• הצטרפו לפורום הפונדק

    שלום וברוכים הבאים לפונדק, האתר המוביל בעברית על משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד.
    אחרי ההרשמה תוכלו לפרסם הודעות, לשלוח ולקבל הודעות פרטיות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה / התחברות
  • בואו להנחות משחק בדרקוניקון - ההרפתקה עלינו!
    צוות המשחקים שלנו ישמח לסייע לכם להריץ הרפתקאה בכנס וגם לספק לכם הרפתקאות מוכנות ממגוון שיטות, פרטים בנושא.

סיפור (ס) גבירת הצללים 2 פרק שלושים וארבע

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
פרק שלושים וארבע: "דורות"

חלק ראשון: "הדים באבן"

ובבת אחת אדון המנגינה איבד עניין בוויכוח עם בנו הבכור.

הוא הסתכל עלינו נכנסים אל דירתו. הרגשתי אותו מסתכל עליי עד עמקי נשמתי במקומות שאני לא חשפתי מעולם בפני איש. מאז שבגרתי ועמדתי על דעתי, תהיתי למה הוא הסכים. לשמיר הצעירה היה חשוב יותר ההילה של להיות האדם הכי חשוב בעולם. לדברים יש... מחיר.

זה מה שלמדתי בעיר הלהבות.

"אמא." הוריד נפת'י מכה מתחת לגלימתו השחורה של אדון המנגינה "דיברנו על אחותי." אדון המנגינה היה אמם של נפת'י ואחותו התאומה ואביהם של שאר ילדיו. הוא קפץ את ידו, פס של אש לבנה עיטר את אגרופו.

תוהו טהור.

"חשבתי שאתה היותר שפוי." החליטה ליסבת', החדשה מבינינו, לדבר אל מי שהיה אדוננו.

רק לאחר שאמרה את זה, כאילו נשבר בו משהו והוא שם לב לפס שהקיף את ידו. הוא העיף את אגרופו לעבר אחד הקירות ונתן להרד לספוג את האש. ההרד נעשה אדום עוד יותר, כמעט כמו דם.

מרתק.

"חמישה חיים תמורת חמישה מיתות." אמר אדון המנגינה "זה מה שהוא הבטיח לי במקום."

מצוין. הוא פגש את מי שהעניק לי חיים שניים והרס את אירוסיי לסטיק. מצאתי את עצמי נושמת נשימות קצרות ונזעמות. לקחתי את הרגע ונתתי לנשימות הללו להיעלם ולהירגע. השמיר שהיכתה את ווירדת' כמעט למוות נשרפה. אני לא הייתי טיפשה דיי להתעמת איתו.

"אנחנו שישה." העיר נפת'י "האם שכחת כבר מקואין?"

אדון המנגינה הרים את ידו הפרושה מעל הקיר האדום כדם ואמר: "קאידרין צעירה מדי, נפת'י."

נפת'י הקשיח את סנטרו כשהוא מלכסן מבט לעבר אחותו הקטנה בחוץ. נדמה שהוא לא חשב על האפשרות שיש משהו מן התוכנית בהתנהגותו של אדון המנגינה. אני מודה שגם אני לא התעמקתי בה. ניסיתי יותר להבין את המסתורין שמאחורי ההמצאה המרושעת: בית הספר.

"כשחזרזיר הקריב את עצמו," אמר אדון המנגינה "שיניתי את עברנו. עתה קוהורד לא חיכה. מישהו היה צריך לחכות ולשלוח אותנו אל העבר."

"מה עם אביר האדמה?" שאל דראגורד מכל האנשים. אדון המנגינה קימר את אצבעותיו. הוא ניגב את הזיעה הבוהקת מעל מצחייתו ואמר: "הן סיפרו לנו כמה שפחות בקצה הזמן. רק את מה שהיינו צריכים לדעת כדי להשלים את המסע. חמישה מיתות תמורת חמישה חיים. זו ההבטחה שקיבלתי ממנו."

"יופי," אמרה ליסבת' בקרירות, מבטלת את סיפורו בהינף יד מזלזל, "תענה לי על שאלה. איך אני אמורה להיות אבירת האדמה אם יש כבר אביר אדמה? אני הייתי שם כשהוא זומן."

אדון המנגינה אמר, עיניו קרות כשמיר, "מדובר בשלושה דורות. הדור הראשון נולד מאמונתם של בני האדם בקוסמים ששירתו את הראת' בזמנו. אבירי היסודות נולדו מאמונה. הדור השני נולד מפחד. מאלק פחד להיות לבד ולכן יצר לעצמו חברים חדשים. הדור הזה... קיבלתי עזרה."

"לכבוד לי." אמרה ליסבת' "להיות אבירת האדמה. היסוד הזה דיבר אליי. הוא היסוד של ההתחלות. עם זאת, תמיד זיהו אותי או כאוויר או כמים. אלה שני היסודות של נשמתי."

