• הצטרפו לפורום הפונדק

    שלום וברוכים הבאים לפונדק, האתר המוביל בעברית על משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד.
    אחרי ההרשמה תוכלו לפרסם הודעות, לשלוח ולקבל הודעות פרטיות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה / התחברות

סיפור (ס) גבירת הצללים 2 פרק שלושים שניים

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
תודה על התגובה. :D

גלאית זה קוסמת בעלת כשרון גילוי דברים. כמו שצוין בפרק, דברים בסיסיים כמו מקום, זמן ומהות. כמובן, הכשרה תוביל אותה לפתח מיומנויות חזקות שירחיבו את מאגר היכולות שלה. בעיקרון, סוג של טריקורדר אנושי אם צפית במסע בין כוכבים.

איזה מושגים בדו-שיח לא הבנת?
 

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
ממבט מהיר: איש עננים, המעגל (למרות שאני די בטוח שהופיע בהקדמה הראשונה), עור הרד, מרעיד הארץ. יכול להיות פספסתי כמה. חלק מהם ברורים יותר מההקשרים וחלק מהם פחות, אבל כשיש כמה מושגים שאני לא מבין בסמיכות גבוהה זה פוגע בקריאה (וזה לא שיש לי מילון מושגים שאני יכול לחפש בו הסברים).
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
וירדת' מספר: "לחיי ההתחלות"
חלק ראשון: "בצעדי תינוק"

גנאריד השלישי היה תמיד הפתעה ברוכה בחיי. הוא היה בנו של אחד מתאומי גנאריד, ראשיו התאומים של בית גנאריד, הראשונים בעושרם בממלכה. והיו לי מעט מאד חברים. לרוב הוא היה שולח משרת עם הזמנה לאחת ההרפתקאות שלו. הפעם הוא הגיע בעצמו. הוא רצה להיות בטוח שהשמועות שנולד לי בן, כלשונו, היו נכונות. רשמית זה לא הוכרז. לא נהוג לעשות את זה בשנה הראשונה מחשש להשפעות רעות על התינוק. אז הוא הגיע.

הוא הביא איתו מכתב מאבי האמתי. היו מעט מאד מקומות שסגרו את דלתותיהם בפניו. אקדמיית נמל גאל לא הייתה אחת מהם. להבדיל מרבים אחרים, הוא גם הצליח לצאת מזה. היה אצילי מצדו לזכור אותי. אני מדמיין את היכל ניבויר הקודר והמייגע רועד בבואו. סירת הרקיע בשלל הצבעים שלו עגנה כבר כשהגעתי לשם.

"אז אני מבין שהשמועות לא – " התחיל גנאריד השלישי להביע את אכזבתו כשעניתי: "בני עם אמא שלו."

גנאריד הטיל לאחור את שערו הזהוב ואמר: "אני לא מאמין לך. איזו בת אצולה - ?"

הצעתי לו לבוא איתי לפני שיאמר משהו לגבי שדיה של אשתי. לא שקינאתי לאשתי. הכרתי את דעתו של גנאריד לגבי החזה של אשתי. הוא לא השתכנע עדיין שיש לה כזה. הוא חילק הוראות אחרונות לצוות שהביא אתו וירד מהסירה הססגונית שלו. הוא לבש בגד שנראה כאילו הודבק מבגדים שונים, תקופות שונות, טעמים שונים והכל באדם אחד. הפעם הוא החליט לבוא עם צבע השיער הטבעי שלו אבל ראיתי אוותו לאורך כל הקשת. הצבע היחיד שהוא לא ניסה היה אדום. הוא עדיין היה בן אצולה בנשמתו מכדי להשתמש בצבע שהיה מזוהה עם מעמד נמוך יותר משלו. בדרכנו לאשתי, הוא אמר: "האמת שאני ממשיך למים ירוקים. ברצוני לבדוק את השטח לפני שאזמין אנשים להרפתקה בטחנת המים שם."

אולמות האבן השיבו את מילותיו. בני הקלאן של אשתי אפילו הרימו את אוזניהם לעברו. הם השיבו את ראשם האפור בחזרה למקומו. מניסיונם בעבר אתו, הם העדיפו להתעלם. הוא משך לכמה מהם יותר מדי בזנבות, בטפרים ובעור. הוא אפילו בעט באחד מהם לפני שחמותי הכריזה עליו כישות בלתי רצויה עד שאשתי הזכירה לחמותי שהיא לא הגבירה. בכל זאת עדיף לו לא להיפגש עם חמותי אם חייו יקרים לו.

אפילו הדיוקנות של אבות אבותיה של אשתי עיקמו את אפם. לפחות כך דמיינתי בדרכנו. "קשה לי להאמין שהחוכר ברדרוי יסכים." הבעתי את דעתי האישית והלא חשובה "התוהו ובוהו שתותיר אחריך לא שווה את הזמנתך לנחלתו."

לא הסתרתי את החיוך שלי כשדמיינתי את המחזה.

"זה מה שיעשה את זה עוד יותר כיף!" הכריז גנאריד השלישי "אחרי הכל, איך, לדעתך, נכנסתי ויצאתי מהאקדמיה המסריחה ההיא של אמך? נשמע לך שהם הזמינו אותי לשם. לא!"

הוא נשמע לי כמו שמיר. הוא היה רק מבוגר ממנה בכמה שנים טובות. לה עדיין היה... סיכוי. הוא כבר היה אבוד. הוא לא ידע את זה. השמועות אמרו שהתאומים לבית גנאריד עמדו לנדות אותו אם הוא יסתבך עוד פעם אחת למרות שהשמועות לא היו בטוחות לכמה זה עוד פעם אחת. הוא נפנף בידיים מוכתמות משימוש בסמי עונג ואמר: "פאמוור הזה, אתה יודע, אמר לי משהו מוזר לאחר שסירב לברוח איתי. הוא אמר שזו לא הפעם הראשונה שהצעתי לו משום שחייו מתחילים מחדש בכל פעם שקו זמן חדש נולד, ווירדת'. האם יש לך מושג למה כוונתו?"

"אני משאיר דברים כאלה לאמי." סיננתי כשהבנתי שגנאריד לא בא לאקדמיה בשבילי. הוא עשה את זה קודם בשבילו. כפי שאמרתי, זה היה אצילי מצדו להביא עבורי מכתב. הוא לא היה חייב.

ואז הגענו לחדר הילדים. אשתי רכנה על מחצלת ונתנה לתינוק לינוק מהחזה האפור שלה. מה שמשך את עינינו היו הגורים. אני מבין שבני מינה של חמותי הם שורדים קשוחים אבל זו לא סיבה לעשות את הגורים שלהם מכוערים. הם נראו ונשמעו כמו חלוקי אבן חיים. השריטות שלהם חדרו לנשמה. הם הופרדו במחיצה מהאולם שהונחה שם על טופרי חמותי – אחד הדברים המועילים היחידים שהיא עשתה. הכמות שלהם הפחידה אותי לכל הדעות.

"אל תתקרב." אמרה אשתי לגנאריד השלישי, מנענעת את בננו ניבויר בעדינות מוזרה "הגורים יאכלו אותך."

"מה הם אוכלים בינתיים?" שאל גנאריד השלישי, מביט במבט עצבני לעבר הגורים האלו.

"אבן." אמרתי, מצביע על השריטות שלהם, "זה מה שגם המבוגרים ניזונים ממנו, בעצם." ואחד את השני. קיוויתי שבסוף התהליך לא יישארו הרבה מבוגרים שיטרידו את מנוחתי.

גנאריד השלישי היה אחד המעטים שידעו את טבעו האמתי של הקלאן. חמותי החליטה שאף אחד לא יאמין לו. אז היא השאירה לו את הזכרונות שהוכיחו שיש זרים בממלכה. הוא הסתכל לעבר בני ושאל בידיו אם הוא יכול להחזיק אותו. אשתי לקחה את הזמן לזה. הוא הקדיש את הזמן כדי לענות לשאלתו האם לאשתי יש חזה. הבחנתי בזהירות במנהגו. אפילו גנאריד השלישי לא יעז לזכות לירד במבט מגונה בלי הזמנה מראש. הוריו לא יגנו עליו שייעקרו עיניו על מעשהו. ובמקרה של אשתי, זה לא בהכרח בטוח שאלו יהיו עיניים. הוא עשוי להצטרף לאדרת הצללים המייללים שלה. והתאומים לבית גנאריד גם יודו לה...

"לא." החליטה לבסוף אשתי בתוקפנות "אולי שהוא יהיה גדול יותר."

וקראתי במבטה שהיא מעדיפה שגנאריד השלישי לא ייגע בשדיה דרך בננו. המחשבה הזו הייתה מבחילה לכל הרוחות. גנאריד שרק ואמר: "אז מילאתי את חובתי כחבר לווירדת'. האם אני יכול לשאול אותו לטיול במים ירוקים? אני מבטיח להשיב אותו שלם הביתה, גבירתי."

אבל לא בריא. את זה הוא לא יכל להבטיח מבלי להיתפס בשקר גמור.

"כמובן." אמר אשתי בחיוך רחב, מסובבת את בני לפני פניו החיוורות של גנאריד השלישי "איזו שאלה. ווירדת' ממילא התחיל להתעניין בהקמת תחנת רכבת במים ירוקים, נכון?"

הצרתי את עיניי ורציתי לומר לה שאלו היו רק מחשבות והרהורים. ברגע שאומר את זה, הדבר יהיה עובדה ואהיה מחויב לכך. במחשבה שניה, כל דבר שייתן לי תעסוקה יהיה טוב.

"אני לא מבין למה לא עשו את זה עדיין." השבתי לאשתי בחיוך רחב משל עצמי. כשיצאנו, גנאריד משך בכתפיו ואמר: "אז סוף סוף התחלת לחשוב בכוחות עצמך, ווירדת'. מה קרה? זה לא אופייני לך."

השבתי, בחיוך זעוף אופייני לווירדת' האבא, "אני פשוט אדם חדש מאז שבני נולד, גנאריד."

חלק שני: "בידיים איתנות"

גנאריד השלישי שקע במחצלתו כשהסירה התחילה להתרומם לעבר יעדה: מים ירוקים. הוא פרש את אצבעותיו החיוורות ואמר, כאילו רק עתה סיים לחשוב על זה, "אם אתה אדם חדש, אני יכול לקחת את סרמיסה?" רק מישהו כגנאריד יכול לומר את זה כבדיחה. אני שקעתי מולו במחצלת הכתומה ואמרתי: "כמובן. אם היא תסכים לקחת אותך, כמובן!"

פניו של גנאריד התכרכמו כשענה: "למה שלא נקרא מה אבא שלך כתב?"

גנחתי. הסכמתי עם וירדת' האבא שקריאת מכתב כזה היא סיפוק שצריך להתענג עליו. וזה אמר שעליי לדחות את קריאת המכתב. גנאריד קרא את כל זה בשפת הגוף שלי ואמר: "ברצינות, אני תומך בך לחלוטין. דייסה מבושלת היטב היא הדייסה הכי טעימה בממלכה."

ידעתי שפאמוור אבי היה לשם דבר בחוגי הבליינים עד שנעלם. גנאריד קם מהמחצלת, גונח שאנחנו חיים בתקופה משעממת. הוא נטל מארון האבן שלו בקבוקון ובו דם סאית'ה. הדם הירוק והחומצי היה רעל שפיתה מאז ומתמיד בליינים כבדים כמו גנאריד. כשהם נעשו חסינים לסמים הקלים, רעלים כמו דם סאית'ה נעשו המפלט היחיד שלהם משעמום. גנאריד שתה אותו וקרס לתוך המחצלת. ידעתי עתה שאין להפריע לו בחוויית הכמעט מוות שלו. זה שמר עליו בחיים אחרי שחוויות הסמים הפחות מסוכנות הפסיקו לרגש אותו. הוא דיבר על אחד מילדי המנגינה שמנע ממנו למות על ידי כך שענה לחידותיו.

הסירה יצאה מהיכל ניבויר לעבר מים ירוקים. היא התנהלה באיטיות ובנינוחות כדי לתת לגנאריד זמן לצאת מחוויית הכמעט מוות המסעירה שלו בדיוק בזמן לטרוף בחושיו את המקום. המשרתים הכירו את אדונם. הוא לא היה סולח להם אם היינו חוצים את צד האדם. כך נידונתי לשמוע את מלמוליו בעוד משרתיו עומלים מסביבי. יכול להיות שהוא נהנה. אני לא.

הבחנתי בספר כרוך בכריכה שחורה ועליו מגן שעליו אויר "מגן העם". הוא היה מונח ליד המחצלת של גנאריד. אז רכנתי ולקחתי אותו על מנת להעביר את זמני עד שנגיע לעיירה. היה זה הגיליון הראשון. הוא התחיל בסיפור המעשה של סאטיריאקון סאמוור שתקף את אחד מבניו של הלירד טרסור, מייסד העיתון. עלעלתי בכתבות שנכתבו בעיתון במליציות. ואז הרמתי את עיניי לעבר אחד המשרתים.

"אם תסלח לי, אדוני." אמר המשרת "זה שלי אחרי שאדוני סירב לקרוא את זה." ובאדונו, כוונתו הייתה לאחד מתאומי גנאריד. לא קלטתי עד כמה המשרתים מסביבי היו, ובכן, צעירים מספיק כדי לדעת קרוא וכתוב באלפבית של המלך קורדרוי שהיה הרשמי כיום. מטבע הדברים גנאריד הקיף את עצמו באנשים בני גילו. לא חשבתי על זה עד עכשיו. למשרתים מבוגרים יותר לא הייתה הסיבולת להרפתקאות שלו.

"האם לא מובן לך שמדובר ברעל?" שאלתי לאחר שהשלכתי את הספר על רצפת הסירה. המשרת לקח את הספר וענה: "אם אתה קורא לאמת רעל, אזי העיתון הזה רעל, אדוני. הסאיתה היו חייליהם של הזרים. איך אפשר להאמין להם שהם הניחו את סכיניהם, אדוני?"

הבטתי לאחור בהיכל ההולך ומתכווץ מאחורינו. תהיתי מה המשרת היה אומר על חמותי.

"חייתי בקרבם כל חיי, משרת. אני נשוי לאחת מהם." השבתי כשגנאריד זע במחצלתו, שפתיו נפתחות ונסגרות. המשרת כיווץ את שפתיו בהכנעה ואמר: " – אבל אתה לא אחד מהם. אביך גאלאנת'ריאני ואמך מגזע המאהין." ובזאת הסתיימה השיחה המלבבת בינינו. הסירה הצליחה לחצות את הגבול בדיוק שגנאריד התעורר מחוויית הכמעט מוות שלו, מתנשף.

"זו הייתה חידה טובה!" הכריז בתאוותנות "כמעט האמנתי שהוא עומד לנצח אותי הפעם."

"החלטתי שאני רוצה לקרוא את המכתב עכשיו." אמרתי. גנאריד משך בכתפיו ואמר: "כמובן. יש לנו זמן עד שנגיע לטחנת המים. שמעתי ממכרים שלי שהיא היחידה מסוגה."

