• הצטרפו לפורום הפונדק

    שלום וברוכים הבאים לפונדק, האתר המוביל בעברית על משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד.
    אחרי ההרשמה תוכלו לפרסם הודעות, לשלוח ולקבל הודעות פרטיות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה / התחברות
  • שדרוג פורום הפונדק הסתיים בהצלחה, ברוכים הבאים לבית החדש שלנו :)
    למרות שהפורום דומה לפורום הקודם, מתחת למכסה תמצאו שלל חידושים - ואולי אפילו איזה באג או שניים. למידע נוסף, בקרו בנושא

סיפור (ס) גבירת הצללים 2 פרק שלושים

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
החלקים הראשון והשלישי טובים, כשאני חושב שהדו-שיח בחלק הראשון נכתב היטב.
החלק השני קצת יותר מדי עמוס במידע עבורי וחזרתי לקרוא פעם שנייה ואפילו שלישית כדי להבין במה מדובר, אבל יכול להיות זו רק השעה.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
תודה על התגובה :D

לבסוף החלטתי לחתוך את ההסבר על שבעת רובדי המציאות. אחת המטרות של החלק השני הייתה, בפשטות, לחזור על מידע. החלק שבו ליסבת' מספרת על ההיתקלות שלה עם מערבולת נוסף אחרי הערה שלך על "הזיכרונות של האתמול" לגבי אי בהירות לגבי רצף הזמנים המדויק של המאורעות. אני מצאתי שהדו-שיח בחלק הראשון היה מבדר מאד.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
שמיר מספרת: "עם לבלוב הפרחים"
חלק ראשון: "נולדה לרוץ"

הייתי בכיתה כשהשליח הגיע.

לא את זה דמיינה שמיר הצעירה כשחלמה על עתידה לפני שנים. היא לא דמיינה שתהפוך לדבר שהיא תיעבה יותר מכל: מורה מתלמדת באחד מבתי הספר של אבא. היא לא הבינה מה לומדים אותם צופים שקטים שמצד אחד לא לימדו ומצד שני לא למדו. אני המבוגרת יותר למדתי שגם ללמד דורש ממך תקופת התמחות אצל מורה. אם הייתי יודעת את זה מראש, הייתי שוקלת את זה לפני שחילקתי את זמני בין להיות תחקירנית של "רצון העם" וגם ספרנית מתלמדת בהיכל דוואמירן באדמונית - לא דוואמירן המהולל בכל פינה ב-"מגן העם" אלא אביו של אדון אדמונית כיום. מכל זמן, עשיתי דברים שלעומתם להיות מורה מתלמדת היה מעשה של טוב טהור. גם לא שכחתי שרציתי לשבת במועצה של אבא לפני שאמות השנה. הרי אף אחד לא ציפה מהיורש, ועל אחת ואחת יורשת, להגיע למועצה של אביה מבלי לדעת הרבה. העדפתי את הדרך הזו על פני ללמוד כעוזרת מסוג זה או אחר ישירות תחת הגנתו הישירה של אבא. לא שהוא לא הציע לי בדרכים מתוחכמות בכל פעם שרק נפגשנו.

התלמידים זיהו את יֶפֶת' מוֹיְירווִין, התלמיד שעלה לגדולה ונעשה לסגן המנהל. הוא היה גם, לא במקרה, ראש התנועה הצעירה של אחוות אלף כרי הדשא בעיר הזאת. עד שהמלכה העליונה לא תחליט אם היא רוצה להוציא תנועה הזו מחוץ לחוק או לא, אי אפשר היה לעשות לו כלום אלא רק לעקוב אחריו ולקוות רק לטוב. הוא היה נשוי לאחותה הצעירה והמבריקה של מרנה. בכל פעם שקוננתי על מר גורלי בעולם, שמו עלה בדעתי ונזכרתי שיכולתי להתחתן איתו. לא שהוא היה כזה בחור רע וכזה. פשוט העדפתי להתרחק מענייני הממלכה בתקופה זו.

"אני מחפש את שמיר ייראת'."

התלמידים נעצו פנים באישה זהובת השיער עם הצדודית החדה שנראתה מבוגרת בכמה שנים מגילה האמתי שקמה ממקומה. אני זוכרת בדיוק מה חשבתי שהענקתי לעצמי את המראה המרושע הזה. חשבתי שהוא יהלום את הטפרים השחורים שלי. לא הייתה זו תקופה שהייתי גאה בה עכשיו. לא שזכרתי איך להיפטר ממראה זה. יש בחיים החלטות בלתי הפיכות.

התלמידים רק לטשו מבט בגלימתי האדומה האופנתית שנגררה על הרצפה עם הסימונים המשונים של הכיתה. פעם הייתי אחת מהתלמידים הללו לפני הרבה זמן. יפת' חיכה לי מחוץ לכיתה, לועס את ציפורניו. הייתי אחותם של אנשים שהעריץ – טנגנס יותר והייבנסקאר פחות. הוא הרגיש שלא במקומו ליד אחותם של האנשים. הכבוד העצמי שלי התפורר לאפר לפני שנים. כפי שאמרתי, לא היה לי עניין בענייני הממלכה ולא היה לי אכפת אם הם סגדו לעפר שתחת רגליי או ירקו עליי מאחוריי. לעומת זאת, לממלכה הזו היה עניין בי.

הייתי עדיין אבירת הלהבות לטוב ולרע.

"אחיך שלח אותי לומר שהשיג אישור לקחת אותך לנושאת הרסיסים." אמר יפת', נשימותיו לא סדירות ועמוקות. הוא שעשע אותי בצורה מרושעת כלשהי שקישרתי עם תקופת הטירוף שלי. חייכתי, והבחנתי שהוא נרתע מעט אחורה, כשאמרתי: "אני מודה לך על שירותך, יפת'."

הוא עצר את נשימותיו לרגע והעיר: "הם הורו לי ללוות אותך לנקודת האיסוף, שמיר."

לאחד מאחיי, כנראה הייבנסקאר, לא התאים שאחותו ההרה תסכן את עצמה במסע דרך פצע במרקם המציאות. כפי שהמלכה העליונה אמרה, סערה סערה שם. ועצם העובדה שלא שמענו אותה לא אמרה כלום. הייבנסקאר לא היה היעד שלי, מכל זמן.

ידעתי שלמרות שעתה הוא כנוע, הוא יעשה אלים אם אתעלם מההוראות שנמסרו לו. הוא כיבד אותי רק משום שהייתי אחותם אבל אותם הוא ירא. החלטתי שאני מעדיפה לבוא איתו לנקודת האיסוף ולא להסתבך איתו במריבה שתביא למותי – הרי היצור המבחיל ההוא לא אמר בדיוק באיזו דרך אמות. רק שזה יקרה בשנה זו. ורציתי לחיות עוד קצת עד שאסיים את מסעי בעולם.

כשיצאנו מבית הספר שנח מאחורינו בתצורה של שני מעגלים, הבטתי בעיר הזאת. בתי הגיר הצהובים של צד האדם נראו לי כהים יותר השנה. לא שהייתה סיבה לכך. טחנת המים ,שהייתה המסד עליו נשענה כל התשתית התעשייתית של מים ירוקים, לא הוציאה ולו בדל עשן לרפואה. הוא בדיוק אזר אומץ לשאול: "שמיר, האם... האם הסיפורים נכונים? יש לך טפרים מתחת לכפפות הללו שאת עוטה תמיד, גבירתי?"

פעם אני זוכרת נערה צעירה שכל עניין הטפרים הפריע לה. אני הסרתי את כפפותיי. הטפרים היו קטנים ועדינים כמו הקרמריט שהלך והשתרש בי אחרי שהוריו המשיכו במסעם אל הדור הבא. זיהיתי את האכזבה בפניו של יפת' שציפה למשהו. משהו יותר מעורר יראת כבוד.

"הם נורא קטנים." אמר והתחיל ללכת, מסמן לי לבוא אחריו. השבתי את כפפותיי.

חייכתי כשצעדתי אחריו. לא התכוונתי להסביר לו שאם היה שואל אותי לפני שנכנסתי להריון, הם היו בדיוק כמו שהוא דמיין אותם. לא ראיתי טעם למעשה זה.

זיהיתי את דרך החתחתים שהוא הוליך אותי בה כמו ילדה. היינו בדרך לביתו. הייבנסקאר עומד מאחורי זה בוודאות. אחי טנגנס היה מסדר שנקודת האיסוף תהיה מחוץ ליישוב ולא במקום שיצביע כאלף עדים על שוכנו כפעיל האחווה. ואז נזכרתי שהעובדה שיפת מויירווין היה פעיל האחווה הייתה ידוע לאבא ולאחרים. עמיתיו עקבו אחריי גם עכשיו. יפת' לא סיכן כלום ולא חשף שום דבר לא ידוע לו. במילים אחרות, זה לא היה חייב להיות הייבנסקאר.

פאנוור שתתה בצמא את סיפוריו של השייט כשהגענו לשם. כפי שחזיתי, יפת הפך מהצעיר הכנוע והמכבד לגבר אלים שלא אהב שאשתו מדברת בחופשיות עם השייט. המבט בעיניו הקרות אמר הכל. פאנוור נעלמה לתוך ביתם, מתכווצת עוד קצת. מרנה נהגה להראות את הסרטים שאחותה זכתה בהם במהלך התחרויות לנשים כשהייתה צעירה. יפת' אסר עליה לקחת את הסרטים לבית בו היא גידלה את ילדיו. הגבר שאני בחרתי יהיה טוב ממנו. הוא חייב להיות. למרות שהוא יאמץ את שמי, אני אהיה אשתו עד שהמוות ייקח אותי.

"הסירה שלך מחכה, שמיר."

והשייט קד לעברי כשעליתי על הסירה החורקת. הוא שרבב את שפתיו לעבר איש הצללים ונמנע מלירוק לעברו. העדפתי לא לומר לו שאיש הצללים לא צד לעצמו – הוא צד עבור משהו אחר. כל עוד הוא לא הוציא את להבו כדי לסמן את השייט, השייט היה בלתי נראה לאדונו. היו הרבה דברים ששמיר הצעירה הייתה אומרת. אני, בעודי מתכרבלת בצד סירת הרקיע הממריאה מביתו של יפת מויירווין המדכא, כבר לא הייתי אותה נערה. הדברים שהתביישתי בהם עכשיו חתמו את סוף ילדותי.

חלק שני: "בכף החתול"

נושאת הרקיעים ריחפה מעל ענן שחור, שכרע ללדת גשם, אי שם בשמי הממלכה. מעולם לא ראיתי ספינת רקיע כה גדולה. שמעתי שלממלכות הדגולות השולטות ברקיעי עולמנו היו נושאות רסיסים – נושאות רקיעים קרביות – שגימדו אותה. הספינה עצמה הייתה שריד מצי כביר של נושאות רקיעים שנכפף למרות הממלכה.

התעוררתי בזמן על מנת לראות את קומץ ספינות הרקיע של האחווה תלויות מעל ווים במעגן הספינה ואינספור סירות רקיע בגדלים משתנים שנחו ביניהן. עור שחור היה מתוח מתחת לתחתית ההרד של סירת הרקיע שעמד להיקשר לוו משל עצמה. המקום רעד מפעילות.

"אני בטוח שאנחנו משלמים ארודים טובים עבור השכירות לאדון יער החזירים." שלף אותי השייט משקיעתי בתהומות העוצמה והתפארת העתיקים של ספינה זאת. לא הייתה זו התלהבות בלבד. הרגשתי את אותו חלק שהתביישתי בו חושב מה אני יכולתי לעשות אם נושאת רקיעים כזו הייתה תחת שליטתי בימים שיצאתי מדעתי.

איש הצללים עלה מתוך קרקעית הסירה ולבש דמות אנושית להפתעתי. הוא היה, כך נשמע לי, גבר נאה עם הסנטר החד שלו ושיערו הזהוב המסודר בקווים ישרים. הוא לבש גלימה שחורה שהזכירה לי את גבירת הצללים. הוא הושיט לי את ידו. השייט החליט להשאיר אותנו לבד אחרי שסיים את חובתו.

"אתה לא איש צללים." אמרתי את המובן מאליו. הגבר הנאה והמוזר למראה סקר באצבעותיו הארוכות את סנטרו כאילו זו עדיין חוויה חדשה עבורו אחרי כל הזמן. "אני ידיד של סבתך וזה כל מה שאת צריכה לדעת." ענה הגבר. חשתי פחד עולה בי. האיש לא היה אחד מאנשיה של גבירת הצללים. לא עם הנוכחות שהפגין זה עתה. הוא היה המפקד של משמר הצללים.

