תקציר המסעות הקודמים: אודום שב לבית האבות של אחוות הכפפה השחורה כשצל מעשהו של אינגראן ורטהולד – שיחרור מגלגל הקוביות – מרחף מעליהם. אודום, שמתמנה למתאם החניכים, מחליט לנצל הזדמנות שמציע הרופש פרנסקאר כדי לעקוץ את הסיעה במחלבה שמטילה עליהם צל. כשהם פושטים על התינוקייה, הם מאבדים את האמבדולט שמקריב את עצמו כנגד השומרים. אודום נעשה לאח שחור על מנת להציל את התינוקות החטופים. בדרכו חזרה, אודום שוכח להשיב את גופתו של האמבדולט.
כעבור זמן מה, אביו של אודום, אילדת'קאר, מסרב לשלם חוב כלשהו לבנק התקווה האחרונה על רכיב שהוא רכש. נציגת הבנק מאיימת על בני משפחתו של אילדת'קאר במטרה לגבות את החוב למרות שכבר שנים אין ביניהם קשר. אודום והחניכים שלו מלווים אותה למפגש עם אביו. לאחר שאודום דוחה את הצעתו לבחון אפשרות לערוק כמוהו לאחוות הפחחים החופשיים, אילדת'קאר משחרר את המכונות של האחווה כנגד החניכים שלו מתוך סקרנות מדעית נטו: האם לבני אנוש עם דם פיות יש סיכוי לשרוד מול מכונות של אחוות הפחחים?
כשאודום והחניכים שבים, אודום מגלה שהיה קרב עם אותה סיעה במחלבה שאיימה על שלומם קודם. וסבו נרצח על ידי אביו של האמבדולט במהלך הקרב. אודום נשלח ביחד עם חניכיו יורוט ובלילה להצטרף לתא אחר של האחווה הזו.
אודום וחניכיו מגיעים דרומה לטורמנגלין, עיר שנמצאת במאבק מול האמזונות. הם מוצאים את עצמם מתמודדים עם נחיל קבצנים בחזית פונדק 'היד הרועדת'. הכל משתנה כשאודום רואה את אחותו יוצאת מהפונדק. השומר הטרול מסביר שדונורה בורחת מהחי לעד לאחר שהשחית את אביה שכבש עבורו את המצודה.
אחד הקבצנים מזעיק את הליי, חבר לשעבר של יורוט. הליי קורא תיגר על אודום במטרה להשיב לעצמו את יורוט. הוא מנסה לגרור את אודום לבית המועדון שלו. במקום זה, הם מגיעים לבית הלוח שבו דונורה לומדת. העסק מסתעף כשראשת מועדון אחר נמצאת שם כדי לקרוא תיגר על דונורה. אודום מוצא את עצמו מול אתגר גלישה משותף. כשהוא מסיים את האתגר, הוא מוצא שהליי כבר נבעט על ידי הסוס החדש של יורוט. לאחר שהוא מקבל הוראות מהנגיד השחור, הוא רוכב איתה כדי למסור אותה לחניכות אצל אלודי וכסלר שיודעת יותר ממנו איך לאמנה עם כשרונותיה. בדרך הליי מופיע שוב ומנסה שוב את מזלו. העניין מסתיים כשרפאי האש של החי לעד מסיימים את חייו ומציעים אתגר מאדונם עבור אודום כדי להוכיח את נאמנותו לחי לעד. אודום, שמעולם לא התכוון לעשות את זה, מתעמת עם גרלינסינד אייקונגוד כשהוא קורא דווקא לעוצמתם של הבואת'יאנים. לאחר כשהוא הורג את הבוגד, הוא מתמוטט.
לאחר זמן מה, מסתיימת שהותו של אודום בסאריל. הנגיד השחור מצווה עליו לחקור תעלומה הקשור לעסקי האחווה בטולואר: מישהו מאבן את האחים שם. אחותו דונורה לוקחת על עצמה ללוותו. בעת מסעם דרומה, האווירון מושמד והם פוגשים את נבלני וקצת מאוחר יותר את אמוגין ברודיתא. השנייה מלווה אותם אל המכון שמנוהל על ידי טווילאר מלירן. הוא מטיל את האחריות על אימוניו של אודום על אמוגין ברודיתא. כעבור חודשיים, המאבן המסתורי תוקף את האחים בעודם מסכמים את ממצאי החקירה שלהם. נבלני מציל אותם. לאחר שאודום הולך להתעמת עם טווילאר מלירן, אחותו רודפת אחרי נבלני אל היערות. בעוד שאודום רודף אחרי אחותו, הוא מגלה מי המאבן וזה לא נבלני או אמוגין היקרים. הוא עד לטכס מוות ומקבל הצעה לשאת בחזרה לסאריל. מילים שמוחלפות בינו לבין אחותו רגע לפני שהם מגלים מי המאבן נטעו בו דחף לגלות מה קרה לאמם.
בשם צבעיו של בראהה, איזה חום!
אם אודום ציפה לרעוד לתוך חמוקיה ישרי הקווים של הולסבאון, הרי שצפתה לו אכזבה. עתה נגזר עליו להזיע על רקע עצים שחורים מעלים אדים צהובים שהגדישו את הסאה ובינותיהם ברכות מבעבעות שהצטרפו אליהם באדים לבנים. הרי לך הרמוניה של ריחות! אנשי טולואר היו מתים על המחזה. אודום רצה להודות לאמנה עד שהבין לאן הביאה אותו, ליער הברזל. ובכן, תודה רבה, האמנה, על שהבאת אותי מהפח אל הפחת. כל מה שרציתי... היה לבקר אצל אמי.