חלק שלישי: "במצח נחושה"
לילד ברכות על לידת הנכד,
כפי ששמעתי מהשר האוואנהאר, קרו כמה דברים בעת לידת נכדי. אני בטוח שאתה רעב לדעת יותר על מוצאך ממה שהיית קודם. הלוואי ויכולתי להדריך אותך בעצמי בעניין. הקוסמים לא מוכנים לתת לי לעזוב. כפי שהבנת כבר, ירשת את היותך מחליף צורה ממני. אני מחליף הצורה היחיד באקדמיה אחרי שאמך ואחיך הבכור ברחו משם. מה זה אומר? המנגינה זורמת בדמך ומעניקה לך את היכולת להיכנס לצורות שונות, פיסית ומנטלית. תוכל להיות כל מה שאתה מדמיין. עליך רק להכיר את עצמך או שלא תכיר את עצמך, ילד. בבוא היום, הנכד יהיה מחליף צורה כמונו ועליך להיות שם כדי להדריך אותו, ילד. פעם היו רבים מאיתנו. כיום מלבד שבעת ילדיה של המנגינה, נותרו כה מעטים מאיתנו. עליך להיות שם כפי שאני לא יכולתי להיות לידה.

"ליד מי?" שאלתי בעוד הסירה נכנסת לעומק צד האדם של מים ירוקים. גנאריד השיב: "אין לי מושג. הוא אפילו לא שם לב והייתי צריך לעוף משם. אשאל אותו אם אבקר שם."

ידעתי שהוא לא מדבר על ווירדת' האמא. אפילו במכתב שאמור להיות אישי וממוען אליי, אבי שיקר לי במצח נחושה. על מי הוא חשב במילה האחרונה, לכל הרוחות?

ואז שמעתי את ההוכחה שהתקופה שלנו לא הייתה משעממת כפי שטען גנאריד באוזניי. מולנו הקיפו אנשים אדם שזיהיתי כרב-האומן סאנסגארד, אחד מאנשי בית רואדרת'. האנשים הללו נפנפו בספר שחור עם מגן מעליו. לרב-האומן לא היה שיער כי אם נוצות. ואחת הכתבות עסקה בכך ששבט הקורנאקס, שעליו נמנית אשתי, היה, למעשה, סאית'ה, ולא שבט האנובן כפי שטענו בני השבט. אחרי הכל, הייבנסקאר לא שם של אמא מאהין. העניין היה שרב-האומן היה שייך, למיטב זכרוני, לשבט טירנאקס.

והאנשים שהקיפו אותו לא היו אנשים. ההמונים קראו להם בני חילופין משום שהם החליפו את טבעם האמתי בטבע האדם. לא בחירה רעה מבחינתי. אלמלא בני החילופין, הסאית'ה היו הזבל שבזבל. העניין הוא שבני החילופין למדו קרוא וכתוב וכך קראו אותו. בטח פועלי ניקיון ממשק הבית של בן אצולה מקומי שזרק את העיתון העלוב לזבל.

גנאריד ניסה לנחש מה הם היו לפני שבחרו להיות בני אדם כלשונם. היו להם חותמות. "אני רוצה להתקרב כדי לראות את החותמות של בני החילופין טוב יותר." הורה גנאריד, רוקע באצבע על המחצלת שלו בעוד השייט איננו מרוצה בכלל מההוראה הזאת. עם זאת, על אדם לציית לאדונו ואדונו של השייט הורה לו לציית לבנו עד שיחליט אחרת בנושא. התקרבותה של הסירה עשתה את בני החילופין לעצבניים. הם זיהו את סמל בית גנאריד – הכד. ובית גנאריד היה בעל ברית של בית רואדרת' שלו חב רב-האומן סאנסגארד נאמנות.

בעוד גנאריד מנסה לזהות את החותמות של בני החילופין, אני החלטתי להחליף צורה. למרות היריבות בין בית רואדרת' לבית ייראת', היינו עדיין חלק מאותו המעמד. החלטתי שאני מחויב לעשות משהו למען צמיתיו של בית רואדרת' אף על פי שלא חיבבתי אותו. גנאריד לא הבחין בכלל שהפכתי לערפל אדום שצנח מהסירה והתעקל סביבם. בני החילופין, שכבר פחדו מקודם, נסו כשהם מאמינים שהערפל האדום היה מעשה ידיו של בית גנאריד. התגבשתי בחזרה.

רב-האומן סאנסגארד היה רב-אומן בלשון ההמעטה. רק מעטים ילחצו את ידו של יצור שצעד לפניו מארצות האגדה ויאמרו: "ייתכן שאתה לא כזה רע. האדון-המנהל פרוסד עדיין מאשים אותך בכך שאשתו נור מתה במגיפה הלבנה, ווירדת'." כאילו זה עניין רגיל.

חשקתי את שפתיי. לקח לי זמן עד שמצאתי את סרמיסה והרשיתי לעצמי להיפתח כלפיה. מותה של נור הרגיש לי כל כך מיותר. היא יכלה לקחת את דמו של אחי קוהורד ולהחלים. היא בחרה בפחד ומתה. בכל הזמן שלקח לי לחשוב על זה, גנאריד אמר: "בחייך, וירדת', כמעט זיהיתי מה היו בני החילופין הללו לפני שנהיו לבני אדם לפני שהפרעת לי!"

באופק נשמע גלגל טחנת המים מסתובב לו בעצלתיים.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
תודה על התגובה. :D

אם כוונתך לפרק הנוכחי של ווירדת', זו הפעם הראשונה שטחנת המים הוזכרה בגרסה הזו של הסיפור. חשבתי שזו דרך פיוטית לסגור את הפרק. רציתי להוסיף גם ציטוט מכישור הזמן אבל זה היה קצת מוגזם.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
שמיר מספרת: "בשם המנגינה הגדולה"
חלק ראשון: "בקצה הטפר"
בהיתי בדף הירוק והמבאס. עתה תרגלתי חומר לבחינה האחרונה בנתינות עם גאמוייר. "אם אדם הפסיד במשפט אצל הלירד של הנחלה שלו והוא רוצה לערער בפני האדון שלו, האם הוא זכאי לייצוג?" שאל גאמוייר כמעט מוכנית. ידעתי את התשובה לשאלה הזאת. היא הייתה שם בקצה הטפר שלי, ממשית ומוצקה, ובכל זאת, אוורירית כמו עולמנו. הלימודים נעשו עוד יותר משעממים מאז שחזרתי מהיכל ניבויר. ואז הבנתי מה התשובה.

"הוא שוכר את אבא שלך." אמרתי בחיוך ורשמתי שהוא צריך לייצג את עצמו ברמה הזו. יריבו, שזכה במשפט, ייוצג על ידי הלירד או אחד מבני משפחתו שייופה על מנת להגן על גזר הדין של הלירד. גאמוייר חייך באומללות אינסופית ואמר: "והוא יפסיד במשפט זה. אין דבר שהלירדים המקומיים שונאים יותר מהתערבות של צד שלישי בשרשרת הפיקוד."

ידעתי שלגאמוייר היו מחשבות להיות פקיד כפי שאביו אמור היה להיות אם לא היה בוחר להתפרנס בלעדית מייצוג ענייניהם של נתינים. אביו ואבי היו חברים טובים. שניהם היו ת'ארויאנים וזה מה שחיבר ביניהם מכלתחילה. התגוררתי אצלם כשהייתי בדרגאלות'. ובכל זאת, מבחנים בנתינות היו חומר מבאס נורא. כל כך הרבה חומר, כל כך מעט זמן.

"שאלה נוספת, גאם." אמרתי, משחקת בחרט שלי. גאמוייר עצר לרגע לחשוב ושאל: "נניח שאדם מקים עסק, לפי איזה חוק של המלכים הוא צריך לרשום אותו?"

"אני חושבת שזו בחינה בנתינות, לא בחינת סיום בחצר החוק באקדמיית גארית'." הערתי, מודעת לכך שמחשבתו של גאמוייר נדדה לרצונו של אביו להקים עסק לייעוץ חוקי. גאמוייר השתעל ואמר: "אני חושב שלא יזיק לך לזכור איזה חוק גם עבור העתיד שלך, שמיר. מלבד זאת, את אף פעם לא יודעת מה המורה לנתינות יבחר לתקוע במבחן שלנו."

"חוק האגודות הממלכתיות." עניתי מבלי לחשוב פעמיים. אני לא חושבת שישאלו אותי. גאמוייר חייך ואמר: "היות וענית על השאלה הזאת בלי בעיות, באיזו נסיבות מותר לנתין למרוד באדונו? לא לירד, נתין, שמיר. אני בטוח שהשאלה הזו לא תופיע במבחן." באמת הופתעתי שבקובץ החוקים הארוך והמייגע שהורישו לנו המלכים הייתה מפורטת האפשרות החוקית למרוד. נשכתי את שפתיי ואמרתי: "במקרה והאדון לא דואג לרווחתך. עליך להוכיח סימנים של התעללות גופנית, נפשית או חוקית בפני אגודת הפייטנים. במקרה ונמצאה טענתך תקפה חוקית, מותר לך לבקש אדון חדש. אפילו לא קרוב לזה, גאם."

גאמוייר סגר את הספר ואמר: "את מוכנה, שמיר. ישנן גם התקנות שמפרשות אותם. אותם, ההלל למלכים העליונים, אין צורך שנדע למבחן זה."

בינתיים מחשבותיי נדדו למכתב שקיבלתי ממרנה. סליחה, מהרוניסה מוירווין הנכבדה. אני רק זוכרת את הלחיים שלי מאדימות כשהאדון ואהור הביא לי את המכתב, פרום בקצוותיו. היה לי ברור שהוא בא משיחה עם אבא. הוא לא שאל אותי שאלות לפני שמסר לי אותו. על השאלות האלו ענה אבא. נערה אוהבת להרגיש מיוחדת וזה הרגיז אותי עד יסודותיי. העובדה שאבא יודע על כל עניין אבירי היסודות מבלי שאספר לו. לא מספיק הבחינה. החיים האמתיים קרו.

גאמוייר שאל: "אז החלטת לאן את ממשיכה? למסגרת הגבוהה או לאקדמיית גארית?" הוא היה אדיב דיו לא לשאול אותי לגבי הניסיון שלי להפוך לשולייתו של חיירסאן. הייתי עדיין מבואסת מכך שהוא סירב זמנית לקחת אותי כשולייתו. הייתי צריכה למצוא משהו. היייתי מודעת לזה. תהיתי אם הכתובת שציירתי ליד מועדון הדיסקיות האהוב עליי שם. משהו ימות בי אם אגלה שעובד נקיון מחורבן העז לגעת בה.

"האם שמעת מאביך על תוכניות כלשהן של אבא להשיא אותי?" שאלתי בזהירות רבה. אני חושדת שגאמוייר מעט מאוהב בי וחצי מאמין שהמגורים שלנו יחד הן הכנה לנישואין מכח מסורת ת'ארויאנית כלשהי ששנינו לא הכרנו. גאמוייר התחלחל מהשאלה שלי וענה: "לא ממש."

חשבתי על סאראגיאר. הוא היה כזה מגניב. לא הייתי מתנגדת להתחתן איתו. לא היו לו בעיות עם גאמוייר למרות שאביו הוביל מערכה שלמה כנגד הוריו ואדונו. הוא עמד לעזוב את דרגאלות' לאקדמיית גארית אחרי הבחינות כדי ללמוד שם את תורת רוחות האוויר. עזרה העובדה שלא היה שום סיכוי בעולם שההורים שלי יקבלו אותו כחתן. כידוע לכולם, הטעם שלהם מזעזע.

משכתי בכתפיי ואמרתי: "בוא נלך לחפש את דאר. אנחנו הולכים היום למים ירוקים, גאם."

לגאמוייר לא היו הרבה ברירות. בהיעדר אביו, גאמוייר היה צריך ללוות אותי בכל פעם שאני יוצאת מהדירה של המשפחה. עברנו על פני אחד מהחדרים בהם אמו רכנה מעל ילד. אחיו הקטן של גאמוייר, ואנידר, היה חולה באבעבועות שני. אמו חלתה בזה והחלימה – ככה שבנה לא היה מדבק עבורה. תסמכו על אבי שיעניק לי חסינות מכל מחלה אפשרית. גאמוייר היה זה שצריך לשמור מרחק מאחיו. שמעתי את הנשימות המעונות של הילד. גאמוייר כמעט רקד כשעזבנו את הדירה לעבר מועדון הדיסקיות שבו נהגנו להתכנס כיום.

הסמטה שלתוכה ירדנו הייתה ידועה כסמטת הזרים. כשחלפנו מעל פתחי הבניינים, שתמכו כעמודים אדמדמים בתקרת העיר הארודה, שמענו את הזרים שעלו לעיר הבירה אל המלך, לשונם זרה לאוזנינו.

הסמטה נשזרה כחוט למחט כשנכנסה לאחד הרחובות הצדדיים של דרגאלות' שסמטאות יצאו משני צדדיו. בית האצילים של גלדארן, אדוני הנחלה שלנו, השקיף על זה בהמשך הרחוב במקום ממנו כבר ניתן לשמוע היטב את השער השני שהוביל לעמק אבן הדם. סירות רקיע עפו מעלינו, כמה מלאות בנוסעים ואחרות מחכות לנוסעים. הסמטה שאליה הלכנו לא הייתה רחוקה ויצאה מהרחוב הזה בצדו האחר.

הרגשתי את האוויר יוצא מנחיריי כשהגענו אל מה שנודע מן הסתם כסימטת הציורים. מפעם לפעם עובדי הניקיון היו מנסים את כוחם מול סימטת הציורים. תוך פרק זמן קצר, הסמטה הייתה שבה למצבה לפני שהם הגיעו לשם. הם בדרך כלל עשו את זה בעת חילופי המשמרות – כשהצעירים שציירו את הציורים התחילו להתפזר והצעירים שהחליפו אותם לא ציירו. כצפוי, ציפיתי שאף אחד לא יגע בציור שלי גם כשאמשיך לחיי כאישה בוגרת. עברנו על פני כמה צעירים מגניבים שעבדו על ציורי הקיר שלהם בדרכנו למועדון. הרגשתי לפתע את העובדה שעוד מעט הם יראו בי זקנה בלה נוחתת באכזריות על כתפיי. שנאתי את זה.

אנשים מרחו על עצמם את עפר החלומות כשנכנסנו למועדון. לא אהבתי את מה שעפר החלומות עשה לי בפעם היחידה שהתנסיתי בו. הרגשתי כאילו משהו בתוכי עוקב אחריי, שולח קנוקנות דרך בשרי ומחכה. סבתוש הסבירה לי אחר כך שזה היה הקרמריט שלי – אצל סבתוש ובני מינה, הוא המרכז החי של הגוף המת. היות וגופי חי, השפעתו קיימת. ועם זאת, היא מתערבבת עם השפעות מתאי הגוף החיים. מאז לא לקחתי אף סם שהוצע. אני עדיין מרגישה אותו, מזדחל במעלה עמוד השדרה שלי, כשאני רואה אותם מורחים את עפר החלומות על עורם. היה גרוע מזה: ברגע שאזיין, הדבר הנורא הזה יתפלג. ואני, בוודאות, איכנס להיריון. והמנגינה הגדולה ששמה שמיר תשתנה כשקרמריט חדש יתפוס את מקום ההורה שיזדחל לתוך מה שיהיה לימים נינה כפי שהוא בעצמו עזב את אמי – תודה רבה אמא!

דראגורד היה ליד זירת הדיסקיות. הוא שפשף זיעה מעורו החיוור ואמר: "סוף סוף, הגעת."

