קרדיט על העריכה:
האיש הצעיר 
תיהנו!
פרק שלושים ושתיים
ביטחון לפני הכל
"גברתי, מדוע אנחנו מתעכבים?" שאל אחד המתנקשים - בלונדיני ורזה - את מנהיגתו דאברה. היא ישבה על הכיסא שלה כהרגלה ולעסה בקול תפוח אדום כדם אשר אחזה בידה. המתנקשים בפיקודה היו חסרי סבלנות. הם ידעו שהמשימה לפרוץ לכפר שרדום, להרוג את קרלנסלו ולחטוף את האחיינית שלה, או במילים שלה 'להביא אותה לדודתה בדרכי נועם' – תהיה קשה. רובם היו מתנקשים מיומנים, אך הם מעולם לא התמודדו עם מכשף בעל עוצמה כה רבה בדומה לקרלנסלו. שאר המתנקשים חיכו לפקודתה בלי להבין כי היא מצפה מהם לחשוב טוב-טוב לפני יציאתם אל כפר שרדום.
"אני צריכה להסביר לך, ריימונד?" היא זרקה על פניו את שאריות התפוח בזלזול, והוא נרתע מעט בתגובה. "צאו להתאמן! רבים מאיתנו לא ישרדו, אתם באמת חושבים שאתם מוכנים להתקפה הזו?!" המתנקשת נעמדה על רגליה במהירות תוך כדי שהיא דוחפת ממנה את ריימונד.
המתנקשים הביטו עליה בהערצה, אף אחד מהם לא העז להתנגד.
"את צודקת כמובן..." דיברה אחת המתנקשות בחופשיות - שמה היה דלין, אישה שרירית וגבוהה מאוד, בעלת שיער שחור קצוץ היטב ועיניים חתוליות בגוון בז', על פניה הופיעו מספר צלקות, ועינה הימנית הייתה גבוהה מעט ביחס לזו השמאלית. מערכת היחסים המינית ביניהן הייתה ידועה בקרב שאר המתנקשים, דלין תמיד קיבלה יחס מועדף מדאברה. היא הייתה אחת המתנקשות החזקות ביותר והרגה מכשף שחור לבדה, ללא כל עזרה; משימה שעבור כל מתנקש אחר הייתה נחשבת לבלתי אפשרית. לדלין לא הפריע התשוקה של דאברה לאנוס את הקורבנות שלה, כולל נשים, ולאחר מכן להתעלל בהן, דאברה שמרה את כל הגולגולות של קורבנותיה בחדר שלה. הייתה לה קנאה מסוימת כלפי קיזה, למרות שדאברה מעולם לא נמשכה אל חברתה הטובה. דאברה ודלין, שתיהן היו דומיננטיות במערכת היחסים הזו.
"דלין... אני יודעת כמה תיהני מזה..." דיברה אליה דאברה בזמן שליקקה את שפתיה הדקות.
דלין גיחכה ברשעות. "אני אתן לך במתנה את ראשו את קרלנסלו."
דאברה חייכה לעברה. "זה לא יהיה פשוט." השיבה. "הקשיבו לי טוב! תתחזקו, לכו אל אולם האימונים, אני רוצה כמה שפחות אבדות." דיברה המנהיגה אל אנשיה. מתחת לאדמה, המתנקשים בנו לעצמם אולם אימונים שבו הם התאמנו מידי יום. רובם המכריע הרגישו כי הם מוכנים לקרב, אבל הם לא ידעו בדיוק מול מי הם עמדו להילחם. "עליכם להיזהר, הביאו לי את האחיינית שלי בריאה ושלמה. אתם רשאים להרוג את גייל אם תזדקקו לכך." אמרה בחוסר רגש. 'מבחינתי אתה בוגד, אתה לא אחי.' חשבה בזעם, כאילו מדברת אל גייל. 'לא אתן לך להתאחד עם הבת שלך.'
"ג-גייל?" שאל אחד המתנקשים בגמגום, זאק היה רק נער יתום בן שבע עשרה, הוא התקשה להאמין כי מנהיגתו, אחותו של גייל, אומרת דבר שכזה – גייל היה אחד מהם. "אבל הוא-" דלין סטרה לנער ולאחר מכן משכה בחוזקה בשיערו השחור, והוא צרח בכאב.
"איך אתה מעז להתחצף לדאברה?!" היא טלטלה אותו מהשיער בעזרת ידה השרירית, המתנקשים האחרים לא הגיבו גם אם בתוך תוכם רצו בכך.
"גייל הוא בוגד, הוא לא אחד מאיתנו" הסבירה דאברה. "את יכולה להניח לו." אמרה דאברה לדלין.
"בסדר." השיבה האישה בקולה העמוק והטיחה את הנער הבוכה על האדמה, שניים מהמתנקשים מיהרו לעזור לו לקום. "בוגדים צריכים למות." הוסיפה.
"היזהרו כשאתם מביאים אליי את קליאו, היא רק ילדה זראית, תהיו עדינים איתה... ובקשר לקיזה," דאברה נשמה עמוק. דלין הרימה גבה כשציינה את שמה של המכשפה. "נכון שאמרתי לכם להרוג אותה, אבל אני רוצה להרוג אותה, תשאירו את זה לי."
אורפן החליט לקחת את קליאו לסיבוב בכפר, הוא רצה לבלות עמה כמה שיותר לפני שיאלץ להיפרד ממנה. המחשבה הזו גרמה לגופו להיחלש, הוא ידע שאם הוא ישקע בזה מצבו הנפשי רק יחמיר וקליאו תשים לב לזה 'אני לא יכול לבכות מולה יותר, לא עכשיו. אני צריך למצוא לה מקום טוב בכפר הזה, גייל עדיין לא נראה לי אחד שאני יכול לסמוך עליו מלבד העובדה שאני לא סובל אותו.' קליאו משכה בידו של המכשף בהפתעה וגרמה לו להתעורר ממחשבותיו.
"אורפני, בוא נאכל משהו מתוק, כמו..." הנערה הצביעה על דוכן ה'סומי'; מאכל כפרי מתוק וארוך אשר עשוי מבצק ופירות מסוכרים. "סומי!" קראה בהתרגשות. אורפן נאנח. 'בדרך כלל אני לא מרשה לה לאכול מתוקים לפני ארוחת הצהריים...'
"בסדר, אבל תבטיחי לי שאת לא מדלגת על ארוחת הצהריים." אמר לה באהבה. היא הסתובבה אליו, מקמטת את מצחה.
