• הצטרפו לפורום הפונדק

    שלום וברוכים הבאים לפונדק, האתר המוביל בעברית על משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד.
    אחרי ההרשמה תוכלו לפרסם הודעות, לשלוח ולקבל הודעות פרטיות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה / התחברות

סיפור (ס) גבירת הצללים 2 תוכן עניינים

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
צינת ליל מספרת: "אגדות של קרח ושל לילה"

חלק ראשון: "ילדי האתמול"

להפתעתי לא הגעתי לאן שהגיעו האחרים. הגעתי למקום אחר לחלוטין שדווקא זיהיתי: היכל ניבויר. זיהיתי אותו מזכרונותיו של ווירדת' משום, שכמו כל דבר אחר בממלכה, הוא קרס לערימת חצץ חסרת תועלת. בקיצור, עמדתי מול מי שזיהיתי כחמותו הנוראית של ווירדת'. היא דווקא נראתה לי חמדמדה אבל הייתי מודעת שייתכן שהייתי תחת הקסמתה.

"צינת ליל." זיהתה אותי הזרה בלי להחמיץ רגע "האם את מי שתוציאי אותי מכאן?"

גנחתי. לא הייתה דרך אפילו עבורי לצאת מהעולם בלי להיתקע בירח האוויר. האדרת שפרש יורשו של הא'קאיב, רייסאק, מנעה מאנשי העננים להיכנס ומכל השאר לצאת. אפילו אני הייתי צריכה לכבד את זה.

באתי בשביל הילדים. הבנתי את זה ברגע שראיתי אותם מתבוננים בי מהפינה של החדר.

"לא." אמרתי והצלחתי רק בקושי לומר לה להזדפת בסבלנות. אני לא אכזרית מטבעי. ולמרות שלא הייתה לי בעיה מיוחדת עם כך שרסיס קפוא ימחץ אותה, היא שעממה אותי. ההקסמה לא הייתה מושלמת, במילים אחרות.

"את לא צריכה לומר מילה. אם אבירי היסודות יצליחו, לי תהיה הזדמנות לצאת מהעולם.. אבל הילדים יתפוגגו." אמרה הקוסמת הזרה, כאילו קראה את מחשבותיי בצורה מדויקת להחריד, "זה בסדר מבחינתי. גם כך שמרתי עליהם כטובה לאמם כדי שתתמקד בחובתה."

"האם את מסוגלת בכלל לאהוב?" שאלתי ולא הבנתי מאיפה זה בא. הקוסמת הזרה ענתה: "תמיד תפסתי את ההבדל בין שיקוליי לשיקולים אנושיים הוא שאני עורכת את החישובים בצורה מודעת ומדודה. גם בני אדם עושים את אותם החישובים כמוני. הם פשוט עושים אותם בחפזון, עם קיצורי דרך מחרידים ואז מתלוננים אחרי זמן שהתוצאות יצאו עקומות. במובן הזה, אני אוהבת אותה. לא הייתי שומרת על בתה אם לא הייתי אוהבת אותה מספיק כדי שאאמין שחובתה חשובה."

"פשוט. אני זרה מבחינתך ולמסור לי את הילדים זה –" ניסיתי להסביר את מה שחשבתי. הקוסמת הזרה הרימה לעברי את עיני הגביש שלה ואמרה: "את אחת מהזקיפים השומרים על הארץ. זוהי חובתך לשמור על הארץ ועל היושבים בה. אתם הייתם שם כשבאנו לתקוף את היצורים התוהניים הארורים שלא היה ניתן להטיל את המשימה על הנאמנים שלנו. זוהי חובתך, צינת ליל. את החרב שהיקום חישל כדי להגן על עצמו מפני דברים נוראים."

