הפרק החדש כבר כאן! מקווה שתיהנו כי הוא מכיל דברים חשובים וגם משעשעים (השקט שלפני הסערה), אני בטוחה שתהיו סקרנים לדעת כמה דברים, כעת אתם יכולים לשער - בקרוב תדעו הכל.
***
פרק שמונה עשרה
ההחלטה
"תעזוב את זה ותן לי להכין!"
"לא! את שמה יותר מידי מלח!"
"אתה לא מבין בבישול!"
קליאו ומג'יק המשיכו להתווכח במטבח בקולי קולות; מג'יק ניסה לחטוף את הסיר עם התבשיל הצבעוני והמצחין מידיה של הנערה, הוא פחד נורא לדעת מה קליאו שמה בתוכו יחד עם כל-כך הרבה כפות מלח. לבסוף הוא הצליח לקחת אותו מידיה הדקיקות ומיהר לשפוך את תכולתו בכיור לפני שהיא תנסה לעצור אותו.
"אל אלוהים..." מג'יק ניסה לסתום את אפו בעזרת אצבעותיו. "זה נוראי..."
"הרסת לי את הכל!" צעקה קליאו בכעס, לחייה שהיו סמוקות באופן טבעי, האדימו אף יותר. "אתה רע! רע!" היא טלטלה אותו באגרסיביות כשהוא עדיין מסוחרר מן הריח "הצילו..." לחש בייאוש.
"מספיק קליאו." קיזה הניחה את ידה על כתפה של הנערה; הבעת פניה הייתה אדישה כתמיד, קליאו הסתובבה בכדי להביט על המכשפה כשהיא עדיין תופסת בכתפיו של מג'יק. "לא כדאי שאתעצבן." הוסיפה בהבעה מאיימת.
הנערה הניחה למג'יק שנאנח בהקלה.
"מג'יק הרס לי את הארוחה..." התאוננה וכיווצה את שפתיה בצער.
"ז-זאת לא ארוחה! זה רעל אמיתי!" קרא מג'יק. "היא שמה בפנים דברים לא אכילים!" הוסיף, מנסה להצדיק את עצמו בפני קיזה.
קליאו שלחה לעברו מבט זועף. "טיפש..." סיננה מבין שפתיה הקטנות.
"טוב, יש לי רעיון." אמרה המכשפה. "אני וקליאו נבשל ביחד."
"ב-באמת?" עיניה התכולות של הנערה נפערו לרווחה. "אבל את לא יודעת להכין מדהים כמוני, אז לא!" אמרה והעיפה מפניה קצוות פוני בלונדיני בשחצנות. "אני אכין לאורפן את המנה המיוחדת שלי."
מג'יק נראה מפוחד.
'היא לא מודעת לעצמה... היא תרעיל את המאסטר!'
"אני אשתמש בכשפים, זאת תהיה חוויה בשבילך." ניסתה המכשפה לשכנע את הנערה.
"הו נכון! את גברת מכשפה! תלמדי אותי איך לבשל עם כשפים!" קראה הנערה באושר, מנתרת בהתרגשות. "בבקשה! בבקשה! בבקשה!"
'הפרחחית הקטנה הזאת עולה לי על העצבים, עליי לשלוט על עצמי לפני שאכה אותה.' חשבה המכשפה, מתאמצת להשאיר את ידיה במקומן.
"קיזה, אל תלמדי אותה שום כשפים, המאסטר לא מרשה." העיר מג'יק.
"מג'יק... למה אתה תמיד חייב להרוס את כל הכיף?!" קליאו נראית מאוכזבת ושילבה את ידיה. "מג'יק, א-"
קיזה תפסה בגופה הקטן באגרסיביות ודחפה אותה לכיוון שיש המטבח. "תפסיקי לדבר ותתחילי לחתוך ירקות."