הרגשתי את הטפרים שלי הולמים בקצוות הכפפות השחורות שלי כאילו הם עמדו לקרוע אותן. סבתוש הסבירה לי פעם שקיימת פעימה של רגע לפני שהתודעה נעשה מודעת להחלטה שהגוף כבר קיבל. אני עמדתי לחתוך לנו חור לתוך מים ירוקים. הפעם אני ניגבתי את הזיעה מעל פני החיוורות ואמרתי: "אנחנו צריכים ללכת, דאר. הידיים שלי... הן כואבו... -!"

הוא נעשה מושך מאד כשרצנו מתוך המועדון. נקודת מבטו של גופי לגבי גאמוייר לא השתנתה. אני לא הסכמתי איתו. דאר?! מה בדיוק מושך בו? האיש היה חיוור יותר מגיר. הוא לא היה אחד מאיתנו, הסאית'ה... ועדיין חשתי את המיצים בתוך גופי מתערבלים, רעבים. לפתע, בשבריר של רגע, הבנתי שהחשש שלי מפני ההזדקנות היה של הקרמריט. הוא היה צריך בשר חדש. והדרך היחידה שהקרמריטים השיגו בשר חדש לאורך ההיסטוריה הייתה דרך ההתרבות. אני, לעומת זאת, לא הייתי מוכנה להשתנות בגלל קרמריט מזדקן!

שמעתי אותו מסגיר את עצמו בגניחה. הד ממריבותיו עם התודעה הנחושה שלי הגיע אליי.

מצאנו פינה מוצללת ליד הציור שציירתי. גאמוייר עזב אותנו כדי לשמור על הגב שלנו. שאיש לא יראה מה אני עושה שם עם ההרד. והרגשתי את בינתי מתערפלת כשדאר בכבודו ובעצמו סטר לי ואמר: "הא'קאיב, שמיר, מה את עושה? פתחי את השער הארור!"
וכאילו די בזה, תשוקתי הצטננה ומשהו הצליף דרך הטפרים שלי במרקם המציאות עצמה. אני אמות כאישה זקנה. לא היה מנוס מהמחשבה הזו שהייתה התערבבות רגשותיו של קרמריט זועם, שתשוקתו לבשר חדש הצטננה כשדאר הפגין חוסר רצון, עם תודעה עייפה.

והשער נפתח ואנחנו נפלנו מעבר לו.

חלק שני: מתחת לעור

הצלחתי לסגור אותו מאחורינו.

היינו עתה בצד האדם של מים ירוקים כפי שהוא נשקף מהיכל ניבויר. סירות רקיע משונות חלפו מעל לראשינו ולקרקעיתן תחתית של דיסקה כסופה. הקרמריט הממורמר עדיין על כך שהוא לא זכה לבשר חדש אחרי שנים של המתנה ננעל על זכרון עתיק בצד האדם שלי.

הייתה לי מודעות בזכרון הזה. מחשבותיי, לעומת זאת, היו כאלו שחתכתי בתוך אבן חיה. דברים פשוטים נשמעו לי מורכבים ועל דברים מורכבים לא היה מקום אפילו לדבר שם. הייתי בראש של בן אדם מהעולם העתיק. למדתי עליהם בשיעורי ההיסטוריה בבית הספר. בני אדם נעשו תבוניים שנים לאחר שהעולם נותץ.

... אבל את המראה של הדיסקיות הכסופות הצונחות מהשמיים אפילו המוח שלו הבין. משמעותן הייתה אימה. משמעותן הייתה ניתוק מהשבט. משמעותן הייתה מוות לאותו איש.

ואז חזרתי בבת אחת להווה, שוטפת את הזיעה מעל פניי. שמעתי את הצרחות מעבר לנו. מרנה בשר ודם בינתיים רכנה לעברי והסבירה, בעדינות, "איזה פרחח עשיר הוביל פשיטה על טחנת המים."

מצמצתי. היו לי דברים יותר טובים מלתהות מאיפה השיגו מגיני הנחלה סירות כה זקנות.

דארגורד שיקר למרנה, תומך בי בזרועו החזקה, "שמיר בסדר. – " כשאני לא בסדר ושאל: "האם ת'מדן הגיעה?"
מרנה אישרה. הרעש שעשו הדסקיות הכסופות עשה אותי קפיצית. לפחות הם לא יכלו לגשת למערכת החימוש שלהן. אני חושבת שהייתי מחמיצה נשימה אם הייתי שומעת קול.

ודארגורד נשא אותי לבית משפחתה של מרנה. זכרתי שהיא אמרה שהיא לא התחתנה. לא רק ת'מדן חיכתה לי אלא גם אדון המנגינה בעצמו. הופתעתי מכך שהמלומד שחור הגלימה היה מוכן לבוא עד למים ירוקים למרות שניסיתי לשכנע אותו במכתב לבוא עד דרגאלות'.

הוא בלט בשיערו האדום זהוב לעומתנו שלכולנו היה שיער צהוב. שערה של ת'מדן היה זוהר כאור השמש לעומת הזהוב הכהה שלי שזה היה כמעט מעליב. ולפי הריח של השיער, היא אפילו לא צבעה. גם בלט לי עד כאב שאני הייתי הכי נמוכה מבין הנשים שהיו שם. החלטתי שהאשמה תלויה בכך שהן יותר מבוגרות ממני. אני עוד אדביק אותן כשאני אגדל.

ובינתיים אדון המגגינה התבונן בי בעוד דארגורד מניח אותי על מחצלת מוטלאת שהייתה שלמה כשאמי הייתה נערה. הרגשתי שהוא מסתכל בי ביותר ממדים ממה שאני יכולתי. לבסוף הוא אמר: "האדם היחיד שחסר כאן הוא סטיק. אמרתם שהוא אמור להיות אביר –" הוא ניסה להיזכר כשדארגורד אמר: "חשבתי שאנחנו אמורים לבחור את היסודות שלנו."

אדון המנגינה חייך בחומרת סבר כשענה: "העניין הוא שחסר אדם למניין שלנו כרגע. שמיר, האם את יכולה להביא אותו?"

העובדה שיכולתי לשרוט בטפריי חתכים במרחב לא אמרה שאני יכולה להוציא אותו משם. עמדתי לומר את זה כשהבנתי שזה לא נכון. אני יכולה להוציא אותו משם אם אתרכז בכך. אני לא יודעת מאיפה בקעה ההבנה היהירה הזו. קימטתי את מצחי והעולם הסתער לעברי.

רוחי יצאה מגופי וצללה לעבר מגדל שמיים נופלים. המגדל היה שחור כפי שזכרתי אותו. הלירד סייבור המתין לי כשהופעתי בפתח המגדל שלו. הפעם הופעתו הייתה צנועה יותר, בלי החרבות שעל גבו. הרגשתי כאילו אני נמצאת בחלום משום שלא הייתה לי שליטה. רוחי התנהגה כאילו היא ישות נפרדת ממני. אני זוכרת שסייבור קד בפני רוח עתיקה זאת.

הם לא טרחו להעמיד פנים שהם הולכים. ברגע הבא הם היו במקום בו סאטיריאקון – סטיק – היה אזוק לקיר השחור. הוא הביט בי בהתרסה ושאל: "איפה החבר שלך, שמיר?"

"האם כך אתה רוצה הזדמנות שנייה, סאטיריאקון סאמוור?" שאלה הרוח שלי בנוקשות.
"השרת הראה לי את השלכות המעשה שלי. ברצינות, קיימות שתי ממלכות בעולם הזה: הממלכה של בני השמיים והממלכה של בני האדמה. אם מעשיי יביאו להתעוררות הגדולה, שמקומם של בני השמיים הוא לא עם בני האדמה." התחיל סטיק ללהג כשהיא השיבה: "החזון של אחוות אלף כרי הדשא לא עושה את האבחנה שאתה עושה, סטיק. אם תשוב, תמצא את עצמך נילחם ליד בני האדמה אחרי שמנהיגה האמתי של אחוות אלף כרי הדשא יתבע את כל שלוש הממלכות: הפנימיות, התיכונות והחיצונות."

"כבר אמרתי לו את זה." העיר סייבור בייאוש. היא שאלה: "האם הראית לו את המקור? מה שבני השמיים היו אמורים להיות אלמלא ההתערבות בקו הזמן?"

"אני יכול לעבוד עם מה שקיים, לא עם מה שכבר לא קיים." השיב סייבור יותר בחריפות.

הרוח לא הוסיפה לומר כלום אלא העלתה חיזיון מעולם שנחרב: מלך מבוגר, שערו זהוב, צועד באולם המלכים העליונים ולצדו צעד לא אחר מסאטיריאקון סאמוור, מבוגר יותר לפי הכסוף שנפל על שערו הכהה. בקו הזמן הזה הוא היה הפייטן של המלך העליון עצמו. סטיק התבונן בחיזיון, מנסה לעכל את הפרטים שבו, את היעדר הדם הירוק שבעורקי המלך ותאומו הזמני. ייתכן שהם היו מאמיני רוחות האוויר אך הם היו בני האדמה בדמם. "אני –" אמר סטיק " – הייתי אמור להיות הלוחש באוזני המלך?"

"זה הגורל שיימנע ממך." אמרה הרוח "כפי שאתה יודע, הרבה כבר השתנה מאותו הזמן."

"אני –" חשף סטיק את שאפתנותו במילה אחת בודדה " – אני האמנתי לו. הוא אמר לי. הוא אמר לי שאני איזכר לדורות כאדם שהעיר את בני השמיים מתרדמתם. האדם שיביא את בני האדמה להבין את העוול שהם עשו לבני השמיים."

"תוכל להיות יותר מזה." אמרה הרוח ברכות "תוכל לאחד את הממלכות הללו לאחת, סטיק. האם זה לא מה שאתה רוצה? לסיים את הקיפוח, את ההתעללות, את אי השיוויון?"

הוא לא אמר מילה כשנפל על הרצפה. הוא לא אמר מילה כשהלך אחרי הרוח שלי למעלה.

חלק שלישי: מסביב למחצלת

כששבתי לגופי, גיליתי שסטיק לא יכל לעלות ביחד איתי אל עולם הבשר.

אדון המנגינה הספיק בינתיים לדבר עם האחרים. הוא לכסן מבט לעבר המהומה שהתרחש לא הרחק מנהר מים ירוקים כאילו הוא חש את זה קרוב יותר ממה שאנחנו חשנו את זה. הוא השתתק כשהבין שהצלחתי כאילו היה סיכוי שאיכשל. אני מדהימה, לא? העניין הוא שלא הבנתי איך עשיתי את זה. הרגשתי כאילו הסתכלתי על העולם מהכתף של שמיר. היא הייתה אני, ובאותה המידה, לא הייתה אני.

"מצוין." אמר אדון המנגינה "אני דוגל בדעה שהגיע הזמן שכולם יודו בסיבות שלהם. והפעם בצורה מסודרת."

תהיתי אם הוא ניסה לספר עכשיו בדיחה. למרות שאני מגניבה, לא הצטיינתי בבדיחות. לאמי היה חוש הומור מחורבן אבל היה לה. אני מסוגלת לזהות בדיחה. אני לא כזו מבאסת. פשוט אף פעם לא הבנתי בשביל מה אני צריכה בדיחות. העולם כל כך מגניב וכל זה. ואנשים מבזבזים את החיים שלהם על בדיחות?

ת'מדן החליטה כמובן לפתוח את הפה הראשונה. לא מספיק שהיא הייתה יפהפיה מהממת. הזכרתי לעצמי שאני צריכה חלום קצת יותר ברור מלהקים עסק לעצמי אחרי שהיא ענתה: "מאז שהייתי ילדה התעניינתי בחוק. כבת לבית אצולה זוטר מהרמות הצפוניות, הצלחתי לשכנע את הוריי לשלוח אותי ללמוד בחצר החוק באקדמיית גארית. במהלך לימודיי, גיליתי שבעוד יש דרישה לפקידים, לפייטנים ולפעמים גם ליועצים משפטיים, אף אציל איננו מעוניין להעסיק מישהו שרוצה לחקור את חוקי המלכים ועוד אישה שעושה את זה."

מרנה תופפה על ברכיה והצביעה על חדר האורחים המרופט. היא אמרה, מכחכחת בגרונה, "כפי שציינתי, אני מעוניינת להתחתן. העניין הוא שעד שלא אשלם את חובות משפחתי, אני מרגישה שהגבר שעומד לקחת אותי ירגיש לא בנוח לשאת אותי לאשתו הראשונה." זה היה פחות מגניב. להסכים לכוחות על-טבעיים רק כדי שמישהו ישלם חוב משפחתי? אני כבר מעדיפה את ת'מדן.

"כפי ששמיר יודעת, אני חולם להיות מהנדס חומרים." אמר דארגורד, מביט לעברי, "ולמעשה, אני מאמין שלהיות אחד מאבירי היסודות ייתן לי את מה שייחד אותי מאחרים. לא כולנו הדוד שלך האוואנהאר."

סטיק החליט לדבר לפניי ואמר, בחיוך שמבעדו ראו את הקיר שמאחוריו, "למען האמת, אני פשוט רוצה הזדמנות שניה."

הבעיה היא שהצלחתי רק לומר: "זה פשוט האפשרות הפחות גרועה מבין האפשרויות. אבא מעוניין להשיא אותי להארו הצעיר שהיה צעיר כשאמי הייתה נערה."

אדון המנגינה קפץ את ידיו ואמר: "מכל מקום, כולכם, פרט למרנה, עדיין תלמידים. תשמעו, קיבלתי את התאר הזה והאחריות הכרוכה בו רק לפני זמן קצר... אבל קודם לכן, האם אתם באמת רוצים אותי כאדונכם?"

"הבנתי שמדובר בהתחייבות לשנים." אמר סטיק, מרחף מעט במצבו נטול הגופניות כרגע.

מרנה סידרה את שיערה הצהוב וענתה: "אני מסכימה."

"כמובן, אני רוצה את הכח." אמר דארגורד בחצי חיוך "מה כבר יש לך לעשות איתי? אתה מלומד."

"אכן." אמרה ת'מדן.

"אני רק רוצה שיניחו לי לעשות כרצוני." פלטתי. אדון המנגינה פלט צחוק צרוד וטפח על כתפינו אחד אחרי השני. שמעתי אותו אומר: "יסוד האש הוא הרגש. ביסוד הרגש קיים הרצון. אני מעניק לך את כוחה של האש, שמיר, כדי שתדעי מה את באמת רוצה מהעולם."

היחיד מביניהם שעניינה אותי היה ת'מדן. "האוויר הוא יסוד המוות. הוא גם התגלמות השינוי במובן של סופם של דברים. אני מעניק לך את כח האוויר, את העתיד שמעבר לו." ונזכרתי באימים הכסופים מהשמיים באים לחטוף את בני האדם הקדומים.

נשמע כמוני, לא? סטיק קיבל את , יסוד השימור, שהפך אותו סוף סוף לבעל גוף, דראגורד קיבל את ההרד, יסוד התנועה ומרנה קיבלה את יסוד המים, יסוד הזמן. כשסיים לכרוך מסביב לצווארינו את לולאות החנק, שמעתי סירה עוצרת ליד ביתה של מרנה. שמעתי אישה שואלת, בקול צרוד מעצבנות, "האם כבר סיימת את מה שבאת לעשות כאן? יש לי עצורים לקחת למאת', קית'."

קית' חייך אלינו לפני שעזב ואמר: "אני אדבר אליכם בקרוב. עתה שובו לבתיכם, תלמידיי."