"אנחנו נמצאים באוכן, אודום." אמרה דונורה, מתנשפת לידו. אודום שמע צליל קל. בהתחלה הוא חשב שלו יש בחילה. כל הזיעה הזו הייתה הקדמה לא רעה. ואז הבין, ככל שהצליל התחזק, של מי הבחילה. של האדמה עצמה. הוא יכל לשמוע את האדמה מתנשפת. וריח חדש עומד להצטרף למנגינה.
"בשם צבעיו של בראהה, לברוח!" קרא אודום ותפס את דונורה בצווארונה לפני ההקאה. בוץ נורה לא הרחק מהמקום שהם עמדו עליו, מכתים את העצים השחורים מעלי האד, שבתוך רגע היו שחורים כמו כלום. אודום התפעל מהקשיחות של עצי הברזל המרושעים. כך צריך להיות!
ובינתיים, הוא ודונורה הסריחו. הבוץ זרם בנחלים קטנים מסביב לגזעיהם של עצי הברזל, דולק בעקבותיהם. הם לא אלו שגרמו לאדמה סבל. שיתעסק עם עצי הברזל, לא עם שניהם!
לא חלף זמן עד שחלפו על פני עדר קרמצחים. היצורים הכתמתמים, שליחכו את העשב הנמוך שצמח בין שרשי עצי הברזל, הסתכלו בקהות חושים על נחלי הבוץ. ייתכן שאם הוא היה בממדיהם, גם אותו נחלי הבוץ הללו לא היו מרשימים. הקרמצחים הגיעו, בכל זאת, למסקנה שעליהם לעזוב למקום יבש יותר. פרסותיהם העצומות הותירו חללים באדמה, חללים שהתמלאו בבוץ. אודום ודונורה החליטו לעקוב אחרי העדר במסעו למקום יבש יותר.
ברקע נשמעה שאגה שגרמה לקרמצחים לצופף שורות. מעניין מי שאג אם הוא הפחיד אותם.
נחילים של לטאות בעלות ארבע כנפיים, צהובות, חלפו על פניהם. הלטאות דחפו את המקורות הארוכים שלהן לתוך האצטרובלים של עצי הברזל ושלפו אותן, מוכתמים באבקה. כמה מהקרמצחים התנגשו באחד מעצי הברזל, גורמים לכמה מהאצטרובלים ליפול, מקורותיהם של הלטאות יונקות הדבש נעוצים בתוכן. הלטאות קימרו את כנפותיהן והתנערו על מנת להוריד מעליהן את הבוץ. המראה גרם לאודום לשאול את עצמו אם הלטאות... אכילות. ואז נזכר שליצורי עולם האש אין דם אלא אש והם ישרפו אותו בתוך כמה רגעים.
ואז, מבלי משים, הוא ודונורה נפלו לאחת הבריכות המבעבעות. צבירים של מה שנראה לאודום כתולעים עוקצניות שייטו בתוך הבריכה המבעבעת. אודום ודונורה ניסו לעצור את נשימתם בעודם מרגישים ביתר שאת את התחושה שאם לא ישחו החוצה מייד, הם ימותו. הקרמצחים, שלהם הבריכה בטח נתפסה כקרירה ביותר, דשדשו בה בצורה מגושמת, מפזרים את התולעים העוקצניות שניסו להיצמד להם. אחד התולעים עפה על עורו של אודום, עוקצת אותו. היה לעוקץ שלה תחושה משונה כאילו היא לא הזריקה לו ארס. הייתה לו תחושה מתקתקה, ועם זאת, העור מסביב לעוקצים התחיל להתנפח בצורה נוראית. כשאודום שלח את ידו להסיר את התולעת, היא כבר לא הייתה שם. היא לא התנתקה. התולעת התפרקה לתוך עורו הדלוק.
נחושים לחיות, אודום ואחותו שחו החוצה בכיוון הכללי של עדר הקרמצחים. ואז מצאו שהם עומדים לאבד את הכרתם אחרי שגייסו כל משאב אפשרי כדי לא למות בתוך הבריכה הזאת. הדבר האחרון שאודום ראה היה גבר מתנודד על חבל שעשוי משיער ראשו. שעירן? בצפון? אודום ראה ועשה דברים משונים אבל שעירנים לא הרחיקו מערבות הרעם, מכורתם. ובפקפוק אחרון זה, אודום התמוטט.
נשיכת הברזל של הפיגיון העירה אותו לרגע.
דמותו המטושטשת של מושיעו אוחזת בפיגיון צמוד לשערו הזהוב כהה הוציא מאודום כל טיפה של אסירות תודה לו. האיש היה שודד שיער. היו מקומות ששילמו עבור שיער אדם... ועדיין הוא הציל אותו מהתולעים. הם טרחו להצמיד לזרועו עלה תאנה בחבל עשוי משיער.
שודד השיער הבין שהוא התעורר ושלח מבט מעורפל לעבר האפור שהקיף את אודום. מבט שנשלח בדרך כלל לרעיה ומשמעותו עסקה ביכולנו לגזום את הכבשה אם לא היית מתעקשת לקשור לזרועו עלה תאנה... אבל האיש היה מקצועי מכדי שזה יפריע לו והפיגיון חתך עמוק.
והכאב השאיר את אודום ער.