החלקתי את ידיי הרועדות על דופן הסירה. הצלחתי לשמור על הרעד רק בתוך ידיי. הרגשתי, עם זאת, שאני שקופה בפני מפקד משמר הצללים. הוא בחן אותי בעיניו. ועם זאת, ידעתי שאלה לא עיניים וחושיו האמתיים היו מוזרים יותר ממה שידעתי.

"את לא מי שציפיתי לו מהסיפורים של סבתך." העיר באוזניי אחרי שקפצתי מטה.

לרגע אחד חשבתי שזו ההזדמנות לקרוא לארוסי להצטרף אלינו. ואז משהו בשפת גופו המאיימת קטע את המחשבה הזאת. אחכה עד שאגיע לסבתי ואז אקרא לו. סבתי יודעת למה באתי.

"התבגרתי." אמרתי כשאני חושבת על המוות המחכה לי בשנה הזו.

הוא הרעיד את לסתו בעווית שלא הצלחתי לפרש אותה ואמר: "אחריי, בת אדם."

הלכנו לאורך אחד המסדרונות הראשיים של נושאת הרקיעים. שמעתי את סדנאות המלאכה של האחווה מחשלות כלי נשק. עוד לפני שהגענו לכיכר הספינה, הבנתי שהמסדרון הקיף פחות מרסיס של הספינה בעוד שבספינות רגילות זה עתה חציתי חצי מספינת הרקיע בבואי אל כיכר הספינה. הופתעתי שסבתי חיכתה לי בכיכר. חשבתי שהיא תראה לי את עבודתה עד שתפסתי שהיא רואה בי עתה יריבה. תהיתי מה עבר במחשבתה כשהיא הסכימה לתת לי להציג את ארוסי בפניה.

"ברכות," אמרה סבתי, לא עוד סבתוש, פשוט סבתי, בלי שום רגש בנעימת קולה, "מי את?"

ואז קלטתי שזו הייתה סקרנות. לפי ההיגיון של בני מינה, הייתי עתה אישה חדשה. הקרמריטים, שהיוו את יסודותיי, המשיכו לתוך ילדיי שגדלו עתה בגופי. חשבתי שלא אוכל לספוג עוד השפלה בחיי. לא חשבתי בכלל איך היא עשויה לראות את זה.

"שמיר." עניתי בעודי מביטה לעבר מפקד משמר הצללים "אני בת אדם בכל זאת."

סבתי קמה במאמץ על רגליה האחוריות וענתה: "את נשמעת בדיוק כמו אמך. המבט הזה... –"

האם כל כך קשה לה להביע שמחה על פגישתנו? זכרתי שלא הצטיינה בחמימות. זכרתי שאהבתי אותה למרות זאת.

עניתי: "התבגרתי, סבתא. אני רוצה שתכירי –"

סבתי הניפה טופר ארוך ואפור כשהשיבה: "אין לי עניין בחתיכת הבשר ההיא."

"הוא היה לצדי כשהייתי צריכה אותו." מצאתי את עצמי מגינה עליו בפני סבתי. היא נעצה בי את עיני הגביש שלה, שידעתי עתה שהיו יצורים חיים הנפרדים ממנה, וענתה: "אחיך שכנע אותי כשאת יודעת שאת עומדת למות השנה."

אין סיכוי שזה היה הייבנסקאר אבל איך טנגנס יודע את זה? ואז... מה ההפתעה? האדון כבידה ליחשש את זה באוזנו. מעניין איזה שם הוא נתן לו החיפושית הזאת.

"והדבר הזה משותף לשתינו." הוסיפה סבתי בלחש "אני יודעת מתי אני אמות."

לא הבנתי איך הדבר אפשרי עד שקלטתי שסבתי בטח הייתה בעולם הקדום בעת הניתוץ אבל... זה בלתי אפשרי. הניתוץ היה לפני שנים כה רבות עד ש... היא אמרה: "את אבירת הלהבות, מירדוראן. אני צריכה את ברכתך כדי להשלים את המוח." קלטתי שבמחשבתה של סבתא, אני ושמיר היינו ישויות נפרדות משום שלא חלקנו אותו קרמריט. המחשבה שנשארתי אותו אדם למרות התחלפות הקרמריט הייתה זרה ומוזרה לה. נזכרתי שהקרמריט של דודי שכן פעם בגופה של סבתי פעם. והשניים היו שונים מאד זה מזה.

"היא לא צריכה לדעת על המוח." התערב מפקד משמר הצללים, רוקע ברגלו בלהט, "רק שאת צריכה את ברכתה, ת'וּלִילִי."

ההבנה הקרה למה סבתי הסכימה להיפגש אותי צרבה את מה שנשאר מגאוותי. ידעתי שהיא איננה אוהבת אותי ומעולם לא אהבה אותי. כמהתי לרגש הזה בעבר. עתה התבגרתי מעבר לצורך בזה. פשוט הרגשתי שנישואיי לא יהיו שלמים בלעדיה.

ואז חשתי שאגרוף לופת את לבי כפי שחזה היצור הנתעב הזה ואיבדתי את הכרתי.

חלק שלישי: "האיש הדגול"
הרעם העיר אותי מדממתי.

עמדתי בחורשה שמעולם לא ראיתי קודם. ידעתי שזה לא חלום משום שמעולם לא הצלחתי לזכור חלומות. גם נדמה לי שהדבר האחרון שאעשה אחרי התקף לב הוא לחלום. נדמה לי שאני אתרכז בלמות במהירות. היצור הנתעב שחזה את מותי עמד. שיערו השחור היה קשור בעשרה קשרים וחליפתו כחולה. הוא הסתובב לעברי וחשף את פניו החיוורות, המגוידות של אדם שמת בזקנתו. כשפגשתי את היצור הנתעב, פגשתי אותו מעבר לפס ערפל צהוב.

"אתה לא פאדוואן." עניתי, משלבת את ידיי כאילו היה בזה משהו שיגן עליי מפניו.

"אכן." ענה המתעלה "נאלצתי להתערב ישירות. עד כה צפיתי בך מהצד, שמיר."

בעולם החיזיון היו לי ציפורניים אנושיות. הצטערתי שלא היו לי טפרים על מנת לקרוע את הבשר מעל היצור הזחוח הזה. הוא ענה, בחיוך מלא עצב, "את רותמת את הסוס מאחורי העגלה, שמיר. את עדיין לא שמעת למה אני צריך להתערב עתה."

הדימוי שהשתמש חשף כאלף עדים שהוא לא היה מעולמנו. הבנתי את המשמעות. אני לא עד כדי כך מטומטמת. כעסתי עליו משום שחשדתי שהוא מי שעיצב את חיי.

"סבתך צדקה במובן מסוים. אם אחד מילדיך ימות, את תחיי." הסביר המתעלה. הכעס חלף כרוח מעל פניי ולא נותר בי שום דבר מאחור. במובן מסוים, ידעתי. ידעתי שזה מה שהוא עומד להציע לי. אם אמות, הקרמריטים יצילו את ילדיי. ככלות הכל, בני מינה של סבתי הטילו ביצים. למרות שבדעתי לא נתפס הרעיון לעבור ממצב של הריון למצב ביצה מוטלת הרי שהיו דברים רבים שלא עלו בדמיוני.

"אם אבחר בעצמי, אני אנוכית. אם אבחר בילדיי, בזבזתי את זמנך." עניתי לו "האם את מבין את הברירה שאתה מעמיד לפניי?"

"יש לי עוד זמן להכשיר ממלא או ממלאת מקום." ענה המתעלה בחיוך דק ומריר "ידעתי את זה כשדחפתי את השנה בה יתרחש ליקוי הרסיס לעוד שנתיים מעכשיו."

"אתה יודע לגרום לבחורה לחשוב שהיא מיוחדת." התזתי לעברו "מי אתה בכלל?"

"עניתי לשאלה שלא רצית לשאול, שמיר. את רוצה בדיוק כמוני לרמוס חיפושית. הוא הרחיק לכת עם טנגנס." ענה המתעלה ונימת זעם נשמעה בקולו החדגוני עד כה.

"אחי?" שאלתי, מופתעת שהוא משנה במשהו לכח נשגב כמוהו.

"בכל רגע שאחיך טנגנס מפר את שבועתו של ת'אוון, הוא פוגע בי בדרכים שלא את ולא הוא תצליחו לדמיין. אני מי שערב לשבועה הזו וחיפושית מסוימת יודעת זאת." ענה המתעלה. אני מודה שאפילו בשיחה קצרה זו איבדתי את הרגליים ואת הידיים במריבות שהיו הרבה מעבר לבינתי הדלה. לא הבנתי על מה הם השניים הללו רבו.

"החיפושית לקחה אישית את העובדה שהיא אף פעם לא זכתה לברכתי." הוא ענה "אחרי כל הפעמים שהגיבורים שזכו לברכתי עמדו בדרכיו ובדרכי שותפיו ליצירה."

"למה אכפת לך?" שאלתי כשאני מבינה שאני נוטה יותר לצודד בעצמי בברירה הזו.

"בעולם שהגעתי ממנו היו אומרים שזוהי שליחות לא גמורה. אני נכשלתי, שמיר. ובכל פעם שגיבור מצליח במסעו, אני מתקדם צעד אחד קדימה למקומי בגן עדן." ענה המתעלה ושמעתי את הכמיהה בקולו. גן העדן הוא בטח מקום מופלא אם כך.

"השליחות שלי לא גמורה." אמרתי "אפילו לא סיימתי את תוכנית ההכשרה, אדוני."

"וזו הסיבה שאני מציע את הצעתי, שמיר." ענה המתעלה.

"אתה יודע, אדוני. האם לא כדאי שנפנה אחד לשני בשמות?" השבתי למתעלה. המתעלה צחק ומשהו בי נשבר לשמע צחוקו הנהדר. הוא ענה: "ליסבת' יודעת אותו. את צריכה לדבר איתה כדי שמניינכם יושלם."

לרגע חשבתי שהוא מתכוון לגבירת שמיים נופלים ואז הבנתי שהוא מדבר על אמו של וירדת'. הוא הבין לפניי את בחירתי ואני עניתי: "האם אני אם נוראה, אדוני? אם אמורה לבחור בחייה על פני חיי ילדיה."

"אני רוצה להראות לך משהו." ענה המתעלה בנימה שתמיד באה לפני שהוצגו לפניי דברים שבחלק מהמקרים הייתי מעדיפה לעשות משהו אחר במקום לראות אותם. לפחות, במובן זה, העולמות שלנו דומים. לפנינו עלה חיזיון של אישה כורעת ללדת.

"מדובר במקום בצד השני של היקום שנקרא כוורת העולמות. העולמות כה מזוהמים עד שלידה היא גבורה בעולמות הללו." אמר המתעלה כשהאישה כורעת ללדת על מיטת מתכת ואנשים מקיפים אותה בציפיה להציל את התינוק שיוולד. האמא כבר נחשבת עבורם לחצי מתה בעת הלידה. הערכתי את הניסיון שלו להרגיע.

והחיזיון השתנה.

"לא רחוק משם נמצאת הקונפדרציה של הקרח הגדול." אמר המתעלה, מציג נערה חולה באבעבועות אדומות נוראות, נותנת את כל מה שיש לה לאחד מהבריאים, חסרי הכל, "אפילו תחת צל המגיפה, אנשים מסוגלים לבצע מעשי נדיבות שכאלה."

והחיזיון השתנה.

"ובצד הזה של היקום נמצא עולם בשם איל סאצ'לה." אמר המתעלה והציג אישה המריעה למתאגרף שנראה בוודאות אחרי השיא שלו, בעודו נכנס לתוך הזירה, "האישה הזו בחרה בו."

נשמתי.

התעוררתי בחלל שבו נולדתי מתחת להיכל ניבויר. אמי ישבה לידי, מחזיקה בידי. אחת הביצים שיצאו ממני,כשהייתי מתה למחצה, הודגרה. השנייה כבר סולקה. "איפה ארוסי?" שאלתי בתוקפנות, חושדת בתשובה. אמא שמעה אותי וירתה: "כשארוסך שמע מה בחרת, הוא היה צריך זמן לעצמו. הם היו גם הפרחים שלו, שמיר."
 

