• הצטרפו לפורום הפונדק

    שלום וברוכים הבאים לפונדק, האתר המוביל בעברית על משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד.
    אחרי ההרשמה תוכלו לפרסם הודעות, לשלוח ולקבל הודעות פרטיות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה / התחברות

סיפור (ס) גבירת הצללים 2 פרק שלושים שמונה-ארבעים

The oldman

The Rainbow Archmage
צוות הפורום
הלדין אמר/ה:
ולפתע שמתי לב בחיפושית שחורה עוקצת אותו בצד צווארו, מזריקה ארס צהוב של פחד.
מי זה "אותו" -הבן או מורד הנץ?

חוץמזה, נהנתי לקרוא, העולם נשמע מעניין ומעברי הזמן די ברורים - הייתי ממשיך להקפיד עם זה גם בהמשך, כי זמן הוא דבר מתעתע :)
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
תודה על התגובה. :D

כפי שאמרתי, זה עניין טריקי. ה-"הוא" במקרה הזה הוא נושא הנץ. הנחתי שזה יהיה ברור בגלל הסמיכות. כנראה שלא...

סיימתי כבר את כתיבת הפרק הראשון. עכשיו נותר רק לעבור עליו.
 

The oldman

The Rainbow Archmage
צוות הפורום
״הוא״ תמיד מתייחס למי שאוזכר אחרון, במקרה הזה, זה הבן של מלכת הקרח. אבל זה לא נשמע סביר לכן שאלתי.
מומלץ להקפיד על זה וגם להשתמש ב״הוא״/״זה״ רק באותו משפט או משפט עוקב.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
וירדת' מספר: "צללים לפנות בוקר"
חלק ראשון: הבחילה
הבחילה תפסה אותי בעת מריבה.

לרגע אחד ובודד לא זכרתי כלום. היצור האפור והמבחיל עם טפרי הגביש שצווח עליי בשפה זרה ולא מובנת לא היה מוכר לי בשום צורה שהיא. באיטיות סקרתי את החדר הזה. המחשבה הראשונה שעברה בראשי הייתה שאני אסיר. החדר הזה היה קטן כמו תא בכלא. ועם זאת, בכלא, הדלת הייתה נעולה.

פיסת נייר ירקרקה שתיארה את מסיבת ההשקה של ספינתו הראשונה של אחי קיריד הייתה תלויה על אחת הקירות. הוא היה הבחור עם השיער הזהוב וזוויות הפה הנוטות לחיוך. אני צבעתי לגוון בהיר יותר. היה זה הזכרון המוצק הראשון שלי בעת בחילה נוראה זו שלקחה ממני את זכרונותיי.

העניין הוא שלא זכרתי מה עשיתי באותו אירוע שהיה מזמן. כאן לא הצלחתי לזכור כלום.

בינתיים היצור האפור הבין שאני לא מבין מה הוא צורח עליי. ושאני לא מזהה אותו בכלל. ואיכשהוא, זה גרע מהסיפוק שלו לצרוח עליי בשפה זרה. טפרי הגביש נצצו כמו שמשות קטנות. הוא לכסן אליי את עיני הזכוכית הקטנות שלו.

"עכשיו." אמר היצור האפור בקול שלא היה ניתן לטעות בו כקול של נקבה "שומע?"

השפלתי את מבטי לעבר הנקבה ואמרתי: "שומע." והנחתי את ידי לפני מצחי כשהבחילה נעשתה קשה מנשוא וכל שריריי התחילו להתקשח. היצורה האפורה והקטנה אמרה: "הבחילה שאתה חווה נוצרת מהתנגשות של שני מערכי זכרונות משני קווי זמן שונים, שתי תודעות."

ניסיתי לחשוב על הערה שנונה לומר לה. וכל מה שהרגשתי לפתע הוא כאב עז ומחריש. אפילו פיסת הזכרון הקטנה הזו עלתה לי בייסורים. חייכתי את החיוך הכי טוב שברשותי.

"הרוחות אוהבות אותך." אמרה היצורה הקטנה והאפורה "כשבתי יולדת את מה שאתה הכנסת לה לבטן, נולדה תודעה חדשה בגוף הזה. לצערי, הבעיה נותרה כפי שהייתה: רוחות התוהו שלך. השלושה שאתה יכול להדביק בהן את בתי ודרכה את כל האחוזה ה –"

שמתי לב שידי כמעט נשלחה כדי לחנוק אותה. לא אהבתי שהיא התייחסה אליי כמדבק, כאילו עצם מהותי מדבקת. נדמה לי ששני הצדדים שנלחמו עליי – תודעותיהם של מי שאכנה ליתר נוחות וירדת' אבא ווירדת' אמא – הסכימו שהם מאוחדים בתיעובם אליה. עתה ידעתי מיהי: היא הייתה חמותי. וטפריה הזוהרים מנעו מידי להתקדם ולהרוג אותה. היא התוותה רשת שעטפה את ידי וגרמה לאוויר לתפוס אותה בעודה מתקדמת למטרתה: לחנוק אותה.

והכאב, שנרגע לרגע, חזר במלוא העוצמה.

"בן אדם עלוב ונגוע תוהו שכמוך." לעגה לי חמותי "אני הייתי מאלה שבאו לעולמך על מנת לנהל דלים כמוך עם מוחות קולר כדי לשאוב בטחנות כח את מהותה של המציאות. איך אתה מעז לדמיין שתוכל להרוג אותי?"