"אתה חתיכת בחור קשוח." אמר השודד, מנקה את הפיגיון שלו בצמתו, "שיער שטני, יקירה. האם את יכולה לדמיין כמה נרוויח על זה? אמרתי לך שהיה שווה להישאר באוכן."
אודום לא הצליח לשמוע את התשובה. האפור שהקיף את חושיו חסם אותו מכל כיוון אחר.
"כמובן שנשאיר אותו כאן עד שהוא יחלים." נהם שודד השיער "האם יש לך מושג כמה שיער שטני נדיר? כמה זמן חלף מאז שגזזנו קרקפת של קיורה, יקירתי?"
אז שודד השיער שלו אדם נבון ודק אבחנה. לקח לאודום זמן לדחוף את האפור כדי לראות את כיפת השיער האדומה שלו שהייתה מעבירה בו צמרמורת אלמלא כל ישותו הייתה כלואה בתוך האפור. העובדות על הכיפות הגבוהות היו מעטות אך הסיפורים היו רבים מספור.... ואף אחד מהסיפורים לא הזכיר שהם שודדים שיער. מצד שני עד שהם הגיעו לפראטצט, הסיפורים עברו דרך ארוכה.
"לפי תגובתך, אתה נמצא בשלב השני." אמר השודד "אני מניח שאתה שומע רק אותי, נכון?"
אודום היה מהנהן אלמלא האפור שחסם כל ניסיון שלו לזוז. הוא לא שמע על המחלה הזאת. הצרה הייתה שכפפותיו השחורות נמצאו מעבר לאפור. והוא היה בטוח ששודד השיער לא הבין את שפת הנקישות של האחים השחורים. הוא ביקש סליחה מהאמנה ואמר: "שמי אודום ... אודום מלרות'ין. אני אח... אח באחוות הכפפה השחורה."
"אני יודע את כל העובדות הללו." אמר שודד השיער "אחותך צרחה עלינו כולן קודם, נכון, יקירה. אתה יודע שהכיפות הגבוהות נמצאות במצוקה קשה עקב המצב הנוכחי במדינתנו. אם לא אכפת לך, כבר שלחנו דרישת כופר ביחד עם השיער המשעמם להחריד של אחותך."
ואודום הרשה לעצמו לאבד הכרה.
כשהתעורר, האפור התחיל להתכווץ ולחשוף מערה שחורה, לא אפורה כהה, עם שטיחי שיער צהובים שעליהם השתרעו גברים ונשים העוטים כיפות שיער ומתחת צמות ארוכות, צמות של שיערנים. אותם אנשים הסירו כל ספק מעל שכמותיו של אודום כשצמותיהם שינו צורה ותקפו זה את זה פיסית וכמה מהם אף הגיעו לשלב פליטת האדים המצחינים מהשיער – אדים שגרמו לצמתם להתפרק. אודום הביט לעבר זרועו וראה את כפפתו השחורה בקצה. העלה תאנה נראה שונה לעומת זה שראה מקודם. הנערה המשועממת, ששיחקה בצמתה ויצרה בה צורות בסיסיות ביותר, נמתחה כפיגיון נעוץ בקרקפתו כשהיא הבינה שהוא ער. היא קמה והלכה לקרוא למבוגרים.
הגבר מקודם הגיע, מסריח מזיעה, והפעם קווי המתאר של גופו השזוף והגבוה היו ברורים. שערו האדום עמד בניגוד ברור לעורו השזוף והעיד על כך שהוא היה הקטומאני ולא קיורה. הוא לבש טוניקה קלה שנטוותה מאריג אחר שלא היה שיער אדם. הטוניקה הייתה עתיקה. והוטלאה בשערות אדם אדומות. לקח לאודום רגע להיזכר שייתכן שכך הטוניקה גם חוזקה.
"אבא, מעשה הצדקה שלך בבריאות טובה. האם עכשיו אפשר לקחת אותו למגדל אנקאי?" שאלה הנערה בעיניים קטנות שהבהירו מי הגיב לדרישת הכופר שלהם. יהיה אדונו של מגדל אנקאי באשר יהיה, הוא לא היה אח באחוות הכפפה השחורה. השודד אדום השיער אמר: "אנחנו פושעים קשי יום, אודום. גם אנחנו צריכים להתפרנס ממשהו. ולא בכל יום –"
"אבא!" קראה הנערה, שבלי שמץ של ספק לא חונכה היטב, "מגדל אנקאי מחכה!"
השודד אדום השיער קרא לשניים מהכיפות הגבוהות האחרות שישבו על שטיחי השיער. הם קמו בחשש כאילו שמו של מגדל אנקאי לא היה צריך להיאמר בכזו קלות בין כתלי המערה.
"הוא יחשוב שאנחנו חלשים, אבא." אמרה הנערה, מסתכלת באי שביעות רצון על הפושעים. השודד אדום השיער חייך בעצבנות, חושף את שיניו הכהות באיום. הוא היה ראש הכנופיה. לא הנערה.
"מגדל אנקאי יכול לחכות מעט, צילדה." אמר ראש הכנופיה "הוא לא מספיק חזק לצעוד."
הנערה הרשתה לעצמה חיוך אדיב יותר כשענתה: "אנחנו פושעים, אבא. זה לא תפקידנו. תפקידנו הוא לקחת מהם את כל מה שיש להם, לא לתת להם את כל מה שיש לנו, אבא." אודום תהה אם זה משהו גוסטאקי. הגאווה הזו בזהותך המקצועית גם אם אתה סתם פושע. הגוסטאקים נתנו לעולם את מסדר הפחחים החופשיים. והפחחים החופשיים לקחו את אביו. ובגלל אביו, הוטל על אודום כתם הבגידה. ציפיותיהם של הפושעים לקבל כופר עליו לא היו מציאותיות. מה שהחזיר אותו לשאלה מי בדיוק ישב במגדל אנקאי שהיה מוכן לשלם עליו.
