייתה דיי מוזנחת, הצמחים כבר הספיקו לנבול. מזג האוויר נרגע לחלוטין ותושבי כפר שרדום שבו לשגרת יומם; מספר אנשים שעברו מול שער ביתו של גייל הצביעו על אורפן בהתלהבות, נזכרים כיצד עזר להציל את הכפר, הם כבר לא הביטו עליו בעוינות. מחשבותיו של המכשף נדדו; הוא הבטיח לקליאו ולמג'יק שהחיים שלהם ישתנו לטובה, הוא לא האמין לקיזה עוד... עבורו היא הייתה לא יותר משקרנית ומניפולטיבית! קליאו ומג'יק לא היו צריכים לחשוב על סיפורי מעשיות יותר ולשוב לחיים נורמטיביים וחסרי דאגות. 'השמדת הזראים? קונסטלין? הכל הבל הבלים.' חשב וגיחך לעצמו בחוסר אמון. 'אני לא מאמין שנפלתי לפח שלה, היא ידעה שיש בליבי נקודה חלשה והיא קליאו היותה זראית ואביו של מג'יק הזראי, וחשבה להשתמש בזה על מנת שאעזור להם.' הוא נאנח ומישש את מצחו. 'ועכשיו הילדים יודעים על השקר שלה ויפחדו שהיא דוברת אמת... הם יפחדו לסכן את משפחותיהם. אני אמשיך להסביר להם ששקרנים נשארים שקרנים, אף אחד לא נמצא בסכנה.'
"אורפני!" קליאו הניחה על ראשו של אורפן צלחת ועליה כריך חביתה. "הכנתי לך כריך, לא רצית לאכול איתנו." הוא ידע שהיא הייתה מאחוריו.
"תורידי את זה מהראש שלי..." אמר ונאנח. "איך הכתפיים שלך?" שאל אותה בדאגה.
"הרבה יותר טוב." ענתה הנערה. "הכל בזכות אורפני!" קראה בילדותיות.
"אני בטוח שנהניתם עם גייל, אולי את מעדיפה אותו על פניי." הוסיף בקשיחות.
קליאו נראית מעט מופתעת. "אני לא אעדיף אף אחד על פנייך!" היא הניחה את הצלחת בין ידיו וחיבקה את ראשו. "אני יודעת שהכעסתי אותך, אני מצטערת..."
"קליאו..." הוא התרכך מיד וחיבק אותה בחזרה. "אני לא ממש רוצה לאכול עכשיו." הוסיף.
הנערה הניחה לראשו. "אני לא אוהבת כשאתה עצוב או כועס, אני מבינה ש... אתה מרגיש נבגד בגלל קיזה על כך שלא אמרה לך על הקללה..." הנערה התיישבה לידו, מתאמצת להסביר את רגשותיה בלי להרגיז אותו, אך היא דיברה מעומק ליבה. "אני רוצה שתהיה שמח... זה ייפגע בך אם תישאר כך." אמרה הנערה בדאגה, עיניה הגדולות והתכולות נצנצו. 'בכל פעם שאורפן עצוב או כועס... אני מרגישה כל-כך רע... ולפעמים אני לא שמה לב שזה באשמתי'.
"אני אהיה בסדר..." אמר המכשף. "אל תדאגי לי ילדונת, אני יודע מה לעשות... חוץ מזה, בזכותך אני מרגיש הרבה יותר טוב." הוא ניסה לחייך לעברה. 'אני צריך להתאמץ שלא להיראות עצוב מולה, אני לא רוצה שהיא תושפע.'
"אבל... בקושי אמרתי משהו אורפני." השיבה קליאו בחוסר הבנה. 'למען האמת רק התחלתי...' חשבה, היא רצתה לשוחח איתו ולנחם אותו עוד.
"רק מלדעת שאת לצידי אני מרגיש יותר טוב." אורפן הניח את ידו על לחיה הסמוקה והעביר בעדינות את אצבעו עליה. "תסמכי עליי, טוב?" לחש לה ברוך. "אעשה הכל כדי שתישארו מוגנים."
קליאו חייכה אליו במתיקות. "אני סומכת עלייך..." השיבה לו. "אבל אתה חייב לאכול!"
אורפן גיחך. "אוקיי-אוקיי, אני אוכל."
לקראת הצהריים, רופא הכפר, דוקטור וארנון, גבר שחור שיער ומשופם, זומן לביתו של גייל בכדי לראות את קיזה שמצבה התדרדר מרגע לרגע. אורפן וגייל צפו על הרופא מן הצד והבחינו בהבעותיו המודאגות בזמן שבדק אותה. וארנון נאנח ונעמד מולם. "האישה הזו סובלת מחבלות רבות מידי, כמעט בלתי אפשרי להציל אותה..." אמר הרופא לשניים בקולו הסמכותי. "החום שלה גבוה מאוד, אני בטוח כי איבריה הפנימיים נפגעו גם הם, רק נס יוכל להציל את האישה."
גייל ואורפן הביטו זה על זה. "לא תוכל לעשות דבר שישפר את מצבה?" שאל גייל בתקווה.
"מרחתי על פצעיה העמוקים משחות שאמורות לשכך את כאביה, אך היא עדיין מחוסרת הכרה, אם ישנה פגיעה מוחית ייתכן ולא תתעורר." השיב. "אני מאוד מצטער."
"אם היינו מביאים אותה בזמן למרפאה היינו יכולים להציל אותה, אבל המרפאה הייתה סגורה בשעה הזו... אציג טענה זו בפני ראש הכפר היום, תמיד יש מקרים חריגים." אמר גייל בקשיחות.
לאחר שהרופא עזב את הבית, אורפן וגייל חשו חסרי אונים כנגד מצבה האנוש של קיזה; כישוף הריפוי בו השתמש אורפן עזר במעט משום שלא נבע מרגש כלפי קיזה, אלא יותר בעקיפין – המכשפה גססה ולא היה דבר שהם יכלו לעשות. לא היה סימן לכך שהיא תתעורר בקרוב.
"תקשיב, גייל, אל תספר את זה לילדים ובייחוד לא לקליאו." אמר לו המכשף. הבשורה על כך שקיזה כנראה לא תשרוד את זה צבטה בליבו של אורפן, אף על פי כל מה שעשתה, הוא לא רצה שהיא תמות!
"לא התכוונתי לספר להם, הם רק ילדים, מוות של מישהי שהם הכירו לא יעשה להם טוב." אמר גייל ושילב את ידיו. "אבל חייבת להיות דרך להציל אותה."
"חשבת שאני מרים ידיים? אנסה להשתמש בכשפים שונים מלבד כישוף הריפוי, לדוגמה יש כישוף חום בשם אפרייזר, כישוף העוררות." גייל קימט את מצחו. "בדרך כלל הכישוף הזה גורם לאדם עייף להיות ערני יותר, אולי הוא יוכל להחזיר את קיזה להכרה. לפחות." הסביר לו. 'הבטחתי לקליאו שאציל את קיזה, אני אעשה הכל כדי לקיים את הבטחתי.' חשב בנחישות.
"אם כך, מכשף, כדאי שננסה את זה." אמר גייל לאורפן. 'אם המכשפה הזו תמות אני אכשל במשימה שלי להפיל את דאברה.' חשב. 'עוד לא סגרתי איתה חשבון על כך שקליאו נפגעה בגלל התכנית המזורגגת שלה. אני לא אתן לזה יד יותר!'
נערה צעירה, חיוורת וכחושה אשר שכבה על חול המדבר בכניסה לכפר שרדום תפסה את תשומת ליבם של אנשים רבים מן הכפר, הם יכלו לראות אותה מבעד למעטפת ההגנה הבלתי נראית שמקיפה את שרדום, אך היא לא ראתה אותם, הם ידעו את הכלל – הם יכלו לראות את מה שקורה מחוץ לכפר אבל לא ההפך; הנערה נראית חולנית מאוד, הרזון שלה היה קיצוני וניתן היה לנחש כי לא הכניסה דבר לפה במשך ימים. שיערה השחור והקצר עד כתפיה היה פרוע ומלוכלך, בגדיה הזולים והקרועים היו בלויים, היא רעדה והשתעלה.
"תראו את הילדה המסכנה הזאת, מה קרה לה?" שאלה אחת הנשים המבוגרות בקהל, היא הביטה בתדהמה על הנערה יחד עם עשרות הסקרנים האחרים, מרימה על ידיה את תינוקה הצווחני.
"אנחנו לא יכולים להשאיר אותה שם... כדאי שנודיע לשומר הכפר או לראש הכפר." דיבר אחד הגברים הצעירים בנחישות.
"היכן ההורים שלה?" שאלה אישה אחרת ברחמים.
"מה קורה פה?!" קרא ראש הכפר כשהבחין בהתקהלות הגדולה מול שער הכפר. הוא פילס את דרכו בין ההמון, כמה מן האנשים פינו את דרכו בהתנצלות, אך הוא נאלץ לדחוף בחוסר סבלנות את אלו שלא שמו לב כי נכח במקום.
לבסוף הוא נעמד מול השער, קרוב אליו יותר מכולם, מבחין בנערה החולה; היה זה מחזה נדיר, שכן תושבי הכפר לא ראו אף אדם מלבד אלו שגרו איתם במשך שנים. המדבר היה שומם, בואם של אורפן והנערים לא היה המחזה הנדיר היחיד שהתרחש בכפר לאחרונה.