ואחרי שנכשלתי בניסיון לחנוק אותה , הקאתי עליה. היה זה קיא אפור שנראה כאילו הערפל נלכד בתוכו והיה לו ריח של מי ביצה עכורים ומסריחים. הקיא פגע בכוחותיה – והרשת שהתוותה נעלמה. במקום לחנוק אותה, הפכתי בעצמי לערפל ועזבתי את חמותי, את החדר ההוא, מלחמתי הייתה צריכה להסתיים קודם.

חלק שני: דרך המעלות

מאחוריי שמעתי את נהמותיה של חמותי הקטנטונת בעודי מסתחרר כערפל בין העולמות.

האחוזה שהסתחררתי לתוכה הייתה מאבן ספוגית במיוחד וקשה. דיוקנאות של אצילים אפורי עור הביטו במבט קשה ששאל מה אני עושה בהיכלם המרומם. שמעתי אותם צורחים מעבר לזמן ולרוח. וירדת' האמא אמרה שהיות וקו הזמן שלה התקיים לפני שזה נוצר, הגוף הזה וכל מה ששייך לו שלה בזכות ראשונים. וירדת' האבא אמר שלקחו ממנו כבר יותר מדי. זו הייתה התמצית של מה שהם הטיחו זה בזה.

ניסיתי להרים את קולי לעברם בתחינה.

"אתה?!" קראו שניהם "מי אתה לכל הרוחות?!" ווירדת' האמא הוסיפה גם "המזוינות!" בחדווה.

"ברכותיי, אבא ואמא, אני בנכם ברוח. נולדתי מהמפגש בין תודעותיכם ועתה אני הרוח." עניתי, ערפל גופי מוטל אנה ואנה חסר אונים.

הבחילה נחלשה כשהם ניסו להבין מה קרה. וירדת' האמא סיננה: "לכל הרוחות, אני בהריון. האם אין לך שמץ של כבוד – "

"את לא בהריון." ענה וירדת' האבא שנשמע כמו ההד של קולי "אשתי הלירד ייראת בהריון, התאומה המרושעת שלי. ואתה – "
והערפילים התנגשו במשהו אפור וכבד שרבץ מתחת לאחד מדיוקנאות האצילים אפורי העור. נכנסתי לרגע לגופו והצטמררתי למלוא הקרחוניות של דרך המחשבה של הזר הזה. לא היה לו אכפת מאף אחד פרט לעצמו. והאחרים התקיימו רק אם היה צריך מהם משהו. קיומו היה תועלתני לחלוטין.

"בדיוק כמוך." ענה וירדת' האבא, שהיה ההד לקולי, שהצלחתי לצאת מגופו של הזר הזה, "גבירה מנהלת." הוסיף בקול חורקני שנועד לשוות לתואר נעימה מתנשאת. וירדת' האמא ענתה: "אולי תקח את הגוף שלו. הוא יתאים לך כמו כפפה ליד ותשאיר לי את הגוף הזה."

"מספיק." נהמתי בקוצר רוח "אתם לא ראויים להיות הוריי!" בעודי מסתחרר באולמות.

"יש לי רעיון." הציע וירדת' האבא, שהתקיים לפניי, "אולי בננו זה לכאורה יהיה השופט שיקבע למי גוף זה."

וריח עשן חדר לתוך הערפילים של גופי. זיהיתי את הריח מאחד מרסיסי הזכרון שהוצעו לי כמנחה מאחורי גבה של יריבתו: היה זה ריחו של אחד מבניה של הלירד שנשרף בעבר.

"נשמע הרעיון היחיד ששווה יריקה שהעלית בכל הזמן הקצר ששנינו מכירים, ווירדת'." שמעתי וירדת' האמא נוקבת בשמי שהיה גם שמו של וירדת' האבא. אני בינתיים היטיתי את גופי אחרי הריח הזה. הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות. לא ידעתי לאן זה יוביל אותי אבל הוריי היו עסוקים במריבה. היו עסוקים בלזמום מזימות נוראות להחריד איך ישכנעו אותי, את בנם האהוב, לוותר על הגוף העלוב הזה. אכן, בפרק הזמן הקצר שאני התקיימתי, הספקתי להיקשר לגוף הזה בדיוק כמו הוריי. שמעתי שפעם שיורש לנחלה היה מגיע לבגרות, הוא היה הורג את הוריו ולוקח את הנחלה לעצמו. עתה הגעתי לבגרות. התכוונתי להיפטר מהם במזימה נוראה להחריד משלי. קודם עמדתי לשמוע את הצעותיהם.

"אני זוכרת שנכנסתי להריון כשאמי מתה בגלל המגיפה הלבנה. הגבר שלי ניחם אותי ובטני תפחה ביום שלמחרת. יכול להיות שהיו לו ילדים אחרים אבל זו הייתה בתי הבכורה –" אמרה וירדת' האמא. אף אחד מהזכרונות שהוצעו לי היה זכרון על אמא שלי. היא לא הייתה יותר טובה מאמא שלה. היא עמדה לגרש אותי מהגוף הזה, את בנה יחידה לעת עתה – לפחות עד שהלידה תסתיים.

"לך היה טוב בחיים. כאן אמי עודנה בחיים. המגיפה הלבנה לקחה ממני את המאהבת שלי. כששבתי לאחוזה, הלירד ייראת' נפגעה עד עמקי נשמתה שאני מתאבל על מה שהתייחסה אליו עד כה כשעשוע שלי. היא ציוותה עליי במלוא סמכותה לשכב איתה כשלא רציתי." ענה וירדת' האבא ולפני שעמדתי לענות "וזכותי לחבק את בני הבכור בזמן הזה. תשלימי עם זה. את לא קיימת והבת המעושנת שלך גם לא קיימת."

