• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור (ס) גבירת הצללים 2 תוכן עניינים

צינת ליל מספרת: "השיחה האחרונה"
(386 למניין הא'קאיב)
חלק ראשון: "קדימה"

שדה מעוז הייתה מקום שונה ממה שהצטיירה בזכרונותיה של מערבולת קרח. כבר מזמן למדתי להיות זהירה לגבי תמונת העולם שהסתננה מבעד לזכרונותיה של תאומתי היקרה. גם הייתי מסוייגת מהאופן בו אני נתפסתי מבעד לזכרונותיה. לא הייתי כזו פזיזה כמוהה. שדה מעוז הייתה מוזרה, מרהיבה ומוזרה. הארכיטקטורה שלה הייתה באמת מקרה מיוחד. והייתי פה עם אבא בעתיד האפל של העולם. עברנו על הזכרונות שחרטה העיר באדמה. זכרונות שקראתי אליי מכח היותי מחליפת צורה.

הפעם באתי כחלק מפמלייתו של הלירד טאלות'. מזכיר המלכה, קלסת'רו, שקיבל על עצמו להכשיר אותיו בדרכי בני מינו, סידר שאצורף לפמלייתו. אתה לא אומר לא למלכה שלך. לפחות לא על עניינים חסרי חשיבות כמו אדם אחד יותר או אדם אחד פחות בפמלייה שלך.

הייתי באחת הסירות הצדדיות עם אנשי המועצה של הלירד טאלות'. הייתי גם היחידה, שבמובהק, לא השתייכה לקלאן. אנשי המועצה דיברו על היום שאחרי מות הלירד שלהם. אף על פי שהלירד טאלות' היה צעיר, הוא היה חולה שנים. ואפילו הוא הרגיש שזמנו בא. הוא הגיע לכאן כדי להיפרד מאביו.

"לא." פטר אחד מחברי המועצה את הרעיון "אחותו התאומה? ברוך שפטרנו מהפרחחית."

והם המשיכו בדיון כאילו לא הייתי קיימת בכלל. הבנתי שאם אפנה את תשומת לבם, המועצה לא תנהג בי בלבביות. ידעתי את זה וזה הרגיז אותי לחלוטין. שנאתי את השתיקה. פשוט לא הבנתי דבר וחצי דבר בענייני קלאן טאלות'. לא עליהם למדתי בשנים האחרונות.
לבסוף לא הצלחתי להתאפק בעודנו מתקרבים לגבולה של שדה מעוז מצפון. רק אמרתי: "נשים יכולות לעשות את העבודה לא פחות טוב מגברים."

וכפי שידעתי, כל תשומת לבה, העוינת ברובה, של המועצה הוסטה לעברי כשכמה מחברי המועצה שואלים בצורה מופגנת לגבי שמי והסיבה לנוכחותי בישיבת המועצה המאולתרת. "את לא נשבעת אמונים ללירד טאלות'. אין לך את זכות הייעוץ." הייתה התגובה מכולם. "ומה הקשר בין זה לכך שנשים יכולות לעשות את העבודה לא פחות טוב מגברים? כמה ממכם נשים ככלות הכל." הערתי ולא התבלבלתי משטף ההערות השנונות כביכול שלהם.

"כוונתנו היא שאין לך זכות להביע דעה בענייניו הפנימיים של הקלאן." הסביר אחד מהם "הדרך היחידה להצטרף לקלאן שלנו היא להיוולד לתוכו. כך... –"

"אנחנו בני דודים. אם הקלאן שלכם הייתה אחותו של סבי." הערתי לחבר המועצה הנפוח. "נדמה לי שהמילה המדויקת היא 'אחיינים'. האם זה עתה טענת שאת יותר מבוגרת מאיתנו כולנו ביחד?" הרשתה לעצמה אחת מחברות המועצה היחידות לתקן אותי. נשמתי עמוק. לא הייתי צריכה להוציא מילה. קלסת'רו אמר לי להתרכז במשימה: לשתות ממי המזרקה. והסירה היטלטלה מבעד לאחת הסמטאות הצדדיות של שדה מעוז בעוד חברת המועצה נועצת בי מבט אפל על קביעתי. לבסוף עניתי: "לא. נולדתי בזמנכם – " מה שלא היה... שקר " – אבי היה עתיק היומין."

"האם אביך היה קוסם?" הקשה אחד מחברי המועצה. הייתי צריכה להיות רגילה לזה... ועדיין העובדה שהם לא ידעו כלום על זהותם השאירה אותי המומה כל פעם מחדש. "מחליף צורה." אמרתי לבסוף "אבי מחליף צורה."

"בטח. האם מישהו מאיתנו נשמע לך כאילו הוא נולד אתמול? מחליפי צורה הם אגדה שאנחנו מספרים לילדינו. הם מעולם לא התקיימו ולעולם לא יתקיימו בשום עולם שהוא." הצהיר חבר המועצה עם יד מורמת. יכולתי להבין למה מחליפי הצורה לא שבו מעולם. הבשלה דרשה קבלה של הזהות. הצאצאים שלהם חשבו שפאר ימי קדם היה אגדה בלבד.

ואז נחו עיניי על הלירד סירדרת' טאלות' העומד בראש אבירי הדם שלו בכיכר הדמים. חברי המועצה קלטו בחושיהם המחודדים את נוכחותו. הם בחרו לכבד את נוכחותו בשקט. איש מהם לא חשב לרגע שהם פוגשים בריה מהשירים. אפילו בנשפיה הקודרים של מלכת הקרח היו שרים את שירת השיבולים הירוקים שעסקה ברשע ובאי צדק שעולל הנבל הזה.

חלק שני: "אחורה"

ואז הלירד טאלות' קם, גלימתו השחורה מתבדרת ברוח, ואחרי שסיים לברך, הוא אמר: "אבא." גם הלירד סירדרת' טאלות', כיאה לבריה עתיקה שכמותו, שלט בכל רזי הברכות. הוא לקח את הזמן עד שהגיע למה שרצה לומר וענה: "ברוכים תהיו לשדה מעוז, בני דמי."

בדיוק אותם מילים שהוא משתמש בהם בשירת השיבולים. אין ספק שהמחבר הכיר אותו.. או המחברת. לא ממש התעניינתי מי חיבר את שירת השיבולים הירוקים או שהייתי יודעת.

והסירות שקעו לתוך כיכר הדמים בצלה של מזרקת טאל. כשחיפשתי את פושטי הרגל, הבחנתי בכמה מהם לבושים יפה בין בעלי החנויות של שוק הדמים. מסתבר שהוא לא כזה נבל גדול כמו שחשבתי. יותר ציפיתי ממנו להשליך אותם לצינוק עד שהמבקרים יעזבו. מישהו גם ניקה אותם כמו שצריך.

"ומי האחיינית הזו שהבאת איתך, בני?" שאל הלירד סירדרת' וגרם לי להרגיש מבועתת.

הלירד טאלות' קימר את גבותיו האדומות וסינן: "קיוויתי שלא תשמע אותה, אבא. עליך לתת למלכה העליונה את אשר למלכה העליונה. ואדם אחד יותר ואדם אחד פחות זה – "

"לא ענית לשאלתי, בן." השיב הלירד במבט חודר "מה שמה של האחיינית הזאת? חשבתי שאני מכיר את שמותיהם של כל בני דמי אבל את שמה אני לא מכיר כלל."

"קוראים לה קירונה אבל כולם מכנים אותה צינת ליל." ענה הלירד טאלות' נמרצות "מדובר בסיפור ארוך, אבא, שאתן לשניכם להשלים אותו בהמשך."

"עד כמה שאני אוהב להיות יחיד במינו." ענה הלירד סירדרת' ברכות "הגיע הזמן, בן." העיניים של הלירד טאלות' נעשו צהובות לרגע בטרם דהו לצבע הרגיל שלהם כשהשיב: "אני מבוגר מדי בשביל זה."

"ההבשלה מופיעה כשאתה מוכן." ענה הלירד סירדרת' טאלות' "זוהי הבגרות האמתית."

"לא." אמר הלירד טאלות' בחדות "אני אמות כבן אדם. הא'קאיב, האם לא קראת פעם את שירת השיבולים הירוקות? האם לא קראת על מחליף הצורה המפלצתי שעל שמו נקראת, אבא?"

עיניו הצהובות של סירדרת' הוצרו לרגע כשהוא סינן: "אני כתבתי אותה בזמנו, בן. התכוונתי שאנשים יזכרו את הדברים כפי שאני זכרתי אותם. לצערי, כוונותיי לא הובנו."

קפאתי במקום כשתהיתי האם אנשים יחשבו כך אם ישמעו את הסיפור שלי. חשבתי שהמנצחים כותבים את ההיסטוריה. נשמע שלכלל הזה היו חריגים כפי שהעיד סירדרת'. "אתה... בן כמה אתה, אבא?" שאל הלירד טאלות' ואוזניים רבות מספור חיכו לתשובתו.

"אני הוא בנה הבכור של קוואהירי, בתה של טאל. מתתי פעמים רבות ובצורות רבות, בן. גילי הנוכחי לא יאמר לך כלום." ענה הלירד סירדרת' לוטש מבט מבעד לעיניו הצהובות, מחסיר פעימה מלבבותיהם של חסרי האמונה בזהותם.

ואז הבנתי למה הלירד סירדרת' קבע את הפגישה בכיכר הדמים בצלה של מזרקת טאל. הוא עמד לכפות על בנו את ההבשלה. הוא תפס בשרוול גלימתו השחורה של בנו וזרק אותו לעבר המזרקה. אני קפצתי אחריו לתוך המים העכורים והמרים שגרמו לך לחלות. ואז להבשיל. עורו של הלירד טאלות' לא היה קר כשנגעתי בו. הוא עדיין התנשף בכבדות, יורק מים בפרצופי.

"אני עומד למות." צפה הלירד טאלות', גופו מפרכס מתחת לבגדיו הרפויים, "הגיע הזמן."

לא אם זה היה תלוי בי. השרירים של הגוף שתאומת הצללים הורישה לי היו חזקים. והתאמנתי כל יום כדי לשמור על עצמי במצב גופני מצוין. עם זאת, הוא היה יותר כבד ממה שהוא נראה. בעזרת הכשרתי, חשתי את התוהו מפצל את עצם מהותו לשני חלקים: האחד כלוא בין כל האפשרויות ולשני אין שום אפשרויות. כל אחד ואחד מרכיבי גופו נאבק לא לבחור כפי שהוא, כאדם, בחר לא לבחור. עם זאת, מרגע שההבשלה התחילה, קיימת רק בחירה בריאה אחת.

הוא רעד בזרועותיי, גופו רוטט מתוך הקיום והחוצה ממנו, פתילי התוהו לופתים את גופו.

"מה עשית?" שאלתי את הלירד סירדרת' טאלות'. מחליף הצורה עתיק היומין השיב: "אחורה, אחיינית. עשיתי את הדבר היחיד שאב אוהב יכול לעשות עבור בנו הלא ראוי."

וכאילו גופי היה כחומר בידיו, קרסתי כשגופי בוער ממחלה. בנשימתי האחרונה, שמעתי. שמעתי אותו לוקח מבנו את רוח התוהו שלו. לא ידעתי שזה היה אפשרי בכלל מבחינתו. לא שזה עזר.

