מערבולת קרח מספרת: "הנותרים בקצה הזמן"
חלק ראשון: "מתחת לקרח הדק"
מעליי נצץ כזרוע ציד מפל הקרח העצום שהיה מצל על לב ממלכת הקרח אם הייתה שמש בשמיים הללו. האדמה כבר מזמן איבדה את צורתה האמתית תחת משקל הקרח של מלכתי. בכל פעם שגרפתי אותה היא הייתה נופלת מטלפיי שברירית וחסרת צורה ממש – כפתיתי שלג של ממש.
הפעם המלכה שלחה אותי למצוא ביצים קפואות לפני שהן יבקעו. מה שבקע מהביצים היה מה שנתן למלכתי ומשרתיה להתקיים כגופות קפואות מעונות. אני הייתי, ככל הידוע לי, היחידה מביניהם שלא הייתי גופה קפואה מעונה.
הכפר התחפר מתחת לקרח. פעם כל ארץ החוות הצוננת הזו שימשה כגג לעיר הבירה של הממלכה הדגולה שהרסיס הזה היה מערת לבה הפועם. ומלכתי הייתה אחת ממלכותיה. והאחרונה שנותרה אחרי שכל משפחת המלוכה המקומית חוסלה.
ואם נחזור לכפר, הבתים נבנו מחדש מאבן מלאה ברמשים כחולים. אותם רמשים כחולים מילאו בזמזומיהם ובנפנופי הכנפיים הקטנות והמצחינות שלהם את חגווי הסלע של הכפר.. אבל הם היו הרמשים של המלכה. הרמשים בביצים שבאתי לחפש לא היו נאמנים למלכה.
בני האדם הילכו כפופי קומה בדרכיו הקטנות והחצציות של הכפר. הם לבשו את הברדסים הכחולים שכיסו את גופם מכף רגל ועד ראש בתוספת הקרניים שהיו אופייניות לרסיס זה – קרניים שגולפו בימים אלו מעצמותיהם של המתים כדי להזכיר לחיים מי שולט בעולם. רק כשהם שמעו אותי באה, משהו המזכיר שנאה יוקדת ניצת בעיניהם. שמעתי אותם לוחשים שם. הכפריים הגוצים לחשו את שמי: מערבולת קרח.
יכולתי לראות מבעד לעיניהם את צדודיתי העצומה והאפורה כאבן ביחס להם אף על פי שהשתדלתי לא להיות גבוהה יותר ממלכתי.
הלכתי לבית הנטוש שממנו יעופו הרמשים. שמעתי את לחישותיהם שעכשיו באתי לקחת את מה שנשאר מהמשפחה שהתגוררה שם.
הצחנה שהרחתי כשהגעתי לבית הנטוש הייתה צחנתה של גופה שנרקבה כבר ימים רבים. והביצים היו בתוך הגופה, כצפוי. הברדסים הכחולים היו תלויים באנקולים על אחד מקירותיו של הבית פרט לאחד שהלך ונרקב על הגופה אשר לרגליי. הקרניים נחו שלמות.
הייתי מורעבת. ומלכתי לא אמרה כלום על זה. שלחתי את טלפיי האפורים לעבר הגופה וגרפתי בזהירות, נמנעת מלגעת בגופה הנרקבת. מצאתי פטריות ודברים קטנים מהן מלבלבים במעמקיה. שאבתי פנימה כשהתחיל שלג לנשוב בתוך הבית. קפאתי במקום שהבנתי מה קורה כאן.
מלכתי תיעבה מאז ומתמיד את המושג "צלמי שלג" שכמוהה לכודים בין עולם הבשר לבין עולם הרוח. היא העדיפה את המושג שהיה מקובל על המלומדים בטרם מתו כולם: דראוגר.
ועדיין הייתה סיבה לכך שבני האדם קראו לגופות קפואות מהלכות מסוגה צלמי שלג. השלג בא לפניהם כשהם התקרבו לעולם הבשר בו חיו בני האדם. מתחת היה זה אובך מחניק אבל כאן תמיד שלג. לא אמורים להיות כאן צלמי שלג. מלכתי אמרה לי במפורש שהיא שולחת אותי בלי עזרה. מכאן שהיא לא יצרה את צלם השלג שעמד להופיע לפניי.
"גיק." אמרה צלם השלג המוזרה ביותר שחזיתי בכל שנות חיי. לא היו לה בכלל שערות. רק נוצות גדולות ולבנות במקום שבו היה אמור להיות שיער ונוצות קטנות יותר על פני גוף כחול לבן עירום. עיניה היו ירוקות באופן לא טבעי שהעיד על היותה צלם שלג. ותחושה כלשהי רמזה לי שהביצים היו שלה למרות שלא הבנתי מה הקשר שלה לעכביש הרפאים שהטיל את הביצים הללו.
