הצטרפו לפורום הפונדק

שלום וברוכים הבאים לפונדק, האתר המוביל בעברית על משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד.
אחרי ההרשמה תוכלו לפרסם הודעות, לשלוח ולקבל הודעות פרטיות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

הרשמה / התחברות

JavaScript חסום. בשביל חווית גלישה טובה יותר, יש לאשר את JavaScript בדפדפן שלך.

תגובה לנושא

תוכן ההודעה: <blockquote data-quote="הלדין" data-source="post: 743757" data-attributes="member: 90">פרק שלושים ואחת: "שבועות"חלק ראשון: "נקודת הזינוק"משחק הדיסקיות שמר אותי שפויה לאורך התקופה הזו. אין ולו שמץ של ספק שאבי החורג היה נכנס להיכל תענוגות ולא יוצא משם עד עלות החמה למחרת. לי לא היו את המותרות הללו. שנים של משמעת מינית כנערה מנעו ממני לחשוב על כל גבר מלבדו. גברים אחרים עדיין לא הביעו בי עניין אפילו אחרי שירשתי את מקומו של אבי בעסקיו. משהו מרוח התקופה מנע מהם להציע נישואין לאישה עם דם מקולל. הייתה זו מורשת אבי – אבי שנהרג במולדתו בעודו מזיז דיסקיות לפי הוראות מאדונו האפל באקדמיית נמל גאל. מכל החברות שהיו לי בנעוריי, בימבל הייתה היחידה ששמרה איתי על קשר גם בבגרותנו. והיא הייתה שותפתי העיקרית למשחק הדיסקיות בתקופה הזו. אחרי כל השנים הללו, גיליתי שת'מדן לא ידעה לשחק במשחק דיסקיות. לא שהיא לא ידעה, היא פשוט הייתה... גרועה.האם מותר היה לשמוח לאידה שאני הייתי טובה ממנה לפחות במשחק דיסקיות?כשאבי החורג ואחי נעצרו, הייתה זו אמי ששיחקה מולי את משחק הדיסקיות. לא שהצעדנים יעזו לעצור אותי. ירשתי את מקומו של אבי במשחק הגדול והיו לזה יתרונות: אף אחד לא רצה להעלות את חמתם של הקוסמים עליו. ייתכן שזו עוד סיבה שלא נישאתי. חשדתי שהפחד מגבירת הצללים הייתה הסיבה שהצעדנים צייתו בכזו מהירות לצו. היא הרי הבטיחה לשוב אם תיפול שערה משערותיה של קואין. ידעתי ממקורותיי שהיא גמורה. הצעדנים לא ידעו זאת. וכך מצאתי את עצמי נאלצת להרגיע את אמא במשחק דסקיות טוב.אמי הזיזה דסקית כשבתי טאל התפרצה לתוך חיינו. הילדה בהירת השיער כה הזכירה לי את עצמי כשהייתי צעירה יותר. סביר להניח שגם נוכחותו של הקרמריט הישן שלי הייתה סיבה טובה לחשוב עליה כהתגלמות צעירה יותר שלי. הרמנו את פנינו מלוח המשחק. "אבא פה." אמרה טאל בלי הרבה הקדמות וטענות. דרכנו נפרדה מאז שהוא עצר את כוחותיו של הלירד הורוויראת' לפני כשנה. הוא קיבל בחזרה את סומימור והאדמות מסביב – לא הרבה לעומת גודל הנחלות בימי אביו. מנגד, יאדגוואן נהרג בקרב עם כוחות הלירד. מוות מאד נוח שאפשר לו לקבל את רוע הגזירה.תהיתי למה הוא כאן. סומימור עדיין בעומק הערבות הרחוקות בצלם של הרי הטיראין, הרחק מהישג ידם של הצעדנים. יחסיו הטובים עם קוסיניה לא יעלו ולא יורידו במקרה זה. הם לא עזרו לאחי."