ואני ודארגורד התעוררנו בסמטת הציורים, מאחורי גבו של גאמוייר שנדמה כי לא חלף רגע מבחינתו. דארגורד עזר לי לקום מהמדרכה כשאני חושבת על העתיד ומה שמחכה לי.
 

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
פרק טוב שנהנתי לקרוא.

קצת פחות מובן לי הקטע עם סטיק בתחילה הקטע השלישי שנכתב שאינו יכול לעלות איתה וכמה משפטים אחרי זה הוא כבר שם.
גם בפסקה הרביעית מהסוף לא בהכרח מובן למה ת'מדן היא היחידה שעניינה את שמיר ולמה כתבת עליה בלשון זכר.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
תודה על התגובה. :D

נראה לי שבמקור הכוונה הייתה ליסודות. בכל מקרה, זו הייתה טעות. תיקנתי את זה.

סטיק נמצא שם כרוח רפאים. ערכתי את זה.

מה דעתך על דמותה של שמיר?
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
מערבולת קרח מספרת: "לחשושיה של החיפושית"
חלק ראשון:במאורת העכביש

הפעם הזמן הביא אותי ואת קרחונית למערכת אולמות תת קרקעית, חצובה בגסות. הקירות היו מחוזקים ברשתות עכביש שהעידו מי בנה את מערכת האולמות התת קרקעית הזאת: עכבישי הענק.

מעולם לא נטיתי להיות פזיזה מטבעי. כשיש לך את כל הזמן שבעולם, את לומדת סבלנות. לאחר שקרחונית הבטיחה לי שאנחנו לבד, הקדשתי את תשומת לבי לגופי. היות והנחתי שהזמן שלח אותי לזמן שבו אמי חיה, הבנתי שעליי לשמור על הצורה שהשתניתי לה. ההחלטה הזו לא אמרה שאני צריכה להישאר איתה כפי שהיא. התחלתי לשנות בה דברים: העצמתי חושים, חיזקתי שרירים והקשחתי את עורי. גם ניסיתי להבין את הבגדים שלי. הם היו יקרים מבד שמעולם לא חשתי קודם: משי. הם היו סרוגים בשתי וערב של כחול ולבן שנתנו להם חזות של קרח שאהבתי, ועם זאת, העדפתי להיות בלי הבגדים הללו. הבגדים הללו גרמו לי לחשוב שאני בת אדם.

בגדים לא היו זרים לי מניסיוני בעידן שלי. לפעמים מלכתי ארגנה אירועים חברתיים אליהם הייתי צריכה לבוא לבושה בשמלה. את השמלה הלבנה הייתי צריכה למשוך מעל הראש שלי ולהרגיש כמו על מצע לבה רותחת. אחותי צינת ליל אהבה את הנשפים הללו יותר. בזכרונותיי היה לזה הרגשה של עצב.

הבגדים הללו היו חליפת מכנסיים שהייתה ארצית מדי מכדי להיות מורשית להיכנס לאירועים חברתיים. לא ראיתי דבר כזה מעודי. חשבתי למה הבגדים הופיעו כשהשתניתי. כשסיימתי להשתנות, חשתי בתינוקות. היה בהם דבר מה נוסף שהיה לי מוכר מהזמן שלי. בעלי המערה עדיין לא הרגישו בי. החלטתי לנסות לראות מה מוכר לי כל כך בתינוקות. נטיתי לבטוח בתחושותיי.

הבנתי שמשהו מוזר שעברתי על פני עכביש ענק מחזק קיר. הוא היה קפוא במקום... ומעבר לזמן שמעתי את השרירים מתחילים לנוע. הייתי בקו זמן שזה עתה נוצר. היות ואני לא חלק מהזמן, לא הרגשתי את זה. אם זה קו הזמן האחרון שנוצר, זה היעד הסופי שלי. חשדתי שבעצם הטלת הקסם של הנותרים בקצה הזמן נוצר קו זמן. זה לא הסתדר לי. "קרחונית," שאלתי את בת לווייתי, מרשה לה לדבר סוף סוף, "כמה זמן חלף מאז שהתחלתי את מסעי בזמן?"

קרחונית הניחה את ידה על מצחה החיוור ואמרה: "פחות או יותר יום, מערבולת קרח. פחות זמן אם את מתייחסת לזמן שאני מלווה אותך."

הרגשתי שיש לי קצת זמן לפני שאצטרך להתייחס לשוכני קו הזמן הזה. סקרנותי ניעורה. "כמה זמן אני קיימת?" שאלתי. קרחונית גלגלה את עיניה לעבר נטיפי האבן שמעלינו וענתה: "אנחנו בערך בנות אותו גיל אם נספור את כל המעגלים שאני חייתי באקדמיה. אלף שנה בקירוב."

לא עמדתי לשאול אותה איך היא גילתה את זה. הרגשתי את שרירי הזמן נדרכים לעבר המתיחה הסופית שלהם לעבר תחילת תנועת הזמן. במקום זה שאלתי לגבי ראשית הזמן. "התאום הזמני של המלומד פראכן שלח אנשים במורד הזמן הודות לכח שקיבל מבחירתם באותו האופן ששנינו הגענו לזמן הזה. בחייך, שאלי אותי שאלות קשות, גבירתי האפלה." השיבה קרחונית ושמץ התגרות ניכר בקולה.עמדתי לשאול שאלה נוספת כשנעקצתי.

חיפושית קטנה ושחורה ניצלה את שאננותי ועקצה אותי כמו שעקצה את נושא הנצים. הרגשתי את הנוזל הצהוב מתפשט בתוך הדם שלי הודות לחושיי המועצמים. ידעתי מהו: פחד.

צורתי התחילה להתעוות. הדבר היחיד שהצלחתי לראות לפני שהעיניים שלי ניתכו היה צהוב. שמעתי את נקישת גפי הפה שלו ממרחק בעודי מפסיקה לנשום ולבי נעלם בעווית. "גבירת הצללים," שמעתי אותו נוקש בגפי פיו, "אני האדון כבידה."

לא יכולתי להוציא מילה משום שצורתי לא סיימה להתעוות. מלכתי הזהירה אותי מפניו. היא אמרה שהוא ינסה לעוות את מחשבתי. היא לא הזכירה את האפשרות שיעוות את גופי. לא שהיא הזכירה הרבה דברים. זו הסיבה שדרכה ודרכה של צינת-ליל נפרדו לבסוף. הזכרונות הללו הופיעו בדיוק כשלא הייתי צריכה אותם. הוא לא היה צריך לאיים עליי. הבנתי שהוא מחכה שאירצע לרצונו.
אני לא כזו חלשה.

"כח." אמר האדון כבידה "אני אתן לך כח אם תעשי כרצוני, גבירת הצללים."

חשתי ביד מושכת אותי מתוך העוויתות. קרחונית, שהייתה רצועה לנשמתי, משכה אותי. הופתעתי מכך שזה בכלל אפשרי. והפתעתי הפכה את העוויתות לחלשות דיין כדי שאענה: "אני שומעת, האדון כבידה. איזה כח אתה מציע לי?"

רציתי לדעת בוודאות לפני שאשקול ברצינות לעבוד איתו. לא צייתתי למלכתי מאהבה. צייתתי לה משום שהיא הייתה היצור החזק ביותר שהכרתי. יריבה היה מטורף לחלוטין. לאחר זמן איתו, כבר התגעגעתי למלכתי. וזו הייתה אחת הסיבות שנטשה אותי בחברתו. האדון כבידה נשמע לי כבהמה אפלה מסוג אחר לחלוטין.

"אני אתן לך את הממלכה של מלכתך." השיב האדון כבידה. יכולתי לקחת אותה אם הייתי נותנת לבן מלכת הקרח למות. העדפתי לשרת אותה בייסורים מלהיות המלכה של כלום. מה התועלת בכח במקרה כזה? ידעתי שהוא ייקח את בני האדם. הוא כבר הבטיח אותם. והאדון כבידה לא נהג לשוב מהבטחותיו.

"מלכה צריכה נתינים." אמרתי, יוצרת צורה מתוך הצהוב המתעוות והבוצי שהפכתי לו.

האדון כבידה נקש בגפיו ואמר: "אני יכול לתת לך נתינים. פשוט תאמרי מה את רוצה." שהיה קרוב מאד לתחינה. זו לא התשובה שציפיתי לה. לא בדיוק ידעתי למה ציפיתי כאן.

"אני רוצה נתינים שאתה תיצור, האדון כבידה." עניתי, בודקת את הגבול ביחסים איתו.

"אני לא יכול." הודה לבסוף במגבלותיו "עליי לעשות זאת ביחד עם שני עמיתיי ליצירה. ואותם תצטרכי לשכנע שיסכימו." וזה נשמע עוד יותר יבבני מקודם. הייתה אפשרות שהוא היה כה משוכנע בעוצמתו עד שהרשה לעצמו להישמע כך. לא שרציתי שיעשה זאת. פשוט בדקתי את השטח.

"למלכת הקרח אין עמיתים." הערתי "האם זה אומר שהיא יותר חזקה ממך?"

"אני האביר של מלך העולמות." אמר לבסוף האדון כבידה "הוא הפקיד בידי אחת מעיניו."

השינוי בכיוון בלבל אותי. הוא ניסה לפנות להזדהותי. קלטתי שמישהו גנב ממנו את העין. עין שאדונו הפקיד במשמורתו. זה לא הדבר שהוא עמד לבקש ממני אם אעבור לצד שלו. זה היה ניסיון לענות לשאלתי בלי שהוא ייצא ממנה חלש לעומת מלכתי. זה לא הצליח.

"אם מלך העולמות חזק ממך, למה שלא אפנה אליו?" שאלתי בגסות. האדון כבידה ענה: "משום שאני פניתי אליך ראשון. הוא חייב לכבד את זכות הראשונים שלי מכוח החוק." וגם מלכתי הייתה צריכה לציית לחוק. מסיבה זו היא השאירה את בני האדם אצלה בחיים. היא הייתה זקוקה להם להישרדותה. הוא עדיין ניסה ליצור הזדהות אבל הפעם על רקע זה.

"אני במשימה מטעם מלכתי." השבתי, לוקחת את המהלך שלו ומסובבת אותו כנגדו. הקרקוש של גפי הפה שלו היה כמעט כאילו סיימנו התעלסות. לא הייתי קרובה להשתכנע. בני מינו של האדון כבידה פשוט התענגו על מעגליות כמו שאני התענגתי על בשר אדם.

"האם זה מה שאת רוצה?" שאל האדון כבידה, מביע את הפתעתו בפעם הראשונה בשיחה, "בשר אדם חי?"


"כן." עניתי למרבה הפתעתי. זה היה הדבר היחיד שהוא יכל להציע שמלכתי לא תיתן לי. לא רציתי להיות מלכה של כלום. כלום שלא יוכל להזין אותי כמו מערבולת הקרח שהנני. לי ולצינת ליל היה וויכוח בעניין.

"למרבה המזל," אמר האדון כבידה "אני צריך שתהרגי את קנת'ן הורווינד. לא משנה איך. אם תהרגי אותו, אדע שעברת לצדי ואני אתן לך עולמות של בשר אדם לטרוף בשלווה."

ושבתי לצורתי האנושית בעוד החיפושית נמוגה ונעשית לאפר שחור. חייכתי בסיפוק. קודם שירתתי את מלכתי. עתה שניים רצו שאשרת אותם. קיוויתי שאקבל הצעה ממלכתי. ובינתיים הלכתי בעקבות התינוקות.

חלק שני: התינוקות

האולם ההוא היה מלא ברשתות. עתה הבנתי שהיו כאן שני מינים של עכבישי ענק: עכבישים שעירים ועכבישים רגילים יותר שהזכירו לי חזירים שגודלו למען שתיית דמם. והעכבישים הרגילים שלטו בעכבישים השעירים בתמורה לכך שהכינו עבורם את הרשת.

נצות הטילו את ביציהם בגופות המפרפרות על הרשתות. נזכרתי שהם נקראו ילדי הנצים. האם הנצים היו הצורה הבוגרת של העכבישים? הגופות שפרפרו לא היו אנושיות בכלל. כמה מהם לא היו בדיוק מה שהייתי מכנה חיים. התינוקות נחו בבטחה בינתיים בקצה הרשת עד שהעכבישים השעירים יסיימו למלא את מטלותיהם עבור העכבישים הרגילים. שמעתי את המנגינה בוקעת מהתינוקות חסרי הפחד. תינוקות שהייתה צלקת במרכז בטנם.

אלה היו תינוקות של בני חילופין. אני זוכרת שאני וצינת ליל היינו מתגנבות לחדר שבו מלכתנו הייתה מגדלת אותם לאחר שחטפה אותם מהעבר כדי להזין אותה על נבלת העולם. הם פשוט לא יכלו להיוולד בזמננו. הבנתי שעצם לידתם היה קשור לקיומה של המנגינה. ועם מותה הפסיקו להיולד בני חילופין חדשים והקיימים לא מתו אלא אם כן הם ניצודו. ומלכתי הייתה צדה אותם טוב מדי עד שהיה צריך לחטוף אותם מהזמנים שהם היו בשפע.

ואני ואחותי צינת ליל לא היינו הילדות הסקרניות היחידות בעולם. רגע, זה היה זכרון... ילדות? זכרון שקדם לזמן בו הרגתי אדם לראשונה? היינו בנות אדם בזכרון הילדות הזה. וזה מה שהיה מוזר בו.

"קואין."

המילה הזו החזירה אותי להווה. קואין הייתה הסיבה שבגללה התחלתי את המסע הזה. קרחונית הייתה מאחוריי, שקטה ומחכה להוראות נוספות. מי שדיבר היה אחיה, נפת'י. כמובן שאני יודעת איך קוראים לבנה של מלכת הקרח. רק שזה מעדיף שיקראו לו מירטן.

"קואין, זה מספיק." אמר נפת'י בחששנות לא אופיינית ממה שזכרתי ממנו בתקופה שלי "עכבישי הזאב יכולים למצוא אותנו."

" – אבל זה כל כך מרתק." אמרה קואין "לידה ומוות במקום אחד. כשהביצים של עכבישי הדם יבקעו תתחולל תמורה ויוולדו בני חילופין חדשים. רק אז יורשו עכבישי הזאב – "

הצרה שבזכרוני צינת ליל הייתה זו שהייתה צריכה לעשות אותי אמיצה. וקואין הזו הייתה אמה של צינת ליל, לא אמי. לפחות לשתינו הייתה אותה משיכה למוות. הצרה שלאחותי הייתה גם משיכה לחיים וזה הוביל למעשה שהפריד בינינו. הזכרונות התחילו להכאיב לי. לא אהבתי את זה.

"אנחנו מחליפי צורה, קואין." הרס נפת'י את נאומה. זה הזכיר לי שאני נמצאת במצב זהה. הגם שאני גדולה ובשלה יותר. משהו לחשש לי שעכבישי הדם לא יישבו בשקט כשנותקף. הם יירו קורים בעוד שעכבישי הזאב יתקפו מלפנים עם הזיזים בתוך גפיהם השעירות.

"עדיין לא הבשלנו, נפת'י." העירה קואין "אנחנו ילדים אנושיים. הם לא נוגעים בילדים."

ושוב היא נשמעה ממש כמו צינת ליל נואמת לי על פיק ברכיים כשהתגנבנו לחדר ההוא.

"את יכולה לקחת מהם את העוצמה שמעניקה למלכת הקרח בזמנך את טבעה המיוחד." שמעתי את האדון כבידה מלחשש "תתייחסי לזה כאימון לפני שתעשי את זה על אמת."