"אתה באמת מרשה לי כל-כך מהר?" שאלה הנערה בחוסר אמון. "חשבתי שאני אצטרך להגיד 'בבקשה - בבקשה!'" קראה קליאו תוך כדי שהיא מצמידה את כפות ידיה זו לזו בהבעה מעוררת רחמים. "ממש ככה." הדגימה וחזרה לעמוד רגיל.
המכשף גיחך. "במקום לשאול אותי למה, פשוט תנצלי את זה." השיב לה. "בואי נאכל סומי." הוסיף וטפח בעדינות על ראשה הבלונדיני.
"אפילו גם אתה רוצה." אמרה קליאו בהתרגשות קלה. "אתה לא אוהב מתוק... זה מוזר." קליאו עיקמה את שפתיה, האם היא מדמיינת? זו התנהגות ממש לא רגילה עבורו.
התנהגותו של אורפן החלה לעורר בה חשד 'אני חייב להמציא משהו' חשב אורפן.
"אני גאה בך." אמר לה. קליאו הסתכלה עליו בסקרנות, עיניה הגדולות נשואות אליו. "התנצלת בפניי פעמיים על התנהגותך."
"הו..." היא חייכה אליו במתיקות. "אם כך, אני אעשה את זה כל הזמן." השיבה בקולה הגבוה ומיד בעטה ברגלו של המכשף – זה לא כאב לו כלל.
"מה זה היה?" שאל בחוסר הבנה.
"סליחה, סליחה." קליאו גיחכה. "עכשיו תקנה לי שני סומי כי התנצלתי שוב." קליאו פרצה בצחוק קצר אך משוחרר.
אורפן נאנח, מחייך קלות. "שובבה קטנה. זה לא יקרה." אמר ותפס בידה הקטנה יחסית לידו שלו. הם התקדמו לעבר הדוכן, קליאו חייכה לעצמה, מרוצה. 'היא נהנית לבלות איתי לבד, איך אשרוד בלי לראות את הפנים המתוקות האלה יותר?'; קליאו הייתה יפהפייה, היו לה לחיים סמוקות ותווי פנים ילדותיים – בכל פעם שהביט על פניה ליבו התרכך פלאים, גופה היה קטן, אך יופייה סנוור. הוא לא ידע מהיכן הנערה קיבלה את היופי הבובתי הזה: אמה ואחותה היו בלונדיניות ובעלות עיניים תכולות כמו שלה, אבל תווי הפנים היו שונים. אורפן מעולם לא ראה את אביה, הוא ידע שנטש אותן ותהה אם קליאו קיבלה את היופי הזה ממנו. 'אני לא יודע כמה זמן יעבור עד שאראה את הפנים האלה שוב...' חשב בעצב.
"מה זאת אומרת 'נתנו לה לצאת לבד'?" שאל גייל את קיזה ומג'יק בכעס. בזמן שהכין את ארוחת הצהריים, גייל שם לב כי הנערה לא נמצאת בבית ובא לדרוש תשובות מהמכשפה והנער.
"אל תדאג גייל, היא לא בת שלוש, היא לבטח כבר מצאה את אורפן." אמרה קיזה בביטחון.
"קיזה אמרה שזה בסדר..." דיבר מג'יק במעט היסוס.
"זה לא בסדר." השיב במהירות ויצא מהבית. 'אני צריך לגרום לקליאו להתרחק מאורפן ולקרב אותה אליי! אני מנחש שהם נהנים להם יחד... אני אבא שלה! לא הוא! אני!' חשב ברוגז והחל לרוץ, גופו רעד; בכל פעם שהתעצבן, הוא הרגיש כיצד גופו החל להתחמם יתר על המידה – שומר הכפר למד לשלוט על התקפי הטירוף אשר הביאו אותו לבצע מעשים שפלים מזמן, אך כעת הוא חש את זה שוב בעצמותיו כשראה משהו ששייך לו - בתו הצעירה שלא יודעת שהקרבה שלה למכשף מסכנת אותה. מאז היוולדה, ידע גייל שאסור לה להתקרב למכשפים ובעיקר לא למכשפי מגדל הניב.
קיזה ומג'יק הביטו זה על זו בחוסר הבנה.
"מה הבעיה שלו?" שאלה קיזה את הנער, היא לא ציפתה לתשובה.
"גייל יותר מידי מגונן על קליאו, אני-" לפתע מג'יק נזכר במשהו חשוב. "אני והמאסטר מצאנו תמונה ישנה של בית אוורלסטינג, הבית של קליאו." אמר הנער, קיזה לא הופתעה. "התמונה נמצאת בתוך אחד מהספרים שלו." מג'יק רץ לחדר ושלף את התמונה משם. "תראי, זה לא נראה לך מוזר?" שאל הנער את המכשפה בזמן שנתן לה את התמונה.
'אני עדיין לא מתכוונת לספר את זה, אני רוצה להשתמש בזה.' חשבה בערמומיותה. "זה בהחלט מוזר." השיבה בקול חסר רגש.
"האם לגייל יש קשר לבית אוורלסטינג? אולי הוא יודע מי זאת קליאו ומסתיר את זה." אמר הנער. "והיחס המיוחד שלו אל קליאו קשור לזה."
"אתה ילד נבון מאוד... זה הגיוני." החמיאה המכשפה לנער, מנסה להסיט את תשומת ליבו מהנושא בזמן שהביטה על התמונה יחד עם מג'יק. 'הוא ללא ספק חכם, עליי להיזהר ממנו.'
אורפן וקליאו ישבו על אחד הספסלים, השניים אכלו את הסומי בהנאה. אנשי הכפר נראו נינוחים, מזג האוויר היה יפה. המכשף סיים את המאפה, הוא די הופתע מטעמו כי מעולם לא אהב דברים מתוקים ולמרבה הפלא אהב את המאפה הזה. 'אולי זה קשור לזה שקליאו אוכלת איתי, באחת הפעמים האחרונות למשך זמן ארוך?' תהה.
"וואו קליאו, לא חשבתי שאני אוהב את זה." אמר כמעט בהתלהבות.
"אמרתי לך שזה טעים, תקשיב לי תמיד אורפני." השיבה קליאו בשחצנות כשהיא מחייכת ועוצמת את עיניה, היא עדיין לא סיימה לאכול את הסומי שלה, אך הייתה בחצי הדרך.
"אני אקנה גם למג'יק אחד, חכי כאן, בסדר?" שאל אותה בחיוך.
היא הנהנה אליו בשקט ולקחה עוד ביס קטן, המכשף התקדם לעבר הדוכן שלא היה רחוק מהספסל בו ישבו, הוא רצה לקנות גם לשוליה שלו משהו טעים ולא להפלות בין השניים, מג'יק לבטח ייהנה מהסומי.