מצאתי את עצמי נושמת שוב. למה ליסבת' מקבלת כוחות מיסוד שאפילו לא מקושר אליה?

"כפי שאמרת, את היית שם כשזה התחיל." אמר אדון המנגינה "זו הסיבה שאת נבחרת, פריאנת'." בקול המתועב הזה שאדוננו שומר למקרים שהוא מפעיל את האני יודע כל שלו. אני חושבת שידעתי שזהו שמה האמתי של הקוסמת. היא נתנה לעצמה שם של גדולה: ליסבת' המקורית הייתה הקוסמת החזקה ביותר בעולם בזמנה.

וחגורתה של אבירת האדמה הופיעה על בטנה. היה עוד טכס אחד שעל פריאנת' לעבור עתה.

חלק שני: "התחלה טובה"

למרבה הצער, בואו לא לווה ברעידות אדמה מחרישות אוזניים. לא היה צורך לנסות להתחרות במצעד הצעדנים שהתנהל מתחת לאדן חלוננו. תהיתי מתי הם יעלו אל הדירה. נימות' האת'פייר, בתו של אדון המנגינה, הייתה מהסאית'ה. ידעתי שאחיה ימותו על הגנתה. לא בדיוק מה שהובטח לו.

הוא בא בדממה שנשמעת עם פרח שנקטף.

מראהו היה מחריד: נחשים שחורים התפתלו מעל פנים חיוורות בעודו לובש רק טפחיים על גופו העירום. הייתי מציינת את זה לשבח אם הגוף הזה היה מושך. העובדה שהוא מבשר של מוות אמורה לעשות אותו למושך אבל גם לזה יש גבולות אם הגוף הנראה ממש לא מושך. אני חושבת ששמעתי את מרנה מריירת בכל זאת. לפחות אחת מאיתנו חשבה שהוא מושך. מי שאמורה להיות היותר שפויה.

אדון המנגינה הופתע מכך שכולנו ראינו אותו. הוא עמד לדבר כשאביר האדמה המקורי ענה: "בקרב בני האדם נהוג להרוג אנשים שמבקשים לקחת ממך את מה ששלך מכח זכות דמים."

לקח לי זמן להבין שהוא מסתכל על אדון המנגינה.

"אני לא רוצה לקחת את מקומו של אביך." אמר אדון המנגינה "אני לא רוצה לגמור כמוהו."

אביר האדמה המקורי נטל את סנטרה של הקוסמת, שהצליחה לשמור על פנים חסרות הבעה, ואמר: "אני מאמין לך, קנת'ן הורווינד, שכן עתה אתה לא מסוגל לשקר. לגביך, אני סקרן."

"למרות מה שהוריי הסכלים חשבו, אני בת אדם אמתית ומחוץ לתחום השיפוט שלך, זאקאנת'ן." סיננה ליסבת' "אתה לא יכול לתבוע את נשמתי."

הוא לא היה מכוער כשהרכין את מבטו לעברה ואמר: "ועם זאת, את תובעת את תארי הישן."

"תאר שאתה וויתרת עליו כדי להפוך לבנו הבכור של מביא הסופות." סיננה ליסבת' בתמורה "מה הבעיה שלך לתת את מה שכבר וויתרת עליו?"

"משום שהאדמה היא לא רק היסוד של ההתחלות הטובות, היא גם היסוד של ההתחלות... הרעות. העדפתי לוותר על הכח על פני האפשרות שישתמשו בו לרעה." ענה מביא המוות.

"זו השאלה, לא הענקה לצמיתות." אמרה ליסבת' "גם אני רוצה התחלה טובה."

כשהוא צחק, אני הרגשתי כאילו כל איבריי נופלים למטה. אני לא בטוחה אם משום שנמשכתי אליו או משום שנבהלתי עד מוות. בעודו צוחק, הוא ענה: "את מוצאת חן בעיניי, פריאנת'."

וברעש קר של הלמות צעדנים, הוא עזב אותנו להתמודד עם בעיות עולמם של בני התמותה.

פרק שלישי: "האביר הירוק"

"קאידרין!"

נפת'י רץ החוצה כדי לגרור את אחותו פנימה לתוך הדירה. שמעתי למטה את הכפפות מועפות אחר כבוד אל החלל של חדר המדרגות. זה מה שקורה למפגרים שמשאירים את הכפפות שלהם בחוץ. אדון המנגינה ניגב את הקיר האדום כדם ואמר: "עכשיו עלינו לחכות."

"חשבתי שאתה רוצה שילדיך יחיו." אמר סטיק.

אדון המנגינה שרבב את שפתיו לעברו כאילו הכירו כבר מקודם והתקדם לעבר הדלת לדירה. הפעם הוא נתן לתוהו הטהור לזרום מסביב לאגרופיו בטבעות של אש לבנה.עוצמה כה טהורה. זה צריך להיות לא חוקי להפגין כזאת עוצמה במרכזה של עיר מתורבתת בממלכתנו.