כולנו היינו ערמומיים וחשבנו שאנחנו יודעים איך להציג טיעון סוחט דמעות לאוזני האחר.

ואז נפלתי דרך תקרת החדר בה אשתי אחזה בכרסה ועמדה ללדת את ילדינו. וברגע הזה, לא נדרש ממני כל גרגיר של עורמה. בעודם רבים זה עם זה, יסודותיהם בגוף הזה נעקרו. ברגע ההוא נדרשה התמתחות מצדי כדי שקולותיהם יצווחו פעם אחת אחרונה לפני שהם יותזו אל הצללים בירכתי תודעתי. שם היה מקומם המשובח של הוריי ברוח כל הזמן הזה.

ואז ישבתי על הכס בגופי והחלפתי לצורה נוחה יותר.
חלק שלישי: "נשמתו של תינוק"

החדר של אשתי, הגם שהיה מתחת לפני האדמה, היה מרווח בהרבה משלי. זכרתי עתה כשהעדפתי את החדר ההוא משום שהוא היה הכי קטן מפני החדרים של היכל ניבויר – האחוזה של אשתי. הוא הזכיר לי את הבית שם כל החדרים היו בגודל הזה. כאן היינו שונים. לי החדר הזכיר תא של כלא בממדיו ולו החדר הזה היה בדיוק כל מה שהשתוקקתי.

אשתי הייתה אפורת עור כמו האצילים חמורי הסבר והגאים שדיוקנאותיהם ניצבו באולמות האחוזה הזו... אבל, להבדיל מהם, היה לאשתי זנב שהזכיר לי את הזנב של אמה. וירדת' האבא לא אהב את הזנב בעת ההתעלסות. הוא כל הזמן התפתל בזמן הלא נכון ומנע ממנו להגיע לפורקן ויצא שהיא הגיעה לפורקנה הרבה לפניו בגלל הזנב הארור ההוא. ובכן, באמת מפתיע שהיא הייתה צריכה לצוות עליו שישכב איתה.

ואז רעידת אדמה עברה בי כשראיתי את המיילדת. בזה הסכמתי איתו לחלוטין. אשתי הייתה צריכה לשחרר את הרוחות של אלה שצדה ביחד עם אביה כשהייתה נערה. כמובן היות והיא הייתה הלירד, היא לא הייתה חייבת לי הסברים למה היא לא שיחררה אותן. והיא אף פעם לא ראתה סיבה להסביר לי עניין שהיה אישי מבחינתה. נישואים מאורגנים – האם כבר ציינתי את זה?

בנה בעל ריח העשן נעץ בי מבט חמור סבר שהשתווה לזה של אבותיו מבעד למסכת הכסף שלו כשואל איך הגעתי לחדר הזה. אמו רק צרחה כשהמיילדת כבוית העיניים משתדלת לסייע לגבירתה כמיטב יכולתה ברגע זה. הוא לא היה צריך לומר שהוא מופתע שהגעתי. קלטתי מנימת דבריו של וירדת' האבא שהילד הזה לא היה שלו אם לא נולד מאהבתו.

"שיניתי את דעתי." הרשיתי לעצמי לומר, מותח את פרקי ידיי החיוורים ממאמץ. תשמעו, זה מתיש לכלוא את מי שהיו הוריך בצללים ואז להחליף צורה. וברגע זה, התינוק בחר לצאת סוף סוף דרך תעלת הלידה של אשתי. וזה היה הדבר המקסים ביותר שראיתי מעודי. לא הבנתי כיצד וירדת' האבא יכול לרחם על עצמו שהוא היה אבא לתינוק הזה. הבנתי שהבחילה התחילה כשאשתי התחילה ללדת ונמשכה במהלך כל הלידה. הייתה זו לידה קצרה להחריד, למעשה. שמעתי מגנאריד השלישי על שלידתו המפוארת נמשכה במשך כל פרק הזמן שלוקח לרסיס שלנו להסתובב סביב עצמו. לי זו נראתה כהתפארות אך זו הייתה האמת... לא פלא שיצא כזה מטורף.

"אז החלטת להגיע." סיננה אשתי בעוד המיילדת לופתת בידיה את התינוק. המילה תינוק רק תיארה אותו גופנית. לא ראיתי סימן כלשהו שהוא זכר או נקבה. לעומת זאת, זיהיתי את המצח העקום של הרינאם לצד העור האפור של אשתי. את האוזניים ארוכות התנוך הוא יכל לקבל משני הצדדים. גם לאשתי היו אוזניים כאלה שדרכן היא שמעה את הרוחות.

לתינוק גם לא היה את חבל הטבור של בני האדם. נדמה לי שחמותי הסבירה ל פעם ברגע של התנשאות שמה שחוויתי הרגע הוא בערך מה שתינוקותיהם חווים כשהם מתהווים – החזק ביותר שורד והאחרים הופכים לחלק ממנו. התינוק רצח המונים עוד כשהיה עובר. לא יכולתי לשפוט אותו אחרי מה שעשיתי עכשיו להוריי. הוא ניצח במאבק להישרדות. הוא היה הטוב ביותר. הוא קיבל את כל זה מהצד שלי, כמובן.

"אז יש לך דם בארידי בשושלת." אמר בנה עוטה מסכת הכסף, מסתכל בתינוק בחומרה, "משום שלא ייתכן שזה בא מהצד שלנו."