בעת שאורפן עמד בתור לדוכן, הנערה נהנתה ממזג האוויר, היא נשמה עמוק וצפתה בסקרנות על אנשי הכפר. 'נראה שיש להם חיים טובים.' חשבה. 'מעניין איך הנערים בגילי מסתדרים פה.'
"קליאו... הנה את." לפתע נשמע קולו של גייל מאחוריה, הקלה רבה נשמעה בקולו, עיניו מחפשות את אורפן.
"היי גייל, מה אתה עושה פה?" שאלה אותו קליאו בזמן שהתיישב לידה. "הסומי הזה ממש טעים, אורפן הלך לקנות למג'יק אחד." הוסיפה לפני שגייל הספיק לענות על שאלתה הראשונה.
"יצאתי לחפש אותך, אני לא חושב שזה עוד בטוח עבורכם להסתובב בכפר." השיב לה בעדינות. "אבל אני שמח שנהנית." גייל השתלט על כעסו הרב לפני שמצא את קליאו – משימתו הייתה להתחבב על הנערה, אחד מהתקפי הכעס שלו לא יועילו לא בזה, לפחות לעת עתה הוא יכל להשתלט על כך עם קצת מאמץ.
"למה לא בטוח?" שאלה קליאו בפה מלא בסומי. "הסתדרנו מצוין, אף אחד לא הפריע לנו."
"כי במזל לא נתקלתם באנשים הלא נכונים." הסביר לה גייל. "אני יכול לקחת אותך לסיבוב על בורדי היום אם את רוצה." הציע לפתע.
"ב-באמת?!" שאלה בהתרגשות. "אבל... רק אם אורפן ירשה לי." אמרה בחשש והחיוך שלה נעלם.
"הוא ירשה, אני אדבר איתו." הבטיח לה והניח את ידו על ראשה.
קליאו חייכה, סיימה לאכול וליקקה את שפתיה הוורודות.
"נהניתי! גייל, אתה רוצה גם?" שאלה אותו הנערה בזמן שהביטה עליו.
"לא, ארוחת הצהריים כמעט מוכנה, אני מקווה שיש עוד מקום בבטן הקטנה שלך." התלוצץ איתה גייל וצבט את לחיה הסמוקה.
הנערה צחקקה. 'התשובה היא שאין לי עוד מקום בבטן...' חשבה משועשעת.
אורפן סיים לשלם על הסומי למג'יק, היה תור ארוך. "האנשים כאן ממש אוהבים את זה, עכשיו אני מבין למה." אמר לעצמו. הוא הסתובב והבחין בגייל אשר ישב ליד קליאו ודיבר איתה. 'מה הוא עושה כאן?' שאל את עצמו, לא מרוצה בעליל.
"בשביל מה באת?" שאל אורפן את גייל בתוקפנות כאשר חזר אליהם, סומי נוסף בידו. גייל ידע כי אורפן לא אהב את העובדה שהוא כאן גם מבלי להסתכל על העוינות בעיניו כשהביט עליו.
"הוא אמר ש-" התחילה קליאו.
"קליאו, יש לגייל פה. שאלתי אותו." קטע המכשף את דבריה של הנערה בקול קשוח, תפס בידה ומשך אותה אליו באגרסיביות, היא נאנקה מעט.
"דאגתי לקליאו, מג'יק וקיזה אמרו שהיא יצאה לבדה, אני לא יודע עד כמה אפשר לסמוך על וותיקי הכפר עדיין." השיב שומר הכפר בקול מודאג.
אורפן נאנח. "היא מצאה אותי מהר ולא קרה שום דבר, לא נראה שמישהו בכפר הזה מעוניין לפגוע בזראית צעירה." אמר המכשף, מביט מטה על קליאו המחבקת אותו. 'אוף... אין לי כוח לוויכוחים שלהם.' חשבה הנערה והזעיפה את פניה.
"אמרתי לה, במזל לא נפגשתם עם האנשים הלא נכונים." אמר גייל. "אתה מסכן אותה וזאת לא הפעם הראשונה." הוסיף בכעס.
אורפן אגרף את ידו. 'אני אשתלט על עצמי למען קליאו הפעם.' הוא נשם עמוק ותפס בידה של הנערה. "לא ליד הילדה." אמר לגייל בשקט והחל ללכת לכיוון הבית, מושך קלות בידה של קליאו אשר נראית מעט עצובה.
גייל נאנח. 'הסוף שלך מתקרב, אורפן.' חשב בשנאה.
כשהשלושה הגיעו אל הבית הם הבחינו כי דלת הבית פתוחה; ראש הכפר, בראדון, צעק על מג'יק חסר האונים בזמן שהוא מנופף את ידיו ויורק לכל עבר. קיזה הספיקה להשתמש בכישוף היעלמות לפני שראש הכפר זיהה את פניה. היא הייתה נוכחת ושמה לב להכל אך העלימה את גופה בעזרת כישוף צהוב.
"אני אמרתי שאני לא רוצה את המכשפה הזאת פה! לאן היא נעלמה?!" צעק בראדון על הנער אשר נראה לחוץ ומבולבל בו זמנית. "ראיתי אותה לרגע ואז היא נעלמה כלא הייתה! אני בטוח שזה כישוף! איפה היא?" המבוגר תפס בצווארון חולצתו של מג'יק. "קדימה מכשף קטן, אני לא אפגע בך..."
"א-אני לא יודע!" גמגם מג'יק. יחסית לאדם זקן אחיזתו הייתה חזקה להפליא. בראדון טלטל את הנער באגרסיביות עד שיד אחרת וחזקה הרבה יותר – ידו של אורפן – תפסה בו מאחור ודחפה אותו הצידה, בראדון שחרר את אחיזתו בחולצתו של מג'יק מעט מבוהל.
"מה אתה עושה?!" צעק אורפן על ראש הכפר בעצבים. "למה אתה מתנפל על ילד תמים בלי סיבה?"
"מאסטר!" מג'יק הסתתר מאחורי המכשף היכן שקליאו עמדה. גייל נעמד לצד אורפן, נועץ את מבטו בבראדון. 'ממש כמו קוץ בתחת האיש הזה...'
"הנה אתה!" דיבר ראש הכפר אל גייל. "בתור שומר הכפר הבטחת לי שכשהמכשפה תתאושש, נסלק אותה."
"נכון, אמרתי את זה, אבל התברר לי שהמכשפה הזאת כלל לא מזיקה." השיב גייל.
"לא מזיקה?!" בראדון נראה בהלם. "היא כמעט הרסה לי את הכפר כשהפכה למפלצת ההיא!" זיעה בצבצה על פניו המקומטות.