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
פרק טוב, מעבר הזמן יחסית עבר חלק ואני חושב שההתפחות של שמיר עברה טוב למרות שזה אולי קצת דיכאוני לראות את שמיר ככה (ואני די חושב שזו המטרה ככה שזה טוב).
קצת מפתיע החלק עם הביצים ומעורר שאלות כמו למה היא לא יכלה להוציא את הביצים מההתחלה ולוותר על תהליך ההיריון...
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
תודה על התגובה. :D

כן. היא נעשתה דומה לאמה. לגבי עניין הביצים, זה קטע של המורשת הזרה שלה. שמיר היא בת אדם, אז היא תישא את התינוקות בדרך המקובלת לבני אדם. מעבר לכך, היא מסוג הנשים שעוברות את ההיריון שלהן בצורה חלקה יחסית (או לפחות יותר מדי גאות מכדי להודות בנוקאאוט לעובר.)

לקוראיי מתמידים, הנה דוגמה מהחיים, אף על פי שהמכניזם הבסיסי שונה מעט, לקרמריט:
https://davidson.weizmann.ac.il/online/sciencenews/הריסנית-עם-אלפי-הכרומוזומים
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
גבירת הצללים מספרת: "ידי ההרס והחורבן"
חלק ראשון: "רפואה"
הביקור אצל ברית'ומיר לואר נעשה אצלי למנהג אחרי שהתעוררתי במרפאתו לפני שנה. שם עברתי בדרכי מתבוסתי בקרב המכריע בצל ממלכת הרמות בו נלחמתי מול מלכתה בכבודה ובעצמה. תמיד חזרתי לשם אחרי ששבתי מביקור בקווי הזמן הזרים והמוזרים. למרות שהוכח פעם אחר פעם ששום דבר לא השתנה בי, רציתי להיות בטוחה בדבר הזה. וברית'ומיר ידע לטפל בי.
"האם שמעת על הלירד טרסור?"

ברית'ומיר הסיר את ידיו ממני והניח אותם בתוך קערת חול לבן מתוצרת בית דרווינסר. התיישרתי מעל מחצלת ההרד ששכבתי עליה ועניתי: "לא שמעתי עליו כלום, ברית'ומיר."

הכרתי את השם במעורפל. מהמעט ששמעתי עליו, הוא לא נשמע כמישהו ששווה את זמני.

"הלירד טרסור נרצח. הגיליון הנוכחי של 'מגן העם' עוסק רק בזה." ענה ברית'ומיר בעצב. הוא עצמו נשמע לי בלוי בכל פעם ששבתי אליו. הוא לא היה צעיר כשהכרנו והזמן לא עשה לו שום טובה. חשבתי כמה פעמים להעניק לו חיים ארוכים יותר. אצטער על לכתו.

"זהו טבעם של בני האדם אחרי הכל." אמרתי בנימה נוגה "למות."

ברית'ומיר הרים את ידיו מקערת החול ונתן לאחד הנערים שלו לקחת אותה. הוא אמר: "בכל הפעמים שטיפלתי בך לא חשבתי שאת בת אלמוות, קירונה."

הצמרמורת עברה בי בכל פעם שנזכרתי בפעם ההיא שנפלתי קורבן למחלה ושכבתי חסרת חיים במשך שנה. ועדיין היה הבדל בין להיות חולה לבין למות. לא שהייתי מייחלת לאיש לחלות לנצח. זכרתי רק במעורפל את התקופה בה התקיימתי בצורה המעונה ההיא שעונתה על ידי ריקוד הצללים בין שתי הרוחות שיצרו את מהותי. גם עליי השפיעו ידיו של הזמן. הסיבה היחידה שלא שכחתי את קואין הייתה ששמה היה חרוט על בשרי. כבר הספקתי לשכוח את הנסיבות. כשמפקד משמר הצללים היה בחיים, הוא דיבר על אחד בשם ארגונה. אין לי מושג מי הוא היה.

"אם אני בת תמותה, אז אני – " התחלתי לומר וקלטתי שאני לא מצליחה לסיים את המשפט. ידעתי בדיוק מתי יבוא הסוף. הוא יבוא כשאבצע את המשימה אשר לשמה באתי: להציל את קואין.

"את חיית חיים ארוכים שאינך יודעת את סופם. אני חושב שאת מצטטת מ-'הצופה', ספרו של הא'קאיב. זהו אחד המשפטים האחרונים שהוא כתב לפני שהוא נרצח על ידי יורשו." ענה ברית'ומיר. רק להבין מאיפה זכרתי את זה גרם לי לחשוב שאני רוצה לבקר אצל אמי.

"נהניתי מאד מהשיחה איתך. עתה, אם אין לך משהו לחדש לי, אשמח ללכת מכאן, ברית'ומיר." עניתי. המרפא הזקן תלה בי את עיניו וענה: "מסרי דרישת שלום להייבנסקאר. בטח תמצאי אותו חוגג את מותו של הלירד טרסור באיזה פונדק בממלכה."

מתי סיפרתי לו שאני והייבנסקאר כה קרובים? הזכרון שלי לא היה כמו פעם. הוא קהה. ברית'ומיר חשב שזה נבע מהעובדה שאני מזדקנת. הגוף שלי איננו מסוגל להזדקן מטבעו. מפקד משמר הצללים שלי טען שככל שאני נעשית אנושית יותר, אני שוכחת מהר יותר... כאילו אני לא רוצה לזכור את יום האתמול.

החלפתי צורה לצורת גבירת הצללים אחרי שיצאתי מהמרפאה ועברתי לשמיים נופלים.

חלק שני: "תופסת"

הופעתי ליד שדה בור. ידעתי שקואין נהגה לשחק באיזורים השוממים שממזרח לשמיים נופלים. בזמנו מצאתי אותה ואת אחיה מתגנבים למאורת העכבישים. הספקתי לראות את חמשת ילדיו של קנת'ן הורווינד – קואין, נפת'י, נימות', סינוד, סיריק וקאידרין הקטנה – מכונסים במבנה מסביב לאחותם. קואין הסבירה את כללי המשחק לקאידרין הקטנה – שהגיעה למצב שהיא יכולה לשחק עם אחיה הגדולים יותר. חשבתי על חמשת אבירי היסודות שהכשיר קנת'ן הורווינד. האם מספרם נבחר כדי שיהיו שקולים כנגד ילדיו? זכרתי שהם מתו בעודם מנסים להציל את קואין אם להאמין לדברי הרהב של טנגנס ההוא.

"גבירתי." אמרה אבירת המים שלי, מתממשת מתוך צל בקרבת מקום, "האם הכל כשורה, גבירתי?"

נזכרתי שאמרתי לה שהלכתי לברית'ומיר לפני שהוריתי לה לעקוב אחרי קואין. המלחמה מול מלכת הרמות חיסלה חלק מכובד מהצבא שהבאתי מהעתיד. אחרי סדרת מבחנים שערכתי כדי לבחור את מי שיירש את מפקד משמר הצללים המנוח, היא שרדה את כולם. ועתה היא הייתה הבכירה במשרתותיי. לא נשארו לי אבירות יסודות פרט לאבירת המים. אם היא לא הייתה קיימת, לא הייתי יכולה לטייל לקווי הזמן האחרים.

"הכל כשורה." עניתי "מה המצב פה?"

אבירת המים היטתה את ברדסה השחור וענתה: "תופסת, גבירתי. אני משגיחה על קואין."

"תתפזרו. אני אתן לכם רגע להצרחק ממני." קראה קואין. הילדים נפוצו כאניצי שלג בסופה. לא הבנתי למה השוויתי את זה דווקא לאניצי שלג בסופה. אפילו קאידרין הקטנה הצליחה לרוץ הרחק משם כשקואין הספיקה לספור עד שבע.

ובדיוק אז הוא עמד מאחוריה. עתה הבנתי למה הרגשתי צורך לבקר בשמיים נופלים. קואין עמדה להיחטף. האיש שעמד שם היה קיילין דרווינסר אדון החול הלבן החדש – המאהין שלקח מהלירד סאמוור את התואר. הוא אחז בצווארונה של קואין שהבחינה בו רגע לפני שהתחיל לגרור אותה. הילדים האחרים היו עסוקים בלברוח ממנה ולא שמו לב.

עמדתי בדרכו במלוא הדרי כגבירת הצללים ואמרתי: "הנח לה."

ואז הוא העיף את הנערה על שדה הבור ושלף חרב מהאוויר. חיוכו נמתח מקצה לקצה של פניו כשהשיב: "למעשה, באתי עבורך, קירונה. ידיד משותף שולח את ברכותיו הנעימות."

אבירת המים הציעה שתילחם עבורי ואני סימנתי לה לא לעמוד בדרכי. זו הייתה רק חרב. יכולתי לקרוע את בשרו בטפרי ברזל המנגינה של כפפותיי. וזה מה שבדיוק עמדתי לעשות. הוא הניף את חרבו בעודי מסתערת עליו. כשחרבו חתכה מבעד טפריי, הרגשתי בחוט חיי נקטע. טפרי ברזל המנגינה נפלו, מתכווצים לציפורני אדם פשוטות להעליב.

"תפסתי אותך." אמר קיילין דרווינסר, נהנה מכל מילה, ושיחרר את להב השקרנים מידיו.

ובאותו הרגע, נזכרתי בכל מה שלא רציתי לזכור עתה שלא עמדו לרשותי כוחות גבירת הצללים. הייתי מערבולת קרח. הסתכלתי מבעד לציפורניי הכסוסות. הציפורניים יחלימו. אבירת המים התחילה להיקלש עתה כשגבירת הצללים לא הייתה יותר משקר מחורבן. ציפורניי נעלמו אחריה. לא היה דם מאצבעותיי. להב השקרנים ביצע חיתוך נקי ויבש בי.

"ממילא עדיין לא הגיע הזמן." אמר קיילין דרווינסר בעודו ממהר לברוח מזירת הפשע. הצלחתי לקום , כשאני בוהה בגדמי אצבעותיי, וגוררת את עצמי לנחם את אמה של צינת-ליל. עתה לא הייתי מחליפת צורה. אצבעותיי לא יתאוששו לעולם. ואבירת המים נמוגה. במקום כלשהו בעולם, הרגשתי את מפקד משמר הצללים, שהאמנתי שהוא מת, נמוג. קואין הייתה קפואה כשהרשיתי לה להתקרב אליי. משהו בי גרם לה לבטוח בזרה גמורה.

אדון המנגינה מצא אותי מנחמת את בתו. הוא הסתכל בי מבעד לעיניו התכולות הנוקשות. נפת'י, תאומה של קואין, הצביע לעברי וניסה לדרבן אותו לנקוט פעולה. המלומד אמר: "היא כלום, ילדי."

ואני נזכרתי בהשערתו של אראגונה שהכוחות הושאלו לי. עתה הכוחות הושבו לבעלתם.

חלק שלישי: "חטאי העבר"

העולם המשיך להשתנות לאחר מכן. לא עוד הייתי גבירת הצללים מזרת האימים מהאגדות כי אם נחש שאיים על שלום הממלכה וניביו נעקרו מפיו. הם לא זכרו למה הם פחדו ממני. אנשים עתרו לגבירת שמיים נופלים שתתיר את דמי עתה שאני בת אדם חסרת אונים לכל דבר. ידעתי את זה משיחות בין אדון המנגינה לאחת מגבירותיו כשהוא חשב שאני ישנה. הקירות שם לא היו עבים מספיק.

עוד בשלב מוקדם מאד בשיקומי, קבענו שכל זכר למתת הקוסמים שהיה בי הוכרת ממני. אדון המנגינה הורה לאחד מתלמידותיו, ת'מדן, לעזור לי להתמודד עם השינוי במצבי. זה היה קשה יותר ממה שזה נשמע כשאת מתאוששת מאסון נורא. הייתי צעירה מאד כשהבשלתי ועתה הייתה אישה מבוגרת. והיא רצתה שאתמודד עם שינויים, הת'מדן הזו...

שוכנתי באחת הדירות הצופות על מגדל עשרת המלכים החדש. התלמידים שהתגוררו בדירות מסביבי החליטו להתעלם מקיומי מתוך כבוד למה שהייתי עד לפני זמן קצר מאד. יום אחד הייבנסקאר פשוט הופיע בדירתי בלי הסבר. לזמן עדיין לא הייתה משמעות עבורי. ככה שאני לא זוכרת כמה זמן עבר מאז שהגעתי למצבי הנוכחי ועד שהייבנסקאר הגיע, חמוש בקופסת משחק. אחרי שהחלפנו את הברכות המקובלות במצב זה, הוא העיר: "נאמניי מחפשים אחרי אביר האדמה. אם הוא הצליח לבטל את השפעת להב השקרנים פעם אחת, הוא יוכל לעשות זאת עוד פעם."