קליאו נשנקה. "אבל-"
"שקט." קטעה אותה קיזה. "ואתה מג'יק תנקה מסביב." פקדה עליו המכשפה.
מג'יק הנהן. "בסדר." הוא נאנח, מרגיש לא בנוח להשאיר את קליאו עם קיזה שנראית קצרת סבלנות; המאסטר שלו תמיד היה סבלני כלפי קליאו ככול שיכל, אבל כעת הוא חשש שקיזה לא תשמור על איפוק ותפגע בה.
'המאסטר בוטח בי שאגן על קליאו...' חשב הנער בנחישות.
"אל דאגה מג'יק, תשאיר את זה לי." אמרה לו קיזה לאחר שהבחינה בהבעת פניו.
'ממש כמו אח שדואג לאחותו...' חשבה קיזה.
'הם עדיין לא מכירים אותי מספיק, אבל קרלנסלו בוטח בי וזה כל מה שאני צריכה. מצד שני, הילדים יכולים לספר לו הכל.'
"אני חותכת היטב ממש כמו מקצוענית!" קראה לפתע קליאו וחייכה במתיקות אל המכשפה והנער, כלל לא מתייחסת לשיחה בין מג'יק וקיזה. "ועכשיו אני רוצה לראות איך את משתמשת בכישוף!" פניה של הנערה קרנו, עיניה המרהיבות נראו גדולות מתמיד; קליאו העריצה כשפים, הסיקה קיזה מתגובותיה.
'עם כזאת מוטיבציה, אולי היא הייתה יכולה להפוך לשומרת חוק, אבל אני לא יכולה לדמיין את היצורה החלשה הזו נלחמת.' היא נאנחה בקול.
במהלך הכנת ארוחת הבוקר יחד עם קליאו, קיזה נעזרה בכישוף וגרמה לכלי הבישול לרחף ולנוע בכוחות עצמם. הכנת הביצים הייתה חוויה בלתי נשכחת עבור הנערה שנראית נלהבת מתמיד; היא קיפצה במקום מספר פעמים ומחאה כפיים במרץ, לא מפסיקה לדבר לרגע על כמה שהיא הייתה רוצה להיות מכשפה כמוהה.
קיזה הרגישה מוזר מעט; מעולם אף אחד לא העריץ אותה כך, זה היה... נחמד.
לואיס החל לראות מטושטש מעט; הוא לא אכל ושתה במשך שעות והגוף שלו נלחש אט-אט. הוא לא ידע עוד כמה זמן הוא יישאר כלוא בצינוק הזה, אך שום דבר לא ימנע ממנו להמשיך ולהילחם עבור אחיו המנוח מקילוס אותו הזכיר סאריון ללא בושה.
'הקרבת את עצמך למען מגדל הניב... והם הוציאו אותך להורג. אני, לואיס, אשחט אותם ואעקור את עיניהם.' הוא חרק בשיניו בזעם.
מקילוס היה בסך הכל בן עשרים כאשר הוצא להורג בכריתת ראשו. בעיני מכשפי מגדל הניב הוא היה נחשב לבוגד לאחר שניסה לתקוף אדם חשוב; שמו היה זאל, הוא היה אחד מן המורדים הוותיקים ביותר שהתחזה למכשף אציל אשר הגיע לביקור. למעשה זאל רצח את המכשף האמיתי והתחזה אליו בכדי לגלות עוד מידע על מגדל הניב – כמרגל הוא עשה את עבודתו נאמנה. מקילוס הצעיר חשף את פרצופו האמיתי של המרגל ותקף אותו בטיפשותו לעיניי כל המכובדים – מה שעלה לו בחייו.
זמן קצר לאחר שהוצא להורג, נחשף לבסוף זאל על ידי מכשפה אחרת ונשלח ליער האשלטנים. ראשו הכרות של מקילוס נחרט לעד בזיכרונו של לואיס, אשר נאלץ לצפות באחיו שהתחנן על חייו נרצח...