"אין לה רצון לפגוע באיש, היא מורדת במגדל הניב." הסביר לו גייל. "מה שקרה היה חד פעמי וטיפלנו בזה. סמוך עליי."
אורפן ומג'יק יכלו לראות את קיזה, זראים לא יכלו לראות אותה; היא עמדה לידם ושלחה לעברם מבט חסר סבלנות, כמה זמן ייקח להיפטר ממנו?
"אם כך, למה היא לא מראה את עצמה? הא?" שאל בראדון.
"זה לא ברור, אדוני?" התערבה קליאו. אורפן שלח לכיוונה מבט בכדי להשתיק אותה, אבל זה לא עזר, היא המשיכה לדבר בחיוך גדול. "היא מאוד ביישנית ואתה מוצא חן בעיניה."
מג'יק לא יכל לעצור את הצחוק שלו, הוא הניח את ידו על שפתיו והמשיך לצחוק מבעד לה. אורפן וגייל מיששו את המצח שלהם במבוכה.
"מה?" בראדון נראה מבולבל. "ילדה, תפסיקי לדבר שטויות, אני איש מבוגר." דיבר אל הנערה. "חוצפנית קטנה..." סינן הגבר מבין שפתיו.
"אני לא משקרת, אדון ראש הכפר." המשיכה קליאו בקולה הילדותי. "זה לא יפה שאתה שופט אותה, לאהבה אין גיל... תזכור..." לחשה לו ברוב חשיבות ושילבה את ידיה. "חבל שיש מבוגרים פרימיטיביים בימים אלה..." אמרה לעצמה בקול מאוכזב שאותו בראדון שמע, ככל הנראה באופן מכוון מצידה.
"אה... בכל אופן, גייל ואורפן בבקשה תבואו אליי מחר בכדי לדון על משהו." אמר להם וכחכך בגרון. "והסיבה לא משנה לי, אם המכשפה הזאת טובה ומורדת במגדל הניב, אני רוצה לראות אותה." הוסיף ויצא מהדלת בלי להביט לאחור.
מג'יק סוף-סוף הוריד את ידו מעל שפתיו ופרץ בצחוק קולני. "מה לעזאזל קרה כאן עכשיו?"
קיזה ביטלה את כישוף ההיעלמות ונחשפה לעיניי כל שוב, גם היא נראית משועשעת.
אורפן נאנח ורכן מעט מול קליאו. "מה זה היה?" שאל אותה בגיחוך קל.
"אל תכעס עליי אורפני, אתה רואה שזה עזר, הוא פתאום לא כעס והאדים כמו עגבנייה." הסבירה הנערה. "הוא אפילו עזב מהר יותר."
"אני לא כועס, אני אפילו חושב שזה גאוני." אמר לה בחיוך וליטף את ראשה. "אבל אני חייב להודות שבהתחלה חששתי שתגידי משהו שעלול לחשוף את קיזה."
"זה לא היה קורה." קליאו תפסה בידה של המכשפה שנראית מעט מופתעת. "קיזה חשובה מידי מכדי שאחשוף אותה, אני לא רוצה שהיא תסבול עוד." הוסיפה בקול רציני יותר. קיזה הסתכלה על קליאו בהבעה רכה. 'הנערה הזאת היא באמת משהו.' חשבה משועשעת.
'אם אחשוף את זהותה של קיזה לראש הכפר, האם הם יענישו אותה בחומרה. האם היא תיתן לזה לקרות?' חשב גייל כשהוא מביט על קיזה המחייכת אל קליאו. 'רק היא יודעת את הדרך אל המקום הזה... בלעדיה הם לא יעזבו. אסור שהם יעזבו.'
לאחר ארוחת הצהריים, גייל ביקש מאורפן לשוחח איתו. המכשף הסכים מאחר וגם לו היו דברים חשובים לומר לגייל, למרות שעדיין היה עצבני מאוד על האיש. השניים ישבו זה לצד זה על ספסל בגינה. אורפן לא רצה להשאיר את קליאו אצל גייל, הוא לא סמך עליו מספיק, אבל בית מוכר היה עדיף על משפחת אומנה כך שלא הייתה לו ברירה אחרת.
"אורפן, אני יודע שאתה לא מחבב אותי במיוחד, אבל חשבתי שאולי... עדיף לכם להישאר פה." אמר גייל בהיסוס. "זה יהיה מסוכן, אתה לא יודע לאן אתה לוקח את קליאו ומג'יק." הוסיף.
"החלטתי שאני כן הולך, אבל..." המכשף עצם את עיניו בכאב. "קליאו תצטרך להישאר פה."
גייל קימט את מצחו. "אתה בטוח בזה?" שאל במהירות.
"אני לא יכול לקחת אותה, זה מסוכן מידי. ואת מג'יק אאמן שבוע לפני שנצא לדרך." השיב אורפן בקשיחות. "אימונים קשים ומועילים."
'החלטה נכונה... איזו הקלה.' חשב גייל ונשם עמוק. "אני מקווה שאתה לא מתכוון להשאיר את קליאו במשפחת אומנה." אמר גייל.
"אני יודע לאן אתה חותר." אמר אורפן. "אבל אני לא יודע אם אני יכול לסמוך עליך, ניסית לקחת ממני את קליאו בכוח." הוא נשמע עצבני לפתע. "החיבור שלך אליה מוזר, אתה מוזר." הטיח אורפן בגייל.
"החיבור שלי אל קליאו הוא בגלל שאיבדתי את הבת שלי." שיקר גייל. "עדיין לא חשפתי בפניך את זה... זאת הסיבה לכך שאני אבהי כלפיה." הוסיף. המסכה שעל פניו הקלה עליו באי חשיפת הרגשות בהבעותיו.
"אני מצטער לשמוע..." השיב אורפן. 'איזו סיבה יש לו לשקר לי? אני קצת מתחרט על כך שהייתי קשה איתו.' חשב. מן ההתחלה הוא תהה היכן המשפחה שלו, גבר בתחילת שנות הארבעים שלו ללא אישה וילדים, זה היה מוזר. המכשף היה חייב להודות בפני עצמו כי הוא קינא לקליאו, הרגשות שלו כלפיה היו אבהיים למרות שהפרש הגילים לא היה גדול מאוד.
"זה היה לפני שנה, אז זה עדיין טרי." הסביר גייל בעצבות. 'זה לא רחוק מהמציאות... הייתי חייב לנטוש את הבנות שלי בלית ברירה, בעיקר את קליאו.' חשב. 'ואימן שיקרה להן שנטשתי אותן כי רציתי...'
אורפן המשיך להטיח בגייל את כל שאלותיו, בזו אחר זו "מדוע יש לך תמונה של בית אוורלסטינג?" שאלתו גרמה לגופו הגדול של גייל מעט להתכווץ.