היה לי חשד שהוא שכח משהו במשא ומתן שלנו קודם. בלי העוצמה של כובלת התוהו, מלכתי לא הייתה יותר טובה בהרבה מיריבה. היא אמרה שייתכן שלא ניפגש יותר בעתיד. האם על כך היא דיברה? אני מודה שאהיה ערוכה יותר טוב להציל את קואין עם עוצמתה. ועדיין... אותה ילדה קטנה עדיין הייתה אני המבוגרת בהרבה. זה היה שינוי גדול מבחינתי. להיות גבירת הצללים.

ידעתי שהם לא ימותו שם. אם לא אתערב בכלל, קואין הזאת תמות בלידתה את צינת-ליל. אם אקח מהם את העוצמה, לא אפר את שבועתי. אוכל לבצע אותה על הצד הטוב ביותר. האם לא לשם כך הביא אותי הזמן לכאן?

"נפת'י!" קראה קואין, מצביעה לעבר אחד הגופות הנפוחות, "אחת הביצים בקעה!"

הבטן נקרעה במרכזה כשהגיח ראש של רמש לבן. אני הייתי רגילה לרמשים הכחולים והמתים שיצרו את מלכתי ואת המתים המהלכים האחרים. זה היה רמש לבן חי. הוא התחיל ללעוס. חשתי את עור הרד נע מעל הגופה המשנה את צורתה תחת לעיסותיו. הוא העניק לגופה את צורתה החדשה כפי שהעניק לליוואגור את ציפוי ההרד שחנק אותו. עתה תהיתי אם בני החילופין שמלכתי הביאה מהעבר נוצרו בדרך הזאת הדומה כל כך לדרך יצירתה. קואין ואחיה נפת'י שכחו לרגע לחלוטין מדאגותיהם והתרכזו ברמש הקטן, לועס מבעד לעור שנעשה יותר ויותר אנושי למשמע אוזן.

זו הייתה ההזדמנות שלי. לא אצטרך לשרוד יותר תחת שלטונה של מלכת הקרח. אהיה... חופשייה. ולא היה דבר שהפחיד אותי יותר מכל באותו הרגע. לא הייתי חופשייה מעולם.

ואז שמעתי רגליים שעירות מתקדמות לעברי. העכבישים השעירים זיהו אותי כטרפם. עתה שאחת הביצים בקעה, הם הרגישו משוחררים לאכול את אחד מתינוקות בני החילופין שעכבישי הדם כבר לא היו צריכים כדי לגדל בהם את צאצאיהם.

הם היו מורעבים עתה מלהבחין שאני קצת גדולה יותר מהתינוקות ההם.

עתה התפניתי להבין שההתעוותות קודם הרסה את כל השינויים שהוספתי לגופי מקודם. עכבישי הדם היו גם יותר פיקחים ממה שחשדתי. הרשתות היו לוכדות כל מה שהיה מנסה לצאת מהזמן. התינוקות לא היו מספיק חכמים כדי להבין את טבעו של הזמן בניגוד לי. הייתי חלשה בדיוק כפי שהייתי לפני השינויים. הם היו מספיק גדולים כדי להכריע אותי.

אותם רסיסי עוצמה שקושרו למלכת הקרח עתה זהרו באור יקרות בעיניי. הם היו מפתים. והם היו ההבדל בין חיים למוות מבחינתי. מספיק עם ההתלבטויות. הגיע הזמן לפעולה. לא הייתי האחות שצינת ליל הייתה צריכה להמריץ כדי לצפות במלכת הקרח ניזונה מתינוקות. רצתי ותפסתי בחוטים העדינים שנטוו בין הילדים למלכתי, החוטים שהעניקו לה עוצמה. ולפתתי אותם בשני ידיי כאילו זה היה הדבר האחרון שאעשה. החוטים נכרכו מסביב לידיי – ולחיי...

חלק שלישי: פרימה

כאילו חיי נפרמו ונקשרו מחדש ברגע אחד.

לא הייתי יותר מערבולת קרח. השם הזה נמחק כשעמדתי והעכבישים התקדמו לעברי, נחושים להשיג את טרפם. זכרונותיי נולדו מחדש ובהם צינת ליל הייתה בתי, לא אחותי. ואיכשהוא הם היו ברורים יותר מהזכרונות שבהם היו אחותי. איבדתי את אחותי
בשניהם.

למרות שלא הייתה לי לכאורה התחלה, הייתי צריכה לקחת את התאומים כדי שלא יהיה לי סוף. אפילו עתה לא הבנתי כיצד מלכת הקרח נטלה כזה סיכון עם המקורות לעוצמתה. יכול להיות שהיא לא ראתה את הסיכון. לא החשבתי אותה לבריה השפויה ביותר בעולם.

"אני גבירת הצללים." אמרתי בקול שקט לעכבישי הזאב. עצם אמירת המילים הפכה את מה שהייתה אפשרות לעובדה. אני לקחתי את מקומה של מלכת הקרח בקו הזמן הזה. ושבתי לעבר כדי לדאוג שקואין תחיה. עכבישי הזאב החליטו לחפש להם טרף קל יותר.

ורוחות הזמן נשבו שוב וקרעו את הרשתות שחסמו את המקום והזמן הזה מבחוץ. כשפרמתי את קורי הרשת, שמעתי את התינוקות זוחלים החוצה אל פני הזמן אל החופש. רק רוחות הזמן ידעו לאיזה זמן הם יגיעו.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
וירדת' מספר: "נשף התעתועים"
חלק ראשון: "אסורים"

התעוררתי משנתי בצינוק במאת' העליונה. מצאתי שעדיין לא שחררו אותנו מכלאנו. ההרפתקה שגנאריד ארגן עבורנו במים ירוקים הייתה מעל ומעבר לכל סיפוק אפשרי. המחיר שלה היה להיגרר על ידי משמר השמיים לצינוק במאת' העליונה. כשהמלכה העליונה פיזרה את מגיני הנחלות, רק למשמר השמיים נשארה הרשות לשים אנשים בתא. הם היו נאמניו של הלירד סיגויר, אדון מאת' העליונה. לא מקום שחוק המלכה הגיע אליו.

מסביבנו שמענו אסירים שהמתינו לגירוש אם דרך האוויר למאת'יט ואם דרך האדמה למחנות העבודה בקצה הממלכה. יותר דאגתי שנידבק מהמגיפה הלבנה שרבצה מתחתינו, מחכה לנו מעבר לעיקול. קיוויתי שחוש הצדק של נשות משמר השמיים לא ידביק אותנו. אם הייתי במקומן, זה היה מהלך שאני הייתי חושב עליו. ובינתיים, התגעגעתי לסרמיסה. משהו בחמימות חמוקיה היה חסר לי בתא הדביק מהפרשות גוף, המצחין והרועש הזה. שמעתי אסירים מאיימים לעבר שומרותינו שגבירת הצללים תאנוס אותן. לקח לי רגע. וגופי רעד במשך הרגעים הבאים. לא הייתי כבר בקו הזמן שנולדתי בו אלא בקו זמן אחר. הפעם לא התנגשו שני מערכי זכרונות וילדו תודעה חדשה. הזכרונות שלי היו זהים לגמרי. בחרתי אותן בחירות בקו הזמן הזה. רק כל השאר השתנה. גבירת הצללים הייתה חדשה. היא לא הייתה קיימת בקו הזמן ממנו הגעתי. לא שגבירת הצללים הייתה ידועה במיניותה. האסירים חשבו שהאיום שגבירת הצללים תיקח אותן לממלכתה לא היה מספיק בשר כמו האיום שתיקח מהן את מידותיהן המהוגנות. ואלה אנשים שעמדו בפני גירוש מהממלכה. ללמדך שאפילו אסירים מבחינים בין טוב ורע לפי המקובל כשזה מתאים להם.

ואז אנשי הצללים הזדחלו בין התאים, מלווים בשומרים. היינו באחד מהמגדלים שלהם, כנראה זה שממוקם במאת' העליונה. יכולתי לשמוע את עטלפי הענק שלהם נוהמים ברקע, בסיפוק. עתה הבנתי למה למשמר השמיים הייתה הסמכות לעצור אותנו. הם שמרו עלינו. יכולתי לשמוע את התאים בהם היו אסירים שנועדו לגירוש דרך האוויר נפתחים. האסירים שקראו לשומרים קודם התחננו שלא ייתנו לאנשי הצללים לקחת אותם למעלה, למותם. אף אחד לא חזר אחרי שאנשי הצללים לקחו אותו למעלה. זה היה ידוע היטב בממלכה הזו.

ניערתי את גנאריד השלישי. האיש שפשף את גבותיו הצהובות והמטונפות ואמר: "ווירדת', היה לי חלום יפהפה... –"

"אנשי הצללים הגיעו." אמרתי וגנאריד הרים את מבטו לעבר החריץ בדלת התא שלנו "והם לוקחים אסירים."

"עד עכשיו הם לא לקחו אותי." אמר גנאריד כשהוא מפלבל בעיניו לעבר החריץ בדלת. תמיד יש פעם ראשונה ואחרונה. היה לי ברור שזו לא הפעם הראשונה שהוא בילה במגדל.

ומשהו פתח את הדלת.

לקח לנו רגע להיאנח לרווחה שזו הייתה יֶסְכַנֶה סִיגוֹיר שנשלחה על ידי אביה. היא הייתה אישה גבוהה בעלת שיער כהה אסוף בצמה עם פנים עם שוליים שנראו כקשקשי זוחל. מבעד לנעליה ניתן היה לראות את שלושת האצבעות שירשה מאבות אבותיה הזרים, הזוחלים.

גנאריד העיר את האחרים משנתם. יסכנה אמרה: "אני מקווה שזו הפעם האחרונה שלכם."

וכשיצאנו מהתא, ראינו את האסירים מלווים על ידי אנשי הצללים למעלה. גנאריד ניגב זיעה מקפלי פניו הרבים כאומר שהוא מודה למעמדו הרם על כך שהוא לא אחד מהם. ייסכנה הסתכלה בהם מבעד לעיניה כפולות העפעף שנתנו לעיניה הכחולות מראה של אותו חרך שמבעדו השקפנו על המתרחש במסדרון בין התאים. בית סיגויר היה מדם הסאית'ה. חשתי שהיא רוצה לומר משהו ומעדיפה לשמור אותו לעצמה במעמד האנשים שליוותה עתה אל חירותם. ייתכן שהיא חשבה שכמה מהאנשים הללו היו צריכים להילקח למעלה.

"אני מארגן נשף." אמר גנאריד כשעברנו מעל פני התאים "נשף לכבוד שובי מהכלא, גבירתי. האם תרצי להיות אורחת הכבוד שלי?"

ייסכנה משכה באפה הדק ואמרה: "כל עוד זה רק אורחת הכבוד שלך. אני אישה נשואה, גנאריד."

"אלה הנשים הכי טובות." לחש גנאריד באוזני בעודו מבטיח לה שתומתה לא תחולל אם תבלה קצת בחברתו ובחברתם של הטובים בבחורים ובבחורות שייענו לקריאתו ליהנות. לא יכולתי שלא לחשוב על אשתי. השאלה הזו לא הייתה מענייני אלא מעניין השר האוואנהאר שאיתו הייתה במערכת יחסים יותר עמוקה מאשר הייתה איתי על כל פנים. ובכל זאת הקדשתי לזה רגע בטרם הצטמררתי והחלטתי שאפילו גנאריד לא עד כדי כך מוכן לקחת סיכון שאפילו הוריו לא יוכלו להגן עליו מפניו. אשתי הייתה המלכה האלמנה. ולאלה שהיו איתה במערכת יחסים היה מקום של כבוד ברשימת האיומים של המלכה העליונה.

"אני אזמין אפילו את דולכור." הכריז בעודנו מתקרבים ליציאה מהמגדל הזה בעודנו מדמים שהתחלנו לשמוע את הצרחות מלמעלה "הוא אוסף תרומות עבור הפליטים מהעבר. זו הזדמנות טובה בשבילך גם לתת משהו לעצמך וגם לתת משהו לחברה. מה דעתך, גבירתי?"

"אני מסכימה בתנאי שתפסיק לקרוא לי גבירתי." נענתה ייסכנה בחום לקריאתו של ידידי "תקרא לי ייסכנה."

חלק שני: "שמורים"

הלירד אשתי חיכתה לי ברציפי מאת' העליונה. האחרים מצאו את דרכם לספינות הרקיע האחרות. אפילו גנאריד העדיף להיעלם לסירת הרקיע הססגונית שנגררה לכאן ביחד עם צוות המשרתים שלו. זה ענה על השאלה שלי מקודם אם היה במערכת יחסים עם אשתי. לא שחשבתי שלמישהו מהחברים שלו היה אומץ לעמוד בפני אשתי.

"האם לא הפרת הסכם כלשהו כשהגעת לכאן?" שאלתי בעודי מביט בקירות הלבנים שמעליהם נתלו ספינות הרקיע לבנות הכנף שבאו מעבר לממלכתנו. סוורים נחפזו בסירות הרקיע שלהם ביחד עם מטענם בעודם מתעלמים מקיומנו כליל. אשתי ניגבה אבק מכתפה.

"זה היה הרעיון שלו שאקח עליך אחריות." השיבה הלירד אשתי. מחמם את הלב, נכון? הבטתי לכל עבר בחיפוש אחרי ספינת רקיע עם הנוצות הכחולות של בית ייראת'. בינתיים הדלתות העצומות התחילו להיפתח אל שמי הממלכה המעוננים בעוד חבריי עמדו להפליג.

"אני מודה לך על שהוצאת אותי ממגדל הצללים." אמרתי מבלי להתכוון לאף מילה. הייתי משוכנע שאשתי הייתה נותנת לי להישאר שם אלמלא השר האוואנהאר היה מדרבן אותה. עדיין הייתי בנה של אישה שאהב שהשיא למאהבת הנוכחית שלו. הוא חש כלפיי אחריות. וידעתי שאני מקשקש שטויות. בקו זמן אחר הוא השיא את וירדת' האמא להאת'ן ליוואגור.

"אני לא עושה את זה לעיתים קרובות." אמרה אשתי וחשפה טפרים באמת נראו כאילו לא ראו אור יום הרבה זמן. בכל הזמן שאני זוכר את אשתי לא היו לה טפרים. האם זה משהו – ואז הבנתי כמה הטפרים הללו נראו זקנים יותר מאשתי כאילו הם יצאו החוצה במאמץ. הטפרים של שמיר היו חדים, מבריקים ורעננים. אלה היו טפרים של מישהו מבוגר ממני. "האם את אומרת שחמותך וכל הקלאן שלה יכולים לבחור להשאיר אותם בפנים?" שאלתי. אשתי משכה בכתפיה ואמרה: "ממה שהבנתי מאמי, זה פשוט לא מקובל אצלם, בתרבותה. היא וויתרה לי משום שאני חצי אנושית – " ומשום שהיא מפחדת מפנייך, יקירתי " – אבל יש להם תרבויות שבהן נהוג להסתיר את הטפרים או את הזנב אם כבר."

רגע, אשתי יכלה להיפטר מהדבר המעצבן הזה כל הזמן? הצלחתי לשלוט בפניי כשעניתי: "אז למה אנחנו מחכים?"

וספינות הרקיע שחורות הכנף הפליגו מעבר לאופק המעונן. יכולתי לשמוע אותן מזמרות.