"מי הילדה הזאת?..." שאל בראדון בבלבול. 'היא שוכבת בדיוק מול השער... והיא כנראה לא יודעת את זה.' ניחש.
"אדוני ראש הכפר, צריך לעזור לילדה האומללה הזאת!" קראה אחת הנשים, עיניה החומות איימו לדמוע.
"אל תעשה את זה אדוני, לא מזמן הכנסנו טלפיים שחורים אל הכפר!" קרא גבר אחר בקולו המחוספס.
"שקט!" צעק בראדון. "יש לנו מכשף טוב בכפר שהציל אותנו מציפורניי טלפיים שחורים, הוא יוכל לדעת בקלות אם מדובר במלכודת! הכניסו אותה וקחו אותה מיד לבית החולים!" פקד ראש הכפר על אנשיו.
כישוף העוררות ושאר הכשפים שניסה אורפן לא השפיעו כלל על קיזה, אורפן בעט בספה בעצבים, גייל מישש את מצחו בתסכול. "לעזאזל..."
"אז מה הרופא אמר?" קליאו יצאה מהחדר ורצה לכיוונם של אורפן וגייל עם תקווה בעיניה התכולות. מג'יק הלך אחריה ונעמד לידה, הבעת פניו עדיין משדרת עצבות בעקבות מה שקרה, הוא השתדל שלא להביט על עיניו של אורפן, המאסטר שלו.
"קיזה תתעורר בקרוב, אל תדאגי, בסדר?" שיקר אורפן לנערה; מבחינתו היה זה שקר לבן, הוא ידע שקליאו תתקשה לקבל את העובדה שקיזה עדיין גוססת ושסיכויי ההחלמה שלה כמעט אפסיים... לעומת מג'יק, קליאו הייתה פחות בוגרת, נפשה תיפגע מזה. השאלה מה הוא יעשה כשקיזה... 'לא, אמשיך לעשות מה שאוכל בשביל להציל אותה, אני לא אחד שמוותר, חייבת להיות דרך.'
"באמת? נהדר!" קראה קליאו בהתרגשות. "ידעתי שתצליח אורפני, אין משהו שאתה לא יכול לעשות!" היא קפצה עליו בחיבוק בהבעה מלאת הערצה. גייל הסיט את מבטו ונאנח בכבדות.
"קליאו..." אורפן ליטף את ראשה הבלונדיני, אבל הוא לא השתתף בשמחתה משום שידע את האמת. מג'יק חש כי אורפן וגייל מסתירים משהו, הוא לא היה תמים בדומה לקליאו והוא ידע שאורפן שיקר לה.
"מאסטר, אני צריך לדבר איתך." פצה את פיו מג'יק.
אורפן הניח לגופה של קליאו; הוא ידע מה מג'יק הולך להגיד, הוא עדיין התקשה להתרכך כלפי הנער לאחר האכזבה הגדולה ממנו, אבל הוא לא רצה שמג'יק יהיה עצוב, הוא אהב אותו מאוד. 'אני לא אשנה את ההחלטה שלי, אבל אני לא אוהב לראות אותו מדוכא... זאת לא הייתה המטרה שלי, מג'יק...' אורפן הסתכל עליו, מג'יק עדיין השפיל את מבטו מולו וזה הציק לו.
לפתע קליאו תפסה בזרועו הגדולה של גייל. "בוא איתי לגינה, ראיתי משהו מעניין שם ואני רוצה שתגיד לי מה זה!" קראה הנערה, מתאמצת למשוך את גייל לכיוון הדלת ללא הצלחה.
"בסדר ילדונת, תראי לי." השיב לה גייל ואחז בידה, הוא חייך תחת המסכה.
כמובן שאורפן לא אהב את זה שקליאו חיבבה את גייל, הוא אפילו לא ידע להצביע על הסיבה... אבל השתדל בפעם הזאת לעצור בעד עצמו, הוא העדיף שקליאו לא תהיה בסביבה כשהוא מדבר עם מג'יק.
לאחר שגייל וקליאו יצאו החוצה, אורפן נאנח ורכן מעט מול הנער. "מג'יק, הנושא סגור, החלטתי מה שהחלטתי, אבל אני לא רוצה שתיקח את זה קשה." דיבר אליו המכשף.
"מאסטר... למה אתה לא מעניש אותי?" שאל מג'יק ישירות וחזר להביט על עיניו החומות של אורפן. "מגיע לי עונש!" הוא צעק לפתע ופרץ בבכי. "אני לא איזה ילד שהולך איתך רק כי הוא רוצה, אני השוליה שלך, אני השוליה של קרלנסלו האגדי!"
"מג'יק..." אורפן היה מעט בהלם מההתפרצות של הנער. "אני לא מעניש, זאת לא הפעם הראשונה שאתה עושה טעויות ומעולם לא הענשתי אותך, מספיקה לי החרטה שלך." השיב לו אורפן. "תפסיק לבכות!"
"אני רוצה שתעניש אותי..." מג'יק נשף באפו הרטוב מהבכי. "כמו שכל מכשף מעניש את השוליה שלו לאחר שהוא בוגד במאסטר שלו... שיקרתי לך! זה אף פעם לא קרה! אני חייב להיענש." מג'יק נפל על ברכיו, אורפן הביט עליו בחוסר אמון מוחלט. 'מה יש לו?!' המכשף מיהר להעמיד את מג'יק בחזרה. "השתגעת?!" הוא טלטל את הנער. "מג'יק, תתעשת, אתה לא רק השוליה שלי, אתה הרבה יותר יקר לי, אני לעולם לא אעניש אותך, אתה מבין?!" התנהגותו של מג'יק הדאיגה את אורפן, ליבו כאב כשראה אותו כך, מה מג'יק מצפה ממנו לעשות? להכות אותו?
"מאסטר-"
אורפן הצמיד את מג'יק לגופו וחיבק אותו בחוזקה. "שלא תעז לבקש ממני להעניש אותך... מג'יק, אני סלחתי לך, אני בטוח שלא תחזור על זה... קליאו מוגנת, נתקדם הלאה." דיבר אליו אורפן ברכות וליטף את גבו.
דמעותיו של מג'יק הרטיבו את בגדיו של אורפן. "אני מבטיח לך מאסטר, אני לעולם לא אשקר לך שוב." אמר הנער בקול רועד.
"אני יודע... תירגע." לחש לו אורפן. 'כל מה שאני רוצה זה שהם יהיו שמחים... ואם אחד מהם יהיה עצוב באשמתי, אני לא אסלח לעצמי...' חשב המכשף בזמן שחיבק את הנער.
"אני מבין, ומה רצית להראות לי?" שאל גייל את קליאו בבלבול; עברו מספר דקות מאז שהשניים יצאו לגינה וקליאו המשיכה לפטפט בלי להגיע לנקודה. 'בשביל נערה כל-כך קטנה היא דברנית לא קטנה בכלל.' חשב גייל כשהוא מביט מטה על קליאו; היא התעלמה משאלתו והסבירה לו על חברתה ויולט מבית הספר ועל כמה שהבית שלה היה קטן לעומת אחוזת אוורלסטינג ולאחר מכן המשיכה לספר על משולש האהבה.
"היא באמת התאהבה באותו נער שהתאהב בי, אתה מבין?" קליאו צחקקה לעצמה. "אני חושבת שסיימתי עכשיו." אמרה ונשמה עמוק, מכניסה המון אוויר לריאותיה, היא דיברה כה הרבה עד ששכחה לנשום.
"נשמע שנהנית בטוטוקנטה, אהבת את בית הספר." גייל רכן מולה, הוא רצה להניח את ידו על ראשה אבל היסס.
"לא אהבתי ללמוד, אבל אהבתי להיות עם החברים... אתה מבין, מג'יק היה בודד, לא היו לו חברים, לפעמים דיברתי איתו כי ריחמתי עליו... אבל לי כן היו הרבה חברים ולפעמים אני מתגעגעת אל זה." אמרה לו. "סליחה שדיברתי יותר מידי, למעשה רציתי לבקש ממך משהו חשוב, אבל לא רציתי לבקש מיד... אני אוהבת לדבר איתך."
"זה בסדר... גם אני אוהב לדבר איתך, את ואורפן כל-כך קרובים ומעולם לא סיפרת לו את כל זה?" שאל אותה גייל.
"אורפן... אני לא חושבת שלאורפן יש סבלנות כמו שלך יש." השיבה קליאו. "מאז שדיברנו במטבח, אני נהנית לדבר איתך, אפילו שאתה בקושי מדבר, אני זו שיותר מדברת..."היא גיחכה.
גייל צבט את לחיה הסמוקה בחיבה. "את יכולה להמשיך לספר לי את כל מה שאת רוצה, את ילדה מאוד נבונה." החמיא לה.
"אני לא ילדה, אני כבר אישה..." אמרה לו כשהיא מנפחת את לחייה בילדותיות.
'כן... ממש...' חשב לעצמו.
"רציתי שתראה לי את הפנים שלך, רק לי! אני אשמור את זה בסוד." אמרה לפתע בחיוך שובב.
"אני... לא יכול." ענה לה.
"בבקשה!" היא תפסה במסכה שלו במטרה להוריד אותה, אבל הוא מיהר לעמוד על רגליו, הנערה העקשנית כבר לא יכלה להגיע לפניו.
"אמרתי שאני לא יכול, קליאו. לא עכשיו." קולו נשמע קשוח יותר.
"ב-בסדר..." השיבה באכזבה. 'מעניין מה הוא מסתיר, מדוע הוא צריך את המסכה הזאת?' שאלה את עצמה.