עמדתי לשאול אותו מאיפה הוא יודע על זה כשהוא ענה: "אני מודה שבזמנו אגדת להב השקרנים ריתקה אותי ובעיקר אחרי שדאהארות' סיפר לי ולקורדרוי את סיפורו במלואו."

האם נעשינו עד כדי כך מאוהבים שהוא יכול לחזות את שאלותיי?

הייבנסקאר פרש את לוח המשחק על הרצפה. היו שם דסקיות אדומות ודסקיות שחורות. הייבנסקאר הסביר לי פעם את כללי המשחק. בעודו פורש את הדסקיות שמעתי קול אפל.

"מערבולת קרח," אמרה מלכת הקרח ממרומי העתיד האפלים "כבר מזמן לא דיברנו." קפאתי במקום כשחששתי לגבי העונש שממתין בקצה האדיבות הזו. זכרתי בדיוק מה היא עשתה לצינת ליל על מעשה הרבה פחות גרוע נגדה. אני לקחתי ממנה את כל מה שהייתה.

"אראגונה טען שהשאלת לי את כוחותייך." לחשתי בנימה מעונה "אז הנה הם שלך, מלכתי."

"האם לא ייעצתי לך לא להקשיב ללחשושיה של חיפושית מסוימת?" שאלה מלכת הקרח. נזכרתי במעורפל שהיא אכן נתנה לי עצה כזו שהפרתי בחדווה כה רבה לפני זמן כה רב. תפסתי את מה שהיא ניסתה לומר: גם אם היא תבטח בי שוב, היא לעולם לא תצליח לבטוח בשיקול דעתי.

הייבנסקאר הביט לעברי כשהרגיש שאני לא נמצאת איתו באותו רובד מציאות.

"האם עליי לתת לך סיכוי שני?" אמרה מלכת הקרח "האם הפעם את תעשי את זה נכון?"

ניגבתי את הזיעה מעל מצחי ונישקתי את הייבנסקאר פעם אחת אחרונה. הגבר אפור העור החזיק בי בדממה כשהוא קולט במהירות, והפעם נכון, למה עשיתי את זה. עמדתי למות. ידעתי מספיק על קסם המתעלים – מלכת הקרח הייתה, ככלות הכל, מתעלה וכובלת תוהו – שהוא דרש בחירה בין שתי ברירות (יכול להיות שיותר אבל על סמך מה שקלטתי, הברירה האחרת לא הייתה לטובתי.)

"לא. אני בוחרת למות מוגנת מפני עריצותך." אמרתי בלבי כששמעתי את נהמתה הקרה. הייתי רוצה לומר שחשבתי על זה באותו רגע אבל זה מה שצינת ליל אמרה לה כשמתה. באותו הרגע מלכת הקרח השמיעה את אותו הקול שפירשתי כנהמה של חיה קרה פצועה.

ואז עצמתי את עיניי בפעם האחרונה. כשהן ייפקחו, נשמה חדשה תציץ מבעד לעיניים אלו.
 

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
אהבתי את הפרק, קצת פחות את הסיום שלו כי זה לא הוגן לשים כזה cliffhanger בייחוד כשהפרק הבא עם מערבולת קרח הוא לא רציף :bang: ;)
מוכרח להודות שחלקי מהפרקים הפתיעו אותי ועוררו עניין להמשך
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
תודה על התגובה. :D

לגבי הפרק, ידעתי שמערבולת קרח אמורה להחזיר את יכולותיה בשלב מסוים. הרי ההקדמה דיברה על ממלכת הקרח. גם אני הופתעתי שזה קרה מוקדם ולא כחלק מהפעולה שסוגרת את הספר. ובהחלט לא תכננתי להחליף את נקודת המבט שלה בשלב זה של הסיפור אך זה מה שקרה. הפרק הבא מוצג מנקודת המבט של מחליפתה, תאומת הצללים שלה צינת ליל.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
צינת ליל מספרת: "עם בוא הלילה"
חלק ראשון: "הזימון"

שמעתי.

זה הזכרון הראשון שאני זוכרת מהרגע בו הושבתי לצורתי החושבת. אני זוכרת היטב את ענן הרמשים הכחולים מחלחל לכל פינה בתוך גופי ואת החשיכה שבאה בעקבותיהם. התקופה שביניהם איננה זכורה לי משום שלא הייתי אני בכל משך אותה תקופה לא ידועה.
מלכת הקרח ישבה, כרמש גדול ושמן, בלב בית העם בו מלכי קית'רה פגשו את בני עמם. כיבדתי אותה על כך שלא השיבה אותי בארמונה. המקום לא היה לרוחי מאז שהפניתי לו את גבי. לא יכולתי לחיות בכפיפה אחת עם מלכת הקרח ולא משנה אלו קשרי דם בינינו.

הדרוגאר עמדו שם, שלג נופל בחללים שביניהם, בחללים שבין עולמם לבין העולם שלי. העם של מלכת הקרח היה בעל פנים אטומות וחפות מכל רגש כפי שהעדיפה גבירתו חסרת הלב. הופתעתי מכך שהיא השיבה אותי מתהום המוות. חשבתי שתעדיף שאשתוק לנצח. אשתוק ולא אהפוך את עולמה המסודר על כרעיו.

"צינת ליל." נקבה מלכת הקרח בשם שנתנה לי "אני נותנת לך סיכוי שני."

צחקתי. היא הייתה אישה קטנה, מלכת הקרח. אישה עם עור אפור שנאפה פעמים רבות. שיער לבן שכל שמץ של חיים נלקח ממנו לפני שנים. עיניים תכולות קפואות במקומן. אני הייתי אדומה וגדולה מהחיים. אפילו העור שלי היה ורוד לעומת עורה האפור כצל החיים.
הדרוגאר לא נעו ולא כלום. הרגשתי את מלכת הקרח עוצרת את נשימתה ואומרת: "כמובן, את חושבת שהרעיונות הטפשיים והעלובים שלך יכולים לשנות את ההווה. מלחמת הרסיסים הקפואים כבר קרתה ואני לא הולכת לאבדון ולא משנה כמה תרצי זאת."

המשכתי לצחוק.

"אני נותנת לך סיכוי לשנות את העבר." אמרה מלכת הקרח "אני לוקחת פה סיכון אישי."

הפסקתי לצחוק. זה התחיל להישמע מעניין. המפלצת הזקנה התחילה לחשוף בפניי סודות.

"לפניך שלחתי את אחותך מערבולת קרח. חשבתי שהיא תהיה חזקה דיה להשלים את המשימה הזאת. מערבולת קרח בגדה בי באופן שאינני יכולה למחול לה על חטאיה." התחילה מלכת הקרח את דבריה.

"אין לי אחות." התזתי כלפיה. באמת לא זכרתי שהייתה לי אי פעם אחות. תמיד הייתי... לבד.

"מעניין. את לא זוכרת כלום מקווי זמן קודמים. מעניין." אמרה מלכת הקרח בערמומיות "למערבולת קרח הייתה משרתת בשם קרחונית. לאחר שהשמדתי את גבירתה הבוגדנית, קרחונית חיכתה עד שאגיע לממלכתה. ואת המגיפה שהיכתה בדרוגאר את כבר מכירה, צינת ליל."

זכרתי ימים חסרי שינה בהם הקזתי מדמי כדי לרפא דרוגאר חולים. טבעם בן האלמוות מנע מהם למות כשהם נתונים לחסדיה של המגיפה רבת הפנים שלא היה מנוס מפניה. הופתעתי שלמלכת הקרח היה אכפת מהם. היא לא עשתה כלום כדי לעצור את המגיפה. היא רק ישבה בארמונה וחיכתה שהיא תחלוף מעצמה.

"האם אין תרופה למגפה הזו בהווה?" שאלתי בעוקצנות מרירה. כל תרופה פרט לדמי. מסתבר שהדרוגאר, שהושקו בדמי, התחילו להיות נאמנים לי יותר. ועל איום זה היא לא... הבליגה. מלכת הקרח הביטה בי מבעד לעיניה התכולות, הצוננות כמו שמי העולם שלנו, ואמרה: "הרמשים הכחולים הרחיקו מאיתנו את המגיפות. פרט להם, אין לנו כל הגנה. כשהם גילו את זה, הודות לקרחונית, הם באו. אז לא, צינת ליל קטנה שלי, אין תרופה."

אני לא הבנתי למה היא דיברה עליהן ברבים אם מדובר במגיפה אחת עם פנים רבות. מלכת הקרח רכנה לעברי, מניפה טופר אפור לעבר עיני הכחולה ואמרה: "אחד הדברים שאת לא יודעת, צינת ליל קטנה שלי. מדובר ביצורים חלשים שמחכים שתהיי לא מוגנת."
תהיתי אם היא דיברה עליהם או עליי באותה נשימה מלאת שנאה.

"שלחתי את אחותך כדי להציל את אמכן קואין." אמרה מלכת הקרח, שבה לאחור וחופנת את ידיה בחללים האפלים שבין ברכיה "כל אחת מקו זמן אחר. כל אחת במקום אחר."

"אז שלחת אותה אל מעמקי העבר." ציינתי בלעג "אמי מתה מזמן."

וראיתי את מה שהיא עשתה מאבא שלי מהדס לידה. עיניו היו כבויות וזרועותיו שמוטות. "למערבולת קרח אין ישועה. היא חתכה את החוט שלה מרשת הזמן במו ידיה המתועבות. לך יש סיכוי להיוולד בעולם שיש בו לך משפחה אמתית." אמרה מלכת הקרח, פניה אורו. היו רק מספר פעמים שראיתי את האור הזה עולה מבעד לשכבות על גבי שכבות של קרח שהמפלצת הזקנה הזו עטפה את עצמה כנגד העולם. מעולם לא יכולתי לעמוד בפני האור. ידעתי שזה אמתי. ובאותה המידה, זה היה טכסיס שנועד להוליך אותי בדרך הנוחה עבורה.

"חשבתי שאת אוהבת להיות הנבל של הסיפור שלי." התזתי כנגד המפלצת הזקנה והקרה.

הפרצוף שלה נבקע לשניים כשהיא ענתה: "וזה בדיוק מה שאני. אנחנו לא שקולות בכוח. אני הנבל של הסיפור שלך, לא היריבה שלך. את תמיד רצית לתקן את העולם, ילדה. הא'קאיב, מדוע את מתווכחת איתי?"

ידעתי שמשהו מפחיד אותה אם פנתה לעמוקות באמונותיה. היה פה משהו יותר מלהעצים את כוחה על ידי כך שאמי קואין תחיה. אני לא חושבת שהיא נקבה בשמו של הקדוש במשך כל ימי חיי ואלו היו ארוכים.

"למה את נושאת את שמו של הקדוש? הוא לא ישמע את הלוחשים כנגדו." הערתי ברוע. מלכת הקרח, כך הרגשתי, הוכיחה באותו הרגע שהיא עשויה מקרח ואמרה: "צינת ליל, ראיתי אותו. הוא נקרא וזומן אל ארצות בני התמותה. הוא שב בפעם האחרונה לעולמנו."

"ואם הוא שב, מה המקום שלי, הקטנטונת, בכל התכנית הזו?" שאלתי בנעימה נרגזת. מלכת הקרח חייכה כאילו היא ציפתה שאשאל את זה מזמן. היא אמרה: "קואין היא בתו. ושנינו רוצים את אותו הדבר."

לקח לי רגע להבין שהיא רצתה שאסייע לו בכך שאשלים את משימתה של מערבולת קרח.

"אני לא... מבינה." מלמלתי, מסגירה בפעם הראשונה את חוסר הבנתי נוכח כל האירוע, "איך הדברים קשורים?"

"צינת ליל, מסביב לתקופה ההיא, סוערת סערת זמן. הא'קאיב זימן אותה על מנת לאפשר לנו סיכוי שני לעצב את עתידנו. את תהיי שם כשהסערה תגיע לשיאה ואת תעצבי אותו." אמרה מלכת הקרח. לקח לי רגע להבין שהרגש שאני מרגישה כבר מזמן לא היה זעם.

הרגש הזה היה הפחד מכישלון. השתוקקתי לאתגר שהשליכה לי מלכת הקרח בכל נשמתי.