באמת לא היה לו את השיער כעין השמש ואת העיניים האפורות המהממות שלי שכה הזכירו את אלה של אחי קיריד. ולאמי לא היה גרגר של מורשת בארידית אצלה. אני בטוח שלו יכלה להיות גבר, היא הייתה מחליפה מין לגבר לפני שהשמש הייתה שוקעת מעלינו.
"לכל התינוקות יש עיניים כחולות." אמרה אשתי, מנדנדת את התינוק חסר ההבעה הזה, "הנה רוחות התוהו שאמא שלי מפחדת מהם. הירגע, קטנטן, הם כמונו, הסאית'ה, אם תחיה איתן בשלום, הן יחיו איתך בשלום."

התינוק התחיל להשתנות לנגד עיניי לגבר. עכשיו כולנו ידענו איזה הורה הוא מעדיף. אשתי הייתה מאוכזבת מבחירתו של התינוק שלה ולקחה את התינוק מידיה של המינקת. "שמך יהיה ניבויר כשם אבי שושלתנו." לחשה באוזני בננו "הוא יעניק לשם הזה תהילה."
 

הח׳אן הטטרי

פונדקאי ותיק
פרק נחמד. הקריאה זרמה, למרות שהמושגים לא היו ברורים לגמרי - כנראה כי לא סיימתי לקרוא את הפרולוג. לא הבנתי כל כך את החלק האחרון... מביך לשאול, אבל לתינוק יש או אין איבר?
אני אסיים לקרוא את הפרולוג השבוע ואגיב. עד אז אשמח אם לא תפרסם פרקים נוספים, כדי שאבין מה הולך... אם הבקשה לא מוגזמת.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
תודה על התגובה.

והתינוק בחר להיות בן (או שרוח התוהו היה שייכת בגלגול קודם לבארידי עם נטייה זכרית, לא יודע). הקשר העיקרי בין הפרק הזה לפרולוג הוא שמה שאנחנו רואים בו הוא השלכות מסוימות של מה שנעשה בפרולוג. אני בדר כלל עובד בשיטת "פרק לשבוע" - השבוע הייתה לי השראה (וזמן פנוי. הייתי בחופשה מהעבודה) אז כתבתי את הפרק מהר (את החלק האחרון כתבתי כשלא הצלחתי להירדם). היה לי היסוס לגבי הצגה מחדש של הקונספט של הבארידים לקוראים שלא קראו את הקודם אחרי שהספר הקודם עסק בהם יותר לעומק.
 

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
אהבתי את הפרק, אבל לא תזיק לו קצת הגהה וגם קצת יותר אחידות. למשל במשפט הראשון אתה מדבר על מסיבת חנוכה להשקה של ספינה, עדיף לכתוב מסיבת השקה.

בכל מקרה, ההרגשה שלי היא שאני בינתיים מכיר את מערבולת קרח יותר מאשר וירדת'.
 

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
האמת, אני לא בטוח שהשינוי בהתחלה עשה לפרק טוב, משהו בדינמיקה בין וירדת' לחמותו מבלבל: קודם היא צועקת עליו מסיבה לא ברורה, רגע לאחר מכן היא נרגעת מספיק כדי לתת לו הסברים בנוגע למצבו ומיד אחר כך היא לועגת לו ומכנה אותו בכינויים (וזה עוד לפני שהוא מקיא עליה).

אני גם לא בטוח שאני מבין את הקטע עם הדיוקנאות: הזכר זה האישיות שחיה בעולם הזה, הנקבה זו האישיות שחלה לפני השינוי, האישיות העכשווית היא לא זה, לא זו וגם לא נראה שהיא מעין שילוב של השניים, אז מאיפה היא באה...

ב-3 הפסקאות האחרונות אתה מדבר על שינוי מין לגבר ושינוי של תינוק לגבר. אני די בטוח שלי זה היה ברור יותר אם היית כותב זכר בשני המקרים, כי לפחות בהתחלה חשבתי שהתינוק פשוט התבגר תוך שניות (בייחוד כשלפני זה כתוב שהוא גדל) ואז לא הבנתי למה "כאילו" הוא שוקל יותר וכדומה.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
תודה על התגובה. אני אצטרך ללטש את הפרק הזה בהמשך היום כשאחזור מהעבודה. אני הבנתי את זה שחמותו כועסת עליו אבל מספיק נבונה כדי לרצות שהוא יבין למה היא כועסת עליו ולא שזו תהיה תקשורת בין חירשים עד כמה שזה עשוי להיות מענג לכאורה. ההערה של וירדת לגבי "התבגר" מתייחסת לאמירה של אשתו שלכל התינוקות יש עיניים כחולות בכך שהתינוק משתנה באופן אחר.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
שמיר מספרת: "לילות אדומים, ימים לבנים"
חלק ראשון: "עולם בתנועה"

תחנת הרכבת של דרגאלות' הייתה עולם ומלואו: השוק שוקק החיים; אנשי השירותים השונים ולבסוף הרכבת עצמה שעלתה וירדה אל הערפילים, מתגשמת בבת אחת לתוך העולם. אהבתי רכבות מהיום שגיליתי שאחד מאחיי יכול לסדר לי נסיעה חינם. עתה, למרות כוונותיה הטובות של אמי, משפחתי גדלה באח נוסף. היא בטח הייתה מעדיפה בת.

חבריי היו נרגשים יותר ממנה לראות את היכל האבן של ניבויר. לי, שילדותי עברה בין קירות האבן הנקבוביים של ההיכל, מה שחבריי שתפסו כרגיל: העובדה שהכל בעולם בנוי מהרד שהומר במנגינה מכורכר אדום עדיין ריגשה אותי יותר. התגעגעתי מעט לסבתוש. השיעורים שהעבירה לי תמיד היו מעניינים.