חלק שלישי: "לצדדים"

התעוררתי בחדר כסוף.

הפעמיים הקודמות שפגשתי עם המלך הזהוב – מַאלֶן הַאנְווִין כפי שנקרא בממלכה - היו כל אחת שונה מהשנייה. גם הפעם הזו הייתה שונה מקודמותיה. חשתי פחות אנושית עתה. הכוחות של שומרי הקרקע התעוררו בי. זכרתי את הפעם שווירדת' איחה פצע בעזרתם. האם, כמו תאומת הצללים שלי, ישנתי כשנה?

"חששתי שעתה תתעוררי." ענה המלך הזהוב לשאלה שלא הספקתי לשאול "העת הגיעה."

הייתה לי הרגשה מרה על קצה הלשון שאני יודעת על מה הוא מדבר. למרות שיכולתי להתעורר בכוחות עצמי, הדבר היחיד שיכל להעיר אותי הוא עצם השבוע שנשבעתי אז, בקצה הזמן. הרמתי את אצבעי ושאלתי: "לפני שאתה משלח אותי מכאן, איך הסתיים... הסיפור?"

"כל השומרים אינם." אמר המלך הזהוב ביובש "אינני סומך על הלירד טאלות' הנוכחי."

המלך הזהוב התייחס תמיד אל הלירד סאמוור, הלירד טאלות' והשר האוואנהאר כאל שלושת השומרים של כס המערבולת. לדבריו, הלירד גנאריד והלירד רואדרת' נאמנים קודם לעצמם ורק אחר כך לכס המערבולת. לא שהלירד טאלות' נשמע לי כמישהו הראוי להימנות בנשימה אחת עם השניים האחרים. קלטתי שהוא לפחות ייקח את הזמן לבגוד בו. עתה קמתי ממיטתי וחשבתי על אמי. אבא אף פעם לא סיפר לי הרבה על פגישתם. האמנתי שהוא הציל אותה אחרי שנחטפה על ידי קיילין דרווינסר אך עתה הייתי פחות בטוחה. הייתי צריכה לשאול אותו כשהייתי יכולה.

"למה הם מסרבים להכיר בזהותם?" שאלתי בעודי מתכוננת נפשית לסוף מסעי הארוך – למשימה אשר לשמה אחותי ואחר כך אני הגענו לתקופה הזו – "הם מחליפי צורה, מאלן."

"ישנם דברים שאין להם תשובה אחת, צינת ליל." ענה המלך הזהוב בהתחכמות מצדו "אנחנו שואפים להיות כמו כולם. למה להיות מיוחד כשאתה יכול להיות אדם רגיל? הסיבה לכך שאנשים מעריצים גיבורים הוא שהם כמובן מממשים את שאיפתם הנסתרת: להיות מיוחדים. אם כולם היו מיוחדים באמת, לא היה צורך בגיבורים."

"או בנבלים." השבתי "הרי כל גיבור הוא הנבל של הסיפור של מישהו אחר."

"זו הפעם האחרונה שאנחנו נפגשים." ציין מאלן האנווין בתוגה "אז להתראות, צינת ליל."

"שמי הוא קירונה." תיקנתי אותו פעם אחת אחרונה והשתגרתי.
 
עריכה אחרונה:
תודה על המשוב. :D

הקפיצה, למעשה, הסתיימה ועכשיו הפרקים מתרחשים באותה השנה. כדרך אגב, אין לי בעיה לקבל גם תודה על הפרקים עתה כשהאופציה קיימת. אשמח על כך אם זה אומר שמישהו מאשר בכך שהוא קרא את הפרקים.
 
פרק שלושים: "בחירתו של אב"
חלק ראשון: "דמדומים"
היום שלפני היום שבו בני נעשה נתין הוד מעלתה החליט להיות ערפילי וקפוא כמו המוות. התפניתי מענייני היומיומיים שכללו לדרבן את קומראג הזקן להכניס כמה שיותר את המחזה החדש שלי לתיאטראות, לבדוק את מצב הזונות במאת', וכמובן, לשמור על שפיותי. מערכת העצבים שלי עדיין לא הרפתה מהרעיון לחצות את הגבול. אפילו ביקשתי מאחיה של אשתי שיבדוק אם הם לא קלקלו שם משהו. הוא לא מצא משהו ראוי להישמע, לפחות לא משהו שעמד לשתף אותי. היות וראיתי את עצמי את המומחה הביתי למסיבות, נטלתי על עצמי כבר מזמן את תכנון הנשף שיתרחש אחרי שבני ייהפך לנתין הוד מעלתה. הצלחתי אפילו לשכנע את סיגריג להעלות מחזה ביחד עם המועדון שלו לזכר הצלחתנו המסחררת עם "היסודות" לפני שנה.

איך יכולתי לחזות מה יוליד יום?

אספתי את ילדיי באותו היום מבית הספר במים ירוקים. העברנו אותם מדרגאלות' לאחר הסתבכות אחת יותר מדי של שניהם עם האספסוף הזועם. השר האוואנהאר סבר שהם יהיו מוגנים פה יותר הודות למעורבותה של אחוות אלף כרי הדשא בקביעת סדר היום במקום. הסיפור הזה העיד כאלף עדים שנאמנותו של השר האוואנהאר איננה למלכתנו הטובה אלא לקוסמים מאקדמיית נמל גאל. הוא, כמובן, יפטור אותי בנפנופי ידיים כהרגלו בקודש. לפחות הפעם הוא צדק לחלוטין. האספסוף הזועם של מים ירוקים נהג בילדיי בכבוד עצום.

סירת הרקיע של סוארינג אף רגיש חיכתה לי בחוץ. מאז שנכנסתי לשותפות יצירתית עם אחיו, השתמשתי בשירותיו בכל פעם שהייתי צריך לבוא למים ירוקים. בשביל האמנות, צריך להקריב קורבנות והוא שילם לי בסיפורים על מים ירוקים בכל פעם שעליתי לסירה.
היום היה זה תורו של ניבויר. הוא גדל להיות נער שתקן שלא אוהב לשתף את אביו בדבר. אחותו מירה ניסתה למלא את מקומו ודיברה על כך שסגן המנהל קרא לו לשיחה. ניבויר הרים מבט יוקד, מלא שנאה, כשהוזכר שמו של יפת' מויירווין שאמר יותר מכל מילה שלו.
"תני לאחיך לדבר. זה היום שלו." ניסיתי להרגיע את בתי. מירה, שיערה קורן כשמש, ענתה: "זה גם היום שלי, אבא, אם שכחת. אנחנו תאומים, אני וניב."

תאומי צללים, לא תאומים אמיתיים. למרות חזותה המבוגרת, מירה הייתה צעירה מניבויר. ויום הנתינות שלה יהיה בעוד שנים. בני העלה עווית צחוק על שפתיו כששמע אותה. זנבו הצליף בעדינות על פני רצפת הסירה שהמריאה בינתיים מהמדרכה. הוא לא הסכים.
מתחתינו הצעדנים התחילו לעצור משפחות של סאית'ה והכווינו אותם לעבר המסוף – המסוף שאני דחפתי לבנייתו. לקח לי רגע לעלות על הטעות שעשיתי בהשפעת הערפילים הכבדים של אותו היום. אלה לא היו סאית'ה. אלה היו האנובן מהגזע של סאנסגארד. סוארינג אמר, חותר מבעד לכנפי הסירה, "יצאה פקודה, ווירדת'. המנשבים ברוחות חטפו את קואין הורווינד. הם תובעים את גירוש הסאית'ה."

והוא חתר כמיטב יכולתו על מנת לצאת ממים ירוקים לפני שאחת מהסירות של הצעדנים התרוממה מהמדרכה ועפה אחרינו. על הסירה עמדה קוסיניה שהצליחה להדביק אותנו. הקצינה בהירת השיער נעצה בי עיניים חדות כתיל וקפואות כמו הקרח. היא אמרה: "ברכות, ווירדת'. הנה אנחנו נפגשים שוב אחרי שנה ארוכה מאד ונשמע שלא השתנית."

חלק שני: "הטובה"

גם לי נשמע שקוסיניה לא השתנתה בכלל אבל חלפה שנה. בני אדם לא מזדקנים בשנה. יצא לי דווקא לראות אותה בנשפים, מגייסת ארודים ותמיכה לצעדנים. לא שהעזתי לדבר איתה. השמועות אמרו שהיא עמדה מאחורי תוכנית האימונים של הצעדנים כאילו שחסרו אנשי חיל בממלכתנו. אני מנסה עדיין להבין איך היא קרתה בכלל.

"תבורכי, קוסיניה. מה שלום טאנגנס?" שאלתי בלבביות של מי שפגש מכרה ותיקה. קוסיניה חייכה במתיקות כשהזכרתי את שמו ואמרה, שפתיה משוכות בחוזקה, "חי הנביא סאוואלן, בוא נעשה קצר ולעניין, וירדת'. יש צו שמורה לגרש את כל הסאית'ה למאת'יט."
לפי החוק בממלכה, בני שייך לי עד שהוא נשבע אמונים להוד מעלתה. בנסיבות האלו, היות והוא היה היחיד שזרם בעורקיו דם ירוק חומצי, הייתי צריך להסכים לתת לה אותו.

"אין לי בעיה עם הצו הזה, אבא." אמר ניבויר, מבריש את שערו השחור בתנועת התייפות, "יש לי מישהי שממתינה לי במאת'יט."

העובדה שאני אישן הלילה מחוץ להיכל ניבויר אם אשוב בלעדיו לא הייתה הסיבה היחידה להתקוממותי. לא הייתי מוכן לוותר על הבן שלי בכזאת קלות, לא אחרי המאמץ שהשקעתי כדי למממש ילדה אחרת. חוץ מזה, זו לא הייתה החלטתו, זו הייתה החלטתי.

"לפני שאחליט בעניין, האם את מודעת שמי שאנשייך עוצרים הם לא מגזע הסאית'ה?" שאלתי, מצביע לעבר ההאנובן הצועדים בצייתנות מצמררת לעבר המסוף. ניסיתי להבין למה אף אחד מהם לא עשה מהומת מארות על היחס אליו והגעתי למסקנה שהם מאמינים. הם מאמינים שלשוטים הקטנים שעצרו אותם תיפול האבן והם יבינו שהם עצרו את הזרים הלא נכונים. קוסיניה הצרה את עיניה החדות כתיל למטה בתהייה איך אני רואה שם משהו.

"בפעם האחרונה שקראתי ב-'מגן העם'," ציין אחד מאנשיה "חלק מהסאית'ה הסוו את עצמם כהאנובן כדי שדוואמירן המטהר לא יגרש אותם מהממלכה. הוא סתם מדבר, גבירתי."

בני לטש בי מבט בניסיון להבין את המהלך שלי. הוא כבר הביע את הסכמתו לגירושו. מדוע אני מושך את הזמן עם ההסכמה שלי לגירושו? נערים לא נודעו מעולם בתבונתם. אפילו נערים שחולקים את גופתם עם מפלצת מעולם אחר. אם הוא יגורש מהממלכה הזו, יש סיכוי לא רע שהוא לא ישוב ואני לא אשמע ממנו לעולם.