"אז חיטטתם לי בחדר." אמר גייל בגיחוך קל. "אנסה שלא להתעצבן על כך."
"חשדנו בך, השרשרת בעלת התליון המוזר עוררה את חשדנו." הסביר אורפן, מטיח עליו האשמה נוספת. "למה יש לך את התמונה הזאת?"
"מכשף, כבר הזכרתי את זה שהתגוררתי בטוטוקנטה." אמר גייל. "קליאו זיהתה את הקול שלי אז יכול להיות שאף נפגשנו מזמן. ציירתי את הבית משום שהתלהבתי מהמראה שלו, בית אוורלסטינג הוא אחד מבתי האצולה היפים והמרשימים בעיר הזו." אמר גייל במהירות והוסיף "ואני לא היחיד, באותו היום ציירו אותו זראים נוספים."
"אתה צייר?" שאל המכשף. 'הסיפור סביב התמונה לא נשמע לי אמין במיוחד, והוא לא הסביר על התליון.'
"הייתי. התקדמתי מאז. יש לי סיפור ארוך, אבל אני לא חושב שאכפת לך מזה." גייל הוריד מפניו את המסכה בזהירות - כשהוא חשב על הסיפור האמיתי שלו הוא לא היה צריך להעמיד פנים שהוא עצוב או כועס, למרות ששיקר למכשף הרגשות שלו היו אמתיים.
סוף-סוף אורפן יכל לראות את עיניו החומות מביטות עליו. "הדבר הכי חשוב שאתה צריך לדעת זה שלעולם לא אפגע בקליאו."
המכשף נאנח. "אני בטוח שהיא תרצה להישאר איתי, אבל..." קולו החל להיסדק. "זה כל-כך קשה לי, הבטחתי לה שלא אעזוב אותה."
"אני אעשה הכל כדי שהיא תבין שעשית את זה לטובתה וחלילה לא לרעתה." נתן גייל את מילתו. "היא תחכה לך, לאחר שהכל ייגמר אתה תחזור לפה ותיקח אותה." שיקר.
"אני לא רוצה לחשוב על זה עכשיו..." אורפן השפיל את מבטו. 'אני אומר שאני אעשה את זה, אבל אני לא יודע אם אהיה מסוגל...' חשב אורפן.
"נדבר היום עם בראדון, נרשום אותה לבית הספר הקטן שיש לנו בכפר." הוסיף גייל. "בינתיים אני מציע לך להתרחק ממנה כדי שיהיה לה פחות קשה כשתעזוב." הציע. 'וגם כדי שיאפשר לי להרגיל אותה אליי, אני לא מתכוון להישאר בכפר, אני חייב להיעלם יחד עם הילדה כדי שהם לא ימצאו אותה.' חשב גייל לעצמו.
אורפן נשם עמוק. 'איך אשאיר את קליאו איתו? אני בקושי מכיר אותו...'
"אז תאפשר לי להיות איתה, אני רוצה לקחת אותה לסיבוב על בורדי." אמר גייל. "אל תדאג, אני אגן עליה בחיי." הוסיף למקרה והמכשף יסרב.
"לא." סירב המכשף מיד. "אני לא יכול לתת לך לקחת אותה לסיבוב על בורדי, זה מפחיד אותי." אמר בהחלטיות.
"אתה פרנואידי, היא לא בת שלוש-"
"אני אמרתי את שלי. אתה יכול לדבר איתה כאן... וגם זה יהיה לי קשה." אמר המכשף ונכנס בחזרה אל הבית בטריקת דלת.
גייל נאנח. "כשלא תהיה פה אורפן, אני אקח את הבת שלי כל-כך רחוק שאתה לעולם לא תמצא אותה שוב." הבטיח לעצמו בקול כועס, מדבר לעצמו בלחישה.
אורפן פגש בעיניה הגדולות והתכולות של קליאו, היא נעמדה מולו מיד עם כניסתו אל הבית כשהיא מחייכת אליו בהתרגשות. המכשף הסיט את מבטו ממנה.
"מה, קליאו?" שאל. 'תפסיקי לחייך אליי... או שלא אעמוד בזה.'
"נכון שאתה מסכים שאלך עם גייל לעשות סיבוב על בורדי?" שאלה בתקווה.
"לא, אני לא מסכים." אמר ופנה ללכת, קליאו תפסה בידו במהירות.
"א-אבל... למה?" שאלה בקול עצוב. "חשבתי שאתה הרבה יותר נחמד היום."
"כי ככה החלטתי, קליאו. יש לי הרבה על הראש ואין לי עצבים לדאוג לך עכשיו." השיב בקור רוח והזיז את ידה ממנו. הנערה כיווצה את שפתיה בדכדוך. אורפן המשיך ללכת לכיוון החדר. 'אם היא תכעס עליי יהיה לה פחות כואב כשאעזוב אותה.' חשב.
"קליאו?" גייל נכנס אחרי אורפן והבחין בהבעה העצובה של הנערה.
"אורפן לא מרשה לי... אבל אני הבטחתי שלא אריב איתו יותר, בטח עדיין קשה לו מהסיפור של קיזה. מכשפי מגדל הניב הם מזעזעים." אמרה ועברה להביט על גייל במאמץ, זה היה תמיד קשה עבורה כי הוא היה מאוד גבוה והיא הייתה נמוכה. גייל רכן מולה.
"לא נורא, אפשר לעשות דברים אחרים יחד." דיבר אליה ברכות.
"כמו מה? אני צריכה להתכונן, בקרוב נצא למסע ארוך." אמרה קליאו ברוב חשיבות עצמית. "אני השותפה של אורפן, עליי להוכיח את עצמי." הוסיפה באותה נימת קול.
הגבר כחכח בגרונו. "אני אעזור לך להתכונן." הוא הרים את ידו הגדולה בזהירות והעביר אותה על לחיה של הנערה, היא הביטה על ידו, מקמטת את מצחה בחוסר הבנה. 'למה הוא נוגע בי ככה?'
'הלוואי ויכולתי להגיד לך כמה את יפה, את לא דומה לאימך... את דומה לי...' חשב ברגש.
קליאו הורידה מפניה את ידו. "אז... איך תעזור לי להתכונן בדיוק?" שאלה, מתעלמת מהתנהגותו כלפיה.
"בואי." הוא חזר לגובהו ותפס בידה, מוביל אותה אל הסלון. קליאו אהבה להיות עם גייל, למרות שמדי פעם הרגישה שההתנהגות שלו כלפיה מוזרה, הוא היה פתוח איתה והיא הרגישה טוב לשוחח איתו על כל מיני דברים, אפילו שוליים, שלא דיברה עליהם עם אף אחד אחר.