אבא עמד על כך שאנשי הצללים יחליקו לידי בתחנת הרכבת. אבי היה השר האוואנהאר, קוסם הממלכה – ואיש הקשר שלה אל אקדמיית נמל גאל והשוכנים בה. הוא גם היה הבעלים של עיתון – "רצון העם" – שכמה מאחיי הגדולים יותר נהגו לכנות בלעג "רצון המלכה". אבי הסביר לי אחרי שסיפרתי לו על הבדיחה שרצה בחוג המשפחה על העיתון שלו שאחיי חברים באחוות אלף כרי הדשא ששמה לה למטרה דווקא להמליך את בנה האפס של המלכה העליונה. לדעתו המלכה העליונה צריכה הייתה להחליט לגבי זהות יורשה מזמן – ולהסכים לחיסולו של המתחרה שלו.

חבריי מאד התלהבו כשגילו שאמי היא המלכה האלמנה שהולידה לבודוי השני ארבעה ילדים בטרם אבי רצח אותו. אמא יכלה לשמור את הפרט הזה לעצמה לפני שסיפרה לי. היא לא יכלה לסבול שאני מעדיפה את אבא על פניה.

האח שלי הצליח להשיג רק שלוש כרטיסים לרכבת. יכולתי לשלם על כל השאר אבל אז כל המגניבות בכרטיסים הללו הייתה הולכת לעולם המכוער שממנו סבתוש הגיעה ממנו. אז עשינו הטלת דיסקיות והרוחות בחרו בדארגורד ובגולבימבל החמודה לשביעות רצוני. יהיו מספיק מגעילים בפגישה המשפחתית. קיוויתי גם לנצל את ההזדמנות לכמה דברים. קיוויתי שאמי תהיה במצב מרומם אחרי הלידה שלה. תקווה זו לא מילה גסה כשאת נערה. נערה שרוצה שאמה תהפוך אותה לאישה. כוונתי שאני אוכל לומר לה את המילים והיא תהיה הלירד שלי. וכל השאר זה מסמכים שהפקיד הקרוב ייצור עבורי. לא ציפיתי מחבריי לרצות להיות נאמנים של אמי אחרי כל הסיפורים שסיפרתי להם עליה.

טיילנו להנאתנו ברחבת הרכבת. חיכינו לרכבת לשמיים נופלים. שם נתפוס סירת רקיע.

ובדיוק הרגשתי לחץ באיזור הטפרים הארורים.

סבתוש הסבירה לי שזה טבעי לטפרים לגדול כל הזמן. בדרך כלל הכפפות הספיקו עד שהטפרים התחילו להתכופף וזה הכאיב. הייתי רוצה להיות כמו פליבארן שיכולה להעלים את הטפרים שלה. לא שהסתרתי את זה. פשוט לא היה נעים לי לשרוט משהו בתחנת הרכבת. למה לא ירשתי זנב או אוזניים?

שיערי גם כך נראה לבן כמו אבן גיר ועיניים אפורות עם עור חיוור שנקלה בקלות בשמש.

"עוד פעם הטפרים, שמיר?" שאלה גולבימבל בהבנה. דארגורד לא אמר מילה ואותת לה ליצור מבנה מסביבי בעודי מורידה את הכפפות מעל רצפת הרחבה. כששרטתי את רצפת ההרד, חשתי עונג בלתי נשלט שבקושי הצלחתי למנוע ממני ליצור בור רדוד במקום שעמדתי. העדפתי את זה על פני לחתוך את הטפרים בסכין. גם כואב מאד וגם לא מענג. אחרי שהטפרים היו באורך מהוגן, החזרתי את הכפפות למקום. ואז הרכבת כבר עלתה, עלתה מהערפילים, תלויה על חוט עדין כמשי.

דארגורד הביט בפנים נטולות הבעה במכתש הקטן שהשארתי והציע בפעם המי יודע מה, "שארת בשרי היא המלומדת הגבוהה של חצר ההרד בשמיים נופלים. היא בטח יכולה למצוא לך מישהו שיתקין לך מתקן שיחתוך את הטפרים הללו בצורה עדינה ולא כואבת."

הכרטיסים היו אצל דארגורד היות והוא היה הגבר המאהין בינינו כך שאמרתי, במתיקות, "אני עדיין חושבת על זה, דאר." כאילו שאם היה מתקן כזה, סבתוש הייתה מזמינה אותו. היא תמיד מדברת בערגה על הטבעות הנהדרות שהשאירה מאחור כשנסה לממלכה הזאת. טבעות שליוו אותה כמה עולמות. טבעות ששמרו את טפריה באורך מהוגן לגבירה בעמה. ומנעו ממנה לשרוט את האבן כמו חסרי התועלת בקלאן שלה.

"ולא תעשי עם זה כלום, שמיר." אמר דארגורד בעודו הולך לפנינו לעבר הכבש לרכבת לפנינו. עמדתי לומר משהו כשהבחנתי באחד מאחיי, הייבנסקאר, עומד מאחורי הנער שם. היה לו עור אפור ושיער שחור עם הבעה חייתית מעט הודות לאפו שהלך לפני שפתיו. הוא לחש משהו באוזני הנער, שהבחנתי בסרט הירוק עם הרסיסים השחורים על פרק ידו, והוא נתן לנו לעבור בלי להסתכל בכלל בכרטיסים המזויפים שברשותנו. הוא ליווה אותנו לתאו והתיישב על מחצלת נמוכה. היו שם שני דרגשים נוחים למראה ואחי הצביע לעברם ואמר: "אני אשן על הרצפה."
חלק שני: "המשפחה מתאחדת"
אם יש משהו שאני לא מזהה עם אחי הייבנסקאר, זה הנהלת חשבונות. הוא אפילו הביא איתו ספר כרוך בירוק עם רסיסים שחורים שהיה ספר האחווה בו רשומים כל חשבונותיה. אחי היה הגזבר הזמני של אחוות אלף כרי הדשא. העדפתי לשמור את הסיבה למינויו לי.