לפתע נשמעה צרחה איומה של אישה, גייל מתוך אינסטינקט של הגנה הצמיד את קליאו המבוהלת אליו, היא נאנקה בפחד.
אורפן ומג'יק יצאו החוצה במהירות למשמע הצרחה.
"ההילה הזאת..." המכשף זיהה מיד הילה רעה בסביבתם, הוא תפס בידה של קליאו ומשך אותה אליו, לוקח אותה מגייל. "קליאו ומג'יק, כנסו פנימה ומהר!" אמר להם, השניים עשו כדבריו ונכנסו אל הבית.
"מאיזה כיוון הגיעה הצרחה?" שאל גייל. "משהו לא טוב עובר על הכפר שלנו..."
"שומר הכפר! שומר הכפר!" אחד התושבים רץ לכיוון ביתו של גייל נסער מתמיד, הוא הזיע והיה חיוור כסיד. גייל מיהר אליו לפני שנכנס בשער גינתו, אורפן הביט עליהם מאחור, מנסה עדיין לפענח את ההילה הזו; היא הייתה מסוכנת אבל היה בה משהו לא שלם, כוונה רעה אך לא לחלוטין.
"שומר הכפר... הצילו! לקחנו נערה חולה אל בית החולים, היא נמלטה ותוך כדי פצעה כמה רופאים ואחיות! היא מסוכנת!" הגבר מירר בבכי, שיערו השחור והארוך היה פרוע. "אמרתי לראש הכפר שזה לא רעיון טוב... אבל הוא טען שהמכשף הזה יוכל לעזור לנו! זה כבר מאוחר מידי!" הגבר הצביע לכיוונו של אורפן. גייל הסתובב והביט על המכשף שנראה מבולבל, הוא קימט את מצחו. מדבריו של האדם הנסער, הצליחו להבין השניים כי יש נערה מסוכנת שמסתובבת בכפר לאחר שהצליחה לעבוד על המצפון של התושבים שהכניסו אותה, מהי המטרה שלה?
"קיזה... קיזה... בקרוב אנחנו ניפגש."
המכשפה עוד לא חזרה להכרה, אך בחלומה יכלה לשמוע מישהו הקורא בשמה, קולו היה מוכר, קול חמים ונעים, היא רצתה להיזכר מי זה, אך הכל היה מעורפל.
***
אז מי זו הנערה הזו? האם יש לכם ניחושים?
עריכה אחרונה:
הסיט*
חוץ מזה, פרק מעולה! נהנתי מאוד!
די ברור שהנערה היא דאברה בתחפושת כלשהי, או שליחה של דאברה.
מהסיבה הזו היא גם ידעה לשבת מול השער.
את יכולה ללחוץ על הציטוט שציטטתי, והמסך שלך יעלה למקור של הציטוט (זה ככה בכל ציטוט בפורום, טריק יעיל).
אחלה פרק.
הדבר היחיד שהפריע לי זה שראש הכפר הכניס את הנערה - בפרקים הקודם הוא היא עוין וחשדן כלפי זרים, איך פתאום הוא כזה פתי שמכניס זרה?
הדבר היחיד שהפריע לי זה שראש הכפר הכניס את הנערה - בפרקים הקודם הוא היא עוין וחשדן כלפי זרים, איך פתאום הוא כזה פתי שמכניס זרה?
תודה על התגובה.
הכי חשוב לראש הכפר שהתושבים יהיו מרוצים והופעל עליו לחץ רב מסביב, עם זאת היה לו ביטחון הרבה יותר כשאורפן נמצא בכפר, הוא מכשף טוב שהביס את המפלצת.
פרק טוב. איך לכפר כזה קטן יש בית חולים?
אני חשבתי שזה לואיס שהטיל על עצמו קסם אשליה. החיזיון הזה מעוצב יותר מדי לעורר רחמים בצורה שצועקת שזה מזויף. לפחות ממה שהבנתי, לדאברה אין שום בעיה לצאת ולהיכנס מהכפר היות והמעוז שלה מתחתיו (?) בנוסף לזה, דאברה מתנקשת. אם זו הייתה דאברה, הנערה הייתה חסונה
הסצנה בין קליאו לגייל הייתה משעשעת. אפשרות אחרת הייתה שקליאו מדברת מהר אבל אז גייל לא היה מצליח להבין אותה. הקטע הזכיר לי משהו מהימים שבהם עבדתי על הכתיבה ועל כך שיש גבול לאורך הדברים שהדמויות יכולות לומר לפני שהן אמורות לעצור לנשום. גם נחמד לשמוע שלקליאו היו, בכל זאת, חברות בבית-הספר.
אני חשבתי שזה לואיס שהטיל על עצמו קסם אשליה. החיזיון הזה מעוצב יותר מדי לעורר רחמים בצורה שצועקת שזה מזויף. לפחות ממה שהבנתי, לדאברה אין שום בעיה לצאת ולהיכנס מהכפר היות והמעוז שלה מתחתיו (?) בנוסף לזה, דאברה מתנקשת. אם זו הייתה דאברה, הנערה הייתה חסונה
הסצנה בין קליאו לגייל הייתה משעשעת. אפשרות אחרת הייתה שקליאו מדברת מהר אבל אז גייל לא היה מצליח להבין אותה. הקטע הזכיר לי משהו מהימים שבהם עבדתי על הכתיבה ועל כך שיש גבול לאורך הדברים שהדמויות יכולות לומר לפני שהן אמורות לעצור לנשום. גם נחמד לשמוע שלקליאו היו, בכל זאת, חברות בבית-הספר.
תודה על התגובה!
הכפר לא כזה קטן... ויש בו בית חולים, זה נשמע "בית חולים" אבל זה לא כמו בית חולים שיש לנו היום, בניין ענק, זה הרבה יותר קטן. אולי אם אשנה את השם למרפאה זה יהיה יותר טוב? מה אתה חושב?
וכן, קליאו וגייל זה שילוב נחמד... אבל... אחר כך זה כבר יהיה שונה כשהכל יתגלה.
מה זאת אומרת החייאת מתים?
התחושה שקיבלתי מהדיאלוג שקליאו תגרום לגייל התקף לב במקרה הקל אם היא תגלה מי הוא ובמקרה החמור יותר תנסה לפגוע בו פיסית. עם זאת, זה, כמובן, נאמר בבדיחות הדעת ואני מאמין שזה יסתיים באורפן או מבוגר אחראי אחר מפריד בין השניים אלא אם כן דאברה תחליט לגלות את זה רק כדי להסיח את דעתו.
ממה שהראית עד כה, וממה שמאפיין מתבגרים בגילה, היא תיקח את זה לקיצוניות.
ממה שהראית עד כה, וממה שמאפיין מתבגרים בגילה, היא תיקח את זה לקיצוניות.
עריכה אחרונה:
אכן, תהיה לה התחרפנות "קלה" עם הגילוי, אבל היא תגלה את זה בזמן מעשה קיצוני שלו, עוד לא כתבתי את הסיבה האמיתית שלו לעזיבת בית משפחת אוורלסטינג כשקליאו הייתה צעירה יותר, ואת מה שהוא יודע על קליאו, יש לה משהו לא רגיל והוא יודע מה זה, והוא יודע מה יהיה הגורל שלה אם לא... ככה וככה.
הוא יחטוף את קליאו כמובן
אני מקווה שכולכם ראיתם מה עניתי לכם
היי! היום בלילה או מחר יפורסם הפרק הבא והוא מאוד מסתורי! יעלו לכם הרבה שאלות...
אז הנה הפרק הבא... יש בו הרבה דברים מסתוריים שיגרמו לשאלות לעלות לכם לראש, התשובות יגיעו, אבל מעניין אותי מה התיאוריות שלכם. תיהנו!
"אנחנו חייבים לתפוס את הנמלטת, מכשף." דיבר גייל אל אורפן. "אני לא יודע איך בראדון אפשר לדבר כזה לקרות! הוא בדרך כלל חשדן יותר." הוסיף בייאוש.
"אתה יודע שאני לא יכול להשאיר את הילדים לבד כשנערה מסוכנת מסתובבת בכפר." השיב לו אורפן נחרצות.
"בשביל מה יש לך שוליה? מג'יק אינו מסוגל להשגיח על קליאו?" שאל גייל, הוא נראה נסער מן הסיטואציה. "אסור לנו לבזבז זמן! אנחנו נצטרך את הכישורים שלך!"
"אני לא-"
"מאסטר." קולו של מג'יק קטע את דבריו של המכשף; הוא יצא מן הבית אל הגינה בהליכה מהירה לאחר שהאזין לשיחתם. "בבקשה תסמוך עלי, אני יכול לשמור על קליאו, אני מכשף אחרי הכל." ביקש מג'יק מהמאסטר שלו שייתן לו הזדמנות להוכיח את עצמו בעיקר לאחר שיחתם קודם לכן.
ברקע המשיכו להישמע קולותיהם של אנשי הכפר הרצים הנה והנה, חלקם הסתתרו, קוראים לעזרתו של גייל.
"מג'יק." אורפן הניח את ידיו על כתפיו הצנומות. "אני רוצה לסמוך עלייך, אבל תבטיח לי שאם יקרה משהו תשתמש בזה." אורפן יצר בידיו מן עיגול זוהר וקטן בגוון צהוב והושיט אותו למג'יק. "משום שיש בינינו הכרות עמוקה והדדית של מכשף ושולייתו, נוכל להשתמש במעגל תקשור, קרא לי מיד כשתצטרך אותי."