'ניסיתי לעצור אותם... אבל לא יכולתי...' עיניו של לואיס הצטמצמו בכאב.
'נלחמתי נגדם... אני מצטער אחי היקר מקילוס... כוחי גדל, הם ישלמו על הכל.' מחשבותיו של לואיס נקטעו ברגע שסאריון נכנס שוב לצינוק.
"בלי יותר מידי דיבורים, ספר לי לואיס, היכן קונסטלין?"
"אאוץ'!" קליאו הביטה על אצבעה שהחלה לדמם. "לא ייתכן! חתכתי כל-כך טוב..." אכזבה רבה נשמעה בקולה. "אני שונאת את המלפפון הזה!" קראה בעצבים והטיחה את הסכין על השיש. "אוף... אני צריכה לעצור את הדימום."
קיזה נעצה את מבטה המורעב על הדם הטרי שהחל לנזול לאורך אצבעה של הנערה, ליבה החל להאיץ את פעימותיו.
'אני... חייבת-' לפתע היא תפסה בידה של קליאו המבוהלת והכניסה את האצבע המדממת לפיה.
"ק-קיזה?..." סומק קל עלה על לחייה של קליאו, זה היה מביך ומוזר בו זמנית.
'מ-מה לעזאזל?' היא נאנקה. "מה את עושה?..."
'דם כל-כך צעיר... לא יכולתי להתאפק... אני צריכה להשתלט על עצמי לפני שאגלה להם!' המכשפה מצצה את הדם החמים של קליאו בהנאה עד שלא נותר ממנו עוד על אצבעה, היא לא רצתה להפסיק...
אנקות בלתי נשלטות יצאו מגרונה של קליאו.
'היא... נהנית מזה...'
"למה שקט כאן?" נשמע לפתע קולו של אורפן, המכשפה שלפה את אצבעה של הנערה משפתיה במהירות.
'הוא כבר התעורר.'
קליאו הסתכלה עליה מעט מפוחדת.
'היא התנהגה ממש כמו ערפד... האם-'
"אל תסתכלי עליי כך, את לא יודעת שצריך למצוץ את הדם כשנחתכים?" שאלה אותה המכשפה בקשיחות, משלבת את ידיה.
'אסור לי להתמכר לטעם הדם והבשר שלה, הנערה הזאת יקרה מפז, היא המפתח לתכנית שלי. היא המפתח להכל.'
"מאסטר!" מג'יק רץ לכיוונו של אורפן ונעמד מולו. "למה קמת עכשיו? ארוחת הבוקר עוד לא מוכנה." אמר לו הנער בחיוך מרוצה.
"נחתי מספיק, יש לנו הרבה על מה לדבר היום." השיב לו המכשף, אך למעשה המחשבות לא נתנו לו מנוח; בכל פעם שנזכר בסאריון האכזרי מרים על ידיו המזוהמות את קליאו הכה צעירה ופגיעה – הדם שלו רתח.
'אם מגדל הניב יערב עוד פעם אחת את קליאו בזבל שלהם, אני ארצח אותם ללא רחמים.'
"הריח פה ממש טוב." המכשף הגיע למטבח, מביט על קיזה האדישה ועל קליאו שנראית מוזר כאילו ראתה רוח רפאים.
אורפן קרב אליה. "אני רואה שבישלתן יחד, נהנית קליאו?" שאל אותה המכשף, אך היא רק הנהנה בשקט, משתדלת שלא להביט על קיזה. "את לא נראית שמחה במיוחד..."
"הכל בסדר, היא רק נחתכה קצת, גם לחתוך סלט היא לא יודעת." אמרה קיזה ונאנחה. "אבל טיפלתי בזה." הוסיפה.
"זה קורה. תראי לי את החתך, אני-"
"זה בסדר!" קראה הנערה, מתעשתת מיד ממה שקרה קודם לכן. "לא הייתי זהירה, אבל עכשיו זה כבר לא כואב!" היא חייכה אל המכשף במתיקות מעט מתנשפת, מסתירה את ידיה מאחוריה גבה.