"עם כל הכבוד לדוואמירן המטהר, גירוש הסאית'ה לא הייתה המטרה שעמדה לנגד עיניו. הוא רצה את האדמות שלהם, הוא רצה את הרכוש שלהם, וכמובן, אם היה מבצע את משימתו בשלמות, בשביל מה המלך צריך אותו יותר? בקיצור, אם הוא היה מצליח, דוואמירן לא היה מקבל כלום." לימדתי את השוטה שיעור בהיסטוריה שאפילו לא הכרתי.

"לנו אין את הבעיה הזו." סיננה קוסיניה, משתיקה במבט את פקודיה, עורקיה הירוקים פועמים בעיניה הקרות, "איך אתה מציע לנו לסיים את המשימה של דוואמירן המטהר?" הבנתי שיש לי הזדמנות. ידעתי שמשהו לא היה בסדר עם קוסיניה ועכשיו ראיתי מה זה. כחכחתי בגרוני ואמרתי: "על מנת שהזרים יזהו את משרתיהם, הם סימנו אותם, קוסיניה. האם לא תהיתם אי פעם למה הדם של הסאית'ה ירוק?"

ואז הצעדנים הסתכלו בעורקיה הירוקים של קוסיניה והגיעו למסקנה שאני הגעתי אליה. אחד מהם לחש משהו באוזני השייט והסירה הסתובבה לעבר המסוף. לא האמנתי שקוסיניה תיתן לי לדבר ולסכן אותה כל כך. חשדתי שהיא תצא מזה בשלום הודות לקסמה או מה שזה לא יהיה שאפשר לה מכלתחילה להפוך לחברה בעלת ערך בקרב מגיני רסיסנו.

"להיכל ניבויר!" הוריתי לסוארינג אף רגיש. ציפיתי שהצעדנים ישובו אך לא לכל היתר.

חלק שלישי: "הגזירה"

לאחר שבתיו הצהובים של צד האדם של מים ירוקים נשארו כצל מרוחק על נשמתנו, ניבויר פתח את פיו. בני נטה מאז התקרית ההיא בבית הספר בדרגאלות' לשמור את רגשותיו לעצמו. הפעם הוא החליט, בזמן הכי פחות מתאים, לומר: "כשקוסיניה תשוב, אבא, אני רוצה ללכת איתה. אנחנו כבר דוחים את הנסיעה למאת'יט בגלל המחלה שלך."

אז יש לי מחלת רכבות. הבעיה היא שהפלגה בספינת רקיע תיקח הרבה יותר זמן מנסיעה. אין לי מושג איך הדורות שקדמו לנו הסתדרו בלי הרכבת. זה לא היה נחמד מצד בני לומר את זה אחרי המאמץ שהשקעתי בלחשוב על איך לתחמן את הצעדנים שהיו לצד קוסיניה.

"זו לא נסיעה, בן. זה גירוש. ובמקרה הטוב ביותר, יחלפו דורות עד שמישהו מצאצאיך יורשה לשוב לממלכה." השבתי בחריפות לקוצר הראות המדהים של יוצא חלצי.

"רוחות כבירות, הממלכה הזו רק רסיס אחד, מאת'יט עצומה, אבא. היא מספרת לי שהמשפחה שלה מבלה בכל יום ברסיס אחר עם אנשים אחרים, מנהגים אחרים... והכל –" התחיל בני לפלוט שטויות בקצב מסחרר. סוארינג הרים את אפו הרגיש מעמדת השייט. הוא, עם זאת, בחר לא לומר מילה. אני מודה שאני ואמו גוננו יתר על המידה על ילדינו. ייתכן שאם העניינים יסתדרו על המקום הטוב ביותר, אני אקח אותו למסע בממלכה רק על מנת להוציא לו מהראש שהמקום הזה משעמם לעומת מאת'יט. אלף זכרונות מאלף קוי זמן סערו בקצה תודעתי כשחשבתי על זה. הם הזכירו לי ביתר שאת למה אני לא אוהב רכבות.

"החברה שלך היא משושלת של רקדנים. אתה בן לשושלת של סוחרים. תעשה את החישוב." החליטה מירה לתרום את הארוד שלה לוויכוח "גם לרקדנים יש גאווה מעמדית, ניב."

"אבא, חשבתי שאנחנו אצילים, לא?" שאל ניבויר, מוטרד מעט ממה שאחותו אמרה. סביר להניח שלא הוא ולא חברתו חשבו על ענייניהם של המבוגרים כשהם התכתבו ביניהם. "אצילי הון הם סוחרים בעלי נחלות. היכל ניבויר הוא מה שמעניק לבית ייראת את תאריו. בלי זה, כפי שאחותך אמרה, אנחנו רק שושלת של סוחרים." נאלצתי לצנן את ציפיותיו.

"איפה הנחלות של בית טרסור?" שאל בני, מתחמק בלי עדינות רבה מהנושא שהעלה. גלגלתי את ראשי זהוב השיער לאחור ועניתי: "איפשהוא בדרארי, למיטב ידיעתי. ולעניין, האם אתה מאמין שאמך תתן לך להתחתן עם רקדנית?"

"היא מימנה את סיגריג." ענה בני, שכנראה תירגל את הנושא הזה בינו לבין עצמו מזמן, "הוא בא משושלת של רקדנים."

אז בני, בכל זאת, הקשיב לדברי הבלע של אחוות אלף כרי הדשא שמדברים על כך שאצילי ההון המירו את קשרי הדם והאדמה שלהם לקשרים של ארודים. בני כזה תמים. כמעט ולא זכרתי את עצמי בגילו. בעצם, כן. תיעבתי את העובדה שהוריי נתנו לי לעבוד בפרך בחנות המשפחתית רק משום שכך קבעה ראש משפחתנו המנובלת שתקום לתחייה.

"תשמע, בן, נדבר על כל זה עם אמך בקרוב. אני –" התחלתי לומר ואז שמעתי צרחות. עורברבים שחורי נוצות וארוכי צוואר הסתערו לעבר הסירה שלנו בעודנו צולחים את מישור דוואמירן הטרשי. היכל ניבויר, כמעט שנשקף מבעד לערפילים הכבדים של היום, והיה כה רחוק פתאום כשהסירה התהפכה. קוסיניה הזו מוכשרת אם הצליחה לשסות בי את העורברבים. סוארינג התעוות חלקית לצורת החזיר שלו כשהסירה פגעה קשות בארץ.

שמעתי אותו נואק מבעד לצווארו. הצלחתי למצוא אותו, מסובך מעט ברצועות הכתף של כנפי הסירה, והנחתי עליו את ידיי. הוא הסתכל לעברי כמוצא ישועה באבן שעל חגורתי: חגורתה של אבירת המנגינה. לאחר רגע שבו נשמע כאילו הוא עומד להשיב את נשמתו, נשימתו התייצבה והוא קם ממקומו. בינתיים, עיניי השתנו ויכולתי לראות מעבר לערפל. היו יתרונות להיותי מחליף צורה בשל. אני אצטרך להחזיר אותן למצבן הרגיל אחר כך. מירה שרדה את ההתרסקות. הקשר בין תאומי הצללים שמר גם על שלמותו של ניבויר. כל עוד מירה לא נפצעה או נפגעה אנושות, גם הוא לא נפצע או נפגע אנושות. היה לי חשד בעניין ההישרדות הפלאית הזו.
נזכרתי במעורפל ששערה אמור להיות ארוד ולא בצבע האהוב עליי: זהוב. לא היה זה הזמן לבדוק אם מירה הבשילה למחליפת צורה או לא. בינתיים, כפי שציפיתי, שמעתי סירה נוחתת לידנו.

ואז הסירה השתנתה לקוסיניה שלזה לא ציפיתי.

היא לא הייתה מחליפת צורה אבל, כפי שחשדתי לפני שנה, היא לא הייתה בת אדם כמוני.

"את מהרינאם." סיננתי לעבר קוסיניה "איפה האחרים?"

"ניסיתי להיות נחמדה כלפיך, וירדת', באמת שניסיתי. האחרים היו כאלה עקשנים." אמרה קוסיניה בקור שגרם לערפילים סביבי להרגיש חמימים "אני שומעת שסוארינג לא נפגע. יופי."

"את מפלצת." סינן סוארינג, מטלטל את ראשו, "המסדר שלך מנסה להביא לסוף העולם."

"מצאת לעצמך זמן להתחבר ליסוד המים של רוח התוהו שלך, בן חילופין." סיננה קוסיניה "לא סוף העולם, לידה. כל מה שהעולם עבר עד עכשיו ויעבור בקרוב הוא ההכנה ללידה. והמסדר שלי הם המיילדים."

"הסירה נפגעה אנושות כשהעורברבים הפילו אותה." העיר סוארינג, יורד לסוף דעתה, "אני לא אוכל להשיט אותה גם לו רציתי, מפלצת."

הרגשתי שקוסיניה דפקה בעקבה על רצפת הסירה רק על מנת להיות בטוחה שסוארינג כן. ובכן, הסירה לא נדפקה. היא אמרה, בחמימות של חרב, "היא תחזיק מעמד למשך המסע, סוארינג. אם אתה לא רוצה להצטרף לווירדת' ומשפחתו, אני מציעה לך לשתף איתי... פעולה."

וסוארינג היה כמה דברים אבל גיבור מהאגדות הוא לא היה. הוא ציית לקוסיניה בנוקשות.
 
עריכה אחרונה:
פרק טוב, אני חושב שקצב ההתפתחות בו טוב ונהניתי לקרוא אותו. מצד שני לא תזיק לו הגהה נוספת כי היו כמה שגיאות (למשל: "בני העלתה", בפסקאות הראשונות לא כ"כ בטוח אם הכל קורה יום לפני או שחלק קורה באותו היום ועוד כמה דברים שוליים)
 
שמיר מספרת: "שבועות"

חלק ראשון: "נקודת הזינוק"

משחק הדיסקיות שמר אותי שפויה לאורך התקופה הזו. אין ולו שמץ של ספק שאבי החורג היה נכנס להיכל תענוגות ולא יוצא משם עד עלות החמה למחרת. לי לא היו את המותרות הללו. שנים של משמעת מינית כנערה מנעו ממני לחשוב על כל גבר מלבדו. גברים אחרים עדיין לא הביעו בי עניין אפילו אחרי שירשתי את מקומו של אבי בעסקיו. משהו מרוח התקופה מנע מהם להציע נישואין לאישה עם דם מקולל. הייתה זו מורשת אבי – אבי שנהרג במולדתו בעודו מזיז דיסקיות לפי הוראות מאדונו האפל באקדמיית נמל גאל. מכל החברות שהיו לי בנעוריי, בימבל הייתה היחידה ששמרה איתי על קשר גם בבגרותנו. והיא הייתה שותפתי העיקרית למשחק הדיסקיות בתקופה הזו.

אחרי כל השנים הללו, גיליתי שת'מדן לא ידעה לשחק במשחק דיסקיות. לא שהיא לא ידעה, היא פשוט הייתה... גרועה.

האם מותר היה לשמוח לאידה שאני הייתי טובה ממנה לפחות במשחק דיסקיות?