אני מתנצלת, אמא." אמרתי בשפלות רוח וקמתי "אני צריכה לדבר עם הלירד סאמוור."היא לא אמרה מילה. היא הייתה יותר שקועה בעצמה מאז שנודע לה על מות אבי בקית'רה. אני לא קניתי את אמירתו המנחמת של המלומד פראכן שאבי יוולד מחדש עם לידתו של קו זמן חדש. הוא עדיין יהיה חסר לאלה שחיים בקו הזמן הזה ואז חשבתי על משפחתי בקו הזמן ההוא שאותו עזבנו. האם גם הם הרגישו כך כשנעלמנו מחייהם עם לידת קו הזמן? מירה עמדה ליד הכניסה ופניה מונמכות אל הרצפה. רק לשונה הממוזלגת העידה על רגש. יכולתי להרגיש את אי מורת הרוח נוקבת מבעד לעיניה לעבר טאל. הן היו אמורות להיות בנות אותו הגיל ועדיין היא נשמעה מבוגרת יותר וקרובה יותר לגילו של אחיה למחצה, ניבויר. אני חושבת שהיא למדה היטב מאמי את האומנות של הטלת מבטים מעוררי אימה. סוארינג אמר לאמי כשהשיב אותה על כך שקוסיניה מסרה את התנצלותה. אם וירדת' לא היה מפריע לה במילוי חובתה, היא לא הייתה צריכה לעצור גם אותו. בתוך המסר שלו הייתה מקופלת גם התנצלותו על כך שלא עשה מספיק כדי להגן על משפחתי. כמובן שזה יותר מדי אפילו לילדה כמו מירה. טאל, לעומתה, הייתה מודעת במעורפל לסערת הזמנים.כשהגעתי למעגן, לא רק סטיק חיכה שם. גם האחרים חיכו שם. כל שאר אבירי היסודות."הגיעה העת, שמיר." אמרה ת'מדן "עלינו לקחת על עצמנו את גורל ילדי אדון המנגינה. ועלינו להצליח במקום שהם נכשלו."ברגע הזה הצטערתי על כך שבחרתי אז לחיות. טאל הביטה למעלה אל אביה שלא חייך. "אתם לא יכולים לעזוב." צייצה טאל בתבונה הגדולה מסך כל שנותיה "אני אשאר לבד."אמי לא הייתה בדיוק מרוכזת במציאות. ועל הקלאן שלה? אני לא הייתי סומכת עליהם. הגישה שלהם לגידול ילדים הייתה לשסות אותם אחד בשני עד שהחזקים, הגדולים והאכזריים מביניהם ישרדו. לבסוף מירה כחכחה בגרונה, צועדת מעבר לכניסה למעגן. "אני אשגיח עליה." אמרה מירה "עד שאחיך ישוב מנימוי."יהיה באשר יהיה הצו, מי שאכף אותו לא העז למשוך את תשומת לבה של המלכה העליונה. הם, כלשונו של יאדגוואן, העדיפו לקבוע עובדות בשטח ולתת למלכה להגיב. נימוי הייתה מחוץ לתחום בינתיים. עם זאת, לא האמנתי שאחי יהמר על יציאה מהבירה. הצעדנים בטח הציבו שומרים בכל יציאה אפשרית. ואז בריה , שלא ציפיתי ממנה להופיע אחרי כל השנים הללו, דחפה את עצמה מעבר לצללי המעגן.סבתי.היא הרימה טלף חד ואמרה: "אני אשמור על הילדים."גם סטיק וגם אני הסתכלנו כלא מאמינים. סטיק שאל: "ומה בדיוק יוצא לך מזה, סבתוש?"הוא לא יכל לבחור מילה שהייתה יותר מכאיבה לי לו רצה בזה. הוא עדיין כעס עליי על כך שלא חשבתי עליו כשבחרתי בעצמי על פני בנותינו. כמה זמן כבר אפשר לקונן על זה? נשכתי את שפתיי ולא העזתי להשיב להתגרות המחושבת הזו שנועדה גם לי וגם לסבתי."