חשבתי להזכיר שהייתי פעם מחליפת צורה עד שנזכרתי שאני כבר לא. הבנתי את אמונה. היא לא סמכה עליי. לא הייתי תחת שום הקסמה. באמת חשבתי שהיא חמודה למראה למרות שידעתי שהיא מרושעת לא פחות ממלכת הקרח. ההבדל היחיד היה בשאיפותיהן: מלכת הקרח רצתה להפוך את העולם לקפוא כמו ליבה. הקוסמת רצתה לחזור לעולם שהיה קפוא כמו לבה של מלכת הקרח ולמות שם. הצטערתי על כך שלא יכולתי לעזור לה. השנאה של ווירדת כלפיה הייתה מדבקת. הייתי שמחה לדעת ששלחתי אותה אל מותה. ועם זאת, היא סמכה על הדבר שייצגתי: כח נטול משוא פנים שהגן על היקום, לא משנה אם הם היו טובים או רעים, מכוערים או יפים ובמיוחד אם היו אנוכיים או נדיבים כמוהה. הכבוד שהיא נתנה לי הימם אותי, ואם הייתי רכה יותר, הייתי עכשיו בוכה.

ואז העפתי מבט כדורסת לעבר הילדים. השטתי את ידי, וניסיתי להימנע מהצירוף הזה, ידי החיוורת. זכרתי שזה קשור למחזה שווירדת' הכיר על גבר שלא מצליח להתמודד יפה עם מות בנו עד כדי שהוא מנסה לזמן אותו בחזרה אל החיים. לא שזה מה שאני עשיתי עכשיו. לי לא היה שום קשר אל הילדים. פשוט חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון: להציל אותם.

ואז המבוגרת מביניהן, מירה למיטב זכרוני, השיבה לי מבט בחזרה והרגיעה את השנייה, טאל. אלה לא היו הזכרונות שלי. אלה היו הזכרונות של ווירדת'. אני אף פעם לא... פגשתי... אותן.

"בגללך הקאתי פעם, נכון?" שאלה מירה, מבטה ממוקד בצורתי, "זה לא קו הזמן שלי."

לכל הרוחות, עם כל הרצון החופשי, מה אני אמורה לעשות? לווירדת' זה היה קל מאד. הוא פשוט היה מושך את הילדים הללו מקו הזמן כפי שעשה עם מירה. העניין היה שאני לא... ואז הצרתי מבט מעבר ללבבות האבן הפועמים ולחשתי: "למה בחרת בווירדת'? אני מי שרוצה לתקן את העולם הזה. הוא אנוכי וחלש. הוא צריך להיות החרב. האם אתה יודע מי אתה מזכיר לי?"

לטשתי מבט לעבר הילדות שביקשתי להציל עתה. הוא לא ענה כמו הדמויות יודעות הכל במחזות ההיסטוריים הללו שווירדת' אהב לצפות בהם. אלה שציפו ממך להבין הכל לבד. אני לא טיפשה אבל לא אתנגד לקצת עזרה ללמוד. הוא השאיר אותי להתבשל בתוך עצמי. מאד חכם מצדו. ובכן, אחרי שסיימתי לבעבע, נאלצתי להודות שהדרך היחידה למממש את שבועתי הייתה להתאחד עם ווירדת'. מישהי צריכה להיות לבו, נכון?

כרעתי ברך בפני הילדות ואמרתי: "אתן תחיו." והילדה הקטנה ירקה על פניי בזעם של אלף שמשות. זכרתי מווירדת' שטאל הייתה בוגרת לגילה הודות לקרמריט ששכן בגופה. הוא התכוון שהיא מקללת כמו מבוגרת. אם אני הייתי במקומה, גם אני הייתי יורקת עליי. ואני הייתי מבוגרת.

הרמתי את ידיי בתחינה והשתגרתי אל האבדון.

חלק שני: "החרב והמגן"

העולם נעשה עמום יותר כאילו עמדתי בתוך מישהו ולא בתוך משהו. ערפילים צהובים התאבכו מסביב לרגליי ומקלעת דמים של עשבים מוזרים הסתבכה בקירות האדומים מולי. לא הבנתי לאן הגעתי כשעמדתי מול מערבולת קרח. אין ספק שלא הייתי בין המתים. מערבולת קרח זיהתה אותי מזכרונותיה שהיו זכרונותיי כל השנים הללו למרות שלא חלקתי איתה את זכרונותיי. פניה התרחבו בהפתעה משונה ונזכרתי שלא ציפתה שניפגש.

"איפה אנחנו?" שאלתי בניסיון להבין יותר איפה אני עומדת. העשבים מסביבנו התנועעו. זרמים חשמליים עברו דרכם בכל פעם שזזנו כאילו הם הגיבו לתנועותינו. לקח לי את הנצח להבין שאנחנו איכשהו בתוך וירדת' וזה דימוי כלשהו שהופק על ידי התודעה שלו.