כשאבי החורג ואחי נעצרו, הייתה זו אמי ששיחקה מולי את משחק הדיסקיות. לא שהצעדנים יעזו לעצור אותי. ירשתי את מקומו של אבי במשחק הגדול והיו לזה יתרונות: אף אחד לא רצה להעלות את חמתם של הקוסמים עליו. ייתכן שזו עוד סיבה שלא נישאתי. חשדתי שהפחד מגבירת הצללים הייתה הסיבה שהצעדנים צייתו בכזו מהירות לצו. היא הרי הבטיחה לשוב אם תיפול שערה משערותיה של קואין. ידעתי ממקורותיי שהיא גמורה. הצעדנים לא ידעו זאת. וכך מצאתי את עצמי נאלצת להרגיע את אמא במשחק דסקיות טוב.

אמי הזיזה דסקית כשבתי טאל התפרצה לתוך חיינו. הילדה בהירת השיער כה הזכירה לי את עצמי כשהייתי צעירה יותר. סביר להניח שגם נוכחותו של הקרמריט הישן שלי הייתה סיבה טובה לחשוב עליה כהתגלמות צעירה יותר שלי. הרמנו את פנינו מלוח המשחק. "אבא פה." אמרה טאל בלי הרבה הקדמות וטענות. דרכנו נפרדה מאז שהוא עצר את כוחותיו של הלירד הורוויראת' לפני כשנה. הוא קיבל בחזרה את סומימור והאדמות מסביב – לא הרבה לעומת גודל הנחלות בימי אביו. מנגד, יאדגוואן נהרג בקרב עם כוחות הלירד. מוות מאד נוח שאפשר לו לקבל את רוע הגזירה.

תהיתי למה הוא כאן. סומימור עדיין בעומק הערבות הרחוקות בצלם של הרי הטיראין, הרחק מהישג ידם של הצעדנים. יחסיו הטובים עם קוסיניה לא יעלו ולא יורידו במקרה זה. הם לא עזרו לאחי.

"אני מתנצלת, אמא." אמרתי בשפלות רוח וקמתי "אני צריכה לדבר עם הלירד סאמוור."

היא לא אמרה מילה. היא הייתה יותר שקועה בעצמה מאז שנודע לה על מות אבי בקית'רה. אני לא קניתי את אמירתו המנחמת של המלומד פראכן שאבי יוולד מחדש עם לידתו של קו זמן חדש. הוא עדיין יהיה חסר לאלה שחיים בקו הזמן הזה ואז חשבתי על משפחתי בקו הזמן ההוא שאותו עזבנו. האם גם הם הרגישו כך כשנעלמנו מחייהם עם לידת קו הזמן? מירה עמדה ליד הכניסה ופניה מונמכות אל הרצפה. רק לשונה הממוזלגת העידה על רגש. יכולתי להרגיש את אי מורת הרוח נוקבת מבעד לעיניה לעבר טאל. הן היו אמורות להיות בנות אותו הגיל ועדיין היא נשמעה מבוגרת יותר וקרובה יותר לגילו של אחיה למחצה, ניבויר. אני חושבת שהיא למדה היטב מאמי את האומנות של הטלת מבטים מעוררי אימה.

סוארינג אמר לאמי כשהשיב אותה על כך שקוסיניה מסרה את התנצלותה. אם וירדת' לא היה מפריע לה במילוי חובתה, היא לא הייתה צריכה לעצור גם אותו. בתוך המסר שלו הייתה מקופלת גם התנצלותו על כך שלא עשה מספיק כדי להגן על משפחתי. כמובן שזה יותר מדי אפילו לילדה כמו מירה. טאל, לעומתה, הייתה מודעת במעורפל לסערת הזמנים.

כשהגעתי למעגן, לא רק סטיק חיכה שם. גם האחרים חיכו שם. כל שאר אבירי היסודות.

"הגיעה העת, שמיר." אמרה ת'מדן "עלינו לקחת על עצמנו את גורל ילדי אדון המנגינה. ועלינו להצליח במקום שהם נכשלו."

ברגע הזה הצטערתי על כך שבחרתי אז לחיות. טאל הביטה למעלה אל אביה שלא חייך. "אתם לא יכולים לעזוב." צייצה טאל בתבונה הגדולה מסך כל שנותיה "אני אשאר לבד."

אמי לא הייתה בדיוק מרוכזת במציאות. ועל הקלאן שלה? אני לא הייתי סומכת עליהם. הגישה שלהם לגידול ילדים הייתה לשסות אותם אחד בשני עד שהחזקים, הגדולים והאכזריים מביניהם ישרדו. לבסוף מירה כחכחה בגרונה, צועדת מעבר לכניסה למעגן. "אני אשגיח עליה." אמרה מירה "עד שאחיך ישוב מנימוי."

יהיה באשר יהיה הצו, מי שאכף אותו לא העז למשוך את תשומת לבה של המלכה העליונה. הם, כלשונו של יאדגוואן, העדיפו לקבוע עובדות בשטח ולתת למלכה להגיב. נימוי הייתה מחוץ לתחום בינתיים. עם זאת, לא האמנתי שאחי יהמר על יציאה מהבירה. הצעדנים בטח הציבו שומרים בכל יציאה אפשרית. ואז בריה , שלא ציפיתי ממנה להופיע אחרי כל השנים הללו, דחפה את עצמה מעבר לצללי המעגן.

סבתי.

היא הרימה טלף חד ואמרה: "אני אשמור על הילדים."

גם סטיק וגם אני הסתכלנו כלא מאמינים. סטיק שאל: "ומה בדיוק יוצא לך מזה, סבתוש?"

הוא לא יכל לבחור מילה שהייתה יותר מכאיבה לי לו רצה בזה. הוא עדיין כעס עליי על כך שלא חשבתי עליו כשבחרתי בעצמי על פני בנותינו. כמה זמן כבר אפשר לקונן על זה? נשכתי את שפתיי ולא העזתי להשיב להתגרות המחושבת הזו שנועדה גם לי וגם לסבתי.

"שימור עצמי, חתיכת בשר. אני מאמינה שמטרת המסע שלכם תיתן לי יותר זמן לעבוד." הודתה סבתי במגבלותיה כאבן ושמיר "הייתי כבר אמורה להיות מתחת לשכבת ריר דוחה. אני מאמינה שזהו מטרתו של המסע שלכם."

ואז נזכרתי במשהו שהבריה המוזרה הזו אמרה לי על כך שליסבת' היא החתיכה החסרה. ידעתי שלשם ייקחו אותנו רוחות הזמן של ת'מדן. מירה לכסנה את מבטה לעבר סבתי. "עשית משהו לאבא." סיננה מירה "בגלל זה הוא לא כתמול ושלשום."

סבתי נשאה את עיני הגביש שלה לעבר מירה ואמרה: "זמנים נואשים דורשים אמצעים נואשים. וברצינות, נגמרו לי הרעיונות אם אני מסתמכת על אביך שיוציא אותי מעולמך."

ואז הביטה לעברי במבט הרציני ביותר שלה, תווי פניה מעט התקמרו בצורה אנושית, כשהיא הוסיפה: "אני רק העליתי את הרעיון. הוא עשה את כל שאר העבודה מאז. כשאני מבטיחה משהו, אני מקיימת. לא הייתי צריכה לדבר אפילו איתך אך לא נותרה לי ברירה."

קיבלתי את מנחת הפיוס שלה. האמנתי שהיא תדאג שהילדים ישרדו עד שנשוב להיכל זה.

חלק שני: "המירוץ"

כשנפלנו לתוך כיכר חסר הילדים, נזכרתי בפעם ההיא ששאלתי את חבריי מי הייתה השושלת ששלטה על הנימויאנים לפני בית דרגאדר. אף אחד מהם לא ידע את התשובה. על כיכר חסר הילדים חולש פסלו של סירטאת' הוראג מכניע את אחרון העריצים מנצר שודדי הרקיע שגנבו מהם את אדמותיהם. המשותף בין שני הסיפורים הוא שאלה לא סיפורים על נצחונות. אלה סיפורים על תבוסה מוחצת. מי שהחזיק את סירטאת הוראג בחיים כל השנים הללו היו הקוסמים מנמל גאל ובתמורה לזה הוא נתן להם את מבוקשם. חשבתי על כמה זה היה עכשיו הסיפור שלי.

ומסביבנו שמעתי פועלים תוקעים עמודים כדי לתחם זירת אגרוף. צופים סקרניים ראשונים כבר התקהלו כדי לראות את הפועלים תוקעים עמודים במדרכת האבן המשויפת. זיהיתי את ליסבת בין הצופים הללו. היא הייתה האדם שבאנו לחפש בכל העיר הזאת. ליסבת' נראתה לי כגרסה מבוגרת של מירה כאילו הילדה שאפה להיות כמוהה כשתהיה גדולה ובינתיים אימצה את המראה שלה בשיערה הזוהר כמו השמש ובפניה נטולות החיוך. מירה עדיין הייתה צריכה לעבוד על החלק עם חסרת החיוך. ליסבת' הייתה הדבר האמיתי.

"היא מרוצה." העיר דארגורד "תראי איך היא מחייכת בעונג."

סטיק הצר את גבותיו השחורות ואמר: "אחי, אתה מסתכל על פניה ומדמיין את החיוך."

לי היה ברור שהיא לא מחייכת. מרנה אמרה: "אני חושבת שדאר צודק. היא נהנית מזה."

"היא לא מחייכת." אמרה ת'מדן "ראית איך שמיר הגיבה לפנים חסרות ההבעה של סבתה. היא מעוררת אותך לחשוב שהיא מחייכת עבורך את החיוך הכי טוב שלה כשהיא לא... מחייכת."

הפנים של סבתי לא היו חסרות הבעה. אני חושבת שכאן ת'מדן טועה. סבתי יכלה להניע את הפנים שלה. היא לא עשתה את זה לעיתים קרובות אבל היא יכלה להניע את הפנים.

"אני כאן." אמרה ליסבת', עומדת קרוב לחמשתנו בצורה מרתיעה, "למה חיפשתם אותי?"

לקח לי רגע לקלוט שהם לא חשבו שזו הסיבה לבואם לכאן. דארגורד אמר: "ובכן, למעשה, באנו לחפש את המלומד פראכן. חשבנו שיש לו מושג כלשהו איפה קואין תהיה."

"אנחנו מבינים שהוא אדם עסוק מאד." אמרה מרנה בשפלות פנים "ולא סביר שהוא פה."

ואז לקחתי נשימה וסיפרתי להם על הפגישה שלי עם הבריה המשונה בחיזיון שקיבלתי אחרי ההתמוטטות בנושאת הרסיסים. כשסיימתי, סטיק נהם: "אז יש עוד רץ במירוץ?" ויכולתי לקרוא את הכאב והזעם שבתובנה מי עמד מאחורי מות אחת מבנותיו. הוא כעס. עכשיו לא הייתי לבד מושא לתסכולו ולחוסר האונים שלו.

"המלומד פראכן דווקא נמצא פה. מפקד הצעדנים המקומי תבע לאכוף את צו הגירוש כנגד הסאית'ה על משפחתי. אחינו הבכור – " הפניה המקובלת לשליט הנחלות הללו " – החליט שאין זה מתפקידו לעמוד בפני משרתי המלכה העליונה ודבר הוביל לדבר ופראכן צריך עתה להיאבק עם המפקד כדי להגן על משפחתי מפני גירושה מהממלכה." הסבירה ליסבת', נחשול של זעם חוצה את פניה הקפואות.