"אני מבין." אורפן הניח את ידו על ראשה הבלונדיני.
"למרות שחתכתי רק את הסלט, יש באוכל הרבה מן האנרגיה החיובית שלי, אז אפשר להגיד ש... הוא יהיה טעים רק בזכותי!" אמרה קליאו ביהירות, עוצמת את עיניה ומחייכת בגאווה.
קיזה גלגלה את עיניה.
"כן? את זה עוד נראה." אמר לה ברכות וצבט את לחיה הסמוקה. "טוב, אחרי שנאכל נתחיל לשוחח על הצעדים הבאים."
"אני אערוך את השולחן!" קרא מג'יק שנכנס זה עתה אל המטבח, שמח שבסופו של דבר קיזה הסתדרה עם קליאו והן הצליחו להכין יחד את ארוחת הבוקר.
'אני לא יודעת מה לחשוב עליה... אולי היא בסך הכל רצתה להפסיק את הדימום שלי, אך היא נהנית...' חשבה קליאו, מציצה לעברה של קיזה.
"
תענה לי, היכן נמצאת קונסטלין?!" צרח סאריון על לואיס שכבר דימם בכל חלקי גופו לאחר שהותקף עשרות פעמים על ידי כשפיו האדומים של סאריון, ידיו ורגליו עדיין כבולות בשלשלאות ממתכת.
"לא אענה לך." אמר את תשובתו הרגילה וירק דם על הרצפה. "אתה יכול להמשיך ולהתעלל בי כרצונך, אני לעולם לא אבגוד בהם."
סאריון חרק בשיניו.
'אסור לי להרוג אותו, אבל לא נראה שהפצעים והחתכים מזיזים לו, עליי להשתמש בדרך אחרת.' ידו שזהרה באדום שבה למצבה הרגיל והוא רכן מול המכשף גדול הממדים, אשר הביט עליו באדישות חרף מצבו הפיזי.
"בוא נעשה ככה, אתה תוביל אותי לקונסטלין ובתמורה לכך אני לא אהרוג את השפחה שלך." הציע המכשף בקולו הארסי. "ממש כמו קרלנסלו, כנראה שיש גם לך חולשה."
"אין לי אף חולשה, אתה לא תצליח לשכנע אותי." גופו של לואיס רתח מזעם כשסאריון הזכיר את שמה של שפחתו, אך אל לא להראות אף חולשה על ידו, אחרת הוא ישתמש בזה.
'ההילה שלי יכולה להסגיר אותי... אינני יכול להשתמש בכישוף המנטרל זאת כעת.'
"אף חולשה אדון לואיס? ומה לגבי כריתת איברים?" שליח מגדל הניב נעמד על רגליו. "האם זה מזכיר לך משהו?"
"גם אם תגרום לי להיות חסר גפיים, אני לא אתן לך את המיקום." העקשנות של לואיס עלתה לסאריון על העצבים – הייתה לו משימה מפי השליט לשכנע את מנהיג המורדים לספר לו היכן ממוקמת קונסטלין, היה צפוי שזה לא יהיה פשוט.
"יש לך יום אחד להחליט, אחרת אתה תשלם בדמה של השפחה שלך. אני לא יודע מה אתה מרגיש כלפיה, אבל אני לא טיפש." סאריון התכופף וקרב לפניו המדממים לואיס. "כשדיברתי על כריתת האיברים שלך היית אדיש לגמרי, אך כשדיברתי על השפחה שלך ניסית להישאר אדיש ויכולתי לחוש בשינוי קל בהילה שלך..."
לואיס לא הגיב.
"יום אחד, אל תשכח זאת." המכשף הרזה והגבוה חייך לעצמו ופנה לעבר היציאה. לואיס הרגיש איך גופו מעקצץ ושורף; החתכים היו עמוקים. כעת הוא נתן לעצמו להיאנק בכאב.