"אני מבין." מג'יק לקח מידו של אורפן את העיגול הזוהר אשר נטמן בתוך ידו ונעלם כלא היה. לכל מכשף הייתה את היכולת ליצור מעגל תקשור דרכו הוא יוכל לתקשר עם השוליה שלו, אך היא פעלה רק עם הקשר ביניהם היה עמוק – בין אורפן ושולייתו מג'יק אכן היה קשר חזק.
"אורפן!" קליאו יצאה מן הבית בריצה אל המכשף וחיבקה אותו. "א-אתה הולך? אני מפחדת!" קראה.
אורפן רכן מעט מולה. "אל תפחדי... אם יקרה משהו, מג'יק יקרא לי ואני אבוא במהרה..." דיבר אליה ברכות כשהוא מניח את ידו הגדולה על לחיה. "זה לא ייקח הרבה זמן..."
"אני לא מפחדת על עצמי, אני מפחדת עלייך... אם הנערה הזאת מסוכנת מידי?!" אמרה בדאגה, פוערת את עיניה הגדולות.
גייל נאנח בקול. "קליאו, אל תדאגי, אורפן חזק ואת יודעת את זה, הוא יביס את הנערה ההיא תוך רגע."
"אני יודעת..." היא נאנחה. "תשמור על עצמך, אני אהיה בסדר." אמרה קליאו והסתכלה על מג'יק שחייך אליה.
"שניכם, אל תצאו מהבית, תנעלו את הדלת ואת החלונות." דיבר אל הנערים המכשף בקשיחות. "מעגל התקשור לא יכול להיעלם או להילקח, הוא בתוכך." פנה אורפן אל מג'יק שהנהן אליו בהבנה. למרות שלא היה צריך לדאוג עכשיו, הוא עדיין דאג ולא רצה לעזוב את הנערים מאחור, הלב שלו פעם בעוצמה. באורך פלא גייל לא היה נראה מודאג לעזוב את השניים לבדם והוא תהה מדוע, בעיקר משום שהיה לו חיבור לקליאו.
לאחר שאורפן וגייל יצאו לדרכם, קליאו ומג'יק רצו אל הבית ונעלו את הדלת, סגרו את החלונות והסיטו את הווילונות כדבריו של המכשף.
לאחר מספר דקות בהן אורפן וגייל רצו לאורך הכפר בעקבות ההילה המוזרה של הנערה, הם נפגשו בה, היא עמדה מולם וחייכה. גייל הורה לאנשי הכפר להיכנס לבתיהם בשל מצב חירום.
"אז הנה אנחנו נפגשים. שוב." אמרה הנערה; היא כבר לא נראית חולה, ביטחון רב נשקף מעיניה הקטנות. "אל דאגה, לא הרגתי אף אחד, פצעתי רק את אלה שעמדו בדרכי." הוסיפה.
"רגע, שוב?" שאל אורפן בבלבול. "מי את?!" צעק. 'מעולם לא פגשתי את הילדה הזאת.'
"אתה תדע בקרוב, לא באתי הנה בשביל להרוג אף אחד, אלא להציל." אמרה והציצה לעברו של גייל, הוא הסיט את מבטו בתגובה לכך. 'אני מקווה שתעשה את זה כמה שיותר מהר.' חשב ונזכר:
בשעת הצהריים לפני שאורפן ניסה להשתמש בכישוף העוררות על קיזה וכשל בכך, גייל יצא אל הגינה בכדי לשאוף אוויר; הוא היה מתוסכל, הוא לא רצה שקיזה תמות. 'דאברה חייבת להיכשל.' חשב גייל וחרק בשיניו. אותה נערה הופיעה בפניו.
"מי את ומה את רוצה?!" שאל גייל ושלף את חרבו מאחר וראה על בגדיה כתמי דם. "איך נתנו לך להיכנס לכפר?!"
"תן לי להסביר לך מי אני, באתי הנה בכדי להציל את חייה של קיזה."
לאחר שהסבירה לו מי היא ואת התכנית שלה, גייל רצה להיות בטוח.
"אתה לא תעז לפגוע בילדים, אחרת יהיה לך עסק איתי."
"אני לא רוצח ובטח שלא רוצח ילדים... עם זאת..." הנערה הקשיחה את מבטה. "הילדה היא מצרך חשוב ליקום הזה."
"מה? איך את..." גייל היה בהלם, ליבו האיץ את פעימותיו. "את יודעת שקליאו היא..."
'המכשף ידע יותר מידי! הוא השתמש בשינוי צורה ולאחר מכן יצר שכפול של אותה דמות... מדובר במכשף חזק מאוד, הוא הצליח להעלים את הילת המכשף שלו ולבלבל את אורפן עם הילה אחרת.' חשב גייל. 'הוא בא בשביל מטרה אחת והיא להציל את המכשפה הזאת, אורפן והנערים לא מעניינים אותו, הוא לא ינסה לפגוע בהם ובעיקר לא בקליאו, חשבתי שרק אני יודע את הסוד הזה, הסוד שלא ימנע ממני לקחת את הילדה הזאת רחוק מכאן כשאראה לנכון! איך הוא ידע את זה?!' גייל נזכר כי המכשף המסתורי נעלם לפני שהצליח לשאול אותו את זה, זה הדאיג אותו.
"למה שאאמין לך?!" אמר המכשף בזמן שאגרף את ידיו. הוא שם לב שגייל שקט מידי ושהנערה הביטה עליו לרגע, אבל לא היה לו זמן לחשוב על זה יותר מידי כי היא החלה לרוץ לכיוונם כשבידה היא אחזה בחרב קטנה ועלובת מראה.
"נו באמת..." המכשף העלים את חרבה בעזרת כישוף, אך הנערה לא וויתרה וניסתה לבעוט בפניו של אורפן שהתחמק מכך. "כמה אומץ יש לך להילחם במכשף, יש לך מזל שפגשת במכשף כמוני." אמר אורפן בזמן שהתחמק מהניסיונות הפיזיים שלה לפגוע בו; הבעיטות שלה נזרקו לאוויר, אך היא הייתה מיומנת, כנראה שמול זראי אחר היא הייתה מסוגלת לשבור כמה צלעות. 'אם היא זראית... מדוע ההילה שלה הייתה אחרת?' שאל את עצמו אורפן.
"רק התחממתי." אמרה ולפתע מתוך ידיה נשלפו להבים צהובים שחתכו את בשרו של אורפן.
"מה?!" קרא בהפתעה. 'כישוף צהוב? אבל... היא לא מכשפה! יש מכשפים שיכולים להסתיר את ההילה שלהם, אבל לא ממרחק אפס!' חשב בזמן שכמעט מעד אחורה, הלהבים קרעו את בגדיו והשאירו חתכים מדממים על בשרו.
"אז את לא זראית." אמר אורפן, הוא התנשם בכבדות, החתכים צרבו את בשרו, אבל הוא ידע להתמודד עם הכאב הזה.
"מכשף!" קרא גייל. "נפצעת... היא מכשפה? אם אני לא תוהה היה זה כישוף, או שהיא זראית שלמדה להשתמש בזה." הוא נעמד ליד אורפן כשחרבו שלופה. "כשהיא התחילה לתקוף עם החרב חשבתי שהיא זראית שניתן להביס בקלות." הוסיף.
'לא... זראים בגילה לא יכולים ללמוד כישוף, זה שווה למוות.' חשב אורפן. "יכולה להיות לכך רק תשובה אחת." אמר, מבטו מתנגש במבטה של הנערה; אם הוא היה יודע מול מי הוא עומד, הוא לא היה נותן להתקפה הזו לפגוע בו, אבל עכשיו זה היה ברור – מכשפה ניסתה לבלבל אותם והנערה הזו היא רק שכפול שלה! אך הוא ידע לזהות גם הילות של כישוף שכפול, כך שיש כאן אף יותר מזה... היכן המכשפה האמתית, מדוע היא מנסה לעכב אותם? הוא לאט-לאט נתקף בדאגה על הנערים שהשאיר מאחור... מאחר והוא לא ידע מי היא ומה היא רצתה ממנו, הוא לא היה בטוח בדבר.
'המכשף הזה כה חזק שהוא ממשיך לבלבל את אורפן, אחד המכשפים החזקים ביותר, הוא עדיין לא הצליח לעלות על זה שזו לא הצורה שלו. אני מניח שכישוף שינוי צורה זה לא כישוף נפוץ בקרב מכשפים, אלא רק אם הם בדרגות גבוהות.' חשב גייל. 'מדוע הוא לא רצה שאורפן יידע עליו?'
קליאו ומג'יק ישבו בחדר בחוסר סבלות, חושבים על אורפן וגייל שעדיין לא חזרו. הבית היה חשוך מאחר והסיטו את הווילונות. קליאו נאנחה בתסכול, מג'יק הניח את ידו על ראשה של הנערה. "עוד מעט הם יחזרו, היא אפילו לא מכשפה, אני בטוח שהמאסטר וגייל כבר הביסו אותה." אמר וחייך אל קליאו אשר הביטה עליו.
"מג'יק..." אמרה את שמו של הנער. "יש לי תחושה לא טובה."
"תהיי אופטימית, מה כבר יכול לקרות? יש לי את מעגל התקשור בתוכי." אמר לה מג'יק. "אני אגן עלייך." הוסיף בביטחון.
"לא... אני מרגישה שמשהו קרה לאורפן, בוא נלך אליו." קליאו נעמדה על רגליה, מג'יק תפס בידה.