עתה זיהיתי את המלומד פראכן בשיערו האדום זהוב ובגלימתו הירוקה עומד מאחורי גבם של הפועלים לצד גבר בכותונת שחורה, מהודקת בחגורת עם אבנט כסף. הגבר השני היה, כנראה, מפקד הצעדנים לפי תשומת הלב שהקדיש בעצמו לבניית הזירה. כל אחד מהם היה נחוש למנוע מיריבו יתרון בקרב שעמד להתרחש בזירה. אם היה לנו זמן לצפות בקרב, הייתי נשארת. פניו של פראכן, להבדיל מפניו של אדון המנגינה, היו מצולקות ונוקשות. אלה היו פניו של לוחם. למרות שהם היו תאומי צללים, הם היו שונים מזה כאש וקרח. כמובן, על מה אני מלהגת עכשיו? אחת מתאומות הצללים שלי לא הייתה אפילו בת אדם.

לא שלא יכולתי להבין לנפשו של האח הבכור. גם לי הייתה אותו הרגשה כשהמלומד פראכן תבע את שירותי כפי שתבע את שירותו של אבי לפני שנים רבות כמורהו ואדונו. ואז נזכרתי שפראכן היה אדונה של ליסבת'. הוא קנה אותה כמקנה לפני שנים רבות מאד.

"למה שלא נשאל אותו בכל זאת?" שאלה מרנה. ליסבת' מצמצה בעיניה התכולות וענתה: "משום שתסיחו את דעתו בקרב."

ורוחות התחילו לנשב עם דבריה. מרנה ליטפה את פניה השמנות ומחתה דמעה מלחייה. היינו כל כך קרובים לחסוך זמן חשוב בחיפוש אחרי קואין. והרוחות הלכו והתעצמו סביב, עוקרות אותנו מהמדרכה. האנשים מלפנינו בכלל לא שמעו אותן היות ואלה היו רוחות... של זמן.

היחיד שהבחין היה המלומד פראכן שהפגין את זה במצמוץ מלא חן לעברנו בטרם הלכנו.



חלק שלישי: "נקודת הסיום"


ברחובות שמיים נופלים צעדו הצעדנים. מעליהם עפו אנשי משמר האקדמיה, מטים אוזן. נצמדנו לקיר כשאחד המצעדים שלהם חלף לפנינו כמעוף חץ היסודות מקשתו. הם סרקו. ובשמיים נופלים היה גם מה לאתר. התלמידים במצפה רוחות האוויר שלמדתי בו היו מגזע הסאית'ה והיו לא מעט מהם גם בחצרות אחרים. הסתכלתי ברגע של גאווה במגדל שיצרנו.

הצעדנים חצצו בינינו לבין כיכר עשרת המלכים. גם יכולתי לנחש שאדון המנגינה לא נמצא כרגע במגדל, מלמד תלמידים, אלא באחד הבניינים ביחד עם ילדיו ואולי גם נשותיו. ומעט הצטערתי על זה שלא נוכל לחפש אותו במגדל. הייתי רוצה לחוות אותו בביקורנו. הרוחות ייקחו אותנו מכאן אחרי שנסיים את ביקורנו.

דארגורד היה מי שהצליח למצוא את הדלת שהובילה לתוך חדר המדרגות של הבניין. בלחץ הצעדנים הצועדים ברחוב היה מאד קשה למצוא את הדלת שהתמזגה כמעט למראית עין עם הקיר של הבניין. אני לא מגזימה שכולנו נשמנו לרווחה כשהתגלגלנו פנימה לשם. ורק אז הבנו שחדר המדרגות הזה היה חתיכת חדר מדרגות. לא הצלחנו לראות את התקרה מלמטה. כשגרתי במעונות ליד מצפה רוחות האוויר, חדרי המדרגות היו הרבה יותר קטנים – אם זכרוני לא מתעתע בי.

ואז שמענו את אדון המנגינה מתווכח עם אחד מילדיו.

"נפת'י." הסיקה ת'מדן מי היה הילד שרב איתו "אחיה התאום של קואין."

האחרים רק חלקו מבט נרגן על כך שהיא שוב קפצה לפניהם עם מסקנותיה. למעשה, הייתי קרובה מאד להסיק שמדובר בנפת'י בכוחות עצמי. כולנו הכרנו את קולות ילדיו. היינו אמורים כבר לזהותם. סטיק לקח פיקוד בנקודה זו והוביל אותנו במעלה המדרגות. כמעט מעדנו על כפפות שאנשים השאירו בחוץ. כפפות לבית וכפפות לחוץ. בני אדם! בשביל זה יש ארונות.

מצאנו את הצעירה בבנותיו של אדון המנגינה, קאידרין, יושבה על גרם המדרגות. בשלב זה אני חושבת שכולנו היינו פחות או יותר באותו שלב של התמוטטות נפשית שנובעת מטיפוס במעלה גרם המדרגות. כבר הפסקתי לספור כמה קומות עלינו לפני כמה קומות. אני לא יודעת כמה גבוה היה הבניין.

זיהיתי את העוצמה של אבירת המנגינה נכרכת מסביב לגופה הקטן של קאידרין המכווצת. נזכרתי בעצמי, צעירה יותר, רועמת על כך שנלקחה ממני החגורה של אבירת המנגינה. עם השנים, התבגרתי והבנתי שיש דברים לא צודקים בעולם שאי אפשר לתקנם או להסבירם. לאחר העניין ההוא בעיר הלהבות, לא הייתי בטוחה אם הייתי משתמשת בחגורתה של אבירת המנגינה יותר מווירדת' שאפילו לא עבר את אותם אימונים כמונו. מצד שני, ליכסנתי מבט לעבר ליסבת' שנותרה חזקה וערנית למרות כל המדרגות שעלינו עד עכשיו. והיא הייתה המבוגרת מבינינו כרגע אם משאירים בצד את שאלת גילה האמיתי של ת'מדן. למה הגיעה לה חגורתו של אביר האדמה? היה רק אחד שידע את התשובה לשאלה הזאת. ומאז הפגישה שבה העניק לי חיים נוספים, הוא לא דיבר איתי.

"קטנטונת," פנתה מרנה בנימה חמימה שהיא תרגלה היטב מול ילדיה "מה המצב בפנים?"

הילדה רק כיווצה את גבותיה ורק אישרה את התחושה שעלתה בנו לשמע צלילי הוויכוח. יחסית לגברים, הופתעתי שהוויכוח עדיין נמשך. הרי גברים מתגאים ביכולתם לסלוח. "אין נורא מזעמה של אישה שנבגדה" וכל מיני אמרות שפר ובינתיים הגעתי למסקנה שגברים נוטרים טינה באותה המידה כמו נשים. היה לי מקרה מאד אישי בתוך המשפחה. אני משערת גם שנפת'י, שהיה זכור לי כנוקשה מאד, התלבט בין לעשות את הדבר הנכון – לציית להורה – לבין לעשות הדבר שהוא רצה לעשות – להציל את אחותו התאומה... ומכאן העובדה שהם עדיין לא סיימו להתווכח.
 
עריכה אחרונה:
צינת ליל מספרת: "עקבות"

חלק ראשון: "ריח טוב"

ברגע הבא נשטפתי עם הגיאות של נהר מים לבנים לתוך הרציפים של עיר הבירה בוצית. פסלו של קיילין המבורך, מייסד בית דרווינסר, הציץ מעליי ביהירות, מכוסה באצות ובשאר סחי נהר, וידו הימנית נושאת חרב. אוספי החול הלבן, שולי הפנינים, הדייגים ונתינים אחרים היו כבר צפונים בין חומותיה של מצודת החולות הנודדים שניצבה מעליי. עם נסיגת המים שינו צורה דגים שפרפרו על רציפי האבן של בוצית והפכו לפועלי ניקיון שידאגו לכך שנתיני הוד מעלתו יחזרו לרציפים נקיים ומסודרים כשהם יגיחו ממצודתם. היה זה זמן מת מנקודת המבט של עסקיו של הלירד דרווינסר אותו הוא ניצל למשהו אחר: חטיפתה ואינוסה של אמי קואין.

עם זאת לא חשבתי שהוא אבי כך שלא הייתה לי בעיה להגות בקור רוח בהסחת הדעת. ממילא רציתי לתפוס דיבור עם קרחונית. ואם היא תשלח את המגיפה הארורה בבני האדם של בוצית, היא לא תיפול על המתים בעתיד שממנו באתי. ידעתי שזו לא אשמת הנתינים. הם יכולים לעמוד בכל דבר שתביא עליהם קרחונית. הם היו יצורים חיים שנועדו לחלות.

תהיתי אם קרחונית תגיב לקריאתי כפי שהייתה מגיבה לקריאתה של מערבולת קרח. היו לה מספיק הזדמנויות להגיע אליי מיוזמתה בשנים האחרונות והיא לא הגיעה אליי עד כה. היא הייתה גלאית לדבריה. היה זה קל להפליא להבין שאני לא מערבולת קרח אלא אחותה – מצד שני קיוויתי שהכוחות שקשרו אותה לאחותי עדיין עבדו. היא הרי מי שיצרה אותה.

ובינתיים בני הדג גרפו מסביבי בקהות חושים. תהיתי כיצד הם יכולים להתעלם מנוכחותי. הרי לא אמורים להיות בני אדם בסביבתי. התשובה באה אחרי כמה רגעים שראש הצוות שלהם עמד מאחוריי ודחף מגרפה לתוך אחת מידיי ואמר: "הלירד לא מעסיק עצלנים, בחורה."

הזימים הכחולים נצצו לאורך צווארו של ראש הצוות. פרצופו בהחלט נראה לי כמעט דגי.

הוצאתי את התעודות שלי כדי להוכיח שאני לא אחת מהם. ראש הצוות עיין בתעודותיי. לא הרגשתי קרוב להתרפסות בשפת הגוף שלו כשהוא בחן את התעודות שלי. הוא אמר: "תשמעי, בחורה, שמעתי אותך מוקאת מהנהר. את בריאה ולא סובלת מהתעפרות מים - מה שקורה שבן אדם נוגע יותר מדי במים לבנים. אז אני רוצה יותר מתעודות מזויפות." לא יכולתי להטיל ספק בהיגיון של ראש הצוות. התעפרות מים הייתה מקרה שבו הגוף הפך באיטיות למים בעקבות מגע עם יסוד המים של הנהר. בני הדג היו חסינים למחלה זו.

"אין לי חותם." עניתי "איפה הזימים שלי?"

ראש הצוות רחרח אותי באפו ובזימיו, מנסה לקבוע את זהותי. הוא לא האמין שאני בת אדם. כמובן שלא הייתי בת אדם אבל לא עמדתי לגרוף עבור בני האדם במצודה שמעלינו. קרחונית בוששה מלענות לקריאתי. יכול להיות שהיא עמדה בערפילי העולם ושמעה אותי. החזרתי את תעודותיי לנרתיק שהיה תלוי על חגורתי. למרות שהן לא הועילו במקרה זה, הן היו נחוצות לקיום בממלכה הזאת.