אשתי חייכה בכבדות ואמרה: "אני לא כל כך צעירה, ווירדת'. אני צריכה לנוח מהמעבר." ולשאוף מאווירה החופשי של מאת' העליונה. יכולתי להבין היטב שאשתי לא רוצה לחזור. גם הבחנתי באנשי הצללים מתחילים להזדחל על פני הרצפה הלבנה של אולמות הרציפים של מאת' העליונה. השר האוואנהאר שלח את עמיתיו כדי לפקוח עין על המאהבת, כמובן. מאהבת או לא, היא הייתה המלכה האלמנה. מישהו עשוי לרצות לקשור איתה קשר עכשיו. לא שהבנתי איך הייבנסקאר יפנה את זמנו מכל הנוכלים שמעסיקים אותו בימים אלו ומרוקנים את קופת אחוות אלף כרי הדשא כדי לזמום עם אמו. עדיין צריך להיות זהירים... או שגבירת הצללים תאנוס אותכם. למרות שפחדתי מאשתי, לא חשבתי שהיא תאבת כח. יעיד על כך היכל ניבויר השומם מאדם.

לאחר ששמעה את אנשי הצללים מתקרבים אליה יותר ממה שרצתה, אשתי שרטה פתח. ואני עברתי דרכו כאילו הוא לא היה שם בכלל.

אשתי נעצה בי מבט כאילו הייתי הדבר המוזר ביותר שראתה מעולם. מהצד השני חמותה, שהשגיחה מהצד שלה על הפתח, אמרה: "אמרתי לך שהוא לא יצליח לעבור."

אם כך, אשתי באה לפה על דעת עצמה. ואיש הצללים הלך והתקרב אלינו במהירות. החלטתי להחליף צורה שוב לערפל אדום. אתם מבינים מה הייתה רבה הפתעתי שהתמזגתי עם הפתח שאשתי שרטה כאילו הייתי צל. משהו ביכולות שלי השתנה בקו הזמן החדש. זכרתי שבאותם פעמים שהפכתי לערפל אדום בקו הזמן הקודם, הפכתי לצל במקום. לשינוי היה קשר לגבירת הצללים הזאת. בינתיים הצלחתי בצורת הצללים שלי לעבור. המעבר בצורת הצללים היה מוזר, ועם זאת, מוכר. אחרי הכל נכנסתי אליה כבר פעמיים. היה בה משהו אלים ואפל שניסה כל הזמן בעודי בתוך השריטה לנוע מעבר לשריטה, לדברים הגדולים וחסרי הצורה הברורה שהקיפו אותי. המסד של המציאות עצמה. והתגשמתי בדמותי הפיסית בצד השני של הפתח. אשתי עברה אחריי וסגרה את הפתח.

"זה חדש." אמרה חמותי ושרטה את רצפת האבן במעין ניסיון לנחם את עצמה מול השינוי "בפעם הבאה שאת פוגשת את בן האדם ההוא, שאלי אותו איך ווירדת החליף לצל תוהו. הדברים הללו יכולים לחדור לתוך הצל שלך ולשנות אותך כך שכולם ישכחו את השינוי."

הלירד אשתי ליטפה את זנבה והביטה בי במבטה המת. היא משכה בכתפיה ונהמה: "אמא." כשהיה לי נהיר באותו הרגע שאשתי לא צריכה לשאול שאלה שהיא יודעת את התשובה.

חלק שלישי: "מרוסנים"
הסירה עגנה במגדלי-נימוי. מעליי המגדל בער באור בלתי משתנה שיהיה קבוע כל חיי שהנחה ספינות רקיע מעלינו. לא רק הוא אלא כל המגדלים שיצרו מעין מפרש של אור שניתן היה לראות מהסירה שנשלחה להביא אותי אל לבה הפועם של נחלת בית גנאריד. סירות רבות עגנו לצד הסירה שלי. זיהיתי את הגבירה האוואנהאר, אמו של השר האוואנהאר, את התאומים לבית רואדרת', בניו של הלירד רואדרת', ולבסוף, את סרמיסה. אפילו העובדה שהפרחח של בית טרסור הגיע לא עניינה אותי כפי שעניינה אותי סרמיסה.

גנאריד השלישי היה עסוק בינתיים עם ייסכנה סיגויר. הוא עדיין לא נרגע מהאישה הזאת. סרמיסה חיכתה לי בסוף אולם העגינה. ידעתי שהיה לנו עתה נושא שיחה משותף חדש: בני. סרמיסה הייתה סארידית – בת להורה סאית'ה ולהורה בארידי, בדרך כלל מהסיית'ר – שהייתה הממזרה של הסיית'ר של מאת'. ניחוח של סכנה אפף אותה בשל ייחוסה האפל. הסיית'ר של מאת' לא היה אדם שרצית להסתבך עמו. היא עצמה הייתה בחורה מתוקה. הייתי שונה מווירדת' שהכיר אותה. הפכתי בדעתי כל הזמן הזה האם להיפרד ממנה או לא. ייתכן שאמצא אותה משעממת מדי.

"ברכות ואיחולים מכל הלב." אמרה סרמיסה כשהתקרבתי אליה "על הבן שלך, ווירדת'."

הרגשתי קרירות מרחפת באוויר. האם סרמיסה שקלה לקחת ממני את ההחלטה עכשיו? גנאריד השלישי הוביל את המסובים בינתיים מחוץ לאולם העגינה לעבר האולם שבו אמור להיערך הנשף לכבוד שובו בחיים. יכולתי רק לומר: "גם אני התגעגעתי אלייך, סרמיסה."

סרמיסה הייתה בעלת שיער כהה ועצמות לחיים גבוהות שהתחברו למצח המקושת הבולט שלה. היא הייתה גבוהה כמעט כמוני ולבשה חליפת מכנסיים שחורה שהלמה את שיערה. היא תחבה את ידיה בתוך הכיסים שלה בעצבנות. סרמיסה נשכה את שפתיה ואמרה: "בסדר, בוא נדבר, ווירדת'. האם יש לך בעיה עם מערכת יחסים עם גבר?"

לקח לי רגע אחד להסדיר את נשימתי. כבארידית למחצה, היא עדיין יכלה להחליף את מינה כרצונה. הכרתי אותה עד כה כנקבה אף על פי שהנחתי שהיא יכולה להופיע גם כגבר. היא אמרה: "אבא רוצה שאהיה מעורב יותר בעסקי המשפחה ופשוט לא אוכל לעשות את זה כאישה."

לווירדת' האבא לא הייתה התנסות עם גברים. לווירדת' האמא הייתה התנסות עם שניהם. ככלות הכל, ווירדת' האבא ירש את מערכת היחסים של ווירדת' האמא עם נור. חשבתי מה זה אומר עליי אם אני מעוניין להרחיב את אופקיי המיניים עם אישה ששקלתי עמה יחסים. ואז נישקתי אותה. היא נענתה לנשיקתי בנשיקה משלה שהלהיטה אותי מכף רגל ועד ראש – ועד מהרה, מצאתי את עצמי שקוע בתוכה. למכנסיים היה חריץ שאפשר הזדווגות נוחה. אחרי שהגעתי לפורקן, עמדתי להתנתק כשסרמיסה לפתה אותי בזרועותיה. היא לחשה: "זאת אחת הסיבות שאני רוצה להיות גבר. אין סיבה שאתה תגיע לפורקן שלך לפניי."

והלהיטות הלכה ודעכה ככל שהרגשתי מסובך בסרמיסה. רק לאחר שסיימה ליהנות, סרמיסה שיחררה אותי לחופשי. הגעתי למסקנה שלא אשוב אליה אחרי הכמעט אונס הזה. גנאריד העדיף רק נשים. הוא אולי זיין פעם חזירה לפי השמועה אך לא הרבה מעבר לזה. גברים היו מחוץ לתחום עבורו. תהיתי אם הם מחוץ לתחום עבורי כשסידרתי את בגדיי. ומיהרתי אחרי סרמיסה לאולם בו נערך הנשף. לא הייתה קבלת פנים מעבר לדלת האולם. "זה מוזר." עקצה אותי סרמיסה על הכמעט אונס "אתה לא עד כדי כך טוב בביצועיך, וירדת. לא ייתכן שכולם כבר הלכו."

אני לא מבין מה וירדת' האבא מצא בבחורה הזו. האם הוא היה עד כדי כך חסר ביטחון? יכולתי לשמוע אותו מנסה לצעוק מעבר לצללים. התעלמתי ממנו כשפתחתי את הדלת. דלת שלא הייתה אמורה להיפתח לפי האש הלבנה שהקיפה כמסגרת את דלת ההרד – וגרמה להרד להיקלש לכורכר השחור והאדום שהיה וליפול על רצפת האולם שלפנינו. קוסם נעל את הדלת.

אני יודע שזה היה קוסם משום שהדבר הבא שראינו היה דולכור מחזיק בכולם, מרוסנים. האולם היה אולם ישיבה שהזכיר במבנהו קונכיה בדרך שהמדרגות הסליליות שלו התפתלו כלפי מטה לעבר הבמה שהייתה מרוחקת לאלה שצפו על זה מבעד לחור שנוצר בכניסה. תפסנו אותו מתחיל בלחש זימון. זכרונות מקווי זמן אחרים התנגשו עם קו הזמן הנוכחי: דולכור קרא לישות האפלה הלא נכונה, לגבירת הצללים. הוא לא היה אמור לקרוא לה. אין לי מושג מה הרגיש בלבו אבל זה הרגיש לי מטומטם כמעט כמו מה שייסכנה עשתה.

בעוד גופו של דולכור הלך והתחמם, ייסכנה פלטה לאוויר האולם אדים תכלכלים וקפואים. האדים התכלכלים והקפואים לא היו ריקים. להפך הם היו מלאים בחיים קטנים ורעבתניים.

"חום! חום! חום!" שאגו החיים הקטנים והרעבתניים בעוד האדים התכלכלים והקפואים משייטים לעבר דולכור. אני נזהרתי שלא להפריע ליצורים הקטנים במלאכת חיסול הנבל. אותו דולכור היה מרוכז מדי בזימון גבירת הצללים. כל האנשים שהיו מרוסנים באולם היו קורבן שנועד למשוך אותה לכאן. יכולתי להרגיש שמטרתו הייתה לרתום את כוחה לעצמו.

"חום! חום! חום!" קראו החיים הקטנים והרעבתניים, נוהרים בגופותיהם המוארכות והשעירות לעבר דולכור, עוברים התפלגות בכל רגע. האדים התכלכלים התחילו להתעבות. סרמיסה הביטה בערפילים התכלכלים והקפואים המתהווים ואמרה: "זה כמו נשיפת כפור, ווירדת'. אפילו מכאן אני מרגישה כאילו זה שואב את כל החום מהאולם."

ואנשים אכן התחילו לקפוא. אומנם דולכור הייתה המטרה הסופית שלהם אבל הם לא בחלו בנשנוש על הדרך. הם לא הסתפקו בזה. יכולתי לראות את גבותיהם הבהירות של האנשים המרוסנים זעות. הם חלמו. חלמו סיוטים לפי השערות הסומרות שלהם כלפי על. ייסכנה ניסתה לדבר אליהם שיתרכזו בדולכור. יכולתי לשמוע אותם אומרים: "בת אדם, כל הגופות הללו הם אותו דבר מבחינתנו. איזה נשף!"

"אולי נלך להזעיק תגבורת?" הצייעה סרמיסה, מעבירה את משקלה מרגל לרגל "אנחנו... קצת חסרי תועלת פה."

בינתיים התאומים לבית רואדרת' עברו על פנינו. מפניהם האפורות והמבועתות, הבנתי שהם העמידו פנים שהם מרוסנים עד שהרסנו את הדלת. אחרים, שלא זיהיתי, ברחו איתם. אף אחד מהם לא היה גנאריד. הוא היה בין אלה שישבו במדרגות הנמוכות ביותר של האולם הסלילוני הארוד שהיה לפנינו. מאוחר יותר נודע לי שהוא היה כבר מת באותו זמן.

ובעודה אומרת את זה, הערפילים התכלכלים חבקו לבסוף את דולכור. את צעקותיו היה ניתן לשמוע בכל העיר. אמרתי לסרמיסה ללכת בעודי תוהה אם עליי לחזור על מעשה אחי קוה – להשתמש בדמי כדי לטהר את הערפילים התכלכלים הללו שנשמע כי יצאו משליטה.

"אתה תישאר חסר הגנה." שמעתי קול מתוכי "נצטרך ללמוד מחדש איך להגן עליך." ניסיתי להבין מאיפה בקע הקול בדיוק עד שראיתי צינורות לבנים קטנים, בוהקים, מתפתלים מסביב לכלי הדם שלי. הבנתי שהקול בא מהצינורות הלבנים והמפותלים הללו.

"מי אתם?" שאלתי בתקיפות.

"אנחנו המסייעים של הגנת הגוף שלך. הסיבה היחידה שאתה שומע אותנו היא משום שאופקיך נפתחו לאחרונה בשל היותך מחליף צורה. ואנחנו חוזרים על כך שוב בשנית: בבקשה ממך אל תתערב אם בריאותך יקרה לך." שמעתי את הקול בוקע איפשהו מתוכי.

"לאחי זה עבד מצוין – " התחלתי לומר וזכרתי שאחי היה מוקף מרפאים שיכלו לדאוג לו. הוא גם סבל מדיכאון לפני שהגיע למחנות ההסגר בהם טיפלו בקורבנות המגיפה הלבנה. אני הייתי לבד. ובינתיים חשתי את הערפילים מתעבים, יונקים כל שמץ של חיים מהמקום.

"אם לא איפטר מהם, הם יגיעו אליי." הסברתי לקול הפנימי המוזר "הם איום גם עליי."

"נשתמש בצעירינו שעדיין לא התמחו." נכנעו המסייעים אשר על הגנת הגוף שלי "תתרכז. אנחנו לא פראים שמסתערים בלי להבחין בין אויב לידיד. אנחנו לומדים את זה."

והצלחתי להתרכז בעודי שומע את הנוזל בצינורות הלבנים מבעבע ומשתנה. לבסוף, הנוזל הלבן התחיל לעלות מתוך הצינורות הלבנים והמפותלים ועלה לעבר העור שלי במהירות.

עם כל נוזל שהוקז, חשתי יותר ויותר תשישות כאילו גופי ניסה להגן על עצמו מהיעדר הגנה שעתה הוקזה החוצה. הנוזל הלבן התרומם למעלה והתנגש בערפילים התכלכלים, המחניקים. יכולתי לראות המונים מובלים על ידי בריות קטנות שפיזרו טיפות לכל עבר. אלה היו המסייעים.

"שונאים. שונאים. שונאים." שמעתי את החיים הקטנים כשהמסייעים הורו למגיני גופי לסגור עליהם בטבעות, להתיז עליהם רעל ולבסוף להרוג ולספוג אותם בעצמם. לא יכולתי לחשוב שזה עתה ראיתי פרק במלחמה עתיקת יומין בינינו לבין הזרים העומדים לכלותנו. ואז נזכרתי שהם יצאו מייסכנה שחיה בשלום עם היצורים הקטנים והמקפיאים הללו. כמו בכל מלחמה אחרת, הכללים הללו תמיד נכתבו בהשראת הרגע כמו בין בני האדם בעצמם. לבסוף, איבדתי את הכרתי ושמעתי את הצרחות. אנשים התחילו להתעורר ולברוח מהמקום. גופי היה נוקשה וחסר תנועה, ועם זאת, מודע. שמעתי את הערפילים נופלים על הארץ, חסרי חיים, בגשם מרהיב של כחול ולבן שבתוכו היו גופותיהם של מגיני גופי. הרחתי משהו שאמר: "משהו לא בסדר בנו. התווכחנו עם המרכז. עתה אנחנו נמות."