"ושמי הוא לא צינת ליל. שמי הוא קירונה." התרסתי התרסה אחרונה בפני מלכת הקרח. רוחות עזות עלו ממעמקי העבר ותפסו אותי בטלפיהן. חשתי את עצמי נקרעת מגופי זה. רק כדי לעמוד בגוף אחר מול גבר שנראה כגוויה מהלכת אף על פי שחיים זרמו בעורקיו.

חלק שני: "התולעת"

נזכרתי.

זכרונותיה של מערבולת קרח זרמו לתוך שלי, שוזרים את עצמם כחוטים בתוך הפתילים הארוכים של זכרוני, והשאירו אותי מבולבלת. ידעתי שהגבר לפניי היה הייבנסקאר. הייבנסקאר דרויר, בכיר באחוות אלף כרי הדשא. מערבולת קרח נמשכה אליו. אני לא... הייתי בטוחה מה אני חושבת על זה.

"היא איננה." אמרתי בנימה שקטה, מתרחקת ממנו "אני... צינת ליל."

נכון שהוא הכיר אותה יותר כקירונה ואכן העדפתי את השם קירונה על פני צינת ליל. עתה הייתי פחות בטוחה שהשם הזה היה שייך לי אם מערבולת קרח חשבה אף היא על שם זה. לעת עתה אדבק בשם זה עד שאמצא שם משלי ולא שם שעלה בדעתי ממקור לא ידוע לי.

"צפוי." הצליח הייבנסקאר לשמור על קור רוח ולעמוד מאחורי לוח משחק הדיסקיות "מלכת הקרח הענישה את קירונה על בגידתה. היא אף פעם לא סיפרה לי שיש לה אחות."

"אנחנו תאומות צללים, לא אחיות." תיקנתי אותו "אותה אם, אבות שונים מקווי זמן... שונים."

הייבנסקאר קרס מאחורי לוח המשחק שלו ושאל: "האם התלפתן גוף עכשיו?"

חשקתי את שפתיי ותהיתי מה לומר לו. אם אומר לו את האמת, אני אאבד בן ברית עתה. אם אשקר לו, אני אצטרך להמשיך בשקרים אלו עד שאהיה גרועה יותר מהמפלצת הזקנה. החלטתי שהוא חזק דיו לעמוד באמת ואמרתי: "כפי שאמרתי קודם, מערבולת קרח איננה. כשנעתי אחורה בזמן, לא הרגשתי שהיא חולפת על פניי קדימה בזמן."

"אני מניח שיש לך אותה משימה: לשמור את קואין." אמר הייבנסקאר בעגמומיות נוראה. הרגשתי שהוא מנסה לחשוב מה הצעד הבא שהוא הולך לעשות. הוא לא הצטיין בחשיבה. את זה זכרתי בפירוש מזכרונותיה של אחותי. המשימה שלי הייתה מורכבת יותר משלה. ואז הבנתי, שביסודה, היא אותה משימה. השאלה הייתה איך אני עומדת לבצע אותה. המשימה הייתה הסיבה שבאתי אל העבר.
"אח," שמעתי קול מוכר מהעבר, קולו של החייל שכרך שרשרת על צווארה של מערבולת קרח כשהייתה באותה דרגאלות' מסויטת של העתיד, "אדון המנגינה נמצא בדרך לכאן. משהו קרה."

הייבנסקאר החזיר את לוח המשחק לתוך הקופסה כשאני הישרתי מבט לתוך עיני החייל. הוא לבש בזמן הזה חליפת בגדים אדומה רפויה. שיערו האדום כהה היה מרוט לאחור, מסורק בקפידה. ועל מותניו הוא חגר את אחת מחגורותיהם של אבירי היסודות המזוינים. לאחר זמן מה, לחייל נמאס כשלטשתי לעברו מבטים מלאי שנאה ואמר: "את לא תספרי, קירונה. שמיר –"

"מה בדיוק דארגורד עשה לך, קי... צינת ליל?" שאל הייבנסקאר, מרים את הקופסה אליו.

"בדרכה לשנת שלוש מאות שמונים ושתיים, היא עברה בדרגאלות'. הדארגורד הזה היה אחד החיילים שגרר אותה אל כיכר השבים." עניתי בנימה נוקשה ששמרתי למפלצת זקנה.

"ואני נשבעתי שאדרוך על ראש הנחש." ציין דארגורד "תמיד תהיתי למה אני נבחרתי, צינת ליל."

"יהיה באשר יהיה העתיד ההוא, דאר הוא אדם שונה ממי שהוא היה כשפגשת אותו." ירה הייבנסקאר בעודו הולך לעבר הדלת בעוד דארגורד שומר על חדר המדרגות עבור מנהיגו. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שאני רוצה לשמור על יחסים טובים עם הייבנסקאר. דארגורד ההוא שירת את אחיו המפלצתי, טנגנס. וזה הזכיר לי שאני צריכה לחפש אחרי קרחונית. לפחות את זה הייתי חייבת לעתיד לבוא.

"גם בקרב אבירי היסודות המקוריים הייתה תולעת בשם טולאת'." סיננתי בעודם הולכים "האם אתה מתכוון לזחול בעקבותיו?"

"את טועה לחלוטין, גבירתי. אני לא מי שנועד לזחול בעקבותיו." אמר דארגורד בעוד הייבנסקאר נמוג לתוך חדר המדרגות "מערבולת קרח ישנה כששמיר יצאה מדעתה סופית. אני אדאג לכך שלסיפורה יהיה סוף אחר מסיפורו של הראת'. היא הנחש של השבועה שלי, גבירתי."

מילותיו העירו בי שובל קפוא מזכרונותיה של מערבולת קרח: שיחה שניהלה עם הייבנסקאר, כשהייתה גבירת הצללים, על התקופה אחותו נטלה את השם שלהבת כפור. ופיקדה על צבא של מתים במטרה להפוך את עצמה לאדם החשוב ביותר בעולם אם הוא הבין נכון את כוונתה. ולצורך זה, היא הפנתה את גבה לחבריה ועיוותה את דמותה הפיזית.

מה שאני זכרתי הוא אנחה קרה על כך שטוב שגבירת הצללים לא הייתה ערה באותו זמן. היא עוד הייתה צריכה לתת לה את החשיבות שהיא השתוקקה לה בכך שהיא תחסל אותה.

והשאיר אותי, ולא בפעם הראשונה בחיי, כשאני מנסה להבין מה בדיוק קרה לנגד עיניי.

חלק שלישי: "הגירוש"

בזמן שבין נסיגתו של הייבנסקאר לבין בואו של אדון המנגינה, בחנתי את גופי החדש. גופי הישן היה חזק יותר, בעל חושים חדים יותר ומעט יותר גדול מהגוף הזה. עם זאת, במונחים של בני האדם, אחותי השאירה לי גוף חזק בבריאות טובה עם חושים מצוינים. השיער הזהוב היה קצת לא לרוחי. אני מעדיפה כתום. אוכל לצבוע את השיער בהמשך. בהחלט לא הבעיה הגדולה ביותר שלי בתקופה הזו.
אדון המנגינה הגיע כשעמדתי לנסות לזמן את קרחונית. הבעת פניו הקודרת ריסנה אותי. משהו היה מאד לא בסדר. והוא עמד למסור לי חדשות רעות. ייתכן שגבירת שמיים נופלים השתכנעה לתת לנתיניה המודאגים לסקול אותי באבנים בכל זאת.

ת'מדן, התלמידה שמינה לסייע למערבולת קרח בעת הסתגלותה לגוף המצוין הזה, באה. היא הייתה יפה כמו פסל. לא ראיתי מעולם אישה יפה כמוהה. וזה השאיר לי טעם רע בפה. היא עמדה מאחוריו כאילו היא מהססת אם לחצות את מפתן דלתי. די במבט אחד בי להבין.

"מי את?" שאל אדון המנגינה בצינה.

"קודם אתה," אמרתי בחמימות מזויפת "אני מרגישה שיש לך משהו שאתה רוצה להגיד."

הוא נשמע כמהסס אם למסור לי את הבשורות ולבסוף החליט לומר: "המשא ומתן תם. המלך הזהוב הסכים לקחת אותך תחת חסותו. הוא ישלח את אנשיו לקחת אותך לעירו."

חיטטתי בזכרונה של מערבולת קרח אחרי צירוף המילים 'המלך הזהוב' ולא מצאתי כלום.

"למרות שאני מעדיפה להיקרא קירונה, השם שניתן לי היה צינת ליל." השבתי לו כגמולו "ועכשיו, מי זה המלך הזהוב? אחותי מעולם לא שמעה עליו למיטב זכרונה שנמצא אצלי."

"זה לא משנה כרגע מי הוא." ענה אדון המנגינה "העניין הוא שיש לו את האמצעים, קירונה."

עמדתי לבלות בממלכתו הרבה זמן. לא היה צורך להלעיט אותי בעובדות לפני הגירוש. הבנתי שאדון המנגינה פשוט לא היה מרוצה שהוא היה צריך לבקש את עזרת המלך הזהוב. מכאן נבעה הבעתו הקודרת. עמדתי לומר עוד משהו שנחתך פצע במרקם המציאות.

חיילים כחולי עור ובעלי עטרת נוצות, במקום שאצל בני אדם יש שיער, יצאו מהשער.

"אנשיו של המלך הזהוב." אמר אדון המנגינה ונסוג לאחור. הם עזרו לי לקום מהרצפה. הייתה לי תחושה שללכת איתם היה הדבר הנכון מבחינתי. מלכם יכל לענות על שאלותיי. הם לא אמרו מילה כשנכנסנו לפצע ושמרו על שתיקתם בעודנו צועדים אל ביתי החדש.
 

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
פרק טוב, היכרות טובה עם צינת ליל קצת פחות ברורים ההקשרים של "שמיר יצאה מדעתה סופית" - מניח שהכוונה היא למה שקרה לפני 2 פרקים אם כי לא בטוח הייתי קורא לזה סופית וכל מה שקשור למלך הזהוב (את זה אני מניח שאלמד בפרק/פרקים הבאים.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
תודה על התגובה. :D

כוונתו של דאר לתקופה אחרת שבה היא הייתה שלהבת כפור. היא פנתה כנגד חבריה ועשתה עוד כמה מעשים שהשתיקה עדיפה להם. ערכתי והוספתי פסקה שמבהירה את העניין למרות שזה עדיין מבלבל מנקודת מבט של צינת ליל. עקרונית, הפרק הזה מתרחש במקביל לפרק של שמיר כך שדאר לא יכול להתייחס לזה משום שככל הידוע לו, היא נכנסה להלם בעקבות הפגישה עם סבתה.

מה דעתך על מה שהתגלה לגבי דאר בפרק הזה?

אנחנו נבין מי הוא המלך הזהוב בפרק הבא של צינת ליל.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
וירדת' מספר: "מחול הרסיסים"
(כעבור שנה)
חלק ראשון: "אהבה בשלושה חלקים"

"זכור את יום האתמול."

התעוררתי, עורי קר כקרח, כשמערכת העצבים שלי מנסה שוב לשדרג את עצמה. היית מצפה מהם להבין שלא כל רעיון שחמותי המרושעת מעלה הוא בהכרח רעיון בר יישום. כמובן שאם הם היו מבינים את זה, הם לא היו צריכים אותי כדי שארכז את מאמציהם – אני העדפתי להקדיש את מאמציי למיזם רגוע בהרבה: הפיכת הספר "היסודות" למחזה. בשלב מסוים אפילו הצלחתי לגייס את סיגריג מחזאי הערום שנודע לתהילה בעיקר בשנים שחלפו בין עלייתי לרכבת לירידתי ממנה. הוא עדיין למד כשגבירת הצללים הייתה בשטח. ולא הייתה לו בעיה לעבוד עם הארודים של וירדת' ייראת'.

ראיתי את מירה ארודת השיער עומדת על מפתן דלתי. כפי שניתן להעלות על הדעת, אני ואשתי לא ישנו ביחד אלא באותם הפעמים הבודדות שאשתי ציוותה עליי להיות איתה. היא התבגרה בקצב ראוי לציון מאז ששלפתי אותה מקו הזמן שבו נולדה. היא נראתה כמעט כמו בגיל של תאום הצללים שלה – ניבויר – והיה לי יותר מחשד שגופותיהם תיאמו את גדילתם. אף אחד לא האמין שהיא יותר צעירה מאחיה כשרשמנו אותה לבית הספר. לכל הרוחות, היא עמדה שם.