'לעזאזל... אני לא יכול להפקיר את קיזה... אך כעת היא נמצאת עם קרלנסלו, הוא לא ייתן שמישהו יפגע בה, בעיקר לא שונאיו. עם זאת, קיזה יכולה להגן על עצמה.'
"כל-כך טעים!!" אמרו קליאו ומג'יק פה אחד בזמן שאכלו במהירות; אלו היו בסך הכל ביצים, לחם וסלט, אבל גם את זה לא היה להם הרבה זמן. בכל פעם שמג'יק הכין ארוחה, היא הייתה טעימה, אך לא כמו זו של קיזה. מצרכי האוכל נגמרו לחלוטין, כל מה שהיה כעת על השולחן כלל את המצרכים האחרונים. אורפן ידע שזהו הזמן לצאת מן הבית ולמצוא מקום בו יוכלו לקנות צידה לדרך, אף שימורים לא נשארו.
"מאסטר, כמה זמן לא אכלתי כך." אמר מג'יק בסיפוק מלקק את שפתיו.
"אני שמח שאתה נהנה." דיבר אליו המכשף ברכות.
בדיוק כשהנער רצה לאכול את חתיכת הלחם האחרונה שלו, קליאו חטפה לו אותה מן הצלחת.
"היי קליאו, זה לא בסדר!" קרא מג'יק ברוגז. "חילקנו את זה שווה בשווה."
"חשבתי שסיימת..." אמרה הנערה והנידה בכתפיה.
"לא סיימתי, אז לפחות תשאלי."
"אני לא רוצה לשאול! אני רעבה!"
אורפן הביט על הנערים אשר רבו על חתיכת לחם; הלב שלו נקרע... בקצב הזה הם ירזו ויחלו, בייחוד קליאו שאינה הייתה רגילה לחוסרים האלה בתור בת אצולה. קיזה הבחינה בהבעת פניו הכאובה של המכשף, אשר חש חסר אונים כנגד הסיטואציה. הצלחת שלו הייתה ריקה משום שהוא לא לקח לעצמו כמעט דבר; הכמות לא הייתה מספיקה לכולם והוא העדיף שהאחרים יאכלו, אך הצעירים היו עדיין רעבים וזה שבר אותו לגמרי. היא הייתה יכולה להישבע שעיניו החומות איימו לדמוע; לצפות בילדים רבים על אוכל אף פעם לא היה מחזה נעים, בעיקר כשהשניים האלה היו כה יקרים לו.
"קליאו, תחזירי למג'יק את הלחם, אני אתן לך את שלי." הכריזה קיזה.
'אני חייבת להרשים את קרלנסלו כמה שיותר.'
אורפן הביט עליה; למרבה המזל קיזה לא אכלה את חתיכת הלחם האחרונה שלה. "תפסיקו לריב על אוכל מיד." הוסיפה והניחה את הלחם בצלחת של קליאו. "קדימה, תחזירי לו את זה." ציוותה עליה.
"א-את בטוחה?" קליאו הביטה בחוסר נוחות על המכשפה שישבה, מביטה עליה בעזרת עיניה הגדולות והתכולות.
"אני לא רעבה עוד, תאכלי." אמרה לה בקשיחות.
"תודה..." הודתה לה הנערה בקול קטן, לא היה לה נעים.
"אני הולך לנשום אוויר קצת." הצהיר אורפן ויצא מן הדלת בלי להביט על אף אחד מהם.
כנראה שאף אחד מהנערים לא באמת שם לב שהמריבה שלהם על חתיכת הלחם הכאיבה מאוד לאורפן, אך קיזה ידעה זאת והיא תשתמש בזה.
"מג'יק! מי שמגיע אחרון למטבח רוחץ את כל הכלים!" קראה קליאו ורצה לכיוון המטבח.