מג'יק נח בחדר ואילו קיזה עמדה עירומה כביום הוולדה מול האמבטיה, שיערה השחור והארוך נח על גבה. לאחר כל מה שעברה היא הרגישה שלא תזיק לה מקלחת טובה. 'אני אציל את לואיס בקרוב מאוד, אורפן יצטרף אלינו... אנחנו ננצח אותם.' חשבה בחיוך של ניצחון.
לפתע הדלת נפתחה, קיזה נבהלה כשהבחינה באורפן, מכסה את איבריה המוצנעים בידיה, הוא השתנק בבהלה וסגר את הדלת במהירות. הכל קרה כל-כך מהר, שניהם הרגישו נבוכים מאוד.
"לא לימדו אותך לדפוק על הדלת, קרלנסלו?!" צעקה המכשפה אפילו בלי לשים לב שחזרה לקרוא לו בשמו הישן.
אורפן עדיין עמד מול הדלת, סומק קל עלה תחת עיניו החומות. "אני מצטער, לא ידעתי שאת שם! ולמה את לא נועלת את הדלת בעזרת כישוף?!"
"זה-" קיזה מיששה את מצחה. "זה לא משנה... פשוט תלמד להבא!" היא נשמה במהירות, זה היה מביך. 'הבחור הזה... ראה אותי עירומה, חוץ מלואיס אף גבר לא ראה אותי במצב הזה... איך שכחתי לנעול את הדלת?!'
אורפן נראה מבולבל אפילו מהתגובה של עצמו, הוא לא יכל להסתיר את הסומק שעל פניו. 'מה יש לך, אורפן? זאת לא הפעם הראשונה שאתה רואה אישה... צא מזה.' הוא נשם עמוק, אבל לא יכל להתכחש לעובדה שבקיזה היה לפתע משהו שמשך אותו; גופה השופע והשיער שלה, הוא לא שם לב לכך קודם לכן... ואז קליאו שוב עלתה לראשו והוא סילק את המחשבות האחרות. 'קליאו... בכל פעם שאני חושב על הפרידה ממך, שום דבר אחר לא חשוב יותר, אני צריך שתהיי חזקה.' המכשף הציץ לרגע על הסלון והבחין בגייל ובנערה, הם דיברו ביניהם ואף צחקקו, קליאו הדגימה לו כיצד היא יודעת להילחם בחרב. הבעת פניו של אורפן הפכה לעצובה והוא נכנס לחדר השינה.
בזמן שקיזה התרחצה, היא נזכרה שוב ושוב ברגע בו אורפן נכנס וראה אותה עירומה, זה הביך אותה יותר ממה שהיה אמור להביך אישה כמוה. המים החמים זרמו על גופה ושיערה. היא התגעגעה למגע של גבר, כמובן לזה של לואיס - למרות שאלו היו חבטות יותר מליטופים.
'האם לאורפן הייתה בת זוג אי פעם?' שאלה את עצמה מתוך סקרנות. 'למה זה מעסיק את הראש שלי? יש לי דברים הרבה יותר חשובים לחשוב עליהם. המסע אל קונסטלין...' היא חייכה לעצמה והמשיכה לסבן את גופה.
"גברתי!" צרח אחד מהמתנקשים בהיסטריה. דאברה שהייתה באמצע האימונים יחד עם דלין לקראת הפלישה לכפר שרדום ואחזה בחרבה, הבחינה במתנקש הרץ לעברה כשהוא מרים על גבו גופתו של מתנקש אחר; הגופה הייתה מרוטשת לגמרי ובקושי היה ניתן לזהות אותה. הגבר שהרים את המת היה חיוור ופרץ בבכי בזמן שזרק את הגופה בפני מנהיגתו. דלין כיווצה את עיניה בזעם ותפסה באגרסיביות בשיערו השחור של הגבר.
"מה זה צריך להיות?!" צעקה דלין בקולה העמוק.
דאברה נראית מעט בהלם. 'מי העז לעשות את זה?!' חשבה כשהביטה על מצבה הקשה של הגופה.
"ז-זה... מ-מכשף! הוא כאן!" קרא הגבר בפחד, נראה שאף עבור מתנקש מיומן היה זה יותר מידי. "הוא הרג את השומר בכניסה!"
דלין הניחה לו ועברה להביט על דאברה. "אלך לבדוק." החליטה.
"חכי." דאברה תפסה בידה. "הוא בטח כבר כאן, תתכונני." הוסיפה ומיד כיוונה את החרב שלה אל המדרגות המובילות אל מתחם האימונים. 'מכשפים לא אמורים להיכנס אל המקום הזה, השומר בכניסה היה אחד המתנקשים הטובים יותר.' חשבה. משום שהיא ודלין היו היחידות בשעה זו במתחם האימונים, הן לא ידעו אם המכשף הרג מתנקשים נוספים למעלה – לא היו רעשים וקולות בקומה השניה וזה הדאיג אותה.
דלין השתמשה בגרזן גדול בכדי להרוג את אויביה והיא כיוונה אותו אל הגבר אשר ירד במדרגות באיטיות, ידיו מגואלות בדם, ככל הנראה של מתנקשים.
"דאברה אוורלסטינג, ידעתי שאת חיה. השפחה שלי סיפרה לי עלייך רבות." קולו העמוק של המכשף הדהד באולם הריק, דם המתנקשים החם נטף מידיו אל הרצפה.
"לואיס." אמרה דאברה. ביום בו המכשף החזק הציל את קיזה מעונש מוות בכפר שרדום, היא הייתה שם וצפתה במחזה – אף אחד לא זיהה אותה משום שכיסתה את פניה בעזרת רעלה, אבל היא תהתה כיצד הוא ידע היכן היא מסתתרת. "איך ידעת שאני חיה? איך ידעת היכן אני?" שאלה דאברה בקולה הגבוה אך הצרוד.
"אין דבר שאני לא יודע." השיב המכשף בזמן שהתקדם לעבר השתיים בצעדים איטיים אך מסוכנים. "יש לי מרגלים בכל הארץ, אנחנו קבוצה מאוד גדולה של מורדים במגדל הניב." הוסיף.
"כמה מתנקשים רצחת?!" שאלה דלין בשנאה. "חתיכת כלב." קיללה.
"רצחתי מספיק, הטלתי על רובם כישוף שיתוק זמני ולכן הם לא באים לעזרתכן." הסביר באדישות. "באתי הנה בשביל להזהיר אותך."