"האם אני בת חילופין?" שאלה מירה ולא הייתה צריכה להוסיף. קמתי, כשהשרירים עדיין נוקשים מהניסיון האחרון של מערכת העצבים שלי להפוך את עצמה לחזקה יותר, ובאתי. לשון הנחש, שקשקשה על שפתה, הייתה מעוררת בכל אחד את השאלה אם אימצנו אותה. לא שהיא דמתה לי בכל מובן שהוא. היא דמתה יותר לאביה שעדיף שלא ידרוש לשלומה.

"שבי על מתניי." אמרתי והתיישבתי על מפתן דלתי, נשען על משקוף האבן הכהה כלילה. מירה באמת נשמעה כנחש כשהיא קפצה לחלל בין מתניי. היא הייתה כבדה ממה שזכרתי.

"פעם, לפני שנים רבות, הא'קאיב רצה לעזור לכל בני החילופין שהיו בעולמנו. הוא העניק להם נשמה שעברה מהורה לצאצאו. בני חילופין אלו מכנים את עצמם בארידים, בתי." סיפרתי לה את הסיפור שסיפרתי לה כמה פעמים. אני חושד שהיא אהבה לשמוע אותו. ובכל פעם שסיפרתי, הוא נעשה קצר יותר. ההבעה על פניה הערמומיות הבהירה שהיא חושבת שהייתי צריך לספר את הגרסה המלאה שהכרתי.

"הילדים לא מאמינים לי." ניסתה מירה לסחוט ממני עוד פרטים. ניסיתי להרים את זרועי. היא הייתה עדיין מעט נוקשה. גנחתי ועניתי: "הילדים מקנאים בך ובהונך, מירה. זה הכל."

"אז למה אני לומדת איתם?" שאלה מירה ולא בפעם הראשונה. זה היה רעיון של השר. נשמע לי שזו שאלה שגם שמיר הצערה הייתה שואלת את עצמה. לא הייתה לי תשובה. "משום שזה טוב גם לך וגם להם להתערבב ביחד." עניתי מבלי להבין למה בחרתי בזה.

מעודדת מהתשובה, מירה קמה, משאירה את ברכיי מרוסקות לחלוטין. עמדתי לקום כשאחיה ניבויר בהיר השיער הגיח מהצללים וזנבו מרקד.

"האם אני חולה?" שאל בני "לאף אחד מהילדים אין את ה... – "

המפלצת הקטנה ישבה קרוב מדי למערכת העצבים שלו מכדי שתיתן לו ממש לקרוא לה בשמות גנאי. הבנתי שהוא כבר רצה לשאול אותי כבר הרבה זמן ועקב אחרי אחותו הפעם.

"בן," אמרתי ברוך, מציע לו לשבת על ברכיי, "הוא מה שאתה בוחר שהוא יהיה."

אני די בטוח שהמפלצת הקטנה לא תסכים איתי אבל רציתי להרגיע את הילד. בני שאל: "למה רק לנו יש אותו?"

לא תיקנתי את בני לגבי העובדה שלי לא הייתה מפלצת קטנה שהתיישבה לא הרחק מלבי. "יש עוד, בני." אמרתי ולא ידעתי מאיפה אני יודע את זה "הם גורשו למאת'יט עם השאר."

"האם אוכל לפגוש אותם, אבא?" שאל בני "כדי שלא ארגיש בודד בעולם."

"יש משלחת ממאת'יט בתחרות הריקוד שאני הולך אליה בקרוב." הצעתי לבני תשורה. ניבויר, כצפוי מהבן הטוב שהיה, קיבל את
התשורה ונעלם בצללים כפי שהוא הופיע. ובדיוק כשעמדתי לקום, שמעתי אותה מהדסת לעברי, הבת של שמיר, טאל. קיללתי בשקט – השניים הראשונים לפחות היו ילדיי. האם אשתי לא יכולה לגלם את תפקיד הסבתא? באמת לא מדובר בכל כך הרבה עבודה, בחיי.

"למה אבא שונא אותי?" שאלה טאל כהת השיער והתיישבה בין מתניי מבלי שהצעתי לה לשבת שם. המפלצת הקטנה שלה לא השתנתה בכלל מהימים שהיא רבצה מאחורי לבה של שמיר. אני בטוח שהיה לה טלף בעניין. אני רק רציתי לחזור לישון ולקוות שאחלום חלומות בהירים.

טוב, סבתא לא יכלה להציע תובנות לגבי גברים. וההסבר שאמא בחרה בעצמה על פני אחיה או אחותה היה יותר מדי לילדה. עניתי: "אבא שלך הוא לא האדם הכי חכם בעולם."

היא הצליפה בי עם הטופר הקטן שלה ואמרה: "לא ענית לי על השאלה המחורבנת, סבא."

אם האפשרות לבחור בין ילדה עם שפה גסה מפותחת לגילה לבין מפלצת קטנה שרשמה כמה ביטויים גסים שהיא אהבה במיוחד בגופים קודמים, אני מעדיף את השנייה. עניתי: "שמרי על השפה שלך, טאל. אבא שלך מאמין שאמך בחרה בבת על פני בן משום שנשים תמיד רוצות בנות שימשיכו אותן אם תהיה להן האפשרות לבחור בכך. מסיבה זו, ובלבד, אני חושב שהוא טיפש. אחרי הכל, סבך נשבע לו בהא'קאיב שהייתן תאומות מכלתחילה."

היא הביטה בי במבט שהבהיר לי שהיא לא יודעת על מי אני מדבר. אני מודה שהשר האוואנהאר לא ממלא את חובותיו כסבא באדיקות יתרה אבל עדיין היא אמורה לדעת אותו – ולדעת שאני לא סבה. לבסוף היא אמרה: "אז למה ניבויר יכול לבחור ואני, לעומת זאת, לא? אבא לא היה שונא אותי אם הייתי בן."

"את יודעת מה. העולם הזה גדול ורחב. אם זה יציק לך כשתהיי גדולה יותר, טאל. בפשטות, חפשי משהו שיסלול את דרכך ללב אביך. אני בטוח שעד שתגדלי, את תמצאי את הדרך לשם." השבתי לילדה והרגשתי את העייפות נערמת בכבדות על כתפיי. התשובה שלי ריצתה את הילדה.

היא קמה ואני שבתי לישון.

חלק שני: "בידו החיוורת"

למרבה הפלא, תחרות מחול הרסיסים לא נערכה במתחם התחרויות של שמיים נופלים. בהיותה עיר נמל, למאת' היו כמה היכלות משל עצמה שהציעו מרחב לרקדנים שהגיעו ברכבת מרחבי הממלכות התיכונות. שמו של קומראג, זקן רקדני הממלכה, יצא למרחקים. באותו היום ערכנו את החזרה באחד מאולמותיו של היכל ניבויר. בני הקלאן של אשתי, בהנהגת אחיה שתפס את מקום אמה, צפו ברקדנים העירומים כביום היוולדם מחוללים. הרקדנים היו אנשים שסיגריג בחר על סמך היכרות של שנים. הוא רצה להוכיח את עצמו. ובינו לבין קומראג היה דם רע כפי שיש תמיד בין השמרנים לאלה שמנסים לחדש משהו. ולא מדובר אפילו בחידוש אלא בהחייאה של מסורת מימי הנימויאנים. הוא עמד לידי וניגב את הזיעה בידו החיוורת מעל מצחו הפועם. הוא היה איש בהיר שיער וחיוור אפילו יחסית למישהו מהממלכה היות ובילה שנים מחייו בהיכלות הריקוד ובמועדון הרקדנים שייסד. בשלב זה האמנות הייתה חשובה לו מהארודים. הוא עשה את היצירה שלי ליצירה שלו. אני יכולתי רק ללטוש מבט במה שיכולתי ליהנות ממנו אבל אף פעם לא הבנתי בזה לגמרי. הם פשוט ריחפו באוויר.

אשתי יצאה מצללי האולם. לא היה צורך עבורה לומר עבורנו שהגיע הזמן שנשוט למאת'. כיאות לבעל מועדון ואדם בוגר, סיגריג החזיק סירת רקיע. בכל פעם שהוא שט בממלכה, אחד מחסידיו השיט אותה. הוא לא עשה את זה יותר מדי פעמים. הוא היה מעדיף לעשות את החזרה במועדון שלו אבל השתכנע לאחר שהגיע למסקנה העגומה שהאולם גדול יותר. הרקדנים התלבשו בעוד אשתי
אומרת: "לאור העובדה ששתי הדמויות הראשיות הן נשים, אני מופתעת שאין לך רקדניות במחזה."

סיגריג קימר את שפתיו במרירות ואמר: "אדם חייב לבחור את המאבקים שלו, גבירתי."

היא הנהנה בשקט. היא לא תבוא לראות את המחזה שלי לפי ההבנות בינה לבין מאהבה. הילדים, לעומת זאת, יבואו ויבואו. גם הבטחתי לבני הבטחה בעיצומו של הלילה הקודם. והם כבר היו שם כשהגענו למעגן. טאל עמדה שם, רגליה נטועות ברצפת האבן של המעגן, פניה מעוררות אימה כמעט. אשתי שמרה עליה עבור הוריה ולא יכלה לתת לה לבוא איתי.

"בוא נשוט מכאן." אמר סיגריג, מסמן בידו לאחד מנאמניו שהתיישב בצייתנות בעמדתו. הילדים התיישבו משני צדדי הסירה, בולעים בעיניהם את מישור דוואמירן העצום שנגלה לנגד עינינו בצאתנו מההיכל. מאת' הייתה באופק, ספונה על רקע הרי טיראין המושלגים.
בעודנו שטים לעבר מאת', טנגנס דרויר החיוור נכנס דרך פצע בעולם אל סירתנו הצנועה.

חלק שלישי: "המהנדס הקטן"

וטנגנס לא בא לבד.

רגע אחריו חצתה האישה היפה ביותר שראיתי מעודי וראיתי הרבה נשים יפות. אני חושב שהמדים השחורים הוסיפו חן לשיער הזהוב החיוור ולפנים העדינות והארוכות שלה. זיהיתי את הסמל של הצעדנים על פרק ידה. היות ולא סביר שהצעדנים יעסיקו מקומית, הבנתי שהיא, ככל הנראה, הקוסיניה הזו ש-'מגן העם' גינה בחריפות את העסקתה בארגון. גם דרך עקומה תוביל למקום הנכון לפעמים. בשביל מה מגיני ממלכתנו היו צריכים זרה?

טנגנס הזדקף בפני קוסיניה במחווה העתיקה מהאנושות עצמה. סיגריג ואנשיו רק חייכו. העובדה שהסירה שלנו לא התרסקה על סלעיו של מישור דוואמירן חבה לקור רוחו של השייט שלנו. על מנת להרוס לטנגנס את היום, כפי שהוא כמעט הרג אותי עכשיו, קמתי. וסגרתי את הפצע.

בעודי סוגר את הפצע, חשתי את מקצביה של הארץ מתכוונים לתודעתי, נעשים שלמים עם הבנתי בעולם זה. אף פעם לא חוויתי את זה קודם וידעתי שזה לא בא מהחגורה ההיא. היה לי חשד עוד קודם לכן. חלומות שלא במקומם. מחשבות מוזרות. עתה הייתי בטוח: במקום כלשהו בממלכה יש לי תאום או תאומת צללים עם היכולות של שומרי הקרקעות.

"איך עשית את זה?" שאל ניבויר בעיניים פעורות את אחיו שלא ראה מעולם קודם לכן. משהו זחל במורד הבגדים שלו. משהו שגם אני וגם בני ניבויר הבחנו בו. לא אחד, שלושה. שלושה זנבות חדים כתער. טנגנס חתך את המציאות עם הזנבות שלו ועם הטפרים שלו. אני מאמין שחמותי הייתה מתחלחלת. לא שהיה לי אכפת מדעתה אחרי מה שקרה בינינו.

ומירה הקיאה, לשונה הממוזלגת בולטת על רקע שיניה הצחורות.

רכנתי לצד בתי החיוורת ותהיתי מה בשלוש הזנבות של טנגנס גרם לה להקיא. ואז חשתי שגופה פשוט רועד, נאבק עם המציאות. הדרך בה סגרתי את הפצע משכה אותה מעט מפה. היא לא הייתה, אחרי הכל, חלק מקו הזמן הזה. ישבתי ותפסתי אותה בזרועותיי האיתנות.