פתאום הזימים שלו התכווצו והוא קפא במקום כמישהו המריח רעל. ידיו התכווצו לאגרוף.

"אל תזוזי לשום מקום, סאית'ה." קרא ראש הצוות "הצעדנים כנראה שכחו אחד ממכם."

אז לשם הובילו אותו זימיו המתכווצים. ידעתי שיכולותיי יכלו להחליש את רוח התוהו שהעניקה לו את דמות האדם שלו. ותובנה זו לא גרמה לו להתכווץ מפחד ולהתרפס בפניי.

במקום זה, הוא צעק לכמה מפועלי הניקיון שלו, חמושים בכלי העבודה שלהם, להקיף אותי עד שיביא את הצעדנים שיפנו אותי מהממלכה. הוא הזהירם לא לגעת בי אלא רק בקצוות החדים של כלי העבודה שלהם או שאני ארעיל אותם.

עתה תהיתי אם זו הסיבה שקרחונית לא הגיעה.

"לא." שמעתי את קרחונית לוחשת לאוזני "את מתחזה, צינת ליל, אבל החלטתי להקשיב."

חלק שני: "טעם נרכש"

בני הדג עמדו ברפיון מסביבי. הם לא היו משוכנעים לחלוטין שלשמור על אישה שנסחפה עם מי הגיאות היה רעיון טוב למרות כל מה שמנהל הצוות שלהם חשב. עם זאת, הוא פקד. והם העדיפו לציית על פני לשאול שאלות. ידעתי הכל עליהם מממלכתה של מלכת הקרח. בני האדם הנאמנים, הטובים וחסרי הדאגות שמכרו את בני מינם למען טובות ההנאה של שירות מלכת הקרח. קרוביהם הסתגרו במצודה שצפתה על העיר בוצית שנשטפה בגיאות.

"למה לחכות עם הנקמה שניתן לנקום עכשיו בנאמניו של אדם רע?" סיננתי בקול נמוך קרחונית שפשפה את פניה האפורות ואמרה: "קיילין דרווינסר הרג את גבירת הצללים. בלעדיו, אני לא הייתי חוזרת לקיום. מבחינתי, הוא לא אדם רע."

לא חשבתי על זה בצורה הזו. מבחינת זכרונותיי, מערבולת קרח וגבירת הצללים היו אותה הגבירה באדרת שונה. נזכרתי שקרחונית נעלמה מרגע שמערבולת קרח הפכה לגבירת הצללים. לא בדיוק נעלמה. גבירת הצללים הרגה אותה בצורה שלא העניקה לה עוד חיים.

"אם הם ימותו עכשיו, מלכת הקרח לא תוכל להקים אותם בעתיד כגופותיה." ניסיתי שוב. ואת לא תדביקי את הגופות הללו במגיפה, קרחונית. לא רציתי לגלות את הסיבה האמתית שבגללה רציתי שתשסה את המגיפה בבני האדם שנים לפני ששיסתה אותם במתים חיים.

"אם הם ימותו עכשיו, למשרת של האדון כבידה יהיו פחות נפשות לקצור בעתיד, וחמת זעמו של האדון כבידה תופנה אליי כפי שהופנתה לגבירת הצללים. לא שווה לי להסתכן, צינת ליל." שברה קרחונית את טיעוניי המוצלחים. לא חשבתי על זה מנקודת המבט הזו. האם ייתכן שכדאי לי לנסות את האמת?

"קיילין דרווינסר חטף ואנס את אמי לפני שאבי הציל אותה. אני רוצה שהוא ישוב לכאן... וידע שנחלתו חרבה וכל אנשיו מתים." אמרתי בניסיון נוסף לשבור את לבה הקפוא. קרחונית גלגלה את ראשה המת ביבבת צחוק קפואה ואמרה: "צינת ליל, אם את רוצה, ביכולתי להרוג אותך במקום. זה יעניק חסד לגבירתי המנוחה. וזה יהיה מוות רחום עבורך כשתגלי מי הוא קיילין דרווינסר עבורך במקרה והייתי מעניקה לך את משאלתך, מטומטמת."

כעסתי.

"אני לא מטומטמת. ואני תובעת כיוצרת שלך שתעשי את מה שפקדתי לך. איך את... יכולה לסרב?" סיננתי בכזה להט. רגע אחד הייתי משסה בה את יכולתיי החדשות שנועדו בדיוק נגד ישויות תוהו כמוהה. צלם הריק תלתה בי את עיניה החלולות ואמרה, בצינה, "אין לך את הקישור הנכון, צינת ליל. את תודי לי שתגלי מי הוא קיילין דרווינסר עבורך."

ושמעתי אותה הולכת ממני, משאירה אותי מוקפת באנשי הדג המבולבלים ששמרו עליי.

חלק שלישי: "הצדק חייב להישמע"

אחרי שקרחונית הלכה, שקלתי את המשך צעדיי: היפטרות מאנשי דג שלא עשו שום דבר פרט לציות לפקודות או לחכות עד שראש הצוות שלהם יביא את הצעדנים. בינתיים, חבריהם המשיכו לנקות את העיר המטונפת והסתכלו בקנאה בחבריהם ששמרו עליי. ונזכרתי שאני יכולה להשתגר. התרכזתי ביעדי וחשתי את רוחות התוהו שלהם סותמות את העולם מסביבי. חושיי לא יכלו להתעלם מזיהום כזה ולעבור עליו על סדר היום גם כל מה שרציתי היה להשתגר לצד השני של הרחוב. הפסקתי את זה לאחר שמחיתי רסיס זיעה. אז הדרך היחידה לצאת מפה הייתה דרך השומרים הנאמנים שלי. החלטתי לצרוב את רוחות התוהו שלי בתקווה שזה יגרום להם להתרחק ממני מספיק כדי שאוכל להשתגר דרכם. מסתבר שהתקהלות של יצורי תוהו העניקה להם חסינות בפני המגע העדין שכן הם בכלל לא התנהגו כאילו הם הרגישו את אצבעותיי נוגעות ברוחות התוהו שלהם. זה היה מתסכל. לא רציתי לפגוע בהם. רציתי שהם יזוזו מדרכי ויתנו להמשיך בתוכניותיי.

דמיינתי חיוך עולה על פניה של מלכת הקרח אי שם בעתיד כשהיא צופה עליי מנסה לתכנן דרך מילוט מבעד לטבעת של אנשי דג. עבורה היצורים פשוט היו הארוחה של אותו היום.

ואז נזכרתי בדרך בה אחותי חמקה ממלכודת שטמנו לה באקדמיית נמל גאל. הקרח הגדול, איך לא חשבתי על זה קודם? השאלה היא האם הגוף שאחותי השאירה לי היה מסוגל לזה. מתחתי את שריריי וקפצתי. ותוך רגע, הכבידה משכה אותי בחזרה לקרקעית הרסיס הזה. השרירים הללו לא היו מספיק חזקים לפעלול זה. ואם הם לא היו מספיק חזקים לפעלול, הרעיון להילחם בהם נשמע בכלל כמו הזיה מטורפת.

ואז חשבתי על אפשרות נוספת. אם אני לא יכולה לקפוץ, אני יכולה לחפור. המדרכה לא הייתה מוצקה לחלוטין תחת רגליי וחשבתי שאוכל לצרוב את התוהו שבה כך שתתמוסס. ובדיוק שעמדתי לבדוק את הכיוון הזה, ראש הצוות הגיע עם אחד הצעדנים. אלמלא הסרט הכחול על פרק ידו, הייתי בטוחה שמדובר במתחזה עם שיערו האדום ועורו בגון הנחושת. הוא לא נראה בכלל מקומי עם העיניים הזהובות הללו. ואיכשהוא, ראש הצוות בטח באיש.

"מדובר בסאית'ה." הבטיח ראש הצוות, סובב את הצעדן ושם את ידו על לוח לבו בכל הזדמנות שיש לו, "הרי ידוע שאנוכי אזרח נאמן של הוד מעלתה ולא אפר את צו הגירוש."

"ואני אספר לממונים עליי כמה אתה מסור ונאמן, ראש צוות." הבטיח הצעדן בחמימות "עכשיו תורה לאנשיך ללוות אותה לסירתי כדי שאוכל לקחת אותה למסוף הקרוב ביותר."

"כן, אחד הדברים הכי פחות צודקים שהקימו מסוף במים ירוקים אך לא בבוצית שאדוניה עשיר שבעתיים מהחוכר שמינה להם אדון השיבולים. בחורים, שמעתם את הצעדן. אחריו!" קרא ראש הצוות. הצעדן הישיר אליי מבט ישיר כמבקש ממני לבטוח בו לגמרי. אם הוא מקומי, אני בת אדם. אנשי הדג היו מרוצים מכך שקיבלו פקודה לעזוב את המקום.

וכך הם ליוו אותי עד סירת הרקיע. השייטת הייתה אישה חסונה למראה עם שיער אדום קצוץ ועיניים זהובות אך עם עור בהיר יותר מחברה. לא היה לה את הרצועה הכחולה של הצעדנים אבל לא הרגשתי שהיא שכירה של הצעדן. הוא הודה לראש הצוות ובחוריו. ואנשי הדג עזבו אותנו. ברגע הבא חשתי שהתוהו שהקיף אותי מקודם רק התעבה יותר. התוהו בשניים הללו היה חזק.

"צינת ליל," אמר הצעדן בחיוך רך "דאגנו לך."

לא הבנתי מאיפה השניים הללו היו אמורים להכיר אותי בכלל. האישה נעצה בי מבט נרגן.

"אני מעדיפה שיקראו לי קירונה." השבתי לו "יש לי שליחות לבצע ואתם מעכבים אותי."

בן התוהו חייך והפעם חיוך דק יותר כשענה: "המלך הזהוב ביקש מאשתי לדאוג לך. וברצינות, את לא תשיגי דבר מכך שתנסי להסיט את גורלו של קיילין דרווינסר מלבד לפגוע בעצמך."

"אתה השני שטוען באוזניי שאני מחמיצה משהו חשוב לגביו." התזתי כלפי הזר המתנשא. השניים חלקו ביניהם מבט שכולו חמלה שלא אהבתי בכלל. לאחר רגע, הזר ענה: "בעיקרון, אני לא מאמין בשמירת סודות. מצד שני, את צריכה לגלות את זה בכוחות עצמך או שלא תאמיני למה שאומר לך בעוד רגע. אני יודע את זה משום שאני זוכר את הרגע."

לקח לי רגע להפנים את מה שהוא אמר. עתה הבנתי למה התוהו היה חזק בשניהם יחד. שניהם היו מחליפי צורה. משהו אמר לי שהצורות שלבשו לא היו צורות שהם לקחו להם. מחליף הצורה היה בדיוק מה שהוא התיימר להיות.

"כמובן, שכחתי להציג את עצמי ואת אשתי." אמר הזר היהיר שחזה את שאלתי העתידית.

"הנציב קוהורד האת'ריד מהצעדנים. המחנות שאליהם קיילין דרווינסר עושה את דרכו בשליטתי. אשתי היא קארדרות' טאלות', חניכתו של המלך הזהוב." הציג את עצמו הזר... שלא היה יותר זר. קוהורד היה, למיטב זיכרוני, אחיו הגדול של ווירדת, תאום הצללים שלי בזמן הזה. הם לא היו ממש בקשר טוב אם הוא לא ידע לאן הגיע אחיו הגדול בעולם.