"השתגעת? אנחנו נשארים פה!" הוא משך אותה אליו. "המאסטר סומך עליי."
"מג'יק! תן לי ללכת להתפנות!" היא ניסתה לשחרר את ידה מאחיזתו ללא הצלחה.
"אל תשקרי, לפני רגע הצעת שנלך אליו, אני לא אתן –"
לפתע נשמע רעש מן הסלון.
"מ-מג'יק..."
"ששש!" השתיק מג'יק את קליאו.
"אני חושבת ש... קיזה התעוררה." ניחשה הנערה בחיוך. "אחרת מי זה יכול להיות? נעלנו את כל הבית." לחשה לו.
"תישארי פה, זה ברור לך?" אמר לה, אך קליאו לא הקשיבה.
"קיזה!" היא יצאה מן החדר בריצה, מג'יק נאנק בבהלה ורץ אחריה; הוא הרגיש כיצד גופו נתקף בחרדה! קיזה במצב אנוש, קליאו לא ידעה זאת... קיזה לא תתעורר, זה לא אפשרי.
קליאו נעצרה כשהבחינה במי שעמד במרכז הסלון, היא פערה את שפתיה והשתנקה בבהלה, מג'יק גם הוא נראה מבועת, הוא בלע רוק, מושך את קליאו כדי שתעמוד מאחוריו. "מ-מי א-אתה?" גמגם הנער והושיט את ידיו הרועדות קדימה במטרה לבצע כישוף, זיעה מבצבצת על פניו; היה זה גבר גדול ממדים, לבוש בבגדי מכשפים – לואיס. 'עוצמת אנרגיית הכישוף שלו... כמעט זהה לזו של המאסטר!' חשב מג'יק בחרדה.
"אל תפחדו. באתי הנה בכדי להציל את השפחה שלי." דיבר אל הנערים בקולו העמוק והקר.
"א-אני אקרא למאסטר שלי! אתה לא תימלט!" קרא מג'יק כשהוא מתנשם במהירות.
"חכה!" אמרה קליאו. "הוא אמר שהוא ירפא את קיזה! יכול להיות שהוא..."
"השתגעת?! הוא מסוכן! אני חייב לקרוא למאסטר, כן, זה מה שאעשה!" לאחר משפט זה, לואיס ריכז את מבטו על הנער, גופו של מג'יק מיד החל להתנדנד, עיניו הירוקות נסגרו והוא שקע בשינה, קליאו ניסתה לתפוס אותו מאחור ולמנוע מגופו ליפול אחורה. "מג'יק!" צעקה הנערה בדאגה בזמן שהיא מתאמצת לתפוס בו, אך גופה הקטן לא יכל לשאת את משקלו והיא נפלה אחורה יחד איתו.
"הוא ישן." אמר לואיס בקולו המונוטוני והתכופף מול הספה בה הייתה קיזה. "חזרתי אלייך, אבל זה עוד לא הזמן שלך לראות אותי." לחש.
קליאו השמיעה קולות מאמץ כשהיא מורידה את מג'יק הישן מעליה, היא נעמדה על רגליה מתנשפת, זיעה מכסה את פניה. 'אם קיזה השפחה שלו אז... רגע, אבל האדון שלה לא שבוי בידי מגדל הניב?' חשבה בבלבול.
לואיס השתמש בכישוף הריפוי הירוק על גופה של קיזה, קליאו הביטה כמהופנטת על האור הירוק שיצא מתוך ידיו של הגבר העצום, המבט בעיניו היה פחות קשוח כשהוא הביט על קיזה.
"היכן המכשפה האמתית?!" שאל אורפן את השכפול. "את מנסה לעכב אותנו, אני לא אתן לזה לקרות, אני אתפוס את המכשפה האמתית!" צעק המכשף, חתכיו עדיין דיממו אבל זה לא הפריע לו. 'המכשפה הזו חזקה מספיק כדי להצליח לבלבל אותי... לעזאזל...' הוא חשב על קליאו ומג'יק. 'היא עדיין מסתובבת בכפר, מג'יק... אני בוטח בך שתקרא לי מיד אם משהו יקרה...' הפחד על הנערים תקף אותו, אבל הוא היה חייב לסמוך על מג'יק ועל כישוף מעגל התקשור שלא אכזב מעולם. הוא לפחות ניסה לסמוך עליו.
"את המטרה שלי אתה תדע בקרוב, אבל אם לא תביסו אותי, אני מסוגלת לפצוע עוד כמה נפשות תמימות." איימה הנערה. "אתם לא יכולים להימלט, אנא תבין קרלנסלו, המטרה שלי היא לא רעה."
'היא משקרת... קליאו... מג'יק...' ליבו של אורפן נתקף חרדה איומה, עיניו נפערו לרווחה. 'עד כמה אני יכול לסמוך על מג'יק? הוא לא ירצה להילחם בכוחות עצמו? אני חייב לדעת שהם בסדר! אני לא יכול לדעת מה מטרתה של המכשפה, אבל הלב שלי לא יהיה שקט עד שאדע שהם בסדר ולא שייכים אל כל זה, אני לא יודע מי היא!'
"גייל, אני חייב לחזור לילדים, אתה מסוגל להביס את השכפול הזה, היא לא חזקה במיוחד. אני לא מאמין שהמטרה שלה טובה." אמר המכשף לשומר הכפר.
'כמצופה הוא דואג לנערים.' חשב גייל בזמן שהביט על המכשף.
גייל הנהן לעבר אורפן.
"לא כל-כך מהר!" קרא השכפול וחסם את דרכו של אורפן. "תהרוג אותי!"
כעת כשהדאגה לנערים בראש מעיניו, הזעם החל לבעבע בגופו ואנרגיית הכישוף שלו התעצמה אף יותר. "זוזי מדרכי!!!"
קליאו המשיכה להביט על המכשף, תוהה האם הצליח להימלט בכוחות עצמו ממגדל הניב; לאחר מספר דקות האור הירוק סביב גופה של קיזה נעלם, המכשף גדול הממדים נעמד על רגליו בעודו מסתכל על המכשפה. היא עדיין לא התעוררה.
לואיס עבר להביט על הנערה שמעט נבהלה מכך, המבט שלו לא היה רגיל. 'אפילו שהוא אמר שהוא לא מתכוון להזיק, הוא עדיין נראה כל-כך מפחיד...' חשבה קליאו, הזיעה ממשיכה לבצבץ על פניה. 'ואולי הוא משקר... האם הוא ינסה לפגוע בי עכשיו? הוא לא פגע במג'יק, אבל אולי בי...' היא החלה להתנשם בחוזקה, עיניה התכולות והגדולות נפגשו בעיניו הקטנות והצרות.
הגבר החל ללכת לכיוונה באיטיות, גופה של קליאו השתתק מפחד, היא לא חשבה שמבט אחד שלו יכול להפחיד אותה כך.
לואיס נעצר מול הנערה, היא הסתכלה עליו מלמטה בשקט, בולעת רוק. 'א-אורפן...' היא הייתה בטוחה שהוא עומד לפגוע בה, היא רצתה לברוח אבל משהו במבט שלו שיתק אותה.
לפתע הוא רכן מולה, הוא שם לב שהיא מאוד מפחדת ממנו, הוא שם לב לאגלי הזיעה ולנשימות שלה. 'והילדה הקטנה הזו היא המפתח להכל.' חשב בחוסר אמון.
"תקשיבי לי טוב ילדה, מג'יק לא יזכור דבר לאחר שיתעורר, רק את יודעת מה קרה כאן." דיבר אליה בקולו הקר. "קיזה תתעורר בקרוב ואת לא תספרי לאף אחד שהייתי כאן."
"למה?..." שאלה קליאו בשקט.
"כי זה לא הזמן עדיין. קליאו, עלייך לשכנע את קרלנסלו להגיע אל קונסטלין, השפחה שלי כשלה במשימתה, רק את יכולה לעשות את זה." המשיך לדבר אליה, היא הסתכלה עליו, מקמטת את מצחה בניסיון להבין מה מטרתו. "יש הרבה דברים שאת לא יודעת, גם על עצמך, אבל אני יודע." היא נראית מבולבלת. "בינתיים, יש לך משימה אחת, רק את יכולה לגעת בלב של קרלנסלו, אתם צריכים להגיע לקונסטלין, אחרת יקרה אסון."
"אבל... הוא לא יאמין בלי הוכחה... בעיקר אחרי מה שקרה עם קיזה..." דיברה אליו קליאו בשקט.
"הוא לא צריך הוכחה, יש לו אותך ואת תשכנעי אותו, המשפחה שלך בסכנה וכך גם הזראים האחרים." לאחר משפט זה, קליאו נראית מודאגת. "את לא יודעת את זה, אבל משפחתך כבר הועברה לאזור אחר, פחות נחמד עבור הזראים."
"מ-מה?!" דמעות איימו לרדת מעיניה של קליאו. "הם בסדר?!" שאלה בהיסטריה.
"אם תשכנעי את קרלנסלו לעזור למורדים, הם יהיו בסדר. אנחנו צריכים את הכוח שלו." אמר וחזר לעמוד על רגליו, קליאו החלה לדמוע. "תזכרי מה אמרתי, בקרוב את תדעי הכל." הוסיף בקולו הקר, ואז הביט על קיזה. 'ואת, קיזה, בקרוב אנחנו נתאחד...'
'המשפחה שלי באמת בסכנה... לואיס היה במגדל הניב... יש לו את המידע הזה!' גופה רעד. 'אני חייבת לשכנע את אורפן!'