"גיק גם לך." עניתי במלתעות מלאות בחיים קטנים ורוחשים, מברישה את השלג מעורי. בינתיים סיימתי לעכל את מה שליקטתי מהגופה. צלם השלג הביטה בי בעצב וליהגה: "גיק. את חייבת להזהיר את מועצת הפסים לפני שיהיה מאוחר יותר. גיק. הבוגדים פשטו על מגוריהם של נושאי הנצים. גיק. משרתיו של המלך המשומד. גיק."
למרות שמעולם לא שמעתי מעודי קודם על מועצת הפסים, ידעתי שהיא הגוף המושל בבני מינה של מי שהייתה פעם צלם השלג המלהגת. גוף שהפסיק להתקיים אחרי מלחמת הרסיסים הקפואים. קשה לקיים פגישות מועצה כשכל חברי המועצה קפאו למוות. בני מינה היה המפתח להבנת התעלומה שהייתה לפניי. הדבר הזה לא היה אנושי עוד לפני שהוא מת. ידעתי שאני צריכה לקחת רק את הביצים.
אם מלכתי הייתה רוצה אותה בארמונה, היא הייתה אומרת לי זאת.
"מנין לך שאני לא משרתת של המלך המשומד?" שאלתי לאחר שלא החלטתי מה לומר. הרגשתי שיכולתי להתמודד עם כל דבר פיסי שתטיח בי צלם השלג הזאת שלא עמדתי לכבד בשם דראוגר. היא הביטה בי באותו מבט עצוב ואמרה: "כמובן שאני יודעת את מי את משרתת בעידן זה, מערבולת קרח. קיוויתי שתזכרי מי את באמת כשאדבר אליך... ולא, אני לא מספיק חזקה כדי להעיר אותך."
הבחנתי שהיא דיברה בצורה שקולה ויציבה. השלג כמעט נמס כשצלם השלג נכנסה לגמרי לתוך עולם הבשר. גופה התחיל לרעוד כשהקור התחיל להזדחל לגופה הערום... והחי. הדבר הזה כבר לא היה צלם שלג. היא חטפה את אחד מהברדסים הכחולים בתקווה שיחמם אותה. לא חשתי רעב כשרחרתי אותה אלא יותר מצוקה לנוכח מצב כזה. היא לא הייתה בת אדם.
אחד מבני האדם שעקב אחרינו נכנס כשקרניו, קרניו המגולפות מעצם אדם, מושפלות. הייתה רצועה כהה על שרוולו הכחול במקום שבו ישב נץ. הוא היה אחד מנושאי הנצים – המחתרת שמלכתי הרשתה לה להתקיים רק כדי שתוכל למחוץ אותה ולהפיץ ייאוש אצלם. האם הוא חשב שיוכל לנגוח בי בקרניו?
"קחי את הביצים והניחי לנערה." העז נושא הנצים לדבר אליי, אל משרתת מלכת הקרח "אין לי מושג איך משכת אותה לעולם החיים אבל תפקידך הסתיים כאן, מערבולת קרח."
עתה הייתה לי סיבה לסגת. גם אני רציתי להבין איך משכתי אותה לעולם החיים הארור. והיחידה שידעה את התשובה לשאלתי הייתה מלכתי. גרפתי את הביצים מתוך הגופה. ונהמתי לעברם בעודי עוזבת את המקום.
חלק שני: הדור האחרון
הדרך לארמונה של מלכתי תמיד עברה דרך עיר הבירה.
אנשי משמר העם חיכו במישור הרחב והקפוא שבצלה של עיר הבירה. פעם הם אכפו את חוק המלכים של הממלכה הדגולה וכיום הם אכפו את חוק מלכתי אם היו לה חוקים. הם בעיקר שימשו אותה כדי לרדות באוכלוסיה המעונה של העידן הזה.
כידוע לכולם, עדיף לשתף פעולה עם מלכת הקרח על פני להיות קורבן של מלכת הקרח למרות שמעמד זה יכל להשתנות בקלות בהתאם לרצונותיה המפותלים.
לי ולחיילים הללו הייתה הערכה. כולנו שרדנו את מלכת הקרח. החיילים לבשו גלימות אפורות מרופטות והקרניים שעטו על כיפותיהם היו מעוקלות כמעט כמו קרני המידאר שמהן נעשו במקור. קצינותיהם לא עטו קרניים כי אם נדרשו לתת לרמש של מלכתי להתחפר בתוך שיערן לרוב בגון החול – דרכו הן שמעו את פקודותיה כשהגפיים שלו התחפרו בתוך גולגולתן. לי לא היה צורך בו.