שימור עצמי, חתיכת בשר. אני מאמינה שמטרת המסע שלכם תיתן לי יותר זמן לעבוד." הודתה סבתי במגבלותיה כאבן ושמיר "הייתי כבר אמורה להיות מתחת לשכבת ריר דוחה. אני מאמינה שזהו מטרתו של המסע שלכם."ואז נזכרתי במשהו שהבריה המוזרה הזו אמרה לי על כך שליסבת' היא החתיכה החסרה. ידעתי שלשם ייקחו אותנו רוחות הזמן של ת'מדן. מירה לכסנה את מבטה לעבר סבתי. "עשית משהו לאבא." סיננה מירה "בגלל זה הוא לא כתמול ושלשום."סבתי נשאה את עיני הגביש שלה לעבר מירה ואמרה: "זמנים נואשים דורשים אמצעים נואשים. וברצינות, נגמרו לי הרעיונות אם אני מסתמכת על אביך שיוציא אותי מעולמך."ואז הביטה לעברי במבט הרציני ביותר שלה, תווי פניה מעט התקמרו בצורה אנושית, כשהיא הוסיפה: "אני רק העליתי את הרעיון. הוא עשה את כל שאר העבודה מאז. כשאני מבטיחה משהו, אני מקיימת. לא הייתי צריכה לדבר אפילו איתך אך לא נותרה לי ברירה."קיבלתי את מנחת הפיוס שלה. האמנתי שהיא תדאג שהילדים ישרדו עד שנשוב להיכל זה.חלק שני: "המירוץ"כשנפלנו לתוך כיכר חסר הילדים, נזכרתי בפעם ההיא ששאלתי את חבריי מי הייתה השושלת ששלטה על הנימויאנים לפני בית דרגאדר. אף אחד מהם לא ידע את התשובה. על כיכר חסר הילדים חולש פסלו של סירטאת' הוראג מכניע את אחרון העריצים מנצר שודדי הרקיע שגנבו מהם את אדמותיהם. המשותף בין שני הסיפורים הוא שאלה לא סיפורים על נצחונות. אלה סיפורים על תבוסה מוחצת. מי שהחזיק את סירטאת הוראג בחיים כל השנים הללו היו הקוסמים מנמל גאל ובתמורה לזה הוא נתן להם את מבוקשם. חשבתי על כמה זה היה עכשיו הסיפור שלי.ומסביבנו שמעתי פועלים תוקעים עמודים כדי לתחם זירת אגרוף. צופים סקרניים ראשונים כבר התקהלו כדי לראות את הפועלים תוקעים עמודים במדרכת האבן המשויפת. זיהיתי את ליסבת בין הצופים הללו. היא הייתה האדם שבאנו לחפש בכל העיר הזאת. ליסבת' נראתה לי כגרסה מבוגרת של מירה כאילו הילדה שאפה להיות כמוהה כשתהיה גדולה ובינתיים אימצה את המראה שלה בשיערה הזוהר כמו השמש ובפניה נטולות החיוך. מירה עדיין הייתה צריכה לעבוד על החלק עם חסרת החיוך. ליסבת' הייתה הדבר האמיתי."היא מרוצה." העיר דארגורד "תראי איך היא מחייכת בעונג."סטיק הצר את גבותיו השחורות ואמר: "אחי, אתה מסתכל על פניה ומדמיין את החיוך."לי היה ברור שהיא לא מחייכת. מרנה אמרה: "אני חושבת שדאר צודק. היא נהנית מזה.""היא לא מחייכת." אמרה ת'מדן "ראית איך שמיר הגיבה לפנים חסרות ההבעה של סבתה. היא מעוררת אותך לחשוב שהיא מחייכת עבורך את החיוך הכי טוב שלה כשהיא לא... מחייכת."הפנים של סבתי לא היו חסרות הבעה. אני חושבת שכאן ת'מדן טועה. סבתי יכלה להניע את הפנים שלה. היא לא עשתה את זה לעיתים קרובות אבל היא יכלה להניע את הפנים."אני כאן." אמרה ליסבת', עומדת קרוב לחמשתנו בצורה מרתיעה, "למה חיפשתם אותי?"לקח לי רגע לקלוט שהם לא חשבו שזו הסיבה לבואם לכאן. דארגורד אמר: "ובכן, למעשה, באנו לחפש את המלומד פראכן. חשבנו שיש לו מושג כלשהו איפה קואין תהיה.""אנחנו מבינים שהוא אדם עסוק מאד." אמרה מרנה בשפלות פנים "ולא סביר שהוא פה."ואז לקחתי נשימה וסיפרתי להם על הפגישה שלי עם הבריה המשונה בחיזיון שקיבלתי אחרי ההתמוטטות בנושאת הרסיסים. כשסיימתי, סטיק נהם: "אז יש עוד רץ במירוץ?" ויכולתי לקרוא את הכאב והזעם שבתובנה מי עמד מאחורי מות אחת מבנותיו. הוא כעס. עכשיו לא הייתי לבד מושא לתסכולו ולחוסר האונים שלו."המלומד פראכן דווקא נמצא פה. מפקד הצעדנים המקומי תבע לאכוף את צו הגירוש כנגד הסאית'ה על משפחתי. אחינו הבכור – " הפניה המקובלת לשליט הנחלות הללו " – החליט שאין זה מתפקידו לעמוד בפני משרתי המלכה העליונה ודבר הוביל לדבר ופראכן צריך עתה להיאבק עם המפקד כדי להגן על משפחתי מפני גירושה מהממלכה." הסבירה ליסבת', נחשול של זעם חוצה את פניה הקפואות.עתה זיהיתי את המלומד פראכן בשיערו האדום זהוב ובגלימתו הירוקה עומד מאחורי גבם של הפועלים לצד גבר בכותונת שחורה, מהודקת בחגורת עם אבנט כסף. הגבר השני היה, כנראה, מפקד הצעדנים לפי תשומת הלב שהקדיש בעצמו לבניית הזירה. כל אחד מהם היה נחוש למנוע מיריבו יתרון בקרב שעמד להתרחש בזירה. אם היה לנו זמן לצפות בקרב, הייתי נשארת. פניו של פראכן, להבדיל מפניו של אדון המנגינה, היו מצולקות ונוקשות. אלה היו פניו של לוחם. למרות שהם היו תאומי צללים, הם היו שונים מזה כאש וקרח. כמובן, על מה אני מלהגת עכשיו? אחת מתאומות הצללים שלי לא הייתה אפילו בת אדם.לא שלא יכולתי להבין לנפשו של האח הבכור. גם לי הייתה אותו הרגשה כשהמלומד פראכן תבע את שירותי כפי שתבע את שירותו של אבי לפני שנים רבות כמורהו ואדונו. ואז נזכרתי שפראכן היה אדונה של ליסבת'. הוא קנה אותה כמקנה לפני שנים רבות מאד."למה שלא נשאל אותו בכל זאת?" שאלה מרנה. ליסבת' מצמצה בעיניה התכולות וענתה: "משום שתסיחו את דעתו בקרב."ורוחות התחילו לנשב עם דבריה. מרנה ליטפה את פניה השמנות ומחתה דמעה מלחייה. היינו כל כך קרובים לחסוך זמן חשוב בחיפוש אחרי קואין. והרוחות הלכו והתעצמו סביב, עוקרות אותנו מהמדרכה. האנשים מלפנינו בכלל לא שמעו אותן היות ואלה היו רוחות... של זמן.היחיד שהבחין היה המלומד פראכן שהפגין את זה במצמוץ מלא חן לעברנו בטרם הלכנו. חלק שלישי: "נקודת הסיום" ברחובות שמיים נופלים צעדו הצעדנים. מעליהם עפו אנשי משמר האקדמיה, מטים אוזן. נצמדנו לקיר כשאחד המצעדים שלהם חלף לפנינו כמעוף חץ היסודות מקשתו. הם סרקו. ובשמיים נופלים היה גם מה לאתר. התלמידים במצפה רוחות האוויר שלמדתי בו היו מגזע הסאית'ה והיו לא מעט מהם גם בחצרות אחרים. הסתכלתי ברגע של גאווה במגדל שיצרנו.הצעדנים חצצו בינינו לבין כיכר עשרת המלכים. גם יכולתי לנחש שאדון המנגינה לא נמצא כרגע במגדל, מלמד תלמידים, אלא באחד הבניינים ביחד עם ילדיו ואולי גם נשותיו. ומעט הצטערתי על זה שלא נוכל לחפש אותו במגדל. הייתי רוצה לחוות אותו בביקורנו. הרוחות ייקחו אותנו מכאן אחרי שנסיים את ביקורנו.דארגורד היה מי שהצליח למצוא את הדלת שהובילה לתוך חדר המדרגות של הבניין. בלחץ הצעדנים הצועדים ברחוב היה מאד קשה למצוא את הדלת שהתמזגה כמעט למראית עין עם הקיר של הבניין. אני לא מגזימה שכולנו נשמנו לרווחה כשהתגלגלנו פנימה לשם. ורק אז הבנו שחדר המדרגות הזה היה חתיכת חדר מדרגות. לא הצלחנו לראות את התקרה מלמטה. כשגרתי במעונות ליד מצפה רוחות האוויר, חדרי המדרגות היו הרבה יותר קטנים – אם זכרוני לא מתעתע בי.ואז שמענו את אדון המנגינה מתווכח עם אחד מילדיו."נפת'י." הסיקה ת'מדן מי היה הילד שרב איתו "אחיה התאום של קואין."האחרים רק חלקו מבט נרגן על כך שהיא שוב קפצה לפניהם עם מסקנותיה. למעשה, הייתי קרובה מאד להסיק שמדובר בנפת'י בכוחות עצמי. כולנו הכרנו את קולות ילדיו. היינו אמורים כבר לזהותם. סטיק לקח פיקוד בנקודה זו והוביל אותנו במעלה המדרגות. כמעט מעדנו על כפפות שאנשים השאירו בחוץ. כפפות לבית וכפפות לחוץ. בני אדם! בשביל זה יש ארונות.מצאנו את הצעירה בבנותיו של אדון המנגינה, קאידרין, יושבה על גרם המדרגות. בשלב זה אני חושבת שכולנו היינו פחות או יותר באותו שלב של התמוטטות נפשית שנובעת מטיפוס במעלה גרם המדרגות. כבר הפסקתי לספור כמה קומות עלינו לפני כמה קומות. אני לא יודעת כמה גבוה היה הבניין.זיהיתי את העוצמה של אבירת המנגינה נכרכת מסביב לגופה הקטן של קאידרין המכווצת. נזכרתי בעצמי, צעירה יותר, רועמת על כך שנלקחה ממני החגורה של אבירת המנגינה. עם השנים, התבגרתי והבנתי שיש דברים לא צודקים בעולם שאי אפשר לתקנם או להסבירם. לאחר העניין ההוא בעיר הלהבות, לא הייתי בטוחה אם הייתי משתמשת בחגורתה של אבירת המנגינה יותר מווירדת' שאפילו לא עבר את אותם אימונים כמונו. מצד שני, ליכסנתי מבט לעבר ליסבת' שנותרה חזקה וערנית למרות כל המדרגות שעלינו עד עכשיו. והיא הייתה המבוגרת מבינינו כרגע אם משאירים בצד את שאלת גילה האמיתי של ת'מדן. למה הגיעה לה חגורתו של אביר האדמה? היה רק אחד שידע את התשובה לשאלה הזאת. ומאז הפגישה שבה העניק לי חיים נוספים, הוא לא דיבר איתי."קטנטונת," פנתה מרנה בנימה חמימה שהיא תרגלה היטב מול ילדיה "מה המצב בפנים?"הילדה רק כיווצה את גבותיה ורק אישרה את התחושה שעלתה בנו לשמע צלילי הוויכוח. יחסית לגברים, הופתעתי שהוויכוח עדיין נמשך. הרי גברים מתגאים ביכולתם לסלוח. "אין נורא מזעמה של אישה שנבגדה" וכל מיני אמרות שפר ובינתיים הגעתי למסקנה שגברים נוטרים טינה באותה המידה כמו נשים. היה לי מקרה מאד אישי