"סבתא לא אוהבת אותך." אמר ניבויר "שמעתי שהיא אמרה שאתה חולה."

טנגנס, שהספיק להירגע, התיישב ליד קוסיניה ואמר: "אני מניח שאתה מתכוון לליסבת', אמו של ווירדת'. לה ולי יש חילוקי דעות לגבי הדרך שבה העולם הזה צריך להתנהל, אח." האור על פניו העיד שניבויר היה הסיבה לבואו. נזכרתי שמאז לידתו, טנגנס לא ראה אותו.

סיגריג קימר את גבותיו החיוורות בעודו טופח על כתפו של בן חסותו המשיט את הסירה.

"מה היית אומר אם כל הרשע והחולי בעולם הזה הם פשוט הרגע לפני הלידה?" שאל טנגנס, עיניו בוהקות בטירוף של המאמין האמתי. לרגע יכולתי להבין למה קראו לו המלך המשומד. לא הבנתי מאיפה השם הזה התגנב בדלת האחורית אל תודעתי ולא שהופתעתי. לא קניתי את חזות הסוכן הכפול והמשולש שטנגנס שיחק עם אנשי המלכה ואחוות אלף כרי הדשא. לאיש הייתה תוכנית והיא דרשה שהוא יהיה בתפקיד המבוגר האחראי בעתיד.

"שזו אמונה זרה שאינה מכבדת את דרך אמהותינו הנימויאניות." אמר סיגריג בנוקשות, מלכסן מבט עוין כלפי קוסיניה, "זו הדרך של המלכים הגאהרים להשיג סדר בממלכתם. לטעון שיום אחד בעתיד הרחוק הכל יתוקן."

"לא." נהם טנגנס "לא בעתיד הרחוק. אנחנו הדור האחרון לפני הלידה."

קוסיניה הנהנה בהסכמה אילמת עם הגבר שלה. סיגריג מצמץ וחיכה למוצא פי בנושא. הוא כבר חיווה את דעתו שמדובר באמונה זרה ולא מצא סיבה להוסיף משהו מעבר לדעה זאת.

"כל דור טען את זה קודם לכן." אמרתי, מעקם את פניי בלעג קל, "וכל דור טעה, בני."

והרגשתי את בתי נרגעת בזרועותיי. טנגנס החליט לכבד אותי ולא להתווכח עם סמכותי.
 

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
פרק טוב, ממלא קצת רקע לגבי המשפחה, אם כי לא כזה ברור כמה זמן אחרי הפרק הקודם הוא מתרחש.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
תודה על התגובה. :D

הוספתי בעריכה שחלפה כשנה מאז הפרק האחרון. חשבתי שאפשר להבין את זה מהעובדה שהבת של שמיר כבר מסוגלת ללכת ולדבר. אני חושב שבעת העריכה של הספר, אני אציין באיזה שנים מדובר היות והספר באמת קופץ בין זמנים. למען האמת, בזמנו, הרגשתי כי הפרק לא מספק את הסחורה אבל קורא האלפא שלי אמר לי שהפרק בסדר גמור בצורתו הנוכחית.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
שמיר מספרת: "כשהרוחות מנשבות"
חלק ראשון: המצוד
נדרשה שנה ארוכה ונפילת בית סאמוור כדי שנתפייס בין אולמות היכל ניבויר המבעיתים. עם זאת העולם לא המתין לנו בנשימה עצורה. ידגוואן סאמוור הטיל את אימתו מצפון לנו. הוא היה נחוש להשאיר לאדון הערבות החדש רק אדמה חרוכה ונתינים מתים. לצורך כך, הוא לקח את אלו מנאמני בית סאמוור שלא הסכימו שזכר בית סאמוור יידום ויישכח לעד. אדון המנגינה הציע לשלוח אותנו לצוד את יאדגוואן. והצעתו זאת התקבלה אצל מלכתנו. הייתי מעדיפה לקבל קצת יותר זמן לי ולאבי בתי. מצד שני, הרגשתי אשמה בעצם המצב. הרי בגלל המעשה שלי, הלירד סאמוור השתגע והוביל את ביתו לאבדון. לא עזר שיורשו, כפי שחזה הלירד, ניחן בכל מגרעותיו של קלאן סאמוור בלי אף אחת מהמעלות המועטות. נאמר שהדבר האחרון שעשו המתים הנכבדים לפני שחורשתם הובערה בעת הפשיטה הייתה להרוג אותו על כך שנכשל בשכנוע המלכה העליונה להשאיר לביתם את אדמותיו. נשענו הפעם על גורלה של ת'מדן שיוביל אותנו אל יאדגוואן בהנחה וזה מה שהוטל עלינו.

הרוחות הביאו אותנו אל מישור צחיח, שחור ומבוקע. לא היה אפילו אניץ עשב לרפואה. הסתכלנו אל השמיים כשאנחנו מחפשים אחרי עדרי חזירי הסערה של הרועים המקומיים – וראינו את החזירים עפים במקצב שונה מזה שחיינו פעמו בו. לא רק שם אלא מאחורינו.

"נשמע שמישהו ביתר את הזמן פה." העיר סטיק את המובן מאליו "זה לא קו הזמן שלנו."
לטשנו מבט לעבר ת'מדן. היא משכה בכתפיה ואמרה: "אני מאמינה שיש פה מה לעשות."

"בטח." סיננה מרנה בפנים נטולות חמימות "למצוא את הבן דוד של סטיק ולנטרל אותו."

ניסיתי לעבור על מי יכל לעשות משהו כזה. קסם זמן... קסם זמן... קסם זמן... מי קוסם?

דארגורד ניסה למצוא דרך להרחיב את איזור הזמן שלנו. מרנה הוסיפה: "ובמקום זה, אנחנו תקועים בקו זמן אחר."

"את אבירת היסודות עם כוחות הזמן מבינינו." העיר סטיק "אולי תעשי משהו מחורבן."

"אתה מכיר את הכללים, סטיק." סיננה מרנה, מסרקת את שיערה הצהוב בעצבנות. ת'מדן נכשלה בזימון רוחות הזמן וגנחה לאישור שעד שלא נמצא את הסיבה לבואנו לכאן, הרוחות לא יישאו אותנו מכאן. ואז הבנתי שאני מחפשת מישהי עם כוחות כמו של מרנה – רק הפוכים.

"אבירת המים של גבירת הצללים." אמרתי בייאוש "פה היא שרדה את מות גבירתה."

"הדרך היחידה שבה היא יכלה לשרוד היא להיות משופעלת בזמן שגבירתה מתה." הסבירה ת'מדן ונשכה את שפתיה העדינות. אני לא הייתי צריכה שיאמרו לי מילה נוספת. יכולתי לחוש עם טפריי השלופים את החוטים שהובילו היישר אל אלופה של אבירת המים – הקורבן שלא מרצונו של אבירת המים הזו. בעודי עושה את זה, הוא ביתר שוב את הזמן. במקום כלשהו בממלכה, אחד מאיזורי הזמן התכווץ. יכולתי להרגיש את העיוות במרחב. אם זה יימשך כך, המרחב המקומי יקרוס ו... עם תובנה זו, קרעתי לנו מעבר אל האלוף. יצאנו בצד השני של הפצע ועמדנו בתוך עיסה נוזלית של מה שהיה פעם יישוב חי ונושם. כל אחד מאיתנו נכנס לאיזור זמן אחר. שילבנו ידיים בקצב שונה עד שהזמן שלנו התחבר. חשתי את האדוות מתפשטות במים העכורים שלפנינו. ואז עמדתי מול אבירת המים.

הגבירה עטתה ברדס אפל שהצל מעל פניה העכורות וטפרי הברזל שלה. על חגורתה הייתה גרסה הפוכה של סמל יסוד המים – המרובע – שהיה על חגורתה של מרנה.

"כמובן." אמרה אבירת המים בנימה עצורה "הגיע הזמן."

עמדנו קפואים זה מול זה כשהמרחב מתנפץ גל אחר גל מול חזיתנו, דוחק בכל פעם את הגבול לעברנו. אבירת המים לטשה לעברנו מבט ואמרה: "רק מילאתי פקודות. הגבירה אמרה להעניק לו אלמוות – אז הענקתי לבן האנוש אלמוות. רק כשהגבירה מתה באמצע – ובן האנוש לא הסתפק באלמוות רק לעצמו אלא רצה להעניק לכל האנושות את הבחירה."

דארגורד היה מי ששאל: "ואיך את מסבירה את זה – " והצביע לעבר המרחב המזדחל, גולש בצעד אחר צעד לעברנו. אבירת המים הצרה את מבטה לעבר דארגורד ואמרה: "אתה לא מעניין אותי. אני רוצה לדבר עם אבירת הלהבות."

"זו אני." אמרתי בנימה יבשה "את רוצה שאשחרר אותך."

גנחתי. פעם הייתי מתמוגגת מכך שאני זו שאציל את המצב. איכשהוא, הרגשתי שזה לא רצוי שמרשעת כזו תהיה בעלת חוב אליי. ובמי היא עשויה לפגוע בהמשך דרכה, המרשעת?

והסמל שעל חגורתי – המשולש – הבהב. לא הייתה זו התחושה של יסוד האש כי אם התחושה של יסוד הקרח. ידעתי שאני יכולה להפעיל אותו אך עתה נוכחתי שאכן יכולתי. עיניה של אבירת המים נראו לרגע, כחלחלות, כשהיא נשכה משהו דק מכדי שנוכל לחוש בו. יסוד הקרח העניק לה את התובנה הנחוצה.הבנתי שהיא ניתקה את החוט ששזר את חוט קיומה לחייה של גבירת הצללים. היא כבר לא הייתה חלק מהסיפור שלה כמו קודם. וקו הזמן התחיל לרעוד כשהשרירים העצומים שמעבר לזמן התחילו לנוע. עכשיו הבנתי. היינו צריכים להפסיק אותה כדי שיהיה ניתן לנקות אותו.

עתה הרוחות נשבו ולקחו אותנו.


חלק שני: "המשמר"


הפעם הרוחות לקחו אותנו לדארגאלות אך לא דארגאלות' של הזמן שלנו. הריח היה שונה. היה זה ריח של גופה הקופאת לאיטה באמצע מישור עצום. היה זה ריח של איש עננים מת. הרחתי מספיק אנשי עננים חיים כדי לזכור איך הם מריחים. לא אהבתי את הריח שלהם כשהם היו בחיים והבנתי שאני לא אוהבת את הריח שלהם כשהם מתים. זהו ריח מר שמפעיל את כל האזעקות שעצם זר ועוין נכנס למרחב הביתי שלך.

סמטת הזרים העירה בי זכרונות מימים תמימים יותר. זכרונות שגברו על תחושת הקבס שהעלתה בי הצחנה. לא לקח רגע לשמוע את קרקוש השרשראות ואת שקשוק הסכינים. אף זר לא גר פה יותר. זה היה מקום מושב החיילים. הופעתנו העירה עלינו קן שלם של נמלים. האם הזכרתי פעם שאני לא אוהבת חרקים? ואני לא אוהבת אנשי עננים משום שככל שאני יודעת עליהם יותר, הם יותר ויותר מזכירים לי חרקים. עמדתי להציע שנסוג משם לפני שת'מדן סימנה לנו לעמוד במקום. והתבונה הייתה איתה. כשהחיילים הראשונים הופיעו בפתחי הבניינים, הם עצרו כשהם זיהו אחת מאיתנו... וקדו. הרצועות הירוקות עם הרסיסים השחורים אמרו שהם אנשי אחוות אלף כרי הדשא. ועדיין, הם קדו בפני מרנה.

"מלכתכם באה לראות את שלומכם." אמרה ת'מדן ולחשה משהו באוזני מרנה המבולבלת. היא הצליחה להעלות הבעת פנים חמורה שהיא שמרה, למיטב הבנתי, לילדיה ואמרה: "ואני אכן מרוצה מאד מתפקודכם."

עם הישמע קולה של מרנה נפסק קרקוש השרשראות ושקשוק הסכינים. הם הכירו אותה.

"אשמח אם תלוו אותי לארמון." הוסיפה מרנה, חולקת מבט עצבני עם ת'מדן, "חיילים."

החיילים, שהיו נסערים מכדי לקלוט דקויות אלו, התייצבו במקומותיהם מסביבנו. מרנה הסתכלה לעבר ת'מדן כשהחיילים של אחוות אלף כרי הדשא ליוו אותנו ואמרה: "הסבר."