דמותה של הנערה התפוגגה בפתאומיות, אורפן וגייל לא היו צריכים להתמודד עוד מולה, הם הסיקו כי המכשפה סיימה את מעשיה וכבר לא הייתה צריכה שהשכפול שלה יסיח את דעתם. אורפן לא חיכה לרגע אחד נוסף והשתמש בכישוף התעתקות על מנת להגיע לביתו של גייל כמה שיותר מהר, ליבו פעם בעוצמה. 'קליאו ומג'יק...' הוא לא רצה לחשוב על הגרוע מכל, הוא רק רצה לדעת שהם בסדר!
גייל החל לרוץ בעקבות המכשף. 'אז הוא סיים לרפא את המכשפה, אבל מדוע מג'יק לא קרא לאורפן? אני בטוח שהוא פחד...'
קליאו עדיין עמדה במרכז הסלון, פניה רטובים מבכי וזיעה; הידיעה שהמשפחה שלה, אמה ואחותה, הועברו למקום אחר... אולי המכשפים משעבדים אותן? אולי הם משתמשים בהן? מכשפי מגדל הניב, האחראים על עולמם, מתכננים להשמיד את הזראים וכבר עכשיו מכניסים אותם אל... מחנות השמדה?!
מג'יק פקח את עיניו, הוא הרגיש מסוחרר וגבו כאב מהשכיבה על הרצפה. "מ-מה קרה לי? למה נרדמתי על הרצפה?" שאל את קליאו בזמן שנעמד על רגליו, אך היא לא ענתה, גופה נחלש רק מהמחשבה על זה.
אורפן הופיע בביתו של גייל, עיניו מיד הבחינו בקליאו שעמדה כמשותקת באמצע הסלון, היא לא הסתכלה עליו. מג'יק נראה מבולבל, הוא לא זכר מה קרה בשעה האחרונה.
"קליאו..." המכשף רץ אליה וחיבק אותה בחוזקה, פצעיו עדיין כאבו אך זה לא הדאיג אותו, הוא ליטף את ראשה ומשש את שיערה. "את בסדר... אתם בסדר..." אמר בהקלה, הוא שם לב שהנערה כלל לא מגיבה, רק לאחר ששחרר אותה מהחיבוק, הוא הבחין בפניה הרטובות ובעיניה המזוגגות, היא פשוט הביטה בחלל.
"קליאו?" שאל המכשף בדאגה.
"אני... בסדר..." אמרה בחולשה ואז בלי התראה מוקדמת היא איבדה את שיווי משקלה, צונחת אל ידיו של אורפן.
"קליאו!!!!!!"
"כמה זמן לוקח לגייל למסור לי את ההודעה הפשוטה שקיזה מתה?!" דאברה הייתה חסרת סבלנות; היא הלכה הלוך ושוב לאורך החדר שלה; חדרה היה גדול ומלא בעיקר בערמות גולגולות קורבנותיה עליהן היא הייתה נוהגת לישון. "הוא יודע מה תהיה התוצאה אם הוא ייכשל במשימה... אני כבר לא יכולה לחכות." היא נשמה בחוזקה וחייכה בהתלהבות. "הגולגולת של קיזה תקבל את הכבוד המגיע לה... כי איך אוכל לשכוח את כל הדברים שהיא עשתה למעני לפני כן... חברתי היקרה." האישה נשכבה על ערמת הגולגולות שלה כאילו הייתה המיטה הכי נעימה בעולם. "אף אחד לא יוכל להציל אותך ממני... אני אהרוג את כל מי שחשוב לך בנוסף..." היא גנחה בקול וצחקה בטירוף.
***
פרק עשרים ושמונה
אורח מסתורי
אורח מסתורי
"אנחנו חייבים לתפוס את הנמלטת, מכשף." דיבר גייל אל אורפן. "אני לא יודע איך בראדון אפשר לדבר כזה לקרות! הוא בדרך כלל חשדן יותר." הוסיף בייאוש.
"אתה יודע שאני לא יכול להשאיר את הילדים לבד כשנערה מסוכנת מסתובבת בכפר." השיב לו אורפן נחרצות.
"בשביל מה יש לך שוליה? מג'יק אינו מסוגל להשגיח על קליאו?" שאל גייל, הוא נראה נסער מן הסיטואציה. "אסור לנו לבזבז זמן! אנחנו נצטרך את הכישורים שלך!"
"אני לא-"
"מאסטר." קולו של מג'יק קטע את דבריו של המכשף; הוא יצא מן הבית אל הגינה בהליכה מהירה לאחר שהאזין לשיחתם. "בבקשה תסמוך עלי, אני יכול לשמור על קליאו, אני מכשף אחרי הכל." ביקש מג'יק מהמאסטר שלו שייתן לו הזדמנות להוכיח את עצמו בעיקר לאחר שיחתם קודם לכן.
ברקע המשיכו להישמע קולותיהם של אנשי הכפר הרצים הנה והנה, חלקם הסתתרו, קוראים לעזרתו של גייל.
"מג'יק." אורפן הניח את ידיו על כתפיו הצנומות. "אני רוצה לסמוך עלייך, אבל תבטיח לי שאם יקרה משהו תשתמש בזה." אורפן יצר בידיו מן עיגול זוהר וקטן בגוון צהוב והושיט אותו למג'יק. "משום שיש בינינו הכרות עמוקה והדדית של מכשף ושולייתו, נוכל להשתמש במעגל תקשור, קרא לי מיד כשתצטרך אותי."
"אני מבין." מג'יק לקח מידו של אורפן את העיגול הזוהר אשר נטמן בתוך ידו ונעלם כלא היה. לכל מכשף הייתה את היכולת ליצור מעגל תקשור דרכו הוא יוכל לתקשר עם השוליה שלו, אך היא פעלה רק עם הקשר ביניהם היה עמוק – בין אורפן ושולייתו מג'יק אכן היה קשר חזק.
"אורפן!" קליאו יצאה מן הבית בריצה אל המכשף וחיבקה אותו. "א-אתה הולך? אני מפחדת!" קראה.
אורפן רכן מעט מולה. "אל תפחדי... אם יקרה משהו, מג'יק יקרא לי ואני אבוא במהרה..." דיבר אליה ברכות כשהוא מניח את ידו הגדולה על לחיה. "זה לא ייקח הרבה זמן..."
"אני לא מפחדת על עצמי, אני מפחדת עלייך... אם הנערה הזאת מסוכנת מידי?!" אמרה בדאגה, פוערת את עיניה הגדולות.
גייל נאנח בקול. "קליאו, אל תדאגי, אורפן חזק ואת יודעת את זה, הוא יביס את הנערה ההיא תוך רגע."
"אני יודעת..." היא נאנחה. "תשמור על עצמך, אני אהיה בסדר." אמרה קליאו והסתכלה על מג'יק שחייך אליה.
"שניכם, אל תצאו מהבית, תנעלו את הדלת ואת החלונות." דיבר אל הנערים המכשף בקשיחות. "מעגל התקשור לא יכול להיעלם או להילקח, הוא בתוכך." פנה אורפן אל מג'יק שהנהן אליו בהבנה. למרות שלא היה צריך לדאוג עכשיו, הוא עדיין דאג ולא רצה לעזוב את הנערים מאחור, הלב שלו פעם בעוצמה. באורך פלא גייל לא היה נראה מודאג לעזוב את השניים לבדם והוא תהה מדוע, בעיקר משום שהיה לו חיבור לקליאו.
לאחר שאורפן וגייל יצאו לדרכם, קליאו ומג'יק רצו אל הבית ונעלו את הדלת, סגרו את החלונות והסיטו את הווילונות כדבריו של המכשף.
לאחר מספר דקות בהן אורפן וגייל רצו לאורך הכפר בעקבות ההילה המוזרה של הנערה, הם נפגשו בה, היא עמדה מולם וחייכה. גייל הורה לאנשי הכפר להיכנס לבתיהם בשל מצב חירום.
"אז הנה אנחנו נפגשים. שוב." אמרה הנערה; היא כבר לא נראית חולה, ביטחון רב נשקף מעיניה הקטנות. "אל דאגה, לא הרגתי אף אחד, פצעתי רק את אלה שעמדו בדרכי." הוסיפה.
"רגע, שוב?" שאל אורפן בבלבול. "מי את?!" צעק. 'מעולם לא פגשתי את הילדה הזאת.'
"אתה תדע בקרוב, לא באתי הנה בשביל להרוג אף אחד, אלא להציל." אמרה והציצה לעברו של גייל, הוא הסיט את מבטו בתגובה לכך. 'אני מקווה שתעשה את זה כמה שיותר מהר.' חשב ונזכר:
בשעת הצהריים לפני שאורפן ניסה להשתמש בכישוף העוררות על קיזה וכשל בכך, גייל יצא אל הגינה בכדי לשאוף אוויר; הוא היה מתוסכל, הוא לא רצה שקיזה תמות. 'דאברה חייבת להיכשל.' חשב גייל וחרק בשיניו. אותה נערה הופיעה בפניו.
"מי את ומה את רוצה?!" שאל גייל ושלף את חרבו מאחר וראה על בגדיה כתמי דם. "איך נתנו לך להיכנס לכפר?!"
"תן לי להסביר לך מי אני, באתי הנה בכדי להציל את חייה של קיזה."
לאחר שהסבירה לו מי היא ואת התכנית שלה, גייל רצה להיות בטוח.