ובמוגלה הלבנה שנטפה על האנשים המטונפים בכחול ולבן היו גופות המפקדים בקרב. לבסוף משרתיו של בית גנאריד הגיעו לאולם בעוד אנשים בורחים ממנו. שמעתי אותם מטיחים האשמות בייסכנה על כך ששיחררה את הערפילים התכלכלים. אני מניח שהם קראו. קראו את מגן העם. יכולתי כבר לשמוע את הכותרת הבאה: "נשף התעתועים! צעירה מבנות הסאית'ה רצחה המונים מקרב בני המאהין." מבלי להזכיר את דולכור ופועלו הרע. וחשוב מזה, מבלי להזכיר את ההקרבה שלי שאפילו אני לא הבנתי למה עשיתי זאת.
 

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
פרק טוב. רצף המקומות והאנשים בפסקה השנייה קצת בלבלו אותי, אבל מעבר לזה נהניתי מהפרק (למרות שלא כלכך ברור מאיפה כל הקטע עם המגנים הלבנים בא, אבל לא נורא כלכך אם זו הקדמה לזה שהם יהיו יותר משמעותיים בהמשך).
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
תודה על התגובה. :D

הקטע עם המגנים הלבנים היה בהשראת "היה היה החיים" (שסיימתי לראות באותו זמן). התאים שדיברו עם ווירדת היו תאי דם לבנים לימפוציטים טי-מסייעים שמפעילים את המערכת החיסונית בעת התגובה החיסונית. עם זאת, לקחתי פה קצת חירות ספרותית. וירדת' מבין בזה עוד פחות משאני מבין במוסיקה. גם חיפשתי דרך שווירדת' יהיה יותר פעיל בסצנה הזו וזה נראה לי הדבר המתאים כאן.

לא ענית למה ששאלתי בנוגע לפרק הקודם.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
פרק שתיים-עשרה: "מילים של אפר"
חלק ראשון: "הרוחות הקרות של דוואמירן"

אני צעירה מדי לזה. בדיוק כשסיימתי את כל הבחינות, היקום הפיל עליי את זה. לא הייתי קרובה לסבתי מצד אבי במיוחד. היה לה חלום מבריק להקים איגוד נגניות הנבל של ספינות הרקיע בראשותה. מה יש בממלכה שלנו שכולם חושבים שזה המקום לחלום בה?

היא הפסיקה לדבר איתי אחרי שהבעתי את דעתי המדויקת על נגינת נבל. להבדיל מגאמוייר, אין לי שום בעיה לעצב לעצמי דרך משלי. יש יותר מדי נגניות נבל בעולם זה. אני רוצה משהו משלי.

כמובן שלא רק סבתי נהרגה באירוע המבאס ההוא אלא גם אחרים. גנאריד הזה היה בן של היחיד מבין אצילי ההון שהיה ידיד של אבא. על כן הייתי אמורה להיות עצובה גם עליו בנוסף על סבתא שלא הסתדרתי מעולם. התחשק לי פשוט לגהק. מה אני עושה באזכרה הזו לזכרו של אלמוני ופלוני? אם אני הייתי מתה, הייתי רוצה שרק אלה שאהבו אותי בחיי, יהיו באזכרה שלי ולא כל מלקק נעליים מכאן ועד קצוות הממלכה.

הלירד גנאריד אירח את האזכרה באחד המגדלים בעירו. היה זה אולם גבוה ומוארך עם חלונות שהשקיפו על העיר שלו כולל המגדלים האחרים שראשם נפתח כראשו של פרח. פרח שעליו עשויים מאש חמה. אין כאן אף אחד שאני מזהה. אבא עושה עבודה טובה מדי בבידוד שלי מהאצולה.

מאז שקיבלתי את הכוחות של אבירת הלהבות, נעשיתי רגישה. כל ביטוי של אש מנסה לדבר אליי. אדון המנגינה הבטיח שהוא ימצא זמן להדריך אותנו. הוא פשוט חיכה שאסיים את הבחינות. אני חושבת לפעמים שהוא בעצמו לא הבין מה נפל עליו והוא פשוט מאלתר מרגע לרגע כפי שאני הייתי עושה במקומו. סבתוש לא מבינה. ולא רוצה להבין. היא אומרת שהקסם של אבירת הלהבות הוא קסם שהיא לא מתעסקת בו. מתוך ייראת כבוד. לפחות היא הסבירה לי למה אני שומעת כל הזמן לחשושים מהלהבות. הכוחות של המתעלים בנויים על בחירה בין אפשרויות. היות והכוחות של אבירת הלהבות בנויים על בחירה בין האפשרויות של הלהבות, הם נותנים ללהבות את היכולת לבחור. מכאן הלחשושים של להבות שלא מבינות מה אני רוצה מהן.

אבא הציג אותי בפני הלירד גנאריד ואחיו, ידידו, כשקולו של הלירד טרסור מתלהט יתר על המידה. הפעם אני לא שומעת לחשושים. קולות לוהבים לא קשורים לכוחות שלי, ההלל למלכים העליונים. הלירד טרסור היה דרארי שחור שיער עם מטה מזעזע עם ראש חזיר מכסף שהיה אמור לומר הוא גבר במושגים דראריים. יכולתי להריח את השמן שלו. לפחות כיסה את זרועותיו. הוא אומר: "כמובן שגבירת שמיים נופלים לקחה את ייסכנה. זרים צריכים לדאוג אחד לשני. האם העובדה שבגללה בני מת חשובה למישהו בממלכה?"

האיש שמדבר איתו הוא האת'ן ליוואגור רואדרת' שמשיב: "זה לא מה שדודניי מספרים, הלירד טרסור. אם ייסכנה לא הייתה מתערבת, גבירת הצללים הייתה מושלת בעיר הזאת."

עוד שם שלא שמעתי עד ששבנו ממים ירוקים. פתאום כולם מדברים עליה כאילו הייתה מאז ומעולם. בכל פעם שאני שואלת מישהו מהי, הוא מתחיל להתחמק ולספר סיפורים. אפילו סבתוש מעדיפה לשמור על פיה חתום בעניינה. הלירד טרסור אחז במטה שלו וענה: "לקלאן סיגויר יש את היכולת ליצור סיוטים. מנין לך שכל עניין גבירת הצללים אמתי?"

"משום שאם לא היא, היינו מדברים על מישהו אחר לחלוטין." התערב הלירד טאלות', עיניו מבהיקות לרגע בזהוב חולני, כאילו הוא רואה יותר מעולם אחד לנגד עיניו המוזרות, "חי הא'קאיב, הנערה גיבורה. אי אפשר לסלול דרך בלי לשבור כמה אבנים."

הלירד טרסור עיקם את שפתיו, חושף שיניים חדות כתער, נושף, "הלירד טאלות' יקירי, אנחנו באזכרה לזכר אלה שמתו בגלל האבנים שלה."

"לא שאכפת לך מהם." סינן האת'ן ליוואגור "פשוט זיהית הזדמנות להתקדם בעולם הזה."

"איך אתה מעז?" התיז הלירד טרסור, מקשיח את כף ידו השעונה על ראש החזיר של מטהו, "אומר לך מה דעתי בנושא. הסאית'ה בפרט ובני השמיים בכלל הפרו מזמן את המצב הטבעי של האצולה הדראינרית. אני אדון הספנות ומקומי באצולת ההון הבכירה. בלעדיהם, הייתי החמישי לפחות."

בנקודה זו הלירד גנאריד איבד את סובלנותו. אני חייבת להודות שהוא נשמע מעט מטורף. הגם שחשדתי שהייתה שאפתנות בוערת מאחורי מילותיו. בטרם הלירד גנאריד עמד לדבר, הלירד טאלות' אמר: "תעשה לי טובה, הלירד טרסור, לא הייתה לך בעיה להעסיק אותם. פתאום אחרי שבנך כמעט נהרג החלטת שהם השורש של כל הבעיות שלך."

"הייתי חירש עד שהאסון פקח את אוזניי." אמר הלירד טרסור, חורק בשיניו באי סובלנות, ועמד לומר עוד משהו מפגר כשהלירד גנאריד הצליח לומר: "האם אתם יכולים להפסיק? הזמנתי אותך מתוך כבוד לאובדנך, הלירד טרסור." והלירד טרסור מתח את צווארו מעלה.

"שמעתי בדיוק מה עשית בעותק של מגן העם שקיבלת, הלירד גנאריד." השיב הלירד "הנשף הזה הוכיח שאמת דיברתי. חוץ מזה, את מי בדיוק איבדו האדונים שאני רב עמם?"

זה היה רוע לשמו. הלירד גנאריד נדרש למשול בעצמו ולחשוב מה הוא רוצה לומר לאיש.

"אתה פשוט מפגר." התזתי כלפיו, עומדת לצד אבי. הלירד טרסור סקר את האולם שבו התכנסנו עד שהבין מי דיברה אליו והחליט לומר: "זה בדיוק חוסר הצדק שדיברתי עליו. בית האוואנהאר הוא הצעיר ביותר מבין בתי האצולה שנמצאים פה. והיורשת שלו – "

"בתי צודקת," השיב אבי "אתה מפגר. כשת'אוון בא, היינו ממלכות ונחלות שנלחמו זו בזו. ת'אוון ויורשיו בנו ממלכה אחת מתוך רבות – " והלירד טרסור לא הזכיר שבעודנו נלחמים זה בזה, דרארי הייתה מאוחדת תחת המלך המלומד בודוי והייתה מקום לחוכמה. בכל זאת זכרתי משהו ממה שלימדו אותי על העבר.

"וכשהם הבינו שהסאית'ה מפריעים להם , הם מינו את דוואמירן לגרש אותם מהממלכה." התיז הלירד טרסור "כך קמה ממלכת מאת'יט. לצערי, בני השמיים, בעורמתם, שיטו בו. וככה הגענו למצבנו הנוכחי שאציל הון מגזע המאהין מדורג נמוך יותר מצאצאי הבוגדים."

"למה אתה קוטע את דבריי? אני איבדתי את אמי שם. האם אתה חושב שהעובדה שאיבדת מישהו מציב אותך גבוה יותר מעל האחרים?" שאל אבי בחריפות לשון שלא זכרתי אצלו. אני מחוייבת לומר שלא הייתי מדוכאת באותה המידה כמוהו. וידעתי שלא היה סובל את דרך דיבורי אל הלירד טרסור בנסיבות אחרות. יכולתי לראות שאוזניהם של אצילי ההון הזוטרים, הגם ששמרו על מוצא פיהם חתום, הקשיבו לו כאילו היה האיש הכי מגניב בחדר ולא הכי מפגר בו. למרות שכמה מהם גם איבדו את יקיריהם באסון, לא יכולתי לחשוב שגם הם הקדישו למעמדם בעולם הזה מחשבה. הפיגור של הלירד טרסור הציע להם דרך נוחה להתקדם בעולם ולשבור כמה אבנים ירוקות. הלירד טרסור כחכח בגרונו והשיב: "העובדה שאתה מנפנף בזכר אמך המתה כבר אומרת לי הכל על כמה אתה ראוי למעמדך – מי שהיה בנה של נגנית נבל שגורשה מאיגוד נגניות הנבל של ספינות הרקיע במולדתה."

אבי חייך בקור כשענה: "אתה מבלבל בינה לבין ידידי, מר ואהור."

והטפרים שלי התחילו ללחוץ על הכפפות. שמעתי את הלירד טרסור משיב לאבי בעודי בורחת מהאולם. שמעתי את המשרתים בעודי מסירה את הכפפות מעל לידיי. גם חשבו שהלירד טרסור הוא האדם הכי מגניב בחדר. הם טענו בין לבין עצמם, בעודי שורטת את ההרד העדין, שהם יכלו לשרת מלך אלמלא הסאית'ה בעורמתם הפחידו את הלירד גנאריד. לא שהם הכירו את העובדות מאחורי מרד אלף כרי הדשא כפי שאני גדלתי איתן. הם פשוט דיברו בעודי שמה לב שיש לי שני זוגות של טפרים במקום אחד. בפעם הראשונה, בפעם הראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי, צרחתי. המשרתים הפסיקו מהפטפוט שלהם כשהם קלטו שהם לא נמצאים לבד. לאחר שהם זיהו אותי, תוך כדי שהם לוחשים בגנותי, הם הובילו אותי בחזרה לאבי בעוד ידיי חשופות לכל עם הטפרים הכפולים. הלירד טרסור, כראוי לרשע שהוא היה, חייך בעליזות. אבי נעץ בלירד טרסור מבט אפל והחיוך נמחק. באותו הרגע הרחתי ריח באולם שעתה זיהיתי היטב: פחד. האנשים הללו פחדו מאבא. אפילו מי שהוא קרא לו החבר שלו. במבט לאחור יכולתי לראות את האחרים משתאים על כך שהלירד טרסור מרשה לעצמו להתעמת עם אבא. ואני חשבתי שאמא היא יצור מבעית.

"על מה אתם מסתכלים?" שאל הלירד גנאריד בעודי עוטה שוב את הכפפות השחורות. אפילו בנימת קולו הגאה הרגשתי את האימה. הוא אולי היה הראשון בעושרו אך לא בכוח.

חלק שני: "המעמקים של ראוג"


מסיבה שאיננה מובנית לי, מרנה הפכה למי שחיברה בינינו ולא אני. כשהיא הזמינה אותנו לחתונה, כולנו השבנו באישור שכן הייתה זו הזדמנות להיפגש בהיעדר הזדמנויות אחרות. אני הייתי צריכה אירוע משמח אחרי שקלטתי סוף סוף שיש לי שני זוגות של טפרים.

הבעיה לא הייתה בהם אלא ההבנה שאני השתניתי. קיומם אמר שיש לי עוד קרמריט בגוף. הייתי חולה. היות ואבי לא חשב על האפשרות, לא הייתי חסינה לאפשרות המטורפת הזו. הייתי רק מתוחה כמו קפיץ מאז ששבנו ממים ירוקים. ורק עתה הבנתי מה הייתה הסיבה. האשמתי את הכוחות של אבירת הלהבות כשהבעיה הייתה אצלי. אבי סירב לשמוע על זה. הוא אמר שהוא שמע על כאלה שהסתדרו עם שלושה. אותם משולשים היו "חסרי תועלת" כניסוחה של סבתוש. מצד שני, הייתי אנושית וכוחות אבירת הלהבות היו ברשותי עדיין. לא הכל היה צריך להיות אבוד.

אבי עמד על כך שיצטרף אליי. כשהגענו להיכל החוכר של מים ירוקים, גיליתי את הסיבה. מסתבר שמרנה הנכדה של הלירד ורמינת'ירה קאהין, אחת הנשים החזקות במולדתו. להגנתה, אמה הייתה ממזרה כך שלא הייתה סיבה של ממש להזכיר את העובדה שהיא הייתה ת'ארויאנית למחצה וממעמד גבוה ממני. אבי הצליח לשכנע את הלירד לדבר איתו.