דארגורד הביט במבט עקום על המספרים של אחי. והוא טרק בתחושת עלבון את הספר הירוק עם הרסיסים השחורים. גולבימבל ואני שיחקנו בדיסקיות וגם יצאנו החוצה מעט.

הכיכר של ספינת הרכבת שלנו היה קטן ממה שדמיינתי ולא היה בה שוק. אחי הסביר לי שכל צרכינו יובאו לתא וזו ספינה לאצילים. אם ברצוני לקנות בכיכר השוק בתוך הרכבת, אני מוזמנת לנסות את כוחי בטיפוס על החוט שעליו נעה הרכבת. לאחר שהוא הלך לישון,

הערתי את דארגורד וגולבימבל ואמרתי שאנחנו עולים למעלה ומטפסים על החוט שלה. הטפרים שלי כבר התחילו להציק וחשבתי שאם החוט נשא את הרכבת, הוא יישא אותם. ההרפתקה הסתיימה לפני שהיא התחילה כשאנשי הרכבת תפסו אותנו לפני שהגענו לצוהר שממנו אפשר להגיע אל החוט. הם תפסו אותנו בצווארונינו ואמרו שעם כל הכבוד לנו, טיפוס על החוט איננו משהו שעושים בגחמה והם לא יהיו אחראים אם ניפול מהחוט הזה. וזה הספיק להוציא את האומץ מדארגורד וגולבימבל.

אוך, בפעם הבאה שעליתי לבד, הוצבה שמירה על כל הצוהרים. לצערי, אינני גיבורה מהוללת והסתובבתי אחורה לתאנו. הייבנסקאר היה ער כשחזרתי ואמר: "זו הפעם האחרונה שאת עושה את זה, מירדוראן. ביקשתי טובה מחבר שמכיר את מנהל הרכבת המקומי אבל, כשאנחנו בערפילים, אחותי, אנחנו בממלכתם. אם הם אומרים לך לא לטפס על החוט הקדוש שלהם, את לא... מטפסת."

יכולתי רק להנהן בהבנה. הוא משך בכתפיו והצביע לעבר ארון נסתר בין הדרגשים. הוא סובב את הידית וראיתי את אוסף החניתות, הרומחים והמגלים שלו. הייבנסקאר אמר: "בחרי אחד ואני אלמד אותך דרך להעביר את זמנך בלי להסתבך עד שנגיע לתחנה."

למרות שהתפעלתי מהאוסף, ציינתי, מעקלת את אצבעותיי, "אני מעדיפה הטלת דסקיות."

"אני לא מלמד אותך להילחם למען הממלכה. שמעי את המנגינה במטות קצת יותר טוב, שמיר." אמר הייבנסקאר והבנתי שמישהו חרט עליהם, על כל אחד מהם, ביד גסה למדי. הוא צחק בשקט בעוד חבריי ישנים בדרגשים ושאל: "איך חשבת שאני מעביר את זמני? אני גם לא מרגיש בנוח לקרוא בספר החשבונות שלנו ליד אנשי הצללים של אביך – " מצביע לעבר אחד מעמיתיו של אבא, שרוע על רצפת התא שלנו כמו מרבד שחור, "ואני מעדיף שתהרסי את כלי הנשק שלי על פני שתהרסי את התא איתם."

עמדתי לקחת חנית כשאחי טפח על כתפי והציע: "בינתיים לכי לישון עם חברייך, שמיר. הציפורניים שלי תמיד ארוכות יותר אחרי שאני חורט על הקטנים שלי."

"ציפורניים אנושיות עובדות בצורה שונה לחלוטין מטפרים." הערתי אף על פי שכבר שרטתי קודם במקומות שהאמנתי שאנשי הרכבת לא יבחינו עד שארד מסיפון הרכבת הזו. פשוט רציתי לבדוק את המשחק הקטן שהוא הציע לי. עם זאת, הרגשתי לפתע מאד עייפה. אז הלכתי לישון ליד גולבימבל.

ואחי הייבנסקאר נרדם עם חנית בין זרועותיו.

למחרת הגענו לתחנת שמיים נופלים. הגשם האדום ירד בכמויות שלא מביישות עלמה ענוגה מעל סככת המכתש. שלוליות אדומות נקוו ברחבת הרכבת בין מכתשי העגינה בעודנו יורדים בכבש לעבר האדמה המוצקה, רוחות עזות, מלאות בעפר וחול, נשבו מעל אריחי רחבת הרכבת. נוסעים ניסוגו לתוך המרחב הבטוח של השוק המקורה של הרכבת. אחרים רצו לעברו מהכבשים.

אנחנו?