"החיילים ייקחו את הביצים למדגרה." אמרה הקצינה אפורת הפנים בנוקשות, שהסתירה שמחה לאידה של מלכת הקרח, "את תבואי איתנו כדי לשים רסן על בנה, מערבולת קרח."
בנה היה מקור כוחה של מלכת הקרח. כך שהוא הורשה להישאר בחיים למרות התנהגותו.
כיתת חיילים לקחה ממני את הביצים. חבריהם לפלוגה הסתכלו עליהם בקנאה על כך שהם לא יצטרכו להתמודד עם מה שהם עמדו להתמודד עתה. הכיתה נעלמה לתוך עיר הבירה.
הם הורידו את הגלימות האפורות שלהם. על מנת לנוע מבעד לשכבותיו של הזמן הזה, עליהם היה להתאחד עם הכפור. פעם הם ניהלו שיחה שהשוותה בין הקסם החדש של הכפור לבין הקסם הישן של המנגינה והגיעו למסקנה שהקסם החדש של הכפור טוב יותר. הקסם הישן לא עבד עוד אחרי שהמנגינה מתה כך שלא הייתה להם ברירה. ואנחנו קפאנו. ישנו רגע אחד לפני המוות שאתה אוזר את רצונך ואז מתבצע הקסם. כל אחד מאנשי משמר העם היה כבר מאומן ומתורגל ברגע הזה שלפני המוות. כשהגענו לזמן שרצינו, החיילים והקצינה כבר עטו את שיריונותיהם המקפיאים והיו חמושים בכלי נשקם האישיים – הגלימות נתלו על גבם. לא היה צורך שמישהו יביע ברגש כמה הם שנאו להיות כאן, במצב הזה. היות והם לא מתו, הקסם החדש של הכפור לא יהרוג אותם, רק יענה אותם, באיטיות.
לי לא היו את הבעיות האלו עם קסם הכפור.
היינו בשוק בקומה השלישית של הבירה. השוק לא המה חיים אך היה שוק. הבחנתי בעובדה שלא היו פה ילדים וכולם היו מבוגרים. אפילו בכפר ההוא ראיתי כמה ילדים, מסתתרים מאחורי שולי הברדס הכחול של אמא. כאן הורגשה הדממה של המוות.
"הדור האחרון." אמרה הקצינה את המובן מאליו בנימת נכאים "המרד האחרון."
ואכן הבחנתי בנצים חבויים בשרווליהם הרחבים של הסוחרים. אני מבינה שהמחתרת מודעת לכך שמלכת הקרח סובלת אותם רק כדי שתוכל לרמוס אותם אבל האם המחתרת לא אמורה להסתתר. לא ראיתי פה סוחרים מלבד נושאי הנצים הסמויים מהעין שהיו הכל. והם עמדו לנסות ניסיון אחרון.
ואז ראיתי אנשים רצים, רצים בהתלהבות שלא ראיתי מעולם, כאילו האש בוערת בהם.
הם התקבצו מסביב לגבר בעל שיער בצבעי השלכת עם עיניים צהובות שאדים עלו מרצפת הקרח שמתחת למגפיו הכתומים. נושאי הנצים הסיגו את נציהם והלכו בעצמם לשמוע. המרד יכול לחכות. יש להם את הנצח אחרי הכל.
"שמעו לי, הנותרים בקצה הזמן." קרא בנה של מלכת הקרח "אנוכי מירטן, אביר הלהבות, זה שכונה בפי בני האדם אדון הרצונות, אנוכי פונה אליכם. שירו על עולם שחרב. על מושיע שבא להושיעו."
" – ואתה המושיע?" קרא אחד מנושאי הנצים, בציניות.
"מלכת הקרח היא רק התסמין. הדרך היחידה לרפא את הגוף היא לטפל במקור המחלה." ענה בנה של מלכת הקרח במסתוריות. האנשים טרוטי העיניים שמעו את דבריו והאמינו. אפילו כמה מהחיילים, עוטים את שיריונותיה ונושאים את כלי נשקה, האמינו למילותיו. אני מוקפת בבוגדים וידעתי את זה עוד מקודם. הייתי בוגדת בעצמי אם הייתי יודעת שנועדתי להיכשל כשאנסה לקחת את הכח לעצמי.