"אני לא אשאל אותך איך מצאת אותי בבוצית. אני אשאל אותך את אותה שאלה שקרחונית שאלה אותי: למה לי להקשיב לך?" שאלתי ופניי סמוקות מהזעם כלפי העולם.

קארדרות' הקשיחה את פניה בטרם קוהורד חייך לעברה והיא התרככה. הוא אמר: "משום שאת מחמיצה משהו, צינת ליל. אבירי היסודות שעושים את דרכם למחנותיי נטלו על עצמם אותן שבועות שאת נטלת על עצמך. כפי שנוכחת, לעבוד לבד זה לא רעיון חכם."

למה היה לי רושם שהוא עקב אחרי כל הסתעפות אפשרית ואז בחר את זו שתשכנע אותי?
 
עריכה אחרונה:
וירדת' מספר: "חטופים"

חלק ראשון: "המשלוח"

השיט בחברתה של קוסיניה לא הייתה חווייה מלבבת במיוחד. למרות שיש בלבי פינה חמה לחיילים, אף פעם לא אהבתי יותר מדי נוטרים. הייתה להם נטייה מעצבנת לשוב מעבר לתהום הנשייה בדיוק כשרציתי קצת להשתעשע. קוסיניה, בנוסף למגרעותיה המצוינות פה, הייתה גם מושחתת. לא מושחתת מהסוג ההגיוני שעוצם עין בתמורה לכמה ארודים מהצד. המושחתת מהסוג השני שהחליטה לקדש את האמצעים בדרך למטרה. למדתי להיזהר מהם. אפשר לחתוך את המתח בינינו עם חרב בעודה הסירה מחליקה לאיטה על ערפילי מישור דוואמירן הענוגים. סוארינג, בחוכמתו, שמר את לשונו לאנשים שהוא לא בגד בהם קודם. לא שהוא היה דיבר כל כך קודם. היחיד מאיתנו ששמר על רוח טובה במסע היה בני ניבויר. אחותו מירה נעצה בו מבטים קרים כל משך המסע על כך שהוא היחיד מאיתנו שהוא מאושר. הוא היה מאושר מהאפשרות לחיות לעד עם חברתו הרקדנית. מה בדיוק בחיי הנישואין שלי ושל אמו גרם לו לחשוב שזה רעיון שעובד, תמהני?

השממה דעכה באיטיות לתוך מרחב האדם הכבוש היטב של מים ירוקים. בתים צהובים מגיר התנשאו מעלינו ביהירות קומה או שתיים אל הרקיע המנומר בעננים ירקרקים. הערפילים כבר היו הרחק מאיתנו. הגענו במהלך יום עבודה כך שלא היה אף עובר אורח שיקדם אותנו. גם לא ראיתי שום זכר לבני גזעו של האדון סאנסגארד. קוסיניה, שנשמעה לפי תנועת עיניה כאילו היא שקועה בשיחה עם מישהו חשוב ממני, העירה: "הודות להערתך השנונה, ווירדת', נמנע אי צדק נוראי בהעלאתם של הזרים הלא נכונים אל הרכבת. חייבים להיצמד לכתוב בצו זה. היות ואני לא נוטרת טינה, בתך תשאר בממלכה."

ואיפה הצעדנים שבאו איתך?

באותו הרגע, יד בקעה מתוך בטנה, מותחת את סיבי מדיה של קוסיניה, בטרם נבלעה שוב. קוסיניה גיהקה כאילו הייתה זו הפרעה בעיכול. בני הפסיק להיות מאושר כשהיד יצאה משם. היא רק חייכה לעברנו, חושפת שיניים שהיו צריכות להיות חדות יותר כיאה לה, ואמרה, נשענת על מעקה הסירה, "לכל אחד את היכולות המיוחדות שלו בעולם זה, ווירדת'. אתה מחליף צורה."

ואני כולאת יצורים כמוך. לא הייתה פה הדעה הקדומה הנפוצה כלפי בני חילופין אלא משהו עמוק יותר כלפי כל בני התוהו. היא נשמעה כמו חמותי לרגע אם כי הרבה פחות בוטה ממנה. והרבה יותר יפה ממנה. דחף עתיק וקדום התעורר בי לחלל את בת זוגו של בני החורג, טנגנס. ידעתי שאסיים ביחד עם הצעדנים אם אעז למממש ולו רסיס מחלומות הנקמה שלי.

והייתי צריך לדאוג לאחרים.

וקוסיניה חייכה לעבר תחנת הרכבת שאני הייתי מי שדחף להקמתה. האם יש בעולם צדק?

הצעדנים היו מסודרים בשורות על גבי שורות מול הכניסה לתחנת הרכבת. הם זזו כאיש אחד כשהסירה נחתה. אף אחד מהם לא שאל את קוסיניה אם היא ראתה חברים שליוו אותה. היא מי שאימנה אותם. היא בטח עקרה מהם בשלב מוקדם את הדחף לשאול אותה שאלות. אם היו להם השערות, הם סיימו לדבר עליהן לפני שקוסיניה חזרה. הם לא רצו להיענש על חוסר ציות כאחיהם.

"האם אני יכולה לשאול שאלה?" שאלה מירה בבגרות שהייתה מעבר לשנותיה המועטות. היא ידעה שהיא מוגנת מפני קוסיניה. היא הייתה מושחתת מהסוג השני כפי שהזכרתי קודם. הסדר קדם אצלה לכל דבר אחר. אם היא אמרה שבתי צריכה להישאר בממלכה, היא תישאר.

קוסיניה יישרה את גבותיה הבהירות ובתי שאלה: "למה את כאן ולא מאיפה שבאים כל... הגאהרים?"

קוסיניה גלגלה את ראשה הבהיר בעוד הסירה ממשיכה להחליק לתוך החלל שבין הצעדנים. עיניה התרחבו בגאווה כנה כשהיא ענתה: "משום שלפני הרבה מאד זמן, חתמתם על הסכם. לפי ההסכם, אסור לכם להחזיק צבא. מלכתכם ערמומית והחליטה לנצל את משבר גבירת הצללים כדי לשכנע את ארבעת הממלכות שאיתן חתמתם את ההסכם להקים, בכל זאת, צבא. היות ואנחנו, הגאהרים, החיילים המושלמים, אני נבחרתי להשגיח על הצבא שלכם."

אף פעם לא ידעתי שהרינאם מסוגלים להפגין רגש כמו גאווה. עם זאת, ממה שמעתי, הרינאם היו טובים מאד בשלמות והרבה פחות טובים במעשה. תהיתי כמה הצבא הזה יועיל במציאות. לא מחשבות שאני אמור להביע בקול כשהצעדנים עומדים בסדר מושלם. ובסדר מושלם, אנוכי ובני ירדנו מהסירה כשקוסיניה מחליקה באצילות על אדמת מים ירוקים שלא הקיאה. תחנת הרכבת הזכירה לי את הצורות הנשקפות מבעד לענן כשאתה חולף מעליו ביעף סירה. אם לשפוט לפי הסיפורים, המאבק בין שמיר, שיצאה לדרך רעה וחזרה, לבין חבריה, בהחלט דומה ללחצים שיוצרים צורות בתוך העננים. רק במבט מקרוב, תצורת התחנה הייתה מעט יותר מורכבת ממשושה. בעודנו נכנסים לאולם הראשי של תחנת הרכבת, שמעתי אותו נס, לוקח איתו את בתי, הפחדן. אם הייתי במקומו, הייתי עושה אותו הדבר אבל הוא לא אני. ומותר לי לצפות להפגנת גבורה. ניבויר התחיל לצאת מהענן השחור שאפף אותו כשהתגלה לו שהוא נמצא ליד חול טובעני בצלם אישה והתחיל לחייך שוב למראה הרכבת המחכה לנו.

גיליונות של "מגן העם" התגלגלו על רצפת המסוף מתחתינו. כשניסיתי לדרוך על אחד מהם, קוסיניה דחפה אותי עם מרפק חד ואמרה: "האם בני סוגך לא שמעו אף פעם על כבוד ל... רכוש?"

לא הפתיע אותי שהגיליונות היו שייכים לצעדנים שעמדו בשורות מחוץ לתחנת הרכבת. תהיתי למה אכפת לקוסיניה אם היא יכולה לבלוע אותם לתוכה. יכול שגם לה היו גבולות. גבולות למה לכמה היא חשבה רק על המטרה שקידשה את האמצעים שהיא נקטה באכזריות.

לא שהיא תשמור עליהם אם אנסה לאנוס אותה. לא היה לי ספק שאמצא את עצמי בכרסה.

חלק שני: "הנתיב"

אנשי הרכבת לא קיבלו את קוסיניה בסבר פנים נלהבות.

"איחרת." אמר אחד מהם, מצביע על שעון השמש שלו. קוסיניה הישירה את עיניה הבהירות לעבר אנשי הרכבת שלא נרתעו ואמרה: "אנשיכם חתמו על הסכם מחייב עם הצעדנים פה."

מנהיגם של אנשי הרכבת לא נשאר חייב וענה: "ההסכם נחתם עם נציגינו המקומיים, קומיסיה."

לא חמק מאוזניי שהם זה עתה קראו לה בארידית בפרצוף. קומיסיה זה שם של בארידים. קוסיניה חשקה את שפתיה בחיוך ואמרה: "תודה על שחיכיתם לי עד עכשיו. אלמלא ההוא, לא הייתם צריכים לחכות."

מה לא בסדר איתך, קוסיניה? המאהבת לשעבר שלי הייתה מהסיית'ר ועדיין הייתי מתעצבן.

והיא השליכה אותי ואת בני ולאחר מכן הלכה. אנשי הרכבת הסתכלו עליי בצורה קודרת. הם לא אהבו לעשות את מה שהם עשו. עם זאת, זה לא היה ממקומם לאשר או לבטל חוזים. מנהיגם החווה בידו לתוך אפילת הקרון. חשבתי לנצל את מבוכתם כדי לתבוע לעצמי זונה. הסתכלתי לעבר בני המחויך והחלטתי שהוא צעיר מכדי לדעת על אבא הכל. אני כבר אסתדר. צעדנו מבעד למעבר מקושת ארוך שהוביל לתוך האולם המרכזי של הקרון. קרון שהתחיל... לזוז. הודות לשמיעתי החדה, יכולתי לשמוע את לחישותיהם שהסאית'ה מכבדים את אדונם – דבר שהמאהין לא חזקים בו מאד. נזכרתי שאדונם הוא גופה חנוטה שחוטים יצאו מבשרה. אם אני רוצה לקבל זונה, לא כדאי שאבדוק מה בדיוק דעתם עליי. גם אם הם מרחמים עלינו, הם עשויים לא לחשוב כך על מחליף צורה שלא רחש כבוד דיו לאדונם הנרקב לאיטו... רוחות, השתדלתי לדכא את החיוך הממזרי שעלה על פניי.