אני ודראגורד היינו מאלה שהרוח נשבה ישר לתוך עיניהם, חורכת אותן עד היסוד. מעולם לא חשתי כאב כזה, אפילו כשהטפרים היו ממש מלופפים כנגד הכפפות שלי, כשהעולם סביבי לא החשיך אלא נעשה אפוף ערפילים. חשתי כאילו האחרים מיטשטשים בערפילים, נהיים לצללים דהויים של עצמם. אם זו לא הייתה התחלתו של עיוורון, מה זה היה בדיוק? גרוע מזה, נאמרו מילים, ברוחות שנשבו לתוך עיניי החרוכות, "האבירים ישובו. ישובו." דחף קדום, שליווה את בני מינה של סבתוש עוד בטרם עמדו על דעתם, התעורר בתוכי: התאווה לחיים כפי שסבתוש קראה לזה. הטפרים היו מחטים של כסף טהור בתוך הערפל. והמחטים הללו פרמו משהו בתוך המרקם של המציאות עצמו. משהו ששאב אותנו לתוכו. והניח אותנו בעדינות בהיכל ניבויר. בעודי מפרכסת, שמעתי את סבתי חותמת את הקרע.

"סוף סוף, נכדה. כל חסר תועלת ידע לשרוט קרע. האם גם תתעלי כקוסמת כמוני?" שמעתי אותה שואלת ספק אותי ספק את עצמה בטרם התמוטטתי על רצפת האבן במקום.
חלק שלישי: קריאת העורב

עתה הערפילים הקיפו אותי לחלוטין. ידעתי שאני לא חולמת כי אם רוחי יצאה מגופי. דארגורד צעד לצידי, רועד. אפילו אני הלכתי יותר מכוחו של הרגל ולא מתוך רצון ברור כלשהו. באיטיות הערפילים נמוגו לטובתם של גוונים בני גוונים מתעתעים שהעידו שהתחלנו להרחיק מעולם הבשר לעומק עולם הרוח. כאן דרו רוחות האדמה לפי האמונה.

כל מה שיכולתי לשמוע היה "האבירים שבו! האבירים שבו!" וללכת. עד מהרה דארגורד היה במיעוט לעומת שתי נשים שהצטרפו אלינו גם בעקבות הקריאה. לאחת הנשים היה בשר שנראה כאילו היה עשוי ממים. השנייה הייתה גבוהה ויפה עם פנים שנחצבו באבן – שיער זהוב לבן כל כך שלעומתו השיער שלי נראה צהוב. ככל שצללנו למטה, אל העולם שמעבר לצלליה של המציאות, הרגשתי באורו הקורן של מגדל שחור עולה לקראתנו. שחור מהיעדר צבע שכן לצבע לא הייתה משמעות במקום שהגענו אליו. היינו בוהקים. בוהקים בעולם שכולו היה עשוי מצללים.

מגדל שמיים נופלים.

בכניסה למגדל חיכה לנו אדונו, הלירד סֵייבוֹר. ידענו את שמו מרגע שנחו עלינו עיניו. על גבו נחו שתי חרבות מוצלבות ועל חגורתו היו חגורות לא יותר משלושה חרבות בינוניות. ידעתי את שמו מסיפוריו של דארגורד. הרי הוא היה כמעט בן בית במגדל שמיים נופלים. שארת בשרו, כפי שהזכרתי, הייתה המלומדת הגבוהה של חצר ההרד. ופה היא לימדה.

"בואו אחריי." אמר הלירד סייבור, מצמיד את טור הכפתורים הזהובים שעל הטוניקה שלו שנראתה כלקוחה ממחזה מימי הנימויאנים. עלה בדעתי בעודנו הולכים אחריו שיכול להיות שהוא עד כדי כך עתיק יומין. סבתוש סיפרה לי על המתעלים. אלה לא היו הרוחות המתעתעות שבני מינה סגדו להן כי אם סוכנים של היקום שהניעו את בני האדם כשהם... נתקעו. המגדל עצמו היה מקום של נהרות כסף כאילו נוצק כולו בכסף כשהמסדרונות התפתלו כנחשים על פני המגדל עד שהגענו לאולם האימונים. על הקיר הוא היה כבול: סאטיריאקון סאמוור.

הלירד סייבור נגע בניצבי החרבות שלו. אמר: "אתם לא חולמים. הגעתם אל מגדלי."

כולנו החלפנו מבטים זה עם זה פרט לסאטיריאקון שלטש מבט מלא שנאה כלפי הלירד סייבור. כולם נשמעו לי כאילו המילים עומדות על לשונן אך מחכות שהלירד יסיים לדבר. "אתם לא הנבחרים." אמר הלירד סייבור בפנים יבשות נטולות חום "תשכחו מזה לגמרי."
אחת מהנשים, היפהפיה, גנחה. נשמע שהיא באמת ציפתה להכרזה מרוממת מפי המתעלה.

"אתם תשרתו את הנבחר." אמר הלירד סייבור "אתם תהיו אביריו."
ואז הותרו חרצובות לשוננו וכולנו דיברנו בו זמנית. אחרי שכולנו סיימנו לדבר, הוא ענה: "אתם לא צריכים להחליט עכשיו. זו תהיה ההחלטה הכי חשובה של חייכם עד עכשיו. היא תשנה את חייכם עד היסוד."

ידעתי באותו הרגע שאני לא עומדת לקחת את ההצעה שלו לשעבד את עתידי לזר גמור. הספיקה לי ההרגשה שסבתוש תתבע את עתידי על כל השיעורים שהיא נתנה לי אף על פי שהיא אף פעם לא אמרה את זה במפורש. היא לא הייתה צריכה לומר את זה במפורש. וכאילו הלירד קרא את מחשבותיי, ומן הסתם, את מחשבות האחרים, הוא אמר: "במקרה, במקרה שהחלטתם לקבל את ייעודכם, חפשו את אדון המנגינה והוא יעזור לכם בהמשך."

המבט בעיניו של דארגורד נראה אבוד כשהעיר: "עדיין לא הבנתי למה הכוונה 'אביריו'."