"מה שקרה, קרה. המלך המשומד שקרא לעצמו לשווא מלך עליון באום קרה. הדרך היחידה להתמודד עם מה שקרה היא בהווה." השיב נושא הנצים בזעם שהביע על ייאושו. נדמה לי שהוא ידע שהמרד העלוב שלהם עמד להיכשל.
"תנו לעורבים לעוף על רוחות הזמן, תנו להא'קאיב להיוולד מחדש בעולם הזה." השיב. וכמה חיכו באמת ובתמים שיסביר להם איך בדיוק עושים את זה. נושאי הנצים הסמויים החליפו מבט זה עם זה. לא יכולתי לזוז גם לו רציתי. החיילים היו מתמרדים כנגד הפקודה.
"אין סיכוי קפוא שזה יקרה." התיז נושא הנצים "רוחות הזמן שייכים למלכת הקרח עתה. כמה פעמים פרץ המרד הזה? כמה פעמים החיילים שלה דיכאו אותו? מה השתנה הפעם?"
"פשוט קראו בשמו של הגיבור והוא יבוא." התעלם בנה של מלכת הקרח מנושא הנצים. המורד, שיכל להסכין עם כשלון המרד שלו, לא אהב שהתעלמו ממנו. הוא שלף סכין קטן עם להב מעצם ועמד לדקור את בן מלכתי בעוד אנשים התחילו לקרוא בשמו של הא'קאיב.
אני נעתי מהר יותר ממה שבן אדם יכול לתפוס ועצרתי אותו. אם הבן ימות, הכל ימות. יכולתי לקחת את מקומה של מלכת הקרח אבל להיות מלכה של לא כלום. הכל היה מת. הייתה לי תחושה שלהציל את הבן של מלכת הקרח היה הדבר הנכון כדי להציל את עורי. ולפתע שמתי לב בחיפושית שחורה עוקצת אותו בצד צווארו של נושא הנץ, מזריקה ארס צהוב של פחד.
"בטעות, קית' קטע את המעגל, האדון כבידה. עתה המעגל תוקן." ענה אביר הלהבות "עכשיו הגיע הזמן שאתה תובס בעולם הזה."
האדון כבידה שלח את המלך המשומד. מלכתי, רבת עוצמה ככל שתהיה, הייתה כלום עבורו. שמעתי אותו מלחשש, בטרם קטלתי את גוף החיפושית השחורה שלו, "אולי מלכת הקרח היא תסמין אבל אילולא התסמין הזה, משרתי היה לוקח את נשמות בני האדם פה. תחשוב טוב טוב מה אתה משנה."
וחשתי כאילו עוצמה עצומה השתחררה סביבי והתרוקנה. האנשים עדיין התפללו להא'קאיב. החיפושית נמוגה בינתיים בין טלפיי כאילו הייתה תעתוע של המחשבה. היא לא הייתה מקור העוצמה שהשתחררה סביבי. היא הייתה רק התגלמות של האדון כבידה. בינתיים בנה של מלכת הקרח אמר: "הגיע הזמן לפגוש את הורה הולדתי, מערבולת קרח."
"היא אמך." אמרתי בעוד הקצינה מנערת את החיילים שכרעו לעמדת תפילה וקראו בשמו.
"הייתי מספר לך בשמחה את הדרך בה נהריתי אבל אני חושב שיבוא יום ותיזכרי בעניין." ענה בנה של מלכת הקרח בעוד הקצינה אוספת את החיילים מסביבנו למסע אחרון בזמן. הגיע הזמן להגיע לארמונה.
חלק שלישי: "הגבירה"
כשהגענו לארמונה של מלכתי בקומה הראשונה של עיר הבירה, החילים וקצינתם עטו בחזרה את הגלימות האפורות שלהם.
שמעתי את מלכתי אומרת: "קחו את בני לחדרו."
"היה נעים לשמוע ממך שוב." אמר בנה של מלכת הקרח בעוד הפלוגה לוקחת אותו ממני.
מלכת הקרח ביקשה ממני להיכנס לתוך אולמה שעמד בדיוק מולי. נכנסתי מבעד לקרומית הלחה והירוקה שהפרידה בין שני החללים לתוך אולם מושלג שרצפתו הייתה כבר לבנה.
מלכת הקרח הייתה אישה בעלת גובה ממוצע לאישה מתקופתה ושיער בהיר שנראה כמעט לבן. בתקופה זו היא נתפסה בוודאות כענקית בקרב בני האדם הגוצים שחיו בממלכתה. עיניה היו ירוקות מבעד ללובן הכמעט קפוא של עיניה. פניה היו ארוכות ונראו כאילו נוצקו בתוך תבנית מזכוכית. היא הייתה עירומה מתחת למעטה הקרח שהקיף את גופה כמעט כשיריון. אפילו בלב ממלכתה היא לא הרגישה מוגנת.