"בנסיבות רגילות, הצדק היה איתך. כדי שיהיו פושעים, צריכים להיות אזרחים שומרי חוק. וכולם ברחו דרומה בדיוק בגלל מי ששולט כרגע במגדל אנקאי. אם לא יהיו אזרחים, בתי, אנחנו נצטרך לחדול מחיי הפשע. האם זה מה שאת רוצה בשביל ילדיך, צילדה?" שאל האב.
"אז למה שאנחנו לא נעזוב למקום מתאים יותר לחיי פשע?" שאלה הנערה בנימה טורדנית. אודום הרגיש באי נוחות בכך שהוא עד לשיחה בין אב לבתו בנושאים שהיו רחוקים ממנו כמו שענייניה של אחוות הכפפה השחורה היו רחוקים משניהם. אביה חייך ,בעוד האנשים שלו שולחים את צמותיהם שיכרכו סביבו וירימו אותו מעלה, ואמר: "זה הבית שלנו, צילדה."
וסימן לאנשיו לעקוב אחריו. התחושה ברגליו עדיין לא שבה ככה שהניעורים הבלתי פוסקים של השעירנים לא הכאיבו לו כמו שהיו מכאיבים לו במקרה זה. התברר לאודום שהמערה הובילה בגרם מדרגות אפור ומאובק לתוך אולם הכניסה של היכל שיכל להיות ממוקם בפראטצט. השטיח שכיסה את אולם הכניסה לא היה משיער אדם אלא מאריג יותר מקובל שעליו נעו מאות אנשים. אותם אנשים בירכו לשלום את מנהיג הפושעים כאדוני אוֹגְנַאר. הפעם, ההרגשה הקרה ירדה במורד מוח השדרה שלו כשהבין בדיוק איפה הוא נמצא עכשיו: אוֹגְנַארְדֶט. ההרגשה סיימה את מסעה במורד מוח השדרה שלו כשאחד מהשעירנים, תוך התעלמות מנוחותו של אודום, פתח את הדלת עבור מנהיגו.
ולפניו נגלתה כיכר עצומה שבשמיה עפו לטאות ירוקות חדות ראש שבינן לבין דרקונים לא היה שום דימיון. לדרקונים, ראשית כל, היו ראשים הרבה יותר... קצרים. להבדיל מיונקי הדבש שראה ביער, ללטאות הללו היו שתי כנפיים. בצלן, עפו גם ציפורים קטנות יותר שחיו בשמי גוסטאקיה שנים לפני שהלטאות הגיעו. ומפעם לפעם, הלטאות סובבו את ראשן ונגסו באחת הציפורים בעודן עפות קלות. לאודום עברה המחשבה שאותו המצב בין אוגנאר לבין האזרחים שבירכו אותו לשלום בעוד אנשיו מובילים את אודום ברחובות. היו אלה אזרחים אסירי תודה למושיעם, אוגנאר. ואודום היה בחוץ מספיק כדי להבין את נקודת מבטם נטולת החמלה.
לבסוף הם הגיעו לבית שנשען בגבו על סבך שערות אדום. אודום תיקן את עצמו בעוד אחד מאנשיו של אוגנאר דופק על דלת עץ הברזל של הבית. דונורה הייתה מי שפתחה לו אותה.
"בדיוק מי שחיפשתי." אמר אוגנאר בחיוך לבבי "אני חושב שאחיך צריך לעזוב את היכלי."
"ולמה?" הופיעה אישה זהובת שיער בעלת פנים ארוכות ונטולות חן והעיפה את אחותו "מדובר בזכר חסר תועלת שיעמיס על הבנות שלי. דונורה הזו מביאה תועלת לשבט שלי. הוא – "
"יקירתי," אמר אוגנאר בנימה שהבהירה לאודום שהיא הייתה מי שדיבר איתה מקודם "מדובר בסידור זמני עד שנאחד את הילדים עם אמם במגדל אנקאי. הוא לא חזק דיו לצעוד, טארלה."
דונורה הצליחה להתקרב כשטארלה אמרה: "גם כך הבנות שלי חושבות שאני מאוהבת בך."
"לבי איתך, טארלה." אמר אוגנאר, מניח את כף ידו על חזה מבלי להבחין בזה, "עם זאת, צילדה שלי רוצה שהוא יעוף וברור לי שהיא מדברת בשמם של אחרים שלא מעזים לדבר. אין לי מושג איך שרדנו עד עכשיו אבל עדיף לנו לעמוד בעסקה שלנו עם החי לעד, טארלה."
טארלה לא העיפה מייד את ידו ורק חשקה את שפתיה בעודה אומרת: "כרצונך, הו, מלכי." אוגנאר שיחרר אנחה ארוכה שאמרה שהוא לא אוהב שפונים אליו כך. הוא קיבל את זה כמשא כבד על שכמותיו אם זה מה שהעניק לו את רצונו. השעירנים שחררו אותו לחסותה. דונורה הצליחה לאחוז בו. טארלה הובילה אותם לחדר בקצה המסדרון של הקומה הראשונה. "הוא באחריותך, דונורה." אמרה טארלה כאילו אודום היה חיית מחמד ולא אדם בעל זכויות "את תטפלי בו עד שיוכל לצעוד איתך למגדל אנקאי. אני אסביר לך מה צריך לעשות, נערה."