"אתם תקבלו את חגורותיהם של אבירי היסודות הקדומים. הם יעניקו לכם את העוצמה." ענה הלירד סייבור, מסגיר מעט חמימות בקולו שהרי הכיר את דארגורד מילדותו במגדל, כשהוא היה עוד בניין גדול ורגיל למראה בכיכר עשרת המלכים. מביניהם, אני שאלתי: "אנחנו חמישה, הלירד, ויש שבעה יסודות."

"אישה חכמה" אמר הלירד סייבור לפני שהאישה, שבשרה נשמע כמו המים, שאלה, בייאוש, "למה אנחנו? אני עומדת להתחתן בקרוב ולהיות אשת איש."

"את יודעת למה. יש לך זיקה למים, מהרוניסה." אמר הלירד בערמומיות, סוקר את כולנו, "הנבחר התאהב בצל שלך מהרינאם, ת'מדן. סטיק, אני מרגיש שמגיע לך עוד הזדמנות – " קופץ אגרוף לעבר סאטיריאקון סאמוור האזוק אל הקיר " - דאר, תמיד ידעתי שיש לך כשרון עוד כשניסית להבין איך הכיסא המעופף שלי עובד. מירדוראן –" רק אמי קראה לי כך ועמדתי לתקן אותו שיקרא לי שמיר " – טוב, במקרה שלך, אין לי מושג. לו הייתי יכול, הייתי מוציא אותך מהחבורה. יותר מדי סיכונים אבל... הוא חשב שזה יהיה הולם."

"הולם?" עמדה המילה על לשוני כשעיניי התחילו לזוז בעולם הבשר והמגדל התפוגג לי. התעוררתי באולם אפור ששימש למגורי המשפחה. סבתוש כמעט זינקה והתיישבה לצדי. "סבתוש, חלמתי שרצו שאהיה גיבורה." אמרתי בזהירות שכן היא הייתה בלתי צפויה. היא הביטה בי בעיני היהלום במשהו הקרוב לחמלה ככל שבני מינה יכולים לו ואמרה: "לבני מיננו היה בכל ההיסטוריה הארוכה והמפוארת שלהם גיבור אחד בלבד, טוצה. כל אחד אחר היה לוקח את מקומו של הקוסם שרצה להפוך את בני מיננו לכלי שיהפוך אותו לרב עוצמה. הוא בחר להרוג אותו ולוותר על האפשרות להיות רב עוצמה, שמיר. כשהייתי צעירה, שמיר, הייתי במוזיאון שבו שימרו את גופתו. מיטב הקוסמים מעולם לא מצאו הסבר למה פעל בניגוד לתועלתו האישית והציל את כולנו. לבסוף הוא נהרג על ידי אחד מבני מיננו שעבד עבור אדונו של הקוסם כפי שאני עבדתי."

ניסיתי להבין את כוונתה. ידעתי שבני מינה לא מסוגלים לאהוב. היא טיפחה אותי רק משום שהיא חשבה שאני אועיל לה בעתיד. ואז נהמה: "אם יהיה עתיד בו נהיה אויבות, אני אהרוג אותך, שמיר. אעשה זאת בצער שכן כל אחד ירגיש צער לגבי מות כשרון כזה אבל לא אהסס אם אחשוב שהתשורות שהוצעו לי עדיפות על פני להשאיר אותך בחיים."

וידעתי באותו הרגע שהיא לא תעמוד בפני הבחירה הזו. לא הייתה בה גבורה.
 

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
אהבתי את הכתיבה ואני חושב שהצלחת להעביר בצורה יפה מאוד את הרעיון של הטפרים והרעיון של הגיבורים, אבל כמה הערות:
  • לא תזיק קצת הגהה נוספת למשל: "תמיד אהבתי רכבות מהיום שגיליתי שאחד מאחיי יכול לסדר לי נסיעה חינם."- "תמיד... ומהיום" לא מסתדרים בצורה כ"כ טובה במשפט הזה.
  • לא יזיק להכניס קצת הקשרים בין משפטים רציפים. קח למשל את המשפט השני בפסקה השניה שלא קשור בכלל למשפט הבא אחריו.
  • בחלק מהמוקמות הרגשתי קצת עומס בשמות של מקומות ואנשים לא מוכרים. עומס שלא נראה נחוץ כשהמקומות והאנשים האלה לא הוזכרו שוב.
  • אני כמעט בטוח שפספסתי משהו, אבל אני לא כ"כ בטוח מאיפה הגיע האדם החמישי אל החדר.
 

ג'וני

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
סטיק זה קיצור של "סאטיריאקון סאמוור"? אולי כדאי להכניס לזה רפרנס כלשהו בסיפור. ידעתי שהוא שם, אבל לא הבנתי שהוא אמור להיות אחד מהאבירים.

הדמות של שמיר לא מפותחת בסיפור מספיק כדי שאני אוכל לתת משוב טוב, המניעים שלה עדיין לא ברורים. גם כשכתבת את המטרות שלה כמו למשל: "רוצה שאמה תהפוך אותה לאישה." לא ברור למה היא רוצה את זה והחברים שלה מתנגדים לזה. או במילים אחרות ההשפעה של השינוי הזה לא ידועה.
יש לה גם כמה סתירות מעניינות, כמו למשל שהעובדים של הרכבת אמרו לה לא לטפס על הכבל, היא ניסתה שוב, אבל כשאח שלה אמר לה היא פשוט הסכימה איתו בלי לעשות סיפור.
יש פוטנציאל, כנראה שאני אתחבר לדמות יותר בפרק הבא בו היא תופיע שם אני אכיר אותה יותר.
 
Top Bottom