תהיתי מאיפה הצעדנים מצאו כל כך הרבה סאית'ה. הם בטח זרקו כל זר שהם מצאו בחוץ. צעדנו על פני תאים שהיו מלאים לחלוטין בפרצופים אפורים. לכמה מהם היה הראש הבולבוסי שיש לכמה מהסאית'ה. אם הם מצאו את קומץ ראשי התפוח שגרים בממלכתנו, הצעדנים עשו עבודה יסודית. כשחשבתי על החידוד, תהיתי לאיזה יסוד מתאימה העבודה. לא ליסוד האוויר, זה בטוח. אולי ליסוד האש של הרגש. כן, אש! ובאותו הרגע, חשבתי: "ווירדת', אתה צריך זונה בדחיפות! כשאתה לא מזיין, אתה מתחיל לכתוב לעצמך שירה!"

לאחר טיול בקומה התחתונה הם מצאו לנו תא שלא היה צפוף עד אימה והשליכו אותנו לשם.

בעוד עיניי מסתגלות לאפלולית התא, הרגשתי על בשרי האצילי את הרכבת מתחילה לנוע.

חלק שלישי: "התא"

על הדרגש שכבה ייסכנה סיגויר, אצבעותיה משולבות כנגד חזה. טור הקשקשים שעיטר את פניה נעשה רק עבה יותר מהפעם הקודמת שראיתי אותה והעינייים כפולות העפעף שלה היו פקוחות. נזכרתי בחברי הטוב גנאריד. בגלל נשיפת הכפור של ייסכנה, הוא מת. והיקום החליט שוב להתעלל בי כשיד מוכרת, נשית, נחה על כתפי. לא הייתי צריך להסתובב הצדה על מנת לזהות את סרמיסה, האישה היחידה שווירדת' האבא נפתח אליה. היא עשתה את אשתי... עצבנית. לא שווירדת' האבא עמד לעזוב אותה. הוא לא היה מעז וסארמיסה לא עודדה אותו. מכל הדיבורים שלה על כך שאבא ייתן לה מקום של כבוד במועצותיו כגבר לא יצא כלום. תחת זאת, היא התחתנה עם אחד החוליגנים שלו, פארלו, ושבה להיות אישה מתישהו. זה קרה כשהייתי ברכבת אל העתיד כך שהבנתי שלא הייתי זמין כשהיא החליטה לשנות נתיב. האפס ההוא, פארלו, שכב על אחד הדרגשים האחרים. יכולתי להרגיש את התשוקה במבטו. הוא רק חיכה לסיבה להכות מישהו רק כדי לבסס את תחושת המכובדות שחיפשו הסיית'ר. לא הזמן הכי טוב להתחיל עם אשתו שתהיה בריאה..

"ברכות, סארמיסה," אמרתי בנוקשות "כמה שהעולם קטן – "

סארמיסה הרימה את אצבעה בצורה מפתה על שפתיי ואמרה: "תפסיק לדבר, ווירדת'."

... אבל אפילו לא התחלתי. והיא אהבה איך שאני מדבר. יכול להיות שמשהו באפלולית התא הוציא ממנה את הרצון לששמוע אותי מדבר. סרמיסה הייתה גבוהה ממה שזכרתי, זהובה, ולעורה לא היו פגמים שיכולתי לזהות. למרות שרציתי ללוש אותה באצבעותיי בו במקום, זכרתי שפארלו נמצא במקום. סארמיסה הסתכלה מעבר לכתפי והזכירה לי שגם בני במקום.

"אז את תדברי." אמרתי, מותח את כתפיי בעייפות, "איך הגעת לכאן? קראת לקוסיניה... קומיסיה?"

פארלו הזדקף לפתע כחיית צייד המריחה את טרפה כאילו הוא נתקל בקוסיניה מקודם. היה זה כאילו הוא שמע אותי וחשב שחבל שלא העליב אותה בפנייה אליה כאילו הייתה בארידית. כולם חושדים שהרינאם מאד אוהבים שמשווים אותם לגירסה המשופרת שלהם, הבארידים.

סארמיסה קימרה את גבותיה הזהובות ואמרה: "הירגע, פארלו, הוא לא מפלרטט אותי כרגע. רק שאל איך הגענו לפה."

"באשמתך." אמר פארלו "היית צריכה לשחק גיבורה ולהציל כמה סאית'ה שלא שווים שלושת אלפים כמונו – " אני הופתעתי שפארלו יודע לדמיין את המספר לפי איך שהוא דיבר בקול הגבוה הזה שלו שאופייני לכל הבארידים, סיית'ר או לא, " – הם תפסו אותנו."

"תאשים את אבא שלא תמך בי." התיזה סארמיסה "הסיית'ר חשב בדיוק כמוך, פארלו. הייתכן שקשה לכם לדמיין שהבאים בתור שיגורשו יהיו הסיית'ר ולא משנה מה הובטח?"

פארלו הסתכל בעין אחת פוזלת על ייסכנה ושאל: "האם גילית כבר איך היא הגיעה לכאן? בפעם האחרונה ששמעתי עליה, היא הייתה במנוסה."

"אל תשנה את הנושא, פארלו." התיזה סארמיסה, אצבעה רועדת, "היית צריך לתמוך בי."

ובינתיים, הרכבת התחילה לחדור למעמקי המציאות במקום שבו מחלת הרכבות מתעללת. בני ניבויר הצליח לתפוס אותי לפני שנפלתי בעוד פארלו וסארמיסה רבים. הם היו מאוהבים. אני מנוסה מספיק לזהות מריבה של זוג מאוהב. אני לא רב כך עם אשתי. טוב, היא לא אשתי. היא הגבירה שלי שלה אני צריך לציית. מחלת הרכבת גם הוציאה לי כל חשק לזיין או לשיר. ידעתי שבכל רגע החיזיונות מכל קווי הזמן ידממו את דרכם לתודעתי.

"ווירדת'." שמעתי את ייסכנה לוחשת בקול יציב "אני זו שקראה לקוסיניה קומיסיה מקודם."

כמובן שאם קוסיניה מצאה אותה, היא יכלה לזכות בדעתן הטובה של המשפחות המכובדות שייסכנה הרגה את יקיריהן. ייסכנה אמרה: "הייתי צריכה להישאר עם יצורי הצללים הללו. מפחידים ככל שיהיו, הם לא בוגדניים כמו הצעדנים הללו שמסרו אותי בו במקום לקומי... סליחה, קוסיניה."

"אז מה ייסכנה לוחשת לך, אבא?" שאל ניבויר שהפגין בפעם הראשונה היום שכל ישר. השניים הפסיקו לריב כשהם קלטו את מה שניבויר אומר. סרמיסה הסתכלה עליי בחשדנות.

"שמעתי שבפעם הקודמת שהיית ברכבת יצרת לעצמך בת חדשה. מה אתה שומע עכשיו?" שאלה סרמיסה בנימה שהבהירה שהיא מבינה שחלה בי תמורה מווירדת' האבא שהכירה. נימה שהזכירה לי, בצורה מסוייטת, את הדרך בה קוסיניה רמזה מה היא יכולה לעשות לי. האם יש לי טעם בעייתי בנשים אם רציתי להשכיב שתי נשים שלא היו הכי בריאות בנפשן?

"רק את ייסכנה. מחלת הרכבת הזו פוקקת את אוזניי מלשמוע רחוק יותר." אמרתי בנוקשות.

וכאילו להוכיח לי שאני מדבר לא לעניין, שמעתי את הרכבת משנה את כיוונה.

לא היינו עוד בדרך למאת'יט. היינו בדרך למקום אחר לגמרי.
 
עריכה אחרונה:
שאלה מצוינת, מודה שאני הפסקתי לקרוא לפני כמה פרקים ... לרוב אני מעדיף פורמט של פרקים, אבל אולי במצב הזה עדיף לפרסם כספר או בכמה חלקים של ספר ?
 
32:
פרק טוב, נהניתי לקרוא אותו, הקריאה הייתה רציפה וללא בעיות למרות הזמן הרב שעבר מאז קראתי את הפרק הקודם של צינת ליל (אם כי שמתי לב שהפסקת לכתוב את זווית הראייה בתחילת כל פרק ולוקח לי כמה משפטים להבין במי מדובר).
נהניתי המיוחד מהדיאלוגים בחלק השני והשלישי וחושב שהם כתובים היטב.

33:
משהו בקצב של הפרק הזה לא כזה זורם לי. כלומר יש הרגשה שהוא שם כי פשוט הגיע התור של וירדת' ואי אפשר להתקדם יותר מדי. כלומר החלק הראשון הוא בעיקר חזרה על העבר והרגשה שהחלק השני והשלישי היו צריכים להיות פרק אחד. כדי לשפר את זה אולי אפשר פשוט להרחיב בשיחה על אודות סרמיסה בחלק השני, מצד שני זה יעביר את הפוקוס מוירדת' ואם היא לא הולכת להיות דמות משמעותית עד סוף הספר...

--
בקשר לשאלה זה תלוי כמה פרקים נשארו. אולי במקום פרק אחד אפשר להעלות 1 מכל זווית (כלומר 3 ביחד)...
 
תודה על התגובה. :)

בנוגע לווירדת', מדובר בעיקר בפרק מעבר מנקודה א' לנקודה ב'. הוא, כפי שציינתי למטה, אכן מצדיק שכתוב.

אני מוצא את עצמי שאני נאלץ להסכים איתך. ישנה נקודה מסוימת בחלק הראשון שלא עוברת היטב לגבי גורלם של הצעדנים ויכולתה של קוסיניה. היא חשובה משום שהיא תשתמש בה בספר הבא על אחד הגיבורים. באשר לסארמיסה, הדמות החשובה מבין דמויות המשנה הייתה ייסכנה אף על פי שניגשתי לתכנון העלילה של הספר הבא, היא הפכה לדמות משנה בקו העלילה של נקודת המבט שבחרתי להחליף אותה. השתמשתי בסארמיסה משום שהיה צורך בדמויות משנה לחלק הזה של הסיפור (הרי אין שום סיבה לתקוע את ווירדת' ובנו לבדם.) - ולא רציתי ליצור דמות חדשה לחלוטין לחלק הזה.

אני קיבלתי בזמנו מים צוננים על ההחלטה לפרסם שבע פרקים בבת אחת מת'ור. אם אין לך בעיה, אז אתחיל בזה מהפרק הבא של שמיר שסוגר את השלשה הזאת.
 
עריכה אחרונה:
אני כניראה מגיע לכאן באיחור אבל זה נראה מעניין. האם הספר שיש כאן עומד בפני עצמו או שאני צריך להתחיל ממקום אחר ואז איפה?
 
בכלליות, עשיתי כמיטב המאמצים שהספר יעמוד בפני עצמו אבל זה ספר שני בסדרה. מה אהבת עד כה?

הוא ממשיך את "לאור הפנס" II שסיימתי ב-2016. אם אתה מתעניין בסיפור הרקע של אדון המנגינה, זה הספר. בהמשך מופיעה דמות שהוא אביו של בן הלווייה של הגיבור מהספר הזה.

 
התחלתי לקרוא את לאור הפנס והוא כתוב ממש טוב. אהבתי במיוחד את הקסם ואת ההחלפה של המינים בעם של הגיבור. קצת קשה להתמצא בהתחלה אבל מבינים די מהר.
 
חזרה
Top