וצל של חיוך עבר על פני האחים. הם היו בדרכם לפגוש את אמם.
כעבור זמן מה, אביו של אודום, אילדת'קאר, מסרב לשלם חוב כלשהו לבנק התקווה האחרונה על רכיב שהוא רכש. נציגת הבנק מאיימת על בני משפחתו של אילדת'קאר במטרה לגבות את החוב למרות שכבר שנים אין ביניהם קשר. אודום והחניכים שלו מלווים אותה למפגש עם אביו. לאחר שאודום דוחה את הצעתו לבחון אפשרות לערוק כמוהו לאחוות הפחחים החופשיים, אילדת'קאר משחרר את המכונות של האחווה כנגד החניכים שלו מתוך סקרנות מדעית נטו: האם לבני אנוש עם דם פיות יש סיכוי לשרוד מול מכונות של אחוות הפחחים?
כשאודום והחניכים שבים, אודום מגלה שהיה קרב עם אותה סיעה במחלבה שאיימה על שלומם קודם. וסבו נרצח על ידי אביו של האמבדולט במהלך הקרב. אודום נשלח ביחד עם חניכיו יורוט ובלילה להצטרף לתא אחר של האחווה הזו.
אודום וחניכיו מגיעים דרומה לטורמנגלין, עיר שנמצאת במאבק מול האמזונות. הם מוצאים את עצמם מתמודדים עם נחיל קבצנים בחזית פונדק 'היד הרועדת'. הכל משתנה כשאודום רואה את אחותו יוצאת מהפונדק. השומר הטרול מסביר שדונורה בורחת מהחי לעד לאחר שהשחית את אביה שכבש עבורו את המצודה.
אחד הקבצנים מזעיק את הליי, חבר לשעבר של יורוט. הליי קורא תיגר על אודום במטרה להשיב לעצמו את יורוט. הוא מנסה לגרור את אודום לבית המועדון שלו. במקום זה, הם מגיעים לבית הלוח שבו דונורה לומדת. העסק מסתעף כשראשת מועדון אחר נמצאת שם כדי לקרוא תיגר על דונורה. אודום מוצא את עצמו מול אתגר גלישה משותף. כשהוא מסיים את האתגר, הוא מוצא שהליי כבר נבעט על ידי הסוס החדש של יורוט. לאחר שהוא מקבל הוראות מהנגיד השחור, הוא רוכב איתה כדי למסור אותה לחניכות אצל אלודי וכסלר שיודעת יותר ממנו איך לאמנה עם כשרונותיה. בדרך הליי מופיע שוב ומנסה שוב את מזלו. העניין מסתיים כשרפאי האש של החי לעד מסיימים את חייו ומציעים אתגר מאדונם עבור אודום כדי להוכיח את נאמנותו לחי לעד. אודום, שמעולם לא התכוון לעשות את זה, מתעמת עם גרלינסינד אייקונגוד כשהוא קורא דווקא לעוצמתם של הבואת'יאנים. לאחר כשהוא הורג את הבוגד, הוא מתמוטט.
לאחר זמן מה, מסתיימת שהותו של אודום בסאריל. הנגיד השחור מצווה עליו לחקור תעלומה הקשור לעסקי האחווה בטולואר: מישהו מאבן את האחים שם. אחותו דונורה לוקחת על עצמה ללוותו. בעת מסעם דרומה, האווירון מושמד והם פוגשים את נבלני וקצת מאוחר יותר את אמוגין ברודיתא. השנייה מלווה אותם אל המכון שמנוהל על ידי טווילאר מלירן. הוא מטיל את האחריות על אימוניו של אודום על אמוגין ברודיתא. כעבור חודשיים, המאבן המסתורי תוקף את האחים בעודם מסכמים את ממצאי החקירה שלהם. נבלני מציל אותם. לאחר שאודום הולך להתעמת עם טווילאר מלירן, אחותו רודפת אחרי נבלני אל היערות. בעוד שאודום רודף אחרי אחותו, הוא מגלה מי המאבן וזה לא נבלני או אמוגין היקרים. הוא עד לטכס מוות ומקבל הצעה לשאת בחזרה לסאריל. מילים שמוחלפות בינו לבין אחותו רגע לפני שהם מגלים מי המאבן נטעו בו דחף לגלות מה קרה לאמם.
כנשיכת הברזל
חלק ראשון: "עץ ובוץ"
חלק ראשון: "עץ ובוץ"
בשם צבעיו של בראהה, איזה חום!
אם אודום ציפה לרעוד לתוך חמוקיה ישרי הקווים של הולסבאון, הרי שצפתה לו אכזבה. עתה נגזר עליו להזיע על רקע עצים שחורים מעלים אדים צהובים שהגדישו את הסאה ובינותיהם ברכות מבעבעות שהצטרפו אליהם באדים לבנים. הרי לך הרמוניה של ריחות! אנשי טולואר היו מתים על המחזה. אודום רצה להודות לאמנה עד שהבין לאן הביאה אותו, ליער הברזל. ובכן, תודה רבה, האמנה, על שהבאת אותי מהפח אל הפחת. כל מה שרציתי... היה לבקר אצל אמי.
"אנחנו נמצאים באוכן, אודום." אמרה דונורה, מתנשפת לידו. אודום שמע צליל קל. בהתחלה הוא חשב שלו יש בחילה. כל הזיעה הזו הייתה הקדמה לא רעה. ואז הבין, ככל שהצליל התחזק, של מי הבחילה. של האדמה עצמה. הוא יכל לשמוע את האדמה מתנשפת. וריח חדש עומד להצטרף למנגינה.