"הוא לא מעוניין." צעקתי לעבר הצללים שהשתרגו מבעד לרשת העשבים הרוטטים "אפשר רעיון אחר?"

"צינת ליל שאני הכרתי לא פחדה." אמרה מערבולת קרח שנדמה שהבחינה במשהו שאני לא הבחנתי בתוך החלל הגלילי המשונה הזה "מצד שני, את רק הד של צינת ליל באמת."

רגע, היא חשבה שהיא אמתית ואני ההד? עם זאת, לא חשבתי שזה מה שהחמצתי עכשיו.

"את טועה, אחותי." סיננתי בצינה "את מתה."

"כוונתי היא ששתינו הדים." אמרה מערבולת קרח "לעולם לא ניוולד מחדש, אחותי." רגע, מלכת הקרח הבטיחה לי שלא משנה מה יקרה, אני איוולד מחדש. אומנם אדון לגורל מר ממוות לגדול בחצרה החולנית אבל זה עדיף מחדלון. רציתי לצעוק שוב אל הצללים. ואז הצרתי את עיניי בספקנות ושאלתי: "מנין את יודעת את זה, אחותי?"

"וירדת' בחר להסיר את הגירוש מעל הזמן. בלי הגירוש, אביך לא יחטוף את אמך ואת... לא תיוולדי." אמרה מערבולת קרח בנועם "ולגבי איך אני יודעת את זה? אנחנו הדים, צינת ליל. ככל שתפנימי את זה יותר מהר, את תהיי מודעת יותר למה שקורה מסביבנו."

"לא. היא הבטיחה לי שאיוולד מחדש. עצם טבעה מונע ממנה לשקר לי." הטחתי באחותי. מערבולת קרח נעצה בי מבט קר מקודמו ומשכה בכתפיה בעודה אומרת: "את, אני, ניוולד. היא רק לא אמרה איך, צינת ליל. את היית האמיצה מבין שתינו, לא הנבונה מבינינו. העובדה שסבתנו תפסה אותך בסוף."

"בגדו בנו." התזתי לבסוף, לאחר שעיכלתי את העובדה שסמכתי עליה שוב והיא בגדה בי, "אני טיפלתי בהם כשהם היו חולים והם... והם –"

"הם היו חלק ממנה כל הזמן." אמרה מערבולת קרח "מה שאנחנו תופסות כמלכת הקרח הוא רק הלב הפועם של ישותה."

"איך זה שאת כזו חכמה?" שאלתי ובלי שמץ של רובדים בתוך רובדים בתוך השאלה הזו.



"לא הבנת את זה כל השנים?" שאלה מערבולת קרח, מגלגלת את עיניה הכחולות למעלה. ניגבתי את הדמעות מעיניי כשחשבתי איך לא הבנתי את זה. תמיד האמנתי שהם עצמאיים. והיא שולטת בהם באמצעות כוחות הקרח שלה. ובכל זאת, העולם גסס תחת שליטתה. הייתי חייבת לעשות משהו בנושא.

"אם את החכמה מבינינו, איך עוצרים את המפלצת הזו?" שאלתי ממעמקי לבי הפועם. מערבולת קרח פתחה את זרועותיה החיוורות ואמרה: "זוהי משימה לגיבורים, צינת ליל... אבל גם גיבורים זקוקים לחרב להניף ולמגן שיגן עליהם מפני אויביהם. זה התפקיד שלנו."

נזכרתי בדבריה של הקוסמת הזקנה ואמרתי: "ואת המגן. אני החרב!"

מערבולת קרח חייכה, מאירה את החלל הגלילי המוזר הזה, העשבים התלקחו בסערה חשמלית, כשזרועותיה פשוקות. לרגע אחד תהיתי אם לא הייתה חיזיון שהמקום הזה העלה מהאבדון. עם זאת, הרגע לחוסר אמון חלף. הרגשתי שזה הדבר הנכון לקבל את חיבוקה. פסעתי בזהירות שלא הייתה אופיינית לי וחבקתי את אחותי. הדבר האחרון בחיי היה אור.

וירדת' מספרת

חלק שלישי: ניצנים


הבזק האור הזה העיר אותי משנתי.