עברנו על חלקות מטופחות היטב בהם עבדו איכרים. הריח שהרחתי מקודם פשוט התחזק. הוא עלה מתוך החלקות והתפשט לתוך השדרה לתוכה צעדנו לעבר כיכר השבים. משהו במראה לא נשמע לי נכון. אחד האיכרים יצא מהחלקה שלו ופנה לעברנו. החיילים זיהו עוד לפנינו את הצורך שלו ונתנו לו לעבור. הוא ביקש ממרנה את ברכת ההגנה על חלקתו. הוא חושב שהקרה של הריר האפור, בכל זאת, חודרת לתוך השורשים של הגידולים שלו. מרנה פלבלה בעיניה, מנסה להבין מה האיכר מבקש ממנה. ת'מדן לחשה באוזניה משהו. והריבוע על חגורתה של מרנה הבהב בנסיון לתת לאיכר את מבוקשו. האיכר הודה למרנה. ובאמת הרגשתי את החום של הצמחים באחד החלקות עולה. וכשהאיכר שב אל החלקה, ידעתי שהברכה של מרנה פעלה ולצמח ניתן עוד זמן לחיות.

כשהגענו לארמון המלך, החיילים נפרדו מאיתנו ושבו לאחור. המלכה מרנה המתינה לנו. היא נראתה לי מבוגרת יותר ממרנה שהייתה איתנו כאילו עברה סבל בחיים שמרנה לא ידעה מעולם. המבט ששלחה לעבר מרנה היה מבט של קנאה בחיים שמרנה הצליחה לחיות – חיים שהיא רצתה לחיות.

"יברך הא'קאיב את פגישתנו, מהרוניסה." אמרה ת'מדן, קדה בפני המלכה. היא נקשה באצבעותיה ושאלה: "איך אני יכולה לדאוג שתתסלקו מכאן לפני שאנקוב בשם הקדוש?"

ואז הבנתי שהיא העניקה לנו את האפשרות לצאת מקו הזמן שלה. מרנה פשוט אמרה: "אני... לא מבינה."

"כמובן, כשאת חיית את החיים הקטנים והמאושרים שלך, אני עבדתי בפרך, קודם עבור אדון המנגינה והמשפחה המנוזלת שלו ואחר כך עבור האח המתועב ביותר של שמיר." סיננה המלכה מרנה. יכולתי לדמיין איך זה לעבור ולהעניק ברכה לחלקות הקופאות של דרגאלות' כל יום. היה לי הרושם שלא לזה מרנה זו התכוונה אלא לאובדן חייה הרגילים.

"רגע," שאל סטיק "האם קית'... כלומר אדון המנגינה מת בקו הזמן הזה?"

מרנה לטשה את עיניה התכולות בסטיק ואמרה: "אני יודעת שהילדים שלו מתים. הסיבה היחידה שהסכמתי לשרת את אחיך, שמיר, הייתה שלא יכולתי לתת לאנשים טובים למות."

נזכרתי באיכר שפנה למרנה כשהלכנו לפה. הבנתי את התכלית של בואנו לפה ולשם. היה עלינו להבין מה בכוחנו לעשות. סטיק הרים את ידו, שנעשתה מטושטשת לרגע, והתיז: "האוך, גם אני פה, מהרוניסה."

חיוך עלה על פני המלכה כשהיא הייתה חייבת לומר: "אני שומעת שהאבהות ביגרה אותך, סטיק."

ואז כולנו הסתכלנו בת'מדן ושאלנו מה בדיוק היא סיפרה למלכה. היא משכה בכתפיה. "מכל מקום, אתם צריכים לעזוב. המלך העליון אולי בדרכו למאת'יט אך הוא ישוב ברגע שהוא ישמע שאת שבת." אמרה המלכה מרנה ולכסנה מבט לעברי בדאגה כנה ואמתית.

נרגענו והרוחות לקחנו אותנו סוף סוף ליעדנו.

חלק שלישי: "הגבול האחרון"

כשהגענו, יאדגוואן ונאמניו היו שקועים בהקמת חורשה.

מדוזות עצים, ששרדו את חורבן החורשה המקורית שלהן, עודדו להשתקע בתוך אדמת הערבות הרחוקות הצחיחה. כמה מנאמניו החזיקו חיילים של בית קלטכאד, הבית שנטל את מקומם כאדוני הערבות, כדי שישמשו כמזון למדוזות העצים. סטיק הבטיח לי ,שבנסיבות רגילות, הם האכילו את מדוזות העצים בחזירי סערה. ת'מדן העירה שזה לא רעיון טוב להאכיל חיות בבשר אדם. מאד קשה לגמול אותן אחרי שהן מתרגלות לטעם בשר אדם. ככה שבאנו בתזמון מצוין.

הרעש הקל שעשינו הסב את תשומת לבם של השומרים שהציב יאדגוואן. הם ירדו מהשמיים וזיהו את סטיק איתנו. הם לחשו ביניהם שסטיק בטח מנסה שוב לרפות את ידם. אם הוא לא הצליח לשכנע את יאדגוואן ונאמניו בהתפצלות המקורית, למה שיצליח כאן?

לפתתי את ידו כשהם הצעידו אותנו לעבר יאדגוואן. הוא היה שייך לצד הזהוב של הקלאן. גבוה קומה ושרירי עם עיניים אפורות כמו הסערה. הוא עטה אדרת מפרוות חזיר סערה כמנהגם של הרועים ששירתו את הקלאן. אני מניח שהוא ונאמניו עשו את זה להסוואתם. מתחת לפרוותיהם, יכולתי לראות את הניצוץ של שריונות שידעו ימים טובים יותר.

"רוחות כבירות," אמר יאדגוואן בלעג "שמעו מי שינה את דעתו ברגע האחרון!"

פניו של סטיק קצפו כשהוא השיב: "לא שיניתי את דעתי, בן דוד. זו הייתה דעתי. פשוט... לא יכולתי לחלוק על דעתו של מייראן כל עוד הוא היה בחיים. ואתה יודע את זה היטב."

וסייריו דרכו לעברנו את חניתותיהם לפי הוראה של מנהיגם. זו הייתה פתיחה גרועה מאד.

המדוזות התחילו לשוב למצבם הנייח ולהפריש שלד אפור מסביב לגופן החלקלק והנוזלי. נאמניו של יאדגוואן עקבו עין בעין אחרי התקשחותן. בשלב מסוים, הזרועות יצאו החוצה, והמדוזות יתחילו לתבוע אוכל והן יקבלו את מבוקשן. השאלה עתה הייתה אם נהיה מזונן.

"הכל באשמתך, בן דוד." ירה יאדגוואן "למי אכפת אם ת'אוון היה סאית'ה או האנובן?"

סטיק לעלע בגרונו. יאדגוואן לא התייחס לאשמה הבלתי נשמעת שבגללו הלירד סאמוור המנוח הסכסך עם השר האוואנהאר. אם היה מישהו להאשים זה היה אותי על כך שבחרתי בטאל על פני אחותה. מנין יכולתי להעלות שהלירד סאמוור ינהג באופן כה חסר היגיון? זה הגוף שלי, לא שלו. הייתה זו החלטה של הלירד סאמוור לצאת מדעתו בגלל עניין זה. אפילו לא הייתי נשואה לבנו באותו הזמן. ולקח לנו זמן – וחורבן שושלת – עד המחילה.

ואז הוא נזכר במשהו. הוא שאל, מפנה את דבריו לעבר נאמניו של יאדגוואן, "בסדר, הייתי נער וכולנו עשינו שגיאות כשהיינו נערים. כיצד בדיוק בית סאמוור ישתקם, רבותיי? הדרך לקבלת אדמה עוברת דרך המלכה העליונה. היא לא תיתן אותה לפורעים."

"אם נתפוס נחלה מספיק חזק, המלכה העליונה תכיר בנעשה." השיב יאדגוואן בערמומיות "כבר דנו בזה, סטיק. היא מגיבה לדברים שקורים בשטח, לא מכתיבה את מה שקורה בו."

אני חייבת לומר שהיה במה שהוא אמר תבונה מסוימת. סטיק שאל: "ומי יהיה הערובה?"

מה שהוא נזכר בו הייתה הכשרתו כפייטן. הם הרי לומדים לתעד את מעשי בני האדם. הוא השתמש בלימודיו בעבר כדי להזכיר לי את הצד הטוב שבי כשיצאתי מדעתי לפני שנתיים.

"יש משהו בדבריך. אני לא שם זין אם תוציא אותך להורג או לא." אמר ידגוואן בקור "ככה שאתה לא בן ערובה טוב. העלית נקודה מצוינת, בן דוד."

"ומה איתך, בן דוד?" שאל סטיק, עיניו נוצצות, כאילו העלה בדעתו רעיון מבריק, "ערובה."

יאדגוואן נשך את שפתיו וניסה לשקול את המשך דבריו. עד עכשיו, קלטתי את הדקות, יאדגוואן בכלל לא הכריז על עצמו כלירד סאמוור. הוא טען שהוא פועל למען זכר אדונו. הוא פתח את ידיו וסגר אותן כשמחשבותיו מתפתלות בתוך המבוך שבנה מסביב לרגשותיו האמתיים בנושא. יכול להיות שאם הדברים היו מתפתחים בדרך הטבע, הוא היה מקבל בהדרגתיות את תואר הלירד. במצב הזה, יאדגוואן, שחי כל ימיו בצלם של ילדי הלירד, היה צריך לקבל החלטה.

ואז הבחנתי שהמשושה שעל חגורתו של סטיק זוהר. הוא נעל את יאדגוואן במצב שהוא חייב לבחור ולא הודיע לו על כך שהוא חייב לבחור. בחירה לסגת למצבו כשהלירד סאמוור היה בחיים הייתה קלה יותר בהשפעת האומנות של יסוד האבן – היסוד המשמר. כך, הבנתי, סטיק עשה גם איתי כשעזר לי להיזכר מי הייתי באותו הזמן.

"על אדם לציית לאדונו." מצא יאדגוואן את עצמו בוחר להיות מי שהיה פעם. אפילו נאמניו הושפעו מהאומנות של יסוד האבן והצדיעו לסטיק כאדוניו. עתה הבנתי את אזהרתו של סולראסט, אביר הלהבות המקורי, לגבי הפיתויים בשימוש לרעה בכוח אבירי היסודות.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
לקוראים, מה דעתכם עד כה על הסיפור?

אז איזה מאבירי היסודות אתם חושבים שהוא הכי מעניין?
 

The oldman

The Rainbow Archmage
צוות הפורום
אני לא כלכך עוקב אחרי הספר, חלק מזה כנראה נובע שאני לא מת על מסעות בזמן - ולפחות בפרקים שקראתי זה אלמנט בולט בעלילה.

כאן זה הרגיש לי שיש כמה כדורים באוויר כל הזמן 😉
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
תודה על התגובה. :D

הכדורים הללו יסתדרו בשורה לקראת סוף הספר. החשיפה הראשונה לז'אנר המד"ב הייתה דרך "קץ כלזמן" של אייזיק אסימוב כך שיש לי פינה חמה לסיפורים אלו. מעבר לכך, הסיפורים באום עוסקים בין השאר בטבעו של הרצון החופשי ומסע בזמן מתאים לי כדרך לחקור אותו.
 

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
אהבתי את שני הפרקים הראשונים. הפרק השלישי קצת בלבל אותי, בחלק מהקטעים לא הייתי בטוח במי מדובר והסיום לא ברור. למה יאדגוואן טוב כבן ערובה וסטיק לא? כלומר, מניח שגם לסטיק לא אכפת אם יאדגוואן ימות...
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
תודה על התגובה :D

כללית, אני ראיתי את המהלך של סטיק כניסיון לקרוא תיגר על תפיסתו העצמית של יאדגוואן קרי האם הוא באמת רוצה להיות הלירד. ובסופו של דבר, גם אם יאד רוצה, שנים של חיים בצל עשו את שלהם והוא מבין שיש הבדל בין רצון למעשה. הוא התכוון לתת לעצמו להיסחף על הרוחות ולמצוא את עצמו הלירד משום שאין בו את חוסר ההגינות לתבוע את התואר ישירות כל עוד יש מישהו עם תביעה הרבה יותר מוצלחת משלו.

נ.ב.
בסופו של דבר, החלטתי שזה לא מספיק והוספתי שסטיק השתמש פה לרעה בקסם של אביר האבן על מנת לכפות על יאד בחירה.
 
Top Bottom