ריירתי בעודו מצפה את הכניסה לדירתו באש. ואז שאלתי את עצמי מה עם החלון הפתוח. לצעדנים היו סירות רקיע שיכלו לעוף מבעד לחלון. הם רק רצו להפגין את כוחם במדרגות. הם יכלו לשלוח סירה למעלה במקום. עמדתי לשאול את זה כשאדון המנגינה ענה: "לא. אנחנו מחכים לחבר ותיק."

הייתי שוכבת איתו במקום. הוא היה כל כך מושך. נדמה לי שאפילו מרנה בחנה במקום את נדרי הנישואין שלה. ליסבת' נותרה קרירה כפי שהייתה מאז ומעולם ולא הפגינה בו עניין. הוא הזכיר לה יותר מדי את אדונה הקודם, תאומו הקודר של אדוננו, פראכן, מכדי שיהיה... מושך.

ראשוני הצעדנים שהגיעו ניסו לחצות את מחסום האש. הם לא צרחו. זה דורש מיתרי קול. לא הבנתי מה בדיוק נהיה מהם פרט לכך שהם עלו בלהבות. אותם צעדנים לשעבר פנו לאחור לעבר חבריהם. וחבריהם נסו באימה. איפשהו, במעמקי תודעתם הקמאית והמעוותת, הם נפגעו מספיק כדי לשכוח מקיומה של נימות', ותחת זאת, לרדוף אחרי חבריהם לשעבר. לא שמענו מהם יותר.

"כאן מגיע החלק שלכם, תלמידים." אמר אדון המנגינה "עכשיו עליכם לנקות את התוהו."

"רגע," אמרתי, מצביעה על הילדים שלו, "אין כאן אף אחד שנוכל להטיל עליו את הבחירה."

אדון המנגינה חייך בנועם ואמר: "כפי שאמרתי מקודם, מאלק רצה חברים. מה שהוא יצר היו חברים שיוכלו לרסן אותו אם יצא מדעתו כפי שקרה לקודמו. אני רוצה לדעת אם אתם... יכולים."

"רגע," אמר דראגורד "אף פעם לא אמרת שניתן להשתמש בכוחות הללו ישירות."

אדון המנגינה גלגל את שערו האדום זהוב. נגעתי בחגורה וחשתי את העוצמה זורמת דרכי. היא זרמה דרך אצבעותיי המעוקמות, דרך בשרי, לתוך חושיי ואז התפשטה מעבר לגופי. ובמבט הבא, ראיתי שהאחרים עומדים כמוני, ידיהם רוכנות מעל סמלי היסודות של חגורתם.

ואז שמעתי מחיאת כפיים צוננת שלא הצלחתי לקשר לאף אחד שהכרתי. מישהו עמד בחוץ.

הוא לא עמד על גבה של סירת רקיע. הוא עמד על גבו הדוקרני של שורש ירוק ובשרני. מתחתינו הצעדנים המעוותים הפכו בחזרה לבני אדם אם ניתן לקרוא לקנאים הללו אנושיים. בלי קשר למצבם, הם החליטו שהם עדיין רוצים לנקום בחבריהם על כך שהפנו להם עורף. יש דברים שקסם לא מרפא.

אדון המנגינה הישיר מבט לתוך עיניו הכחולות הקפואות של הגבר. שיערו היה זהב מתכתי. והוא עטה שיריון שהיה עשוי מרקמתו של אלון. מראהו הזכיר לי את הקרמריט שחלקתי איתו את קיומי. הם היו רגילים להיות שליטי קיומם, התא היחיד בגוף שכולו מת ומשועבד. האביר הירוק הקרין לי אותה את תחושה עם רקמת האלון שצמחה מסביב לגופו כאילו היה מקורה הקורן.

"חזרזיר איננו." אמר הגבר ביובש "הזמן בחר לכרוך אותי עם גופו של חזרזיר, רוחו של הירידאן, ולבסוף, נשמתי, נשמתו של גראלדוג בן סייקור, שמעדיף שיקראו לו באיליל, 'המנצח' בלשון העתיקה אך אויביי מכבדים אותי בתאר מלך הרוחות אף על פי שאין שום רוח אחת תחת שלטוני."

"חזרזיר ידע זאת." אמר אדון המנגינה "הוא היה מוכן לשלם את המחיר הזה תמורת ילדיו."

ורק אז קלטתי כמה שלושת הילדים הצעירים יותר הזכירו לי את הגבר שעמד איתן על השורש הירוק. גראלדוג גלגל את עיניו הכחולות ואמר: "הייתי שמח להחליף זכרונות, צעיר."

נפת'י שילב את אצבעותיו והרכין ראש. הוא ידע לזהות מתי הוא הפסיד בוויכוח מול מישהו. להתווכח עם אביו היה עניין אחד. להתווכח עם אגדה חיה כמו מלך הרוחות היה עניין אחר.

ואז אבירי היסודות עלו על גב השורש והשארנו את אדון המנגינה ומשפחתו, מוגנים מרוע.
 
Top Bottom