"אתה לא תעז לפגוע בילדים, אחרת יהיה לך עסק איתי."
"אני לא רוצח ובטח שלא רוצח ילדים... עם זאת..." הנערה הקשיחה את מבטה. "הילדה היא מצרך חשוב ליקום הזה."
"מה? איך את..." גייל היה בהלם, ליבו האיץ את פעימותיו. "את יודעת שקליאו היא..."
'המכשף ידע יותר מידי! הוא השתמש בשינוי צורה ולאחר מכן יצר שכפול של אותה דמות... מדובר במכשף חזק מאוד, הוא הצליח להעלים את הילת המכשף שלו ולבלבל את אורפן עם הילה אחרת.' חשב גייל. 'הוא בא בשביל מטרה אחת והיא להציל את המכשפה הזאת, אורפן והנערים לא מעניינים אותו, הוא לא ינסה לפגוע בהם ובעיקר לא בקליאו, חשבתי שרק אני יודע את הסוד הזה, הסוד שלא ימנע ממני לקחת את הילדה הזאת רחוק מכאן כשאראה לנכון! איך הוא ידע את זה?!' גייל נזכר כי המכשף המסתורי נעלם לפני שהצליח לשאול אותו את זה, זה הדאיג אותו.
"למה שאאמין לך?!" אמר המכשף בזמן שאגרף את ידיו. הוא שם לב שגייל שקט מידי ושהנערה הביטה עליו לרגע, אבל לא היה לו זמן לחשוב על זה יותר מידי כי היא החלה לרוץ לכיוונם כשבידה היא אחזה בחרב קטנה ועלובת מראה.
"נו באמת..." המכשף העלים את חרבה בעזרת כישוף, אך הנערה לא וויתרה וניסתה לבעוט בפניו של אורפן שהתחמק מכך. "כמה אומץ יש לך להילחם במכשף, יש לך מזל שפגשת במכשף כמוני." אמר אורפן בזמן שהתחמק מהניסיונות הפיזיים שלה לפגוע בו; הבעיטות שלה נזרקו לאוויר, אך היא הייתה מיומנת, כנראה שמול זראי אחר היא הייתה מסוגלת לשבור כמה צלעות. 'אם היא זראית... מדוע ההילה שלה הייתה אחרת?' שאל את עצמו אורפן.
"רק התחממתי." אמרה ולפתע מתוך ידיה נשלפו להבים צהובים שחתכו את בשרו של אורפן.
"מה?!" קרא בהפתעה. 'כישוף צהוב? אבל... היא לא מכשפה! יש מכשפים שיכולים להסתיר את ההילה שלהם, אבל לא ממרחק אפס!' חשב בזמן שכמעט מעד אחורה, הלהבים קרעו את בגדיו והשאירו חתכים מדממים על בשרו.
"אז את לא זראית." אמר אורפן, הוא התנשם בכבדות, החתכים צרבו את בשרו, אבל הוא ידע להתמודד עם הכאב הזה.
"מכשף!" קרא גייל. "נפצעת... היא מכשפה? אם אני לא תוהה היה זה כישוף, או שהיא זראית שלמדה להשתמש בזה." הוא נעמד ליד אורפן כשחרבו שלופה. "כשהיא התחילה לתקוף עם החרב חשבתי שהיא זראית שניתן להביס בקלות." הוסיף.
'לא... זראים בגילה לא יכולים ללמוד כישוף, זה שווה למוות.' חשב אורפן. "יכולה להיות לכך רק תשובה אחת." אמר, מבטו מתנגש במבטה של הנערה; אם הוא היה יודע מול מי הוא עומד, הוא לא היה נותן להתקפה הזו לפגוע בו, אבל עכשיו זה היה ברור – מכשפה ניסתה לבלבל אותם והנערה הזו היא רק שכפול שלה! אך הוא ידע לזהות גם הילות של כישוף שכפול, כך שיש כאן אף יותר מזה... היכן המכשפה האמתית, מדוע היא מנסה לעכב אותם? הוא לאט-לאט נתקף בדאגה על הנערים שהשאיר מאחור... מאחר והוא לא ידע מי היא ומה היא רצתה ממנו, הוא לא היה בטוח בדבר.
'המכשף הזה כה חזק שהוא ממשיך לבלבל את אורפן, אחד המכשפים החזקים ביותר, הוא עדיין לא הצליח לעלות על זה שזו לא הצורה שלו. אני מניח שכישוף שינוי צורה זה לא כישוף נפוץ בקרב מכשפים, אלא רק אם הם בדרגות גבוהות.' חשב גייל. 'מדוע הוא לא רצה שאורפן יידע עליו?'
קליאו ומג'יק ישבו בחדר בחוסר סבלות, חושבים על אורפן וגייל שעדיין לא חזרו. הבית היה חשוך מאחר והסיטו את הווילונות. קליאו נאנחה בתסכול, מג'יק הניח את ידו על ראשה של הנערה. "עוד מעט הם יחזרו, היא אפילו לא מכשפה, אני בטוח שהמאסטר וגייל כבר הביסו אותה." אמר וחייך אל קליאו אשר הביטה עליו.
"מג'יק..." אמרה את שמו של הנער. "יש לי תחושה לא טובה."
"תהיי אופטימית, מה כבר יכול לקרות? יש לי את מעגל התקשור בתוכי." אמר לה מג'יק. "אני אגן עלייך." הוסיף בביטחון.
"לא... אני מרגישה שמשהו קרה לאורפן, בוא נלך אליו." קליאו נעמדה על רגליה, מג'יק תפס בידה.
"השתגעת? אנחנו נשארים פה!" הוא משך אותה אליו. "המאסטר סומך עליי."
"מג'יק! תן לי ללכת להתפנות!" היא ניסתה לשחרר את ידה מאחיזתו ללא הצלחה.
"אל תשקרי, לפני רגע הצעת שנלך אליו, אני לא אתן –"
לפתע נשמע רעש מן הסלון.
"מ-מג'יק..."
"ששש!" השתיק מג'יק את קליאו.
"אני חושבת ש... קיזה התעוררה." ניחשה הנערה בחיוך. "אחרת מי זה יכול להיות? נעלנו את כל הבית." לחשה לו.
"תישארי פה, זה ברור לך?" אמר לה, אך קליאו לא הקשיבה.
"קיזה!" היא יצאה מן החדר בריצה, מג'יק נאנק בבהלה ורץ אחריה; הוא הרגיש כיצד גופו נתקף בחרדה! קיזה במצב אנוש, קליאו לא ידעה זאת... קיזה לא תתעורר, זה לא אפשרי.
קליאו נעצרה כשהבחינה במי שעמד במרכז הסלון, היא פערה את שפתיה והשתנקה בבהלה, מג'יק גם הוא נראה מבועת, הוא בלע רוק, מושך את קליאו כדי שתעמוד מאחוריו. "מ-מי א-אתה?" גמגם הנער והושיט את ידיו הרועדות קדימה במטרה לבצע כישוף, זיעה מבצבצת על פניו; היה זה גבר גדול ממדים, לבוש בבגדי מכשפים – לואיס. 'עוצמת אנרגיית הכישוף שלו... כמעט זהה לזו של המאסטר!' חשב מג'יק בחרדה.
"אל תפחדו. באתי הנה בכדי להציל את השפחה שלי." דיבר אל הנערים בקולו העמוק והקר.
"א-אני אקרא למאסטר שלי! אתה לא תימלט!" קרא מג'יק כשהוא מתנשם במהירות.
"חכה!" אמרה קליאו. "הוא אמר שהוא ירפא את קיזה! יכול להיות שהוא..."
"השתגעת?! הוא מסוכן! אני חייב לקרוא למאסטר, כן, זה מה שאעשה!" לאחר משפט זה, לואיס ריכז את מבטו על הנער, גופו של מג'יק מיד החל להתנדנד, עיניו הירוקות נסגרו והוא שקע בשינה, קליאו ניסתה לתפוס אותו מאחור ולמנוע מגופו ליפול אחורה. "מג'יק!" צעקה הנערה בדאגה בזמן שהיא מתאמצת לתפוס בו, אך גופה הקטן לא יכל לשאת את משקלו והיא נפלה אחורה יחד איתו.
"הוא ישן." אמר לואיס בקולו המונוטוני והתכופף מול הספה בה הייתה קיזה. "חזרתי אלייך, אבל זה עוד לא הזמן שלך לראות אותי." לחש.
קליאו השמיעה קולות מאמץ כשהיא מורידה את מג'יק הישן מעליה, היא נעמדה על רגליה מתנשפת, זיעה מכסה את פניה. 'אם קיזה השפחה שלו אז... רגע, אבל האדון שלה לא שבוי בידי מגדל הניב?' חשבה בבלבול.
לואיס השתמש בכישוף הריפוי הירוק על גופה של קיזה, קליאו הביטה כמהופנטת על האור הירוק שיצא מתוך ידיו של הגבר העצום, המבט בעיניו היה פחות קשוח כשהוא הביט על קיזה.
"היכן המכשפה האמתית?!" שאל אורפן את השכפול. "את מנסה לעכב אותנו, אני לא אתן לזה לקרות, אני אתפוס את המכשפה האמתית!" צעק המכשף, חתכיו עדיין דיממו אבל זה לא הפריע לו. 'המכשפה הזו חזקה מספיק כדי להצליח לבלבל אותי... לעזאזל...' הוא חשב על קליאו ומג'יק. 'היא עדיין מסתובבת בכפר, מג'יק... אני בוטח בך שתקרא לי מיד אם משהו יקרה...' הפחד על הנערים תקף אותו, אבל הוא היה חייב לסמוך על מג'יק ועל כישוף מעגל התקשור שלא אכזב מעולם. הוא לפחות ניסה לסמוך עליו.