"אני לא צריכה את האזהרות שלך, כאן יהיה קברך!" צעקה וסימנה לדלין להתחיל לתקוף – השתיים החלו לרוץ לכיוונו במהירות כמעט על אנושית, לואיס נאנח, שולח לעברן בלי מאמץ קרני אור צהובות וחדות אשר יכלו לשפד בשר אנושי בקלות. המתנקשות המיומנות התחמקו מן המתקפה וזינקו לעברו כשהן מניפות את נשקיהן.
'בדרך כלל זראים לא מסוגלים להתחמק כל כך מהר מכישוף.' חשב לואיס. אבל הוא לא התכוון להרוג אותן רק משום שיש לאישה הזאת – דאברה –
ערך עבור קיזה.
רגע לפני שהגרזן נחת על ראשו של לואיס, הוא תפס בידה של דלין ועיקם אותה במהירות, הבחורה גדולת הממדים לא צעקה בכאב למרות שכיווצה את פניה במאמץ. "אתה מת!!!" צרחה בגסות ובעטה בפניו, דאברה קפצה מאחוריו והצליחה לחתוך את ידו בעזרת החרב שלה, החתך היה עמוק ועדיין לא נראה שהמכשף שם לב.
"קיזה תשמח לשמוע על המוות שלך." אמרה דאברה וגיחכה, היא עמדה ממש מאחוריו. "שחרר את דלין או שאדקור אותך כל כך חזק עד שהחרב תצא מהצד השני." איימה המתנקשת. לואיס לא הניח לידה של דלין אלא הידק את אחיזתו בה; דלין ניסתה לבעוט בפניו אך הוא התחמק מכל בעיטה ובעיטה. "בן בלייעל! גם אם תוציא לי את היד מהמקום אני אחסל אותך!" צעקה האישה השרירית בלי פחד, רוק נוזל משפתיה.
"איההה!" דאברה ניסתה לדקור את המכשף בגבו, אך הוא לפתע החל לזהור באור סגול אשר הדף את חרבה וגרם לה להתעופף באוויר, גופה נזרק היישר לקיר האבן. המכשף הטיח את דלין על הרצפה בעוצמה. אותה מתקפה הייתה שילוב של כישוף כחול ואדום - ליצירת הילת הגנה סגולה. שתי הנשים התאמצו לקום, הן לא וויתרו, בתור מתנקשות הן חייבות להתמודד מול מכשף שרצח את האנשים שלהן.
"שלא תעזו להניח את ידכן על השפחה שלי." אמר לואיס בקולו הקשוח. "קיזה חשבה עלייך שנים, היא לא התכוונה לפגוע בך ובמשפחתך."
דאברה נעמדה על רגליה מגחכת. "אז... באת לכאן בשביל להגן עליה מאיתנו."
"אני יודע מה את מתכוונת לעשות, בפעם הבאה תהיי יותר ערנית, את לא יודעת מתי מישהו יחליט להפנות לך את הגב." אמר לואיס, רומז כי יש בוגד בין המתנקשים. "את מתכננת להרוג את קרלנסלו ולחטוף את האחיינית שלך, בכך את חורצת את גורלך." הוסיף.
"לקיזה וקרלנסלו מגיע למות!" צעקה דאברה בזעם "אני לא מאמינה לשום מילה שיוצאת לך מהפה, מכשף. בגלל השפחה שלך ההורים שלי נרצחו!"
דלין נעמדה לצד בת זוגתה בכדי לתמוך בה. "קיזה... בוגדת... כולם בוגדים בי!!! אפילו אחי הגדול..." האישה חרקה בשיניה בזעם.
"לא היה קשה להבחין שאחיך גייל הוא אביה של הזראית הקטנה." אמר לואיס. "בעיקר כשיודעים את שם המשפחה שלך. אם את תפגעי בילדה הזאת," לואיס קרב אל השתיים. "יהיה לך עסק עם המכשף הכי חזק בעולם, זה שאת חושבת בטיפשותך שתצליחי להתגבר עליו."
"האחיינית שלי תעזור לי להתגבר עליו וגם על אביה הבוגד, היא החולשה של שניהם." דאברה אגרפה את ידה. "אז רצחת מתנקשים רק בשביל להזהיר אותי שלא אפגע בשפחה שלך? בשביל לדבר איתי על התכניות שלי?"
"אם את תפגעי בשפחה שלי יהיה לך עסק איתי, אם תפגעי בקליאו יהיה לך עסק עם קרלנסלו ואביה, את תמותי בכל מקרה." דיבר אל דאברה בקולו חסר הרגש.
"עוד לא סיימתי איתך מכשף... לא תצליח לאיים עליי, מובן לך?!" בדיוק כשדאברה ניסתה לתקוף את לואיס שוב בעזרת חרבה הוא נעלם מהמקום על ידי כישוף התעתקות. החרב פגעה באדמה בעוצמה. "לעזאזל... מי הוא חושב שהוא? הגיע הנה בכדי לאיים עליי." אמרה המתנקשת בכעס.
"אנחנו לא משנות את התכנית, נכון?" שאלה דלין את בת זוגתה.
"לא. אנחנו נפלוש לכפר ונמשיך על פי התכנית, לואיס לא מפחיד אותי." השיבה דאברה נחרצות. "ואני אגלה מי הבוגד שהעביר למכשף את המידע הזה."
"אז החלטת להשאיר את קליאו כאן?..." שאל מג'יק את אורפן בקול מודאג. שניהם ישבו על המיטה בחדר בעת שצחקוקיהם של הנערה וגייל נשמעו מהסלון.
"אל תסתכל עליי ככה, מג'יק." אמר המכשף לנער שהביט עליו בעצב. "אתה יודע שכל מה שאני עושה זה לטובת קליאו." הוסיף בכעס.
"אני יודע, מאסטר! אבל איך קליאו תרגיש?" שאל מג'יק בתסכול. "היא כמו אחותי, היא תחשוב שנטשנו אותה..."
"אין לי ברירה אחרת. אם אספר לה על החלטתי היא מסוגלת לפגוע בעצמה ולברוח." הסביר המכשף. "אתה מכיר אותה."
הנער נאנח. "אז אתה תשאיר אותה כאן אצל גייל? הוא חשוד ומוזר." טען ושילב את ידיו. "אני לא רוצה שהיא תישאר איתו-"
"זה לא נתון להחלטתך. במשפחת אומנה היא תסבול יותר, אתה בעצמך ילד, לא היית רוצה להישאר במשפחת אומנה." הסביר לו אורפן. בכל פעם שדיבר על החלטתו להשאיר את קליאו מאחור הוא הרגיש נורא, קליאו היחידה שיכלה לגרום לו לבכות – העריקה ממגדל הניב חישלה אותו, אך הייתה לו חולשה וזאת הנערה, הזראית העשירה מטוטוקנטה ששינתה חייו מקצה לקצה.