"ר-רגע זה לא פייר!" אמר הנער ורץ בעקבותיה.
"קרלנסלו." נשמע לפתע קולה של קיזה; המכשף עמד ליד הדלת, מביט על השמים הכחולים. "אני יודעת כמה זה כאב לך." אמרה בשקט ונעמדה לצדו, הרוח הקלה של המדבר גרמה לשיערה הארוך והשחור כפחם להתנופף.
"קיזה." אורפן פנה להביט עליה. "אנחנו זקוקים לאספקת אוכל מחודשת, הם רעבים, הגוף שלהם עוד צעיר והם עלולים לחלות." דיבר אורפן ברשמיות, אך בתוך תוכו הוא הרגיש שבור. "קרעתי את שניהם ממשפחותיהם בכדי להציל אותם ממוות, לפני זה הם למדו בבית הספר ולא היה חסר להם דבר... אני לא רוצה שהם יסבלו לחיות איתי." הוא חרק בשיניו.
"קרלנסלו, אתה יודע מה תהיה התשובה שלי." אמרה לו קיזה. "אני לא יודעת מה החלטת, אבל בקונסטלין תקבלו אוכל בשפע ובחינם." הוסיפה ושילבה את ידיה.
"אבל הדרך לשם ארוכה." אמר אורפן בתסכול.
"בדרך לשם יש הרבה מקומות לינה טובים, יש לנו כרגע מספיק כסף בכדי לחדש את האספקה." הסבירה קיזה ברוב חשיבות.
"ושכחת לציין את כל הסכנות שאנו עלולים להיתקל בהם." הוסיף אורפן. "תראי, החלטתי שאנחנו חייבים לצאת מן הבית מחר ויהי מה, הכי חשוב שנשיג כמה שיותר מהר מזון, טוקאדין קרובה יותר." הסיק את מסקנותיו.
המכשפה נאנחה. "טוקאדין היא עיר בה תושביה קרי הרוח הם שונאי מכשפים מובהקים. בטוטוקנטה הכירו אותך ואת השוליה שלך, אך שם הזראים לא יקבלו אתכם כל-כך מהר." קיזה נראית נחושה מתמיד להסביר לאורפן שהחלטה להגיע לטוקאדין תהיה שגויה. "התושבים שם עוינים, גם לקליאו הם לא ימכרו דבר משום שהיא מסתובבת איתנו. רצית לגור יחד עם הנערים בטוקאדין? זאת החלטה טיפשית קרלנסלו."
"ככול שנתקדם יותר ונחצה את מדבר טיטור, נתקרב למחוז המכשפים ואני מפחד על קליאו ומג'יק." המכשף הביט ישירות על עיניה של קיזה. "בכדי להשיב אותי אליהם הם יעשו את הכל. אני אגן על הנערים בחיי, אבל הם יכולים להשתמש בתכסיסים מלוכלכים, כמו התכסיס המטופש להציל את קליאו בכדי שאחזור אליהם, הם משתמשים בה!" הוא אגרף את ידו בזעם.
קיזה יכלה להרגיש כיצד הילת הכישוף האדירה שלו הופכת למסוכנת, זה מצא חן בעיניה.
'רק בזכות כוחותיו האדירים אצליח להציל את לואיס ולשחרר את העולם הזה מן השלטון של מכשפי מגדל הניב, וגם...' כשהיא הביטה מקרוב על פניו הגבריות הנאות, לפתע משהו בה התעורר; הוא באמת היה בעל חזות מרשימה, בעיקר כשהוא התעצבן...
'קיזה, על מה את חושבת? את צריכה להתמקד בלואיס.' היא ניערה את ראשה כמנסה לשכוח מכך.
"כל עוד הנערים יישארו איתנו, לא יעונה להם כל רע. הבטחתי להגן עליהם ואני אקיים זאת ברצון." המכשפה חזרה במהירות לחזות הקשוחה שלה, מנסה להתעלם מהתשוקה הפתאומית שחשה כלפי המכשף.