"את המטרה שלי אתה תדע בקרוב, אבל אם לא תביסו אותי, אני מסוגלת לפצוע עוד כמה נפשות תמימות." איימה הנערה. "אתם לא יכולים להימלט, אנא תבין קרלנסלו, המטרה שלי היא לא רעה."
'היא משקרת... קליאו... מג'יק...' ליבו של אורפן נתקף חרדה איומה, עיניו נפערו לרווחה. 'עד כמה אני יכול לסמוך על מג'יק? הוא לא ירצה להילחם בכוחות עצמו? אני חייב לדעת שהם בסדר! אני לא יכול לדעת מה מטרתה של המכשפה, אבל הלב שלי לא יהיה שקט עד שאדע שהם בסדר ולא שייכים אל כל זה, אני לא יודע מי היא!'
"גייל, אני חייב לחזור לילדים, אתה מסוגל להביס את השכפול הזה, היא לא חזקה במיוחד. אני לא מאמין שהמטרה שלה טובה." אמר המכשף לשומר הכפר.
'כמצופה הוא דואג לנערים.' חשב גייל בזמן שהביט על המכשף.
גייל הנהן לעבר אורפן.
"לא כל-כך מהר!" קרא השכפול וחסם את דרכו של אורפן. "תהרוג אותי!"
כעת כשהדאגה לנערים בראש מעיניו, הזעם החל לבעבע בגופו ואנרגיית הכישוף שלו התעצמה אף יותר. "זוזי מדרכי!!!"
קליאו המשיכה להביט על המכשף, תוהה האם הצליח להימלט בכוחות עצמו ממגדל הניב; לאחר מספר דקות האור הירוק סביב גופה של קיזה נעלם, המכשף גדול הממדים נעמד על רגליו בעודו מסתכל על המכשפה. היא עדיין לא התעוררה.
לואיס עבר להביט על הנערה שמעט נבהלה מכך, המבט שלו לא היה רגיל. 'אפילו שהוא אמר שהוא לא מתכוון להזיק, הוא עדיין נראה כל-כך מפחיד...' חשבה קליאו, הזיעה ממשיכה לבצבץ על פניה. 'ואולי הוא משקר... האם הוא ינסה לפגוע בי עכשיו? הוא לא פגע במג'יק, אבל אולי בי...' היא החלה להתנשם בחוזקה, עיניה התכולות והגדולות נפגשו בעיניו הקטנות והצרות.
הגבר החל ללכת לכיוונה באיטיות, גופה של קליאו השתתק מפחד, היא לא חשבה שמבט אחד שלו יכול להפחיד אותה כך.
לואיס נעצר מול הנערה, היא הסתכלה עליו מלמטה בשקט, בולעת רוק. 'א-אורפן...' היא הייתה בטוחה שהוא עומד לפגוע בה, היא רצתה לברוח אבל משהו במבט שלו שיתק אותה.
לפתע הוא רכן מולה, הוא שם לב שהיא מאוד מפחדת ממנו, הוא שם לב לאגלי הזיעה ולנשימות שלה. 'והילדה הקטנה הזו היא המפתח להכל.' חשב בחוסר אמון.
"תקשיבי לי טוב ילדה, מג'יק לא יזכור דבר לאחר שיתעורר, רק את יודעת מה קרה כאן." דיבר אליה בקולו הקר. "קיזה תתעורר בקרוב ואת לא תספרי לאף אחד שהייתי כאן."
"למה?..." שאלה קליאו בשקט.
"כי זה לא הזמן עדיין. קליאו, עלייך לשכנע את קרלנסלו להגיע אל קונסטלין, השפחה שלי כשלה במשימתה, רק את יכולה לעשות את זה." המשיך לדבר אליה, היא הסתכלה עליו, מקמטת את מצחה בניסיון להבין מה מטרתו. "יש הרבה דברים שאת לא יודעת, גם על עצמך, אבל אני יודע." היא נראית מבולבלת. "בינתיים, יש לך משימה אחת, רק את יכולה לגעת בלב של קרלנסלו, אתם צריכים להגיע לקונסטלין, אחרת יקרה אסון."
"אבל... הוא לא יאמין בלי הוכחה... בעיקר אחרי מה שקרה עם קיזה..." דיברה אליו קליאו בשקט.
"הוא לא צריך הוכחה, יש לו אותך ואת תשכנעי אותו, המשפחה שלך בסכנה וכך גם הזראים האחרים." לאחר משפט זה, קליאו נראית מודאגת. "את לא יודעת את זה, אבל משפחתך כבר הועברה לאזור אחר, פחות נחמד עבור הזראים."
"מ-מה?!" דמעות איימו לרדת מעיניה של קליאו. "הם בסדר?!" שאלה בהיסטריה.
"אם תשכנעי את קרלנסלו לעזור למורדים, הם יהיו בסדר. אנחנו צריכים את הכוח שלו." אמר וחזר לעמוד על רגליו, קליאו החלה לדמוע. "תזכרי מה אמרתי, בקרוב את תדעי הכל." הוסיף בקולו הקר, ואז הביט על קיזה. 'ואת, קיזה, בקרוב אנחנו נתאחד...'
'המשפחה שלי באמת בסכנה... לואיס היה במגדל הניב... יש לו את המידע הזה!' גופה רעד. 'אני חייבת לשכנע את אורפן!'
דמותה של הנערה התפוגגה בפתאומיות, אורפן וגייל לא היו צריכים להתמודד עוד מולה, הם הסיקו כי המכשפה סיימה את מעשיה וכבר לא הייתה צריכה שהשכפול שלה יסיח את דעתם. אורפן לא חיכה לרגע אחד נוסף והשתמש בכישוף התעתקות על מנת להגיע לביתו של גייל כמה שיותר מהר, ליבו פעם בעוצמה. 'קליאו ומג'יק...' הוא לא רצה לחשוב על הגרוע מכל, הוא רק רצה לדעת שהם בסדר!
גייל החל לרוץ בעקבות המכשף. 'אז הוא סיים לרפא את המכשפה, אבל מדוע מג'יק לא קרא לאורפן? אני בטוח שהוא פחד...'
קליאו עדיין עמדה במרכז הסלון, פניה רטובים מבכי וזיעה; הידיעה שהמשפחה שלה, אמה ואחותה, הועברו למקום אחר... אולי המכשפים משעבדים אותן? אולי הם משתמשים בהן? מכשפי מגדל הניב, האחראים על עולמם, מתכננים להשמיד את הזראים וכבר עכשיו מכניסים אותם אל... מחנות השמדה?!
מג'יק פקח את עיניו, הוא הרגיש מסוחרר וגבו כאב מהשכיבה על הרצפה. "מ-מה קרה לי? למה נרדמתי על הרצפה?" שאל את קליאו בזמן שנעמד על רגליו, אך היא לא ענתה, גופה נחלש רק מהמחשבה על זה.
אורפן הופיע בביתו של גייל, עיניו מיד הבחינו בקליאו שעמדה כמשותקת באמצע הסלון, היא לא הסתכלה עליו. מג'יק נראה מבולבל, הוא לא זכר מה קרה בשעה האחרונה.
"קליאו..." המכשף רץ אליה וחיבק אותה בחוזקה, פצעיו עדיין כאבו אך זה לא הדאיג אותו, הוא ליטף את ראשה ומשש את שיערה. "את בסדר... אתם בסדר..." אמר בהקלה, הוא שם לב שהנערה כלל לא מגיבה, רק לאחר ששחרר אותה מהחיבוק, הוא הבחין בפניה הרטובות ובעיניה המזוגגות, היא פשוט הביטה בחלל.
"קליאו?" שאל המכשף בדאגה.
"אני... בסדר..." אמרה בחולשה ואז בלי התראה מוקדמת היא איבדה את שיווי משקלה, צונחת אל ידיו של אורפן.
"קליאו!!!!!!"
"כמה זמן לוקח לגייל למסור לי את ההודעה הפשוטה שקיזה מתה?!" דאברה הייתה חסרת סבלנות; היא הלכה הלוך ושוב לאורך החדר שלה; חדרה היה גדול ומלא בעיקר בערמות גולגולות קורבנותיה עליהן היא הייתה נוהגת לישון. "הוא יודע מה תהיה התוצאה אם הוא ייכשל במשימה... אני כבר לא יכולה לחכות." היא נשמה בחוזקה וחייכה בהתלהבות. "הגולגולת של קיזה תקבל את הכבוד המגיע לה... כי איך אוכל לשכוח את כל הדברים שהיא עשתה למעני לפני כן... חברתי היקרה." האישה נשכבה על ערמת הגולגולות שלה כאילו הייתה המיטה הכי נעימה בעולם. "אף אחד לא יוכל להציל אותך ממני... אני אהרוג את כל מי שחשוב לך בנוסף..." היא גנחה בקול וצחקה בטירוף.
***
עריכה אחרונה:
אני די בטוח שלואיס השתמש בכישוף אדום בקרב שלו עם קרלנסלו, וכתבת כבר כמה פעמים שזה או אדום או ירוק. איך את מסבירה את הסתירה?
כישוף התעתקות או משהו דומה לא קיים? אני מניח שהוא יהיה מהיר עוד יותר.
חוץ מזה, פרק מעולה!