חיפשתי את מרנה בין המסובים ומצאתי אותה עם גבר שנשמע כאילו צעד מחלומותיי: שיער שחור, עור שחום ועיניים כחולות. הוא לבש טוניקה שחורה שחשפה את זרועותיו. כשהתקרבתי גם קלטתי שהריח שלו לא היה משהו. הוא משך בכתפיו ואמר: "בכנות, מהרוניסה, גם קודם חשבתי שאת מבוזבזת פה. עתה אני משוכנע בכך היות ומסכימים עמי. הם מוכנים לקחת אותך כתלמידה."

"אוך," סיננה מרנה "מה הבעיה איתך, שיראך?"

החלטתי לנסות להציל את מרנה מהגבר הזה שנשמע לי חלום ואמרתי: "מרנה, הגעתי." הגבר הביט בי בכזו שנאה עד שהשבתי: "מרנה הזמינה אותי לחתונתה. ואותך, שיראך?"

הוא הסתכל על הכפפות שלי ואמר, בארסיות, "אז את אבירת הלהבות." כאילו בעיניו לא הייתי ראויה. משהו בשנאה שלו נשמע לי יותר אמיתי מהשנאה של הלירד טרסור כלפיי כאילו שתה אותה מבקבוק. מרנה אמרה: "שמיר היא באמת האורחת שלי, שיראך, כמוך."

"האדונים שלי לחמו כנגד אבותיה." אמר שיראך, מכנס את זרועותיו החשופות לחזהו, "כיצד אתן יכולות לנשום את אותו האוויר?"

"שיראך, אני הולכת להתחתן." השיבה מרנה. שיראך גנח ודחף אותי כשהצטרף לאחרים.

לפני שהספקתי לומר מילה, מרנה אמרה: "שיראך הוא נציגה הבכיר של גוואיש בממלכה. הוא התעורר לתוך המים כמוני, ובמשך זמן מה, הדרכתו הייתה הדבר שהציל את חיי. עכשיו הוא רוצה שאלך בדרכו ואשרת את אדוניו."

"גוואיש זאת לא הממלכה בה בני החילופין שולטים ובני האדם נתינים?" שאלתי בחרש "לי שיראך נשמע אנושי לחלוטין. הוא מדבר עליי והצבוע הזה בעצמו בוגד –"

"על אדם לציית לאדונו. כך מלמדת ראוג." אמרה מרנה "על אדונו לדאוג לרווחתו ולשמוע את עצתו. זה שדחיתי את הצעתו הנדיבה לא אומרת שארשה לך לדבר עליו רעות, שמיר."

לא חשבתי על זה כך. אם הייתי נולדת בגוואיש ומעלות החמה ועד שקיעתה היו אומרים לי שבני החילופין מגניבים ובני האדם מבאסים, האם הייתי מסיימת כמוהו? שנאתי את זה. מרנה טפחה על כתפיי ואמרה: "לפני שאתחתן, אדון המנגינה רוצה לראות את כולנו.
השיעור הראשון שלו מוכן."

עפעפתי בגבותיי הזהובות והחלטתי לחכות עם שאלותיי לאדון המנגינה עצמו. יצאנו בחרש מהיכל החוכר בדלת צדדית שמרנה הכירה. כשהלכנו, תהיתי איך היו מתנהלים חיי בממלכה בה הסאית'ה היו הרוב. לא בהכרח מאת'יט. היו ממלכות אחרות שלהם בעולם זה. האם הם היו שונים מאלה שחייתי עכשיו או שהם היו דומים עד ביאוס? מצאתי את עצמי מודה שלא הצלחתי לדמיין את חיי. החיים היחידים שהכרתי היו בממלכה זו ששמיה זהב. אלה היו חיי.

חלק שלישי: "הזקיפים השומרים על הארץ"

ואז נכנסנו לארץ ללא זמן. מרנה הסבירה לי בעודנו הולכות שבעולם רגיל, הזמן מתחיל לנוע ברגע שהשרירים נמתחים. בשל התוהו בעולם שלנו, השרירים לא נמתחים כראוי. וקיימים מקומות שהזמן עדיין לא התחיל לנוע בהם. ככל שהתוהו חזק באותם המקומות, לוקח לשרירים יותר זמן להימתח כראוי ולזמן לנוע.

אנחנו היינו בדרך למזבלה של מאת' שהיא, כלשונה של מרנה, מקום שבו הזמן נע לאט, ואם בכלל, הוא נע בכלל. בהשוואה לזה, שני קרמריטים שנלחמים זה בזה נשמע מעולה. מכל זמן, אנחנו יכולים ללכת ולחזור ואף אחד לא יבין שנעדרנו. והפעם, מרנה נשבעה, נשוב לקו הזמן ממנו יצאנו ולא לקו זמן חדש. מרנה הייתה מקומית לקו הזמן החדש הזה. מעניין מה קרה למרנה בקו הזמן הקודם.

המזבלה של מאת' נמצאת בין נחלת מים ירוקים למאת'. היא המעסיק הגדול ביותר באיזור. עכשיו כשמרנה הסבירה לי את המורכבויות, התחלתי להבין שרק בני חילופין יכולים, אם בכלל, לתפקד בסביבה תוהנית כזאת. הסתבר שלא רק הם אבל את זה הבנתי רק בהמשך.

המזבלה של מאת' הריחה כמו שיראך כשהגענו לשם. כשאמרתי את זה, מרנה הסמיקה. היא טענה שמה שאני מריחה זה רפש טכסי ששיראך מרח על עצמו. אדון המנגינה חיכה לנו עם האחרים בקצה המזבלה במקום בו הריח של שיראך התחיל להיות נעים לעומתה. מצאתי אותם כשת'מדן דגה סכין עם להב קהה מאחת מערימות האשפה הארודות. המזבלה הזכירה לי את הגבעות שלמרגלות דרגאלות' ואפילו היו כמה מפלים של נוזל שמנוני דוחה. בני החילופין הפליגו בתוך הנחלים הללו שחרצו חריצים בתוך פני השטח המעופרים להחליא של המזבלה. יכולת לראות את המרכז ששכן בלבה של המזבלה שפלט עשן לבן. והעננים שנוצרו ממנו היו אלה שהורידו את הנוזל השמנוני. ובכל זה, ת'מדן דגה לה סכין. ואומרים שיש צדק בעולם.

"סליחה." אמרה ת'מדן, מרימה את הסכין קהה הלהב בין אצבעותיה "הוא נראה לי... מעניין." ומכניסה אותו לנרתיק על החגורה שלה שהייתה עם אבזם בצורת ראש ציפור – סמל הבית שלה, הוֹקִינְדַווֵי.

"שמיר ומרנה הגיעו. מצוין." אמר אדון המנגינה ולא טרח להתייחס להתנצלות של ת'מדן. הוא הסתכל לעבר העננים המשונים ששייטו בשמיים הזהובים ואמר: "יותר מדי אשפה. בתקופתי המזבלות היו קטנות יותר."

מה שהזכיר לי לשאול אותו מתישהו לגבי הגיל שלו. הוא לא נראה לי יותר מבוגר ממני. עם זאת, אצל ישויות בעלות כוחות כבירים, כמו אבא שלי, מראה עשוי לטעות ולהסתיר שנים רבות. דארגורד מתח את אצבעות ידיו, כאומד את המזבלה במתיחת השרירים שלו, ואמר: "אני מאמין שהמזבלה של שבעת העמקים גדולה יותר."

"המזבלה של סומימור יותר גדולה." הכריז סטיק, מקטין את המזבלה עוד יותר בין ידיו. אדון המנגינה הצר את עיניו ואמר: "לצל האדם אין בכלל מזבלה. וזה מסיים את הדיון."

לרגע אחד ובודד דגדגה דמעה את עיני כשחשבתי על מקום נטוש וחרב שלא היה שמיר. אני חושבת שהמאבקים של הקרמריטים השפיעו עלי מעט רגשית. לא שלהשוות גודלי מזבלות היה שפוי בכלל.

"מכל זמן, מה אנחנו עושים פה בכלל?" שאלתי. דארגורד גלגל את עיניו ואמר: "שמיר, הביטוי הנכון הוא 'מכל מקום'."

"זמן פה, זמן שם. מכל זמן נכון כמו מכל מקום. ובכל זאת, מה לקח לך כל כך הרבה... זמן?" המשכתי לשאול, מחוממת על אדון המנגינה. אדון המנגינה קיבל את דעתי בחיוך. לא הרגשתי בזעם כשענה: "אין לי מושג, שמיר. זה נשמע לי נכון לכנס את כולכם פה."

ובנימה זו, נכנסנו למזבלה. האדמה מסביבנו התפתלה ונאנקה תחת ההתעפרות שלה. נכון, אומרים התעפרות רק על בני אדם אבל כמויות ההרד שם לא היו הגיוניות אפילו למזבלה. חיפשתי משהו מעניין בערימות האשפה רק כדי להתעלות על ת'מדן. הבחנתי בסירת רקיע. פרט לזה זיהיתי שעוות חזיר, מראות, דיסקיות הצתה קהות ועוד כמה כלים שקשורים לאש. את דיסקיות ההצתה הקהות הרמתי כאשר נתקלתי בהן מתוך כוונה להשתמש בהן. ואז מצאתי כמה בני חילופין מסריחים שהואילו לרדת מהסירה שלהם רק כדי להציק לילד שהרים משהו מאחד מהררי האשפה.

התנתקתי מהחבורה ומיהרתי לעבר בני החילופין שצעקו על בן הפרעוש שחור השיער... שנראו במבט קרוב יותר כנוצות... שהסאית'ה בטח שלחו אותו לרגל אחריהם בנחלתם. האם אי אפשר ללכת בלי לשמוע מדעותיו המפגרות של הלירד טרסור?

"עזבו אותו!" קראתי לעבר בני החילופין שלשניים מהם היו חוליות הרד על צווארם ולאחר היו קוצים שחורים על הגוף. אלה היו בני תחמושת – בני חילופין שנוצרו מכלי נשק שהושלכו למזבלה ואחר כך גויסו לשירותה. אחד מצווארוני-החוליות אמר: "מצוין, גבירתו של בן הפרעוש הגיעה. כפי שאמרנו לו, 'סתלק מנחלתנו, חוטף תינוקות."

ואז קלטתי שמה שהוא החזיק היה תינוק של בני חילופין עם צווארון חוליות. מישהו באחוות אלף כרי הדשא קנה שרשרת חדשה מהארודים שאחי העיף לפה ולשם בנדיבות. בן הפרעוש העביר את המשקל ביני לבין בני החילופין מהסירה ולא הצליח לומר מילה. החלטתי לראות אם נשאר קצת כח בדיסקיות ההצתה. הייתי קטנה יותר אבל קיוויתי שגם חזקה. לצערי, הם היו חזקים. ברגע שניסיתי לשפשף את אחת מהדיסקיות על קוציו השחורים של אחד מהם , השניים האחרים, עם צווארוני החוליות, תפסו אותי ועמדו להשליך אותי לנחל כשאדון המנגינה התערב. השלושה זיהו אותו מהסיפורים שהגיעו אליהם מפועלי הניקיון. אותם פועלי ניקיון שהעבירו להם את רעיונותיו של הלירד טרסור, גם סיפרו להם על מעשה גבורתו. הם אמרו שכדאי שידבר עם בן הפרעוש לגבי התינוק. ועלו על הסירה. הוא אמר לי בעיניו להיפטר מדיסקיות ההצתה הללו שסיימו את חייהן. לצערי, בבגד שהבאתי לחתונה לא היו כיסים. אז באמת נאלצתי להשליך אותן לתוך נחל.

"ההורים שלי שלחו אותי לפה." הסביר הילד שחור הנוצות "להוציא את אחי ואחיותיי."

ואז הבנתי שהתינוק עדיין השמיע מנגינה מהתולעים הלבנות שהתחפרו בבשרו. בחיי, שזה היה דוחה. אדון המנגינה אמר: "אני חושב שזו ההזדמנות שלך לשכנע אותם לצאת משם."

עמדתי לומר בטרם מצאתי את עצמי מתיישבת ומניחה את כפות ידיי על התינוק. מנגד, החוליגנים מקודם צפו במחזה כשהתולעים הלבנות התחילו לבקוע ולזרום על כפות ידיי. במבט מקרוב היו להם אבני טבור אדומות. אלה באמת היו האחים והאחיות של הילד הזה.

"הנה התינוק." אמר אדון המנגינה אחרי שסיימתי "הוא גם סיים להבשיל."

בני החילופין נהמו בשביעות רצון כשהאדמה רעדה. ההרד נסוג כשתינוק התהווה בשר על גבי בשר על בשרה החשוף של האדמה. אדון המנגינה החליף מבט עם דארגורד ושאל: "האם זה לא אחד מאחיך, דארגורד?"

אני הענקתי לילד את משפחתו כשדארגורד התפתל מעט. התינוק סיים בינתיים להיווצר. זה לא היה בן חילופין. הכח שיצר אותו התיך את עצמו לתוך התוהו של העולם הזה. והתוהו של העולם הזה נסוג.

"הזקיפים השומרים על הארץ." מלמל אחד מבני החילופין בייראת קודש "מספרים כשראשון הקוסמים ראה שגם בני האדם וגם ילדי המנגינה נכשלו מול צבאות הזרים, הזקיפים השומרים על הארץ ניתצו את העולם בשמו כדי להגן עליו."

יש כמה גרסאות לסיפור על סוף העולם הישן. היות ואני בדרך כלל לא מסתובבת איתם, מעולם לא שמעתי על הזקיפים השומרים על הארץ כסיבה אפשרית לניתוץ העולם הישן.

הוא החליט להחליק למטה לעבר התינוק. אדון המנגינה הביט בו מאחור ואמר: "חשדתי בזה. אני מזהה שומר קרקעות כשאני שומע את מנגינתם. בתקופתי הם היו יחסית נפוצים."

"למרות שהייתם מבודדים, מלחמת הרסיסים הבוערים ערערה את היסודות של העולם." אמרה מרנה "וכשהיסודות של העולם מתערערים, הם באים כדי לתקן אותם בדרך כלל."

ודארגורד הרים את התינוק מהארץ רק כדי למצוא את עצמו כשהאוויר סוער מסביבו כאילו האדמה צרחה. וההרד התחיל לסגת לעבר ערמות ההרד שעמדנו עליהם. הרגשנו משהו לא בריא באוויר שהתמלא בצרחות תינוקות. משהו תקף את יסודותיה של המציאות.

"עתה הבנתי למה באנו לכאן. העוצמה שהיקום משקיע ביצירתם מערערת את יסודותיו. עלינו להשיב אותם למקומם לפני שיסודות יקרסו." אמר אדון המנגינה את אשר על לבו.
 

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
פרק מעניין, הכתיבה שוטפה ומתחילות להיות התפתחויות בעלילה מאקספוזיציה. העלילות של וירדת' ושמיר מתחילות להתחבר אחת אל השנייה מבחינת קו זמן, ככה שזה יותר מתחבר בראש שלי.

בנוגע לשאלה על פרק 10 (זה פרק 10 נכון? הוא לא ממוספר...):
למה גם מלכת הקרח וגם האדון כבידה רוצים שהכוח שלה יעבור למערבולת קרח?
למה צינת ליל חייבת להיות בתה של גבירת הצללים?
איך מערבולת קרח תגיב כשהיא לא חייבת דין וחשבון לסמכות גבוהה יותר?

ועוד כל מיני שאלות שכנראה יהיו חשובות יותר בפרקים הבאים.
 
Top Bottom