"בשם צבעיו של בראהה, לברוח!" קרא אודום ותפס את דונורה בצווארונה לפני ההקאה. בוץ נורה לא הרחק מהמקום שהם עמדו עליו, מכתים את העצים השחורים מעלי האד, שבתוך רגע היו שחורים כמו כלום. אודום התפעל מהקשיחות של עצי הברזל המרושעים. כך צריך להיות!
ובינתיים, הוא ודונורה הסריחו. הבוץ זרם בנחלים קטנים מסביב לגזעיהם של עצי הברזל, דולק בעקבותיהם. הם לא אלו שגרמו לאדמה סבל. שיתעסק עם עצי הברזל, לא עם שניהם!
לא חלף זמן עד שחלפו על פני עדר קרמצחים. היצורים הכתמתמים, שליחכו את העשב הנמוך שצמח בין שרשי עצי הברזל, הסתכלו בקהות חושים על נחלי הבוץ. ייתכן שאם הוא היה בממדיהם, גם אותו נחלי הבוץ הללו לא היו מרשימים. הקרמצחים הגיעו, בכל זאת, למסקנה שעליהם לעזוב למקום יבש יותר. פרסותיהם העצומות הותירו חללים באדמה, חללים שהתמלאו בבוץ. אודום ודונורה החליטו לעקוב אחרי העדר במסעו למקום יבש יותר.
ברקע נשמעה שאגה שגרמה לקרמצחים לצופף שורות. מעניין מי שאג אם הוא הפחיד אותם.
נחילים של לטאות בעלות ארבע כנפיים, צהובות, חלפו על פניהם. הלטאות דחפו את המקורות הארוכים שלהן לתוך האצטרובלים של עצי הברזל ושלפו אותן, מוכתמים באבקה. כמה מהקרמצחים התנגשו באחד מעצי הברזל, גורמים לכמה מהאצטרובלים ליפול, מקורותיהם של הלטאות יונקות הדבש נעוצים בתוכן. הלטאות קימרו את כנפותיהן והתנערו על מנת להוריד מעליהן את הבוץ. המראה גרם לאודום לשאול את עצמו אם הלטאות... אכילות. ואז נזכר שליצורי עולם האש אין דם אלא אש והם ישרפו אותו בתוך כמה רגעים.
ואז, מבלי משים, הוא ודונורה נפלו לאחת הבריכות המבעבעות. צבירים של מה שנראה לאודום כתולעים עוקצניות שייטו בתוך הבריכה המבעבעת. אודום ודונורה ניסו לעצור את נשימתם בעודם מרגישים ביתר שאת את התחושה שאם לא ישחו החוצה מייד, הם ימותו. הקרמצחים, שלהם הבריכה בטח נתפסה כקרירה ביותר, דשדשו בה בצורה מגושמת, מפזרים את התולעים העוקצניות שניסו להיצמד להם. אחד התולעים עפה על עורו של אודום, עוקצת אותו. היה לעוקץ שלה תחושה משונה כאילו היא לא הזריקה לו ארס. הייתה לו תחושה מתקתקה, ועם זאת, העור מסביב לעוקצים התחיל להתנפח בצורה נוראית. כשאודום שלח את ידו להסיר את התולעת, היא כבר לא הייתה שם. היא לא התנתקה. התולעת התפרקה לתוך עורו הדלוק.
נחושים לחיות, אודום ואחותו שחו החוצה בכיוון הכללי של עדר הקרמצחים. ואז מצאו שהם עומדים לאבד את הכרתם אחרי שגייסו כל משאב אפשרי כדי לא למות בתוך הבריכה הזאת. הדבר האחרון שאודום ראה היה גבר מתנודד על חבל שעשוי משיער ראשו. שעירן? בצפון? אודום ראה ועשה דברים משונים אבל שעירנים לא הרחיקו מערבות הרעם, מכורתם. ובפקפוק אחרון זה, אודום התמוטט.
חלק שני: "שיער ועלה תאנה"
נשיכת הברזל של הפיגיון העירה אותו לרגע.
דמותו המטושטשת של מושיעו אוחזת בפיגיון צמוד לשערו הזהוב כהה הוציא מאודום כל טיפה של אסירות תודה לו. האיש היה שודד שיער. היו מקומות ששילמו עבור שיער אדם... ועדיין הוא הציל אותו מהתולעים. הם טרחו להצמיד לזרועו עלה תאנה בחבל עשוי משיער.
שודד השיער הבין שהוא התעורר ושלח מבט מעורפל לעבר האפור שהקיף את אודום. מבט שנשלח בדרך כלל לרעיה ומשמעותו עסקה ביכולנו לגזום את הכבשה אם לא היית מתעקשת לקשור לזרועו עלה תאנה... אבל האיש היה מקצועי מכדי שזה יפריע לו והפיגיון חתך עמוק.
והכאב השאיר את אודום ער.
"אתה חתיכת בחור קשוח." אמר השודד, מנקה את הפיגיון שלו בצמתו, "שיער שטני, יקירה. האם את יכולה לדמיין כמה נרוויח על זה? אמרתי לך שהיה שווה להישאר באוכן."
אודום לא הצליח לשמוע את התשובה. האפור שהקיף את חושיו חסם אותו מכל כיוון אחר.