"אני וקליאו מתווכחים הרבה, אבל... יהיה לי קשה להשאיר אותה כאן..." קולו של הנער החל לרעוד, הוא ניסה להחזיק את הדמעות.
"מג'יק..." אורפן הביט עליו בכאב. 'כולנו משפחה אחת...'
"א-אני לא מצליח לעצור את הדמעות." מג'יק הסתיר את עיניו בעזרת ידיו. "אני אתגעגע אליה..." הוסיף בכל חנוק מדמעות.
המכשף משך את הנער אליו וחיבק אותו. "אם ניקח את קליאו איתנו היא תהיה בסכנה, מבין?" שאל אותו ברכות, אך בתוך תוכו הוא נקרע – קליאו הייתה כמו בשר מבשרו, האהבה שלו כלפיה הייתה מעל הכל... הביטחון שלה היה הרבה יותר חשוב מלשמור אותה לצידו.
"אבל... אבל אנחנו נחזור אליה, נכון?" שאל מג'יק בבכי בזמן שחיבק את אורפן. "אנחנו נציל את הזראים ונחזור לכאן, היא תחכה... למרות שתכעס עלינו." ניסה מג'יק להחדיר בעצמו תקווה.
"כמובן מג'יק, היא אחת מאיתנו, אנחנו משפחה." המכשף נשם עמוק, מנסה להשתלט על עצמו. 'אני מרגיש שאני קורע את מג'יק מאחותו ואת עצמי מהבת שלי.' חשב בצער. 'ועכשיו אני צריך לגרום לה לכעוס עליי כדי שלא יכאב לה כשאעזוב.'
"אורפן! מג'יק!" קליאו נכנסה לחדר כרוח סערה, אורפן ומג'יק מיד הניחו לחיבוק ביניהם וניגבו את עיניהם כאילו לא קרה דבר.
הנערה אחזה בספר עבה ושחור עליו היה רשום בזהב 'יצורים מהם כדאי להיזהר', היא קימטה את מצחה בחוסר הבנה כשהבחינה בעיניהם הרטובות. "מה קרה?" שאלה בדאגה.
"זה שום דבר." מיהר אורפן לענות.
"מה יש לך ביד?" שאל מג'יק, משתדל לחייך אליה.
"זה ספר שגייל הציע לי לקרוא, עליי להתכונן למסע ואני בטוחה שנפגוש ביצורים מסוכנים." השיבה קליאו בביטחון. "אתם צריכים לראות כמה שרירים יש לגייל בידיים, אבל אני יכולה להביס אותו אם רק ארצה." המשיכה לדבר. "לא מבחינה פיזית, אבל מבחינה שכלית!" בעת שהנערה הדגימה להם כמה היא "חזקה", אורפן קם ויצא מהחדר. היא הביטה עליו יוצא בהבעת פנים נעלבת.
מג'יק כחכך בגרונו. "את... באמת חזקה, קליאו." החמיא לנערה.
"אתה חושב שאורפן כועס עליי?" שאלה לפתע קליאו בעצב. "עשיתי משהו לא בסדר?"
הנער נעמד מולה. "הוא לא כועס עלייך, יש לו כאב בטן." שיקר.
"הו... הבנתי. תודה, מג'יק!" קראה בחיוך ורצה מהחדר עם רעיון בראשה. מג'יק חזר להבעת פניו העצובה. 'היא כל כך תמימה ולא מבינה מה הולך סביבה. התמימות הזאת היא תוצאה של חייה חסרי הדאגות בבית אוורלסטינג. אחרי כל מה שעברנו יחד במסע הזה, היא עדיין לא מצליחה להבין.'
לאחר זמן מה כאשר אורפן ישב על אדמת הגינה עם הגב אל דלת הבית, טרוד עדיין במחשבות, קליאו יצאה לשם כשהיא אוחזת בספל תה חם. המכשף חש שזאת היא ונאנח. 'תהיה חזק אורפן, אל תראה לה עצבות, תהיה קשוח.' הוא התכונן לכל תרחיש של קליאו אשר עלול לרכך את ליבו.
"אורפני, הבאתי לך משהו." אמרה הנערה כשהיא נעמדת מאחוריו, מחזיקה בזהירות את הספל הלוהט המעלה אדים.
"אני רוצה להיות לבד." השיב לה מבלי להסתובב; הוא לא רצה להסתכל על פניה אשר שידרו טוהר ועדינות – כך יהיה לו הרבה יותר קל להתחמק ממנה. 'אם אאפשר לליבי להתנהג אליה באהבה כמו תמיד, כמו שאני באמת רוצה, הפרידה תהיה הרבה יותר קשה, עם זאת... אני מפחד שלא אוכל להיפרד ממנה, שלא יהיה מספיק חזק. אני חייב להתרחק!'
"אני יודעת שכואבת לך הבטן, אני יודעת מה הכי טוב לכאבי בטן!" קראה בקולה הילדותי. "אני אטפל בך אורפני." הוסיפה בחיוך.
"אני לא צריך שתטפלי בי, אני יכול לטפל בעצמי." ענה לה בקשיחות.
"אל תתבייש... תן לי-"
"אמרתי לא!" אמר המכשף בקול רם כשהסתובב אל הנערה במהירות, ידו פגעה בטעות בכוס התה שאחזה והנוזל הלוהט נשפך על ידיה - היא צעקה בכאב.
"קליאו!!!" אורפן תפס בידיה ומיד השתמש בכישוף ירוק שהסיר את הכוויות. "קליאו..." הוא משך אותה אליו לחיבוק חזק, מתנשף בהקלה. "אני מצטער... אני מצטער... מה עשיתי..."
"למה אתה ככה איתי...?" שאלה בבכי תוך כדי שהמכשף עטף את ראשה. "משהו עובר עלייך! היינו בסדר בבוקר..." היא נשפה באפה, דמעותיה מרטיבות את בגדיו.
"אני עדיין מזועזע ממה שמכשפי מגדל הניב עשו לכפר הזה." השיב לה בקול שבור. 'לעזאזל איתי...' קילל את עצמו, מצמיד את ראשה של הנערה לחיקו.
המתנקשים מתכוננים לפלוש אל הכפר בזמן שאורפן וחבורתו נמצאים בסערת רגשות. האם אורפן יהיה מסוגל להשאיר את קליאו בכפר? כיצד גייל ינצל את המצב? והאם קיזה תזכה ליצור קשר עם לואיס? כל זאת ועוד בפרק הבא!
****
מקווה שאהבתם. העניינים רק ילכו ויסתבכו. יש לכם ניחוש מה עומד לקרות?