היא הניפה יד עם טפרים אפורים שיכלו לשסע קרח וציינה: "הכשרתך הסתיימה, מערבולת קרח."
"מה תצווי?" שאלתי בלי חמדה רבה.
מלכת הקרח כיווצה את טלפה ואמרה: "זוהי הפקודה האחרונה שלי. אם הדברים יסתדרו, העתיד הזה יפסיק להתקיים ואת ואני לעולם לא ניפגש. האם סיפרתי לך איפה נפגשנו?"
"לא." עניתי והכנתי את עצמי לזמן סיפור. כשמלכתי החליטה לדבר, רצוי היה להקשיב.
"מצאתי אותך כתינוקת לא הרחק מעיר מתה. הרגשתי שהגעתי מאוחר מדי להציל אותה, את בתי." אמרה מלכת הקרח ושמץ של אכזבה ניכר בקולה "את שרדת את מות העולם."
"אני לא זוכרת שהייתי אי פעם תינוקת." הרשיתי לעצמי לומר. מלכת הקרח חייכה. וחיוכה היה, למרבה הפליאה, כמעט אמהי. אני לא זוכרת את הזמן שהייתי ילדה במיוחד. הזכרון הראשון שלי היה אותי הורגת אדם.
"כמובן. חלף המון זמן מבחינתנו גם אם מנקודת מבט חיצונית לא חלף אותו הזמן בחוץ. אני רוצה שתצילי את אמך, את בתי. שמה היה קואין הורווינד והיא חייה בשמיים נופלים. אם היא לא תהיה שם כשתגיעי, תדעי שאיחרת את המועד."
האם היה לה קשה לומר 'נכדתי'?
"האם הורווינד זה שם המשפחה שלך?" שאלתי ברוגע והרגשתי שהמלכה חייכה לשאלתי.
"כפי שבני אמר, יום יבוא ותיזכרי בפרטים מאותה הסיבה ששרדת את מות העולם הזה. ולא, שם משפחתי איננו הורווינד. הייתי פשוטת עם לפני שהשתניתי למי שהייתי פעם." אמרה מלכת הקרח, מטעימה את מילותיה בזהירות. הרגשתי שבפעם הראשונה מזה זמן רב היא מנסה לאזן בין לתת לי את המידע שאצטרך לבין לשלוח אותי בחזרה אל העבר ומהר.
מלכת הקרח הודתה בחולשה פתאומית לרגע והוסיפה: "כשתגיעי לתקופה, האדון כבידה ינסה לעוות את מחשבתך בדיוק כפי שהוא מנסה ברגעים אלה לעשות לי. שמרי על נאמנותך למשימה ואני אזכה בבת לצד בן."
ואהיה חזקה כפליים. עתה הבנתי את הסיבה לכך שהיא שלחה אותי אל התקופה ההיא. התאומים היו מקור כוחה ככובלת תוהו. בני האדם העניקו את הכח לצד האחר של כוחה – הכח שבא מן העולם עצמו. היא העדיפה לתת לבני האדם להעניק אותו דרך פחד וייאוש. וזה עבד. אפילו ברגעים אלו, כשפתחה את עצמה בפניי יותר מכל, הייתי בוגדת במלכתי. בוגדת מבלי לחשוב פעמיים. היא הייתה פשוט היצור החזק ביותר שהכרתי מעולם. האמנתי שתאוות הכח שלה העבירה אותה על דעתה אם היא הפקידה בידי אפשרות להיות רבת עוצמה כמונה. לא שיכולתי לדחות את ההזדמנות שמלכת הקרח הציעה לי ברשעותה.
"שאלה אחרונה ברשותך." ביקשתי יפה ומלכת הקרח ענתה: "פשוטי העם קראו ליצור שנתקלת בו ילדת נצים. הם מאמינים שיש להם קשר לנצי ת'ימאהי משום שהם תמיד הופיעו ביחד איתם. הם אינם אנושיים ולכן קל להם יותר לשוב לחיים מבני אדם אמיתיים. עתה הגיע הזמן ללכת. עליך לומר את המילים והקסם של הנותרים בקצה זמן ייקחך עמו."
להפוך את התקווה הגדולה למקור נוסף של ייאוש ופחד. מתאים למלכתי כשיריון לגופה.
"אנוכי מערבולת קרח נשבעת להציל את קואין." נשבעתי והעוצמה מקודם עטפה אותי, לוקחת אותי אל העבר.