"כמובן שנשאיר אותו כאן עד שהוא יחלים." נהם שודד השיער "האם יש לך מושג כמה שיער שטני נדיר? כמה זמן חלף מאז שגזזנו קרקפת של קיורה, יקירתי?"
אז שודד השיער שלו אדם נבון ודק אבחנה. לקח לאודום זמן לדחוף את האפור כדי לראות את כיפת השיער האדומה שלו שהייתה מעבירה בו צמרמורת אלמלא כל ישותו הייתה כלואה בתוך האפור. העובדות על הכיפות הגבוהות היו מעטות אך הסיפורים היו רבים מספור.... ואף אחד מהסיפורים לא הזכיר שהם שודדים שיער. מצד שני עד שהם הגיעו לפראטצט, הסיפורים עברו דרך ארוכה.
"לפי תגובתך, אתה נמצא בשלב השני." אמר השודד "אני מניח שאתה שומע רק אותי, נכון?"
אודום היה מהנהן אלמלא האפור שחסם כל ניסיון שלו לזוז. הוא לא שמע על המחלה הזאת. הצרה הייתה שכפפותיו השחורות נמצאו מעבר לאפור. והוא היה בטוח ששודד השיער לא הבין את שפת הנקישות של האחים השחורים. הוא ביקש סליחה מהאמנה ואמר: "שמי אודום ... אודום מלרות'ין. אני אח... אח באחוות הכפפה השחורה."
"אני יודע את כל העובדות הללו." אמר שודד השיער "אחותך צרחה עלינו כולן קודם, נכון, יקירה. אתה יודע שהכיפות הגבוהות נמצאות במצוקה קשה עקב המצב הנוכחי במדינתנו. אם לא אכפת לך, כבר שלחנו דרישת כופר ביחד עם השיער המשעמם להחריד של אחותך."
ואודום הרשה לעצמו לאבד הכרה.
כשהתעורר, האפור התחיל להתכווץ ולחשוף מערה שחורה, לא אפורה כהה, עם שטיחי שיער צהובים שעליהם השתרעו גברים ונשים העוטים כיפות שיער ומתחת צמות ארוכות, צמות של שיערנים. אותם אנשים הסירו כל ספק מעל שכמותיו של אודום כשצמותיהם שינו צורה ותקפו זה את זה פיסית וכמה מהם אף הגיעו לשלב פליטת האדים המצחינים מהשיער – אדים שגרמו לצמתם להתפרק. אודום הביט לעבר זרועו וראה את כפפתו השחורה בקצה. העלה תאנה נראה שונה לעומת זה שראה מקודם. הנערה המשועממת, ששיחקה בצמתה ויצרה בה צורות בסיסיות ביותר, נמתחה כפיגיון נעוץ בקרקפתו כשהיא הבינה שהוא ער. היא קמה והלכה לקרוא למבוגרים.
הגבר מקודם הגיע, מסריח מזיעה, והפעם קווי המתאר של גופו השזוף והגבוה היו ברורים. שערו האדום עמד בניגוד ברור לעורו השזוף והעיד על כך שהוא היה הקטומאני ולא קיורה. הוא לבש טוניקה קלה שנטוותה מאריג אחר שלא היה שיער אדם. הטוניקה הייתה עתיקה. והוטלאה בשערות אדם אדומות. לקח לאודום רגע להיזכר שייתכן שכך הטוניקה גם חוזקה.
"אבא, מעשה הצדקה שלך בבריאות טובה. האם עכשיו אפשר לקחת אותו למגדל אנקאי?" שאלה הנערה בעיניים קטנות שהבהירו מי הגיב לדרישת הכופר שלהם. יהיה אדונו של מגדל אנקאי באשר יהיה, הוא לא היה אח באחוות הכפפה השחורה. השודד אדום השיער אמר: "אנחנו פושעים קשי יום, אודום. גם אנחנו צריכים להתפרנס ממשהו. ולא בכל יום –"
"אבא!" קראה הנערה, שבלי שמץ של ספק לא חונכה היטב, "מגדל אנקאי מחכה!"
השודד אדום השיער קרא לשניים מהכיפות הגבוהות האחרות שישבו על שטיחי השיער. הם קמו בחשש כאילו שמו של מגדל אנקאי לא היה צריך להיאמר בכזו קלות בין כתלי המערה.
"הוא יחשוב שאנחנו חלשים, אבא." אמרה הנערה, מסתכלת באי שביעות רצון על הפושעים. השודד אדום השיער חייך בעצבנות, חושף את שיניו הכהות באיום. הוא היה ראש הכנופיה. לא הנערה.
"מגדל אנקאי יכול לחכות מעט, צילדה." אמר ראש הכנופיה "הוא לא מספיק חזק לצעוד."
הנערה הרשתה לעצמה חיוך אדיב יותר כשענתה: "אנחנו פושעים, אבא. זה לא תפקידנו. תפקידנו הוא לקחת מהם את כל מה שיש להם, לא לתת להם את כל מה שיש לנו, אבא." אודום תהה אם זה משהו גוסטאקי. הגאווה הזו בזהותך המקצועית גם אם אתה סתם פושע. הגוסטאקים נתנו לעולם את מסדר הפחחים החופשיים. והפחחים החופשיים לקחו את אביו. ובגלל אביו, הוטל על אודום כתם הבגידה. ציפיותיהם של הפושעים לקבל כופר עליו לא היו מציאותיות. מה שהחזיר אותו לשאלה מי בדיוק ישב במגדל אנקאי שהיה מוכן לשלם עליו.
"בנסיבות רגילות, הצדק היה איתך. כדי שיהיו פושעים, צריכים להיות אזרחים שומרי חוק. וכולם ברחו דרומה בדיוק בגלל מי ששולט כרגע במגדל אנקאי. אם לא יהיו אזרחים, בתי, אנחנו נצטרך לחדול מחיי הפשע. האם זה מה שאת רוצה בשביל ילדיך, צילדה?" שאל האב.
"אז למה שאנחנו לא נעזוב למקום מתאים יותר לחיי פשע?" שאלה הנערה בנימה טורדנית. אודום הרגיש באי נוחות בכך שהוא עד לשיחה בין אב לבתו בנושאים שהיו רחוקים ממנו כמו שענייניה של אחוות הכפפה השחורה היו רחוקים משניהם. אביה חייך ,בעוד האנשים שלו שולחים את צמותיהם שיכרכו סביבו וירימו אותו מעלה, ואמר: "זה הבית שלנו, צילדה."
וסימן לאנשיו לעקוב אחריו. התחושה ברגליו עדיין לא שבה ככה שהניעורים הבלתי פוסקים של השעירנים לא הכאיבו לו כמו שהיו מכאיבים לו במקרה זה. התברר לאודום שהמערה הובילה בגרם מדרגות אפור ומאובק לתוך אולם הכניסה של היכל שיכל להיות ממוקם בפראטצט. השטיח שכיסה את אולם הכניסה לא היה משיער אדם אלא מאריג יותר מקובל שעליו נעו מאות אנשים. אותם אנשים בירכו לשלום את מנהיג הפושעים כאדוני אוֹגְנַאר. הפעם, ההרגשה הקרה ירדה במורד מוח השדרה שלו כשהבין בדיוק איפה הוא נמצא עכשיו: אוֹגְנַארְדֶט. ההרגשה סיימה את מסעה במורד מוח השדרה שלו כשאחד מהשעירנים, תוך התעלמות מנוחותו של אודום, פתח את הדלת עבור מנהיגו.
ולפניו נגלתה כיכר עצומה שבשמיה עפו לטאות ירוקות חדות ראש שבינן לבין דרקונים לא היה שום דימיון. לדרקונים, ראשית כל, היו ראשים הרבה יותר... קצרים. להבדיל מיונקי הדבש שראה ביער, ללטאות הללו היו שתי כנפיים. בצלן, עפו גם ציפורים קטנות יותר שחיו בשמי גוסטאקיה שנים לפני שהלטאות הגיעו. ומפעם לפעם, הלטאות סובבו את ראשן ונגסו באחת הציפורים בעודן עפות קלות. לאודום עברה המחשבה שאותו המצב בין אוגנאר לבין האזרחים שבירכו אותו לשלום בעוד אנשיו מובילים את אודום ברחובות. היו אלה אזרחים אסירי תודה למושיעם, אוגנאר. ואודום היה בחוץ מספיק כדי להבין את נקודת מבטם נטולת החמלה.
לבסוף הם הגיעו לבית שנשען בגבו על סבך שערות אדום. אודום תיקן את עצמו בעוד אחד מאנשיו של אוגנאר דופק על דלת עץ הברזל של הבית. דונורה הייתה מי שפתחה לו אותה.
"בדיוק מי שחיפשתי." אמר אוגנאר בחיוך לבבי "אני חושב שאחיך צריך לעזוב את היכלי."
"ולמה?" הופיעה אישה זהובת שיער בעלת פנים ארוכות ונטולות חן והעיפה את אחותו "מדובר בזכר חסר תועלת שיעמיס על הבנות שלי. דונורה הזו מביאה תועלת לשבט שלי. הוא – "
"יקירתי," אמר אוגנאר בנימה שהבהירה לאודום שהיא הייתה מי שדיבר איתה מקודם "מדובר בסידור זמני עד שנאחד את הילדים עם אמם במגדל אנקאי. הוא לא חזק דיו לצעוד, טארלה."
דונורה הצליחה להתקרב כשטארלה אמרה: "גם כך הבנות שלי חושבות שאני מאוהבת בך."
"לבי איתך, טארלה." אמר אוגנאר, מניח את כף ידו על חזה מבלי להבחין בזה, "עם זאת, צילדה שלי רוצה שהוא יעוף וברור לי שהיא מדברת בשמם של אחרים שלא מעזים לדבר. אין לי מושג איך שרדנו עד עכשיו אבל עדיף לנו לעמוד בעסקה שלנו עם החי לעד, טארלה."
טארלה לא העיפה מייד את ידו ורק חשקה את שפתיה בעודה אומרת: "כרצונך, הו, מלכי." אוגנאר שיחרר אנחה ארוכה שאמרה שהוא לא אוהב שפונים אליו כך. הוא קיבל את זה כמשא כבד על שכמותיו אם זה מה שהעניק לו את רצונו. השעירנים שחררו אותו לחסותה. דונורה הצליחה לאחוז בו. טארלה הובילה אותם לחדר בקצה המסדרון של הקומה הראשונה. "הוא באחריותך, דונורה." אמרה טארלה כאילו אודום היה חיית מחמד ולא אדם בעל זכויות "את תטפלי בו עד שיוכל לצעוד איתך למגדל אנקאי. אני אסביר לך מה צריך לעשות, נערה."
וצל של חיוך עבר על פני האחים. הם היו בדרכם לפגוש את אמם.
עריכה אחרונה:
בסוף זרידת הזאב אודום נתקף בדחף לבקר את אמו ולבדוק לשלומה. זו התוצאה.