'לעזאזל איתי... אני עדיין רוצה את לואיס.' קיללה את עצמה.
"כנראה שאין כל ברירה אחרת." קבע אורפן והביט על קיזה, היא מיד הסבה את מבטה ממנו.
"אתה חפץ בטובתם של הנערים, זו ההחלטה הטובה ביותר עבורם." אמרה באדישות, אך היא הייתה מרוצה שהצליחה לשכנע אותו, או יותר נכון המקרה בארוחת הבוקר הצליח לשנות את כיוון מחשבתו.
"אני לא אוהבת את מה שאני רואה, מג'יק." קליאו הציצה על אורפן וקיזה; היא פתחה את הדלת מעט בכדי שתוכל להציץ עליהם. "בכלל לא אוהבת." חזרה על עצמה ונפחה את לחייה הסמוקות ברוגז.
"על מה את מדברת, קליאו?" שאל אותה מג'יק בחוסר הבנה והצטרף אליה מתוך הסקרנות שעוררה בו. "מה את לא אוהבת בזה?" שאל בתמימות.
"תראה אותם, כל הזמן מדברים זה עם זה לבד. בלעדיי." היא אגרפה את ידה הקטנה. "אני השותפה שלו!"
מג'יק גיחך. "קליאו... אל תגידי לי שאת מקנאה."
"מ-מקנאה? ממש לא! למה שאני אקנא? אני השותפה של אורפן ולא היא!" היא צעקה ישירות לתוך אוזנו של מג'יק. "לך ותרגל בשבילי."
"למה? אמרת שאת לא מקנאה, בשביל מה את צריכה לדעת על מה הם-" קליאו ניסתה לדחוף את הנער החוצה, אך במקום זאת היא איבדה את שיווי משקלה והשניים נפלו יחד על החול.
אורפן וקיזה הסתובבו לאחור באחת, מופתעים לראות את שני הנערים הבלונדיניים מצוטטים להם.
"נו באמת..." נאנח אורפן וגירד בראשו.
"כמה מפתיע..." אמרה קיזה.
מג'יק קם במהירות מן החול, מרגיש נבוך על כך שציטט למאסטר שלו במקום לתת לו כבוד ונכנס במהירות פנימה.
'הכל בגלל קליאו!'
"אור-פן!" קליאו נעמדה מול המכשף יחפה, מניחה את ידיה על מתניה. "אני מקווה שיש לך הסבר הגיוני לכל זה!" היא כיווצה את שפתיה בכעס.
"אני לא מבין." אמר אורפן באי הבנה.
"תפסיק לדבר עם קיזה ותתחיל לשתף אותי!" קראה הנערה.
קיזה הרימה גבה למשמע דבריה והתאפקה שלא לגחך.
'לא יאמן... הפרחחית הקטנה מקנאה.'
"אני וקיזה דיברנו על דברים חשובים, את לא יכולה להיות נוכחת בכל שיחה קליאו. כשהמבוגרים מדברים תמתיני בצד." אמר לה מעט בקשיחות. דבריו גרמו לנערה הצעירה להתעצבן אף יותר, אך לפני שהספיקה לומר דבר מה נוסף להגנתה, המכשף עטף את בטנה בעזרת ידו החסונה והרים אותה בקלות. "ולמה את יחפה? את רוצה שיעקוץ אותך משהו?" שאל והתקדם עמה לעבר הבית כשהיא עדיין לא מרוצה, רגליה מתנודדות באוויר. "קדימה קיזה." אמר למכשפה תוך כדי. היא הסתכלה על המכשף שנכנס פנימה עם הנערה בידו, נושמת עמוק.
'לואיס יהיה גאה בי.'
***
אז מה אתם חושבים על הפרק?
תמונה לסוף:
