הצטרפו לפורום הפונדק

שלום וברוכים הבאים לפונדק, האתר המוביל בעברית על משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד.
אחרי ההרשמה תוכלו לפרסם הודעות, לשלוח ולקבל הודעות פרטיות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

הרשמה / התחברות

JavaScript חסום. בשביל חווית גלישה טובה יותר, יש לאשר את JavaScript בדפדפן שלך.

תגובה לנושא

תוכן ההודעה: <blockquote data-quote="הלדין" data-source="post: 715798" data-attributes="member: 90">חלק שישי: ברדס הנזירהחוצן עטה ברדס חום על גופו שהצל על פניו.  הברדס כיסה את כל גופו כחליפת גוף מהרגליים ועד לראשו כאילו חבק בתוכו מפלצת נוראית. בני הנוער השיטו לו יד, ללחוץ את ידו של האדם האחרון שהיה עם אנדריאס הולט. וינדאריה לא הייתה צריכה להיות טלפתית על מנת לקרוא את השנאה שהייתה חתומה בדם על פניו. "ברדס הנזיר." סינן פאלון "זה היה הוא כל הזמן הזה."צמרמורת אמיתית נשכה את וינדאריה. הוריו של פאלון היו חברים בגילדת הזו – אלה שכונו "זאבי החלל" – אף על פי שנאסר עליהם להמשיך בדרך של הוריהם. בעשור השנים האחרונות מישהו רדף אחרי חברי הגילדה ורצח אותם במצב של זאבי חלל בעודם מאמינים שהם בבטחת נמל החלל. וינדאריה ניזונה מפאלון בעניין. התקשורת נמנעה, מתוך התחשבות מופלגת בגילדה רבת העוצמה, מלקרוא לו בכינוי המתבקש "קוטל הזאב", אז הם בחרו בשם אחר לעשב הזה, "ברדס הנזיר". ובני הנוער המשיכו ללחוץ לו ידיים לפי הסדר. אם מישהו מהם תהה למה הוא לובש ברדס חום של נזיר, הוא לא הראה את זה. האם בפרוייקט צרעה חשבו שהיא... ברדס הנזיר?"טוב. הוא היה צריך לאכול משהו בזמן שהמתין." ציינה קיילה את המובן מאליו, שומרת את ידיה צמודות לגופה, מחשש שרוצח ההמונים ייגע בה בידיו המטונפות. "יופי, עכשיו אתם מדברים." אמרה וינדאריה ושאלה "למה לא דיברתם מקודם?""את לא היחידה שעברה תדרוך, וינדאריה." אמרה סייפרין, מדברת בנוקשות, "ביקשו מאיתנו לעשות משהו."סמאר נעצה בהם מבט קר על כך שהם מרעישים בעוד המועדון מקדם את פני אדונו.  ולפתע אחד מהם סירב ללחוץ את כף ידו. לקח לוינדאריה לראות את הקשת המתוחה בשיערו הבהיר המופנה כלפיה על מנת להבין במי המדובר: אלאן הפוזל. האם אינדירה אמרה לה קודם שהוא בחר במחנה על פני המקום הזה מקודם? כמובן שווינדאריה לא חשבה שבאמת נתנו למי שהם מצאו בבור השחור בחירה. כולם לקחו ולא השאירו אף אחד מאחור. ועדיין הופתעה מאומץ הלב שהוא הפגין. "אני לא לוחץ יד לרוצח שידיו מגואלות בדם." התריס אלאן הפוזל, מקשיח את גבו, "אינדירה מתה בגללך." סמאר התכוונה להתערב ולקחת את האחריות כשהחוצן נד בראשו ושאל, בקור, "האם עוד מישהו לא מוכן ללחוץ לי יד? למי שלא מוכן, אני אספר לכם סיפור קטן: פעם היה היה ילד מפונק שחשב שאביו אוהב יותר מכל. יום אחד, כשאבא ברח איתו ועם חסידיו, הילד המפונק בכה על כך שהם עוזבים את הבית. ואז האבא הכה אותו כה חזק עד שמאז עיניו פזלו. מה מוסר ההשכל של הסיפור הזה, חבריי?""אלאן הפוזל לא התקדם הלאה." אמרו כולם כאדם אחד. וינדאריה הבינה שהיא בערך היחידה שלא הצטרפה למקהלה וזכתה בכך למבט מלא עניין מהחוצן לפניה. היא הרגישה אותו מתקשה כשענה: "תענה לי, התודעה של אינדירה הייתה לפחות.. טעימה?" וינדאריה הופתעה. אלאן הפוזל תמיד נתפס בעיניה כגרסה גברית של אינדירה – ביריון המתעלל בחלשים ממנו ומתרפס בפני החזקים ממנו. עתה נדמה לה שהיה עליה להחזיק תפיסה יותר מורכבת של דמותו. הוא היה בריון בשפת גופו ובשריריו. הוא היה פשוט אמיץ כשהאחרים פחדו. "האם הוא יצא מדעתו? מה הוא מתגרה בחוצן זה?" שאלה קיילה והאחרים הנהנו.  לקח לווינדאריה כמה רגעים להבין מה ביקשו המבוגרים מחבריה וגם מאלאן הפוזל. הם ביקשו מהם להתגרות בחוצן ולהבין כמה בני הנוער במועדון השתעבדו. לפי ההלם שהתפוצץ בקרבם, הם היו שקועים עמוק תחת השפעתו."האם אתה שואל אותי אם לקחתי את נשמתה של אינדירה לפני שלהק מרטאורים מחה אותה מעל פני האדמה?" שאל החוצן ברצינות תהומית. אלאן הפוזל רעד מעט. וינדאריה שאלה את עצמה לפתע את השאלה הזו. היא ידעה שלקח את נשמת אחיה – והפך, אחרי שעיכל אותה, את העולמות שמהם בא לשממה וציה. "כן." אמר אלאן בנחישות. וינדאריה שמעה בקולו עתה את קול אביו – מר גראבן, ראש קהילתה. היה בקול הזה את העוצמה הכבושה שהפכה את הוריה לחסידיו – אמא יותר, אבא פחות. "האם תרצה להצטרף אליה?" שאל החוצן בעזות שהפתיעה את וינדאריה לחלוטין. בני הנוער לידו פשוט התחילו לקרוא: "תהרוג אותו! תהרוג אותו! תהרוג אותו!" כאילו לא הבינו לגמרי את מה שנאמר. ידידיה של וינדאריה היו נוקשים במקום. הם הבינו את ההקשר של השאלה ופחדו שהוא ישאל גם אותם את אותה השאלה. וינדאריה אהבה אותם בכל לבה. היא העריצה אותם שלפחות שמרו על מי שהיו. "אין לי ממה לפחד אלא מהפחד עצמו." ענה אלאן."תהרוג אותו! תהרוג אותו! תהרוג אותו!" קראו בני הנוער בקריאות קצובות, מתואמות, כאילו היו אדם אחד."מצטט את אבא?" השיב החוצן בלעג, שולי ברדסו החום מתנועעים עם גופו הרזה, "פחד הוא מתנה מהאל. סמאר, הרפי את לבו." "תרפי את לבו! תרפי את לבו! תרפי את לבו!" שאג הנוער מולה בפיותיו הרבים.ולפתע נדמה שסמאר היססה. היא באמת ובתמים חיבבה את אינדירה מתקופת ההיכרות הקצרה ביניהן. וינדאריה הבינה שאם היא לא תעשה משהו, החוצן ניצח. והסיפור בצור יחזור על עצמו בקלאמניטיה. ובמושבות אחרות עד שכולם ימותו. והחוצן ימשיך הלאה. "לא. אתה תלמד לפחד." אמרה וינאדריה, עיניה זוהרות, "לא עוד נלחץ לך יד!"  בעודה שומעת את בני הנוער צוחקים מלוא הגרון מהמשפט האחרון, וינדאריה מצאה את עצמה בחלל הביניים מול החוצן בצורתו האמתית. לא היו מילים לתארו. הוא היה ענק וחמים. והיא חשה בו מתרשם מכך שהצליחה לרדוף אחריו עד לכאן. "אנחנו לא חייבים ללחוץ יד. את יכולה להצטרף אל המסע שלי, לוצינה." הוא אמר. לא היו מילים או תנועות גוף בחלל הביניים. הוא שידר אליה את מחשבותיו לתוכה. "אחי קרא לי לוצינה." אמרה וינדאריה, מציינת עובדה בקור, "אתה הרגת אותו.""כך רצה האל." אמר החוצן "זוהי תוכניתו."וינדאריה מצאה ששניהם מגששים זה את גבולותיו של זה. הוא לא משכנע אותה. הוא מנסה לשטוף את מוחה כמו שהוא עשה לבני הנוער. היא השיבה: "למה אני?" "מטרתו של האל נשגבת מבינתם של יצורים פשוטים כמונו." ענה החוצן לתהייתה. וינדאריה מעולם לא הייתה אדם דתי. היא לא שמעה עליהם מילה טובה מהוריה. היא חשה את היגון על אמה מתגנב אליה מאחור. היא לא חשה בו בהיותה בגופה. עתה הייתה תודעה טהורה."את מתחילה להבין." אמר החוצן "אני האלפא והאומגה. אני המושיע שלכם.""אתה סתם טורף על עם רעיונות ממש מוזרים לגבי מה שהוא עושה." ענתה לו. אחיה היה מת. היא לא חשה בו בקרב החוצן. הוא היה שלם ומושלם. היו הדים של תודעות שעיכל לאחרונה. היא שמעה אחת מהם קוראת לבעלה והבינה מי הוא היה: החוצן. "הרגת את אשתך." אמרה וינדאריה בשאט נפש "היא אהבה אותך.""מהי אהבה לעומת אהבת האל?" שאל החוצן "אותך הוא רוצה.""אכן." הסכימה וינדאריה, מרגישה שהוא השאיר פער בהגנותיו, מקווה שהאל שהוא מדבר עליו באמת לא קיים אלא בדמיונותיו הפרועים, "הוא השתעמם ממך. ארבעים אלף שנה אתה עושה את עבודתו.  הוא רוצה משהו חדש. הוא רוצה אותי." "האנשים בפרויקט צרעה צדקו כל הזמן." אמר החוצן לאחר שנדמה היה שהרהר "את לא האחות שלי. את היורשת שלי." ווינדאריה הרגישה שהיא מועלת במילתה. הוא עדיין היה מורה טוב ממנה לפחד ולאימה.  האם הוא באמת עד כדי ירא אל? האם הוא יתאבד?"אני רוצה לתת לך את ירושתך, לוצינה." אמר החוצן "כפי שאבי העניק לי אותה.""אביך?" שאלה וינדאריה, מפחדת שפעם הוא היה כמוהה, מישהו שהתגרה בחוצן, "נולדת?""אמא, אבא, זה לא משנה. מספיק לחשוב כמו בת אדם, לוצינה." אמר החוצן – ונהר של אור חורך פרץ מתוכו, משמיד כל זכר לגבול שהיה ביניהם. העולם השתנה. לוצינה הייתה מה שנשאר כשנהר האור החורך נעלם. כל מה שהיה וינדאריה נמחץ. אפילו תודעה רבת עוצמה כשלה לא תשרוד את מגעו. לוצינה שלחה את מחשבותיה. אביה היה מת. גופתו התחילה להתפורר, לשלח זרמים של אנרגיה דרך הנקבוביות, לעולם שבטח בווינדאריה שתעצור אותו. נשאר בלוצינה מספיק מוינדאריה כדי שתאזור את כח רצונה ותסתום את הנקבוביות. ההרגשה הייתה כאילו היא כוסתה בדם ובזיעה. החום צרב כל פינה ופינה בלוצינה. האנרגיה לא הייתה מגובשת דייה. אי אפשר היה להפוך אותה ללוצינה. עליה היה לחזור לתוך העולם אם רצתה... לחיות. וגופה הענק התפורר לשטפים של אנרגיה שתרו אחרי גופה הישן והם מצאו. ולוצינה נבלעה מחדש לתוך וינדאריה. ועם ד"ר רני מחכה לידה, וינדאריה הולט פקחה סוף סוף את עיניה, זוכרת הכל.</blockquote>

אימות: מהי בירת ישראל