הייתי חבוקה בתוך האג כפי שהיה כשהייתי צריכה לישון. הרגשתי את המתח בעצביו נפרק לתוך הכיס בגופו בו הוא שיכן אותי. החלום הזה היה מספיק מוזר. חלמתי שאני גיבורה רבת עוצמה שיכולה לעצב את הזמן בדמותי ובצלמי. איזה חלום מטורף זה היה! שמעתי המולה מבחוץ. האקדמיה נשמעה ככה רק כשהיא קיבלה את אחינו הגדול, הלירד סירטאת' הוראג ששלט בארץ הערפילים שמסביבנו. עם זאת, משהו אמר לי שהקרב בין המלומד פראכן לבין דאהארות, שעליו חלמתי בין היתר, גרם למלומדים לעשות משהו: להפעיל את ההינע של ספינת העולם שהייתה, בפועל, האקדמיה שלנו מאז ומעולם. ובנשימה הבאה, האגדראל פלט אותי החוצה מתוך גופו והתכופף לעברי, רכון על ידיו העצומות. עיניו הכחולות היו נטולות רגש כרגיל כשענה: "אני הולך להיות שלם, וירדת'."

ואני קמתי, מחלפות שיערי הזהוב נופלות על מדיי הירוקים, ואמרתי: "אני שמחה עבורך, האג."

ואז שנינו הסתכלנו למטה לעבר מתניי, מרימים כאדם אחד, שהיינו לפעמים, את גבותינו. על מותניי הייתה חגורה כסופה שבמרכזה היה מחומש, שידעתי מחלומי שהוא הסמל של יסוד המנגינה, שגרמה לי לתהות אם מה שחלמתי היה באמת חלום. המקום שנפלתי בו היה סדנת העבודה של האג – חלל עגול נטול פינות מוצללות עם במות שעליו עבד על דברים. אני נפלתי בין הבמות.



"האם אתה זוכר את הפגישה עם צינת ליל, האגי?" שאלתי ברוך. עיניו הפגינו שמץ רגש לא ברור כשהוא נאחז ברגליו ברצפת החדר. האקדמיה התחילה לרדת לעבר הערפילים, כלומר התת-עולם, אני מתבלבלת עם המושגים מהחלום. הוא אמר, ידיו מתחפרות בברכיו, "כמו שאדם זוכר כאב בשיניים, וירדת'. מה שמזכיר לי שהגיע הרגע לתרופה היומית –" חשקתי את שיניי, ברגע של הארה פתאומית, ואמרתי: "אולי נחכה עם התרופה הזאת. אנחנו עומדים להיכנס אל התת-עולם. ועם התרופה, ייתכן שלא אצליח לשקוע איתכם. לווירדת' בחלום שלי היה צורך להחליף צורה למשהו מבעית כדי לעבור דרך התת-עולם, האגי."

הוא נדמה כמחשב כמה ממה שאני אומרת נובע מפחדנות וכמה נשמע לו, למעשה, היגיוני. "את יודעת שבלי התרופה, מצבך יתדרדר, ווירדת'." אמר האג, נוקש באחת מאצבעותיו, "את תחלי ואת זה אני לא יכול להרשות לעצמי." ויצור ירקרק, מכונף, עף מתוך הצללים. האג שמר עליו בתוך אחד הקירות עד הרגע שבו הוא יצטרך לתת לי את התרופה. אני הרהרתי.

"אל תדאגי, אני אמשוך אותך אחרינו." אמר האג בעוד היצור הירקרק מניף את חדקו, "למעשה, את יכולה לחזור לישון, ווירדת'. אני אעיר אותך כשנשוב אל פני העולם." והאקדמיה רעדה כשהערפילים התחילו להסתנן מבעד לתעלות האיוורור של סדנת העבודה של האג. ואז, ברגע של תובנה, הסתכלתי לעבר הפרעוש הירוק במבט שזכרתי מהחלום. יצקתי לזה את כל הכאב שחוויתי כשהבנתי שכל הדברים שעברתי בחלום היו חסרי משמעות במציאות. הייתי כלואה במצבי כמו שווירדת' היה כלוא בנישואיו האומללים. והפרעוש החליף צורה לילד מעוות, נוצותיו פרועות וירוקות, ועורו כהה. עיניו היו כחולות כשהרים את מבטו לעבר האג והתחנן על חייו. עכשיו נזכרתי איך ידעתי מה היה הפרעוש: בחלומי הפרעושים הפכו לילדים הללו רק שלאף אחד מהם לא היו נוצות ירוקות כמו שלו. קורבנה של צינת ליל לא היה לשווא. הידע של צינת ליל, החוכמה של מערבולת קרח ואת חגורת אבירת המנגינה של ווירדת', כל הדברים שהם עוללו יחיו עכשיו בתוכי, יורשתם.

"אני לא צריכה אותו, האגי." ביטלתי, משלבת את ידיי "אני יכולה להבשיל באופן טבעי."

האג קימץ את ידו לעבר הילד ואמר: "זו בדיוק המחלה שלך, ווירדת', שאותה אני מנסה... לרפא. אני לא רוצה שתהיי כל הזמן במצב התוהני ההוא. אני – "

והוא עצר כדי לחשוב על מה הוא רוצה בעוד הערפילים מתחילים לשנות צורה סביבנו. חשבתי שאם עד עכשיו, המסע שלי עסק במה אני ,שככלות הכל, לא היו לי תעלומות לגבי זהותי. עתה נותר המסע לגלות מי אני אהיה. התחלנו לצאת משכבת הביניים בין העולמות. אם אקבל את התרופה עכשיו, אני אעוף. ובפעם הראשונה חשבתי שזה לא יהיה נורא לראות את העולם מחוץ לכתלי האקדמיה הזו. ובדיוק ששיניתי את דעתי, האג אמר, מצביע לעבר הקיר, "אנחנו לא צריכים את שירותיך, ילד."

"למה שינית את דעתך, האגי?" שאלתי בעוד הילד, מודה להאג על כך ששרד עוד יום, נכנס בחזרה לתוך הקיר. האג היה הקיר שלי שמנע ממני להשתנות במשך כל השנים הללו. תהיתי לפתע למה הוא מאמין שהוא עומד להיות שלם.

בשלב זה כבר עמדתי על רגליי והאג השיב: "המצב השתנה, ווירדת', כך שדעתי השתנתה. אני עומד להיות שלם."

מסיבה כלשהי, רוחי לא נפלה. להיפך, חשתי התלהבות עתה כשהייתי חופשייה להבשיל.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
תודה על התגובה. :)

סיימתי את הספר הזה לפני יותר משנה. מה דעתך על הספר כיחידה שלמה? וכמובן, מה ניתן לשפר בכתיבה? איזו דמות הכי אהבת?
 
עריכה אחרונה:

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
שאלה טובה, קשה להאמין שהתחלתי לקרוא לפני מעל לשנתיים... קשה לי לענות על הספר כיחידה שלמה בגלל הזמן שעבר והקריאה הלא רציפה...
אאז"נ, העלילה של הספר די מעגלית, כלומר הספר מתחיל אחרי שמישהו חזר לעבר כדי לשנות את קו הזמן ומסתיים בחזרה לעבר כדי לשנות את קו הזמן... מה שמעלה לי את השאלה איך הספר הזה נקרא כחלק מהסדרה ולא כספר בודד (כמו שאני קראתי אותו ולכן עלי זה לא השפיע).
כספר בודד, אני חושב שעשית עבודה טובה עם ההיכרות עם הדמויות, קווי העלילה של הדמויות הראשיות וההתכנסות שלהם לסוף אחיד, אם כי אני זוכר שבאמצע היה קצת קשה לפעמים לזהות באיזו דמות מדובר מהפסקה הראשונה (הכותרות עזרו) ולפעמים היה קשה לזהות את קו הזמן ולדעת מה בה לפני מה ובאיזה סדר (נהיה ברור ככל שהמשכתי לקרוא, אבל לא ישר על ההתחלה ולא תמיד בין הדמויות שונות - זה מבחינת דברים שאפשר לשפר בכתיבה).

מבחינת הדמות שהכי אהבתי זו שאלה קשה, חושב שמערבולת קרח לפני התאומה, אבל זה השתנה בשלבים שונים למשל, שמיר השתפרה ככל שהסוף התקרב, לוירדת' היו קטעים שהוא הרגיש מיותר ופסיבי (אם כי העריכה שיפרה, אבל קצת קשה לי להפריד) ועוד'.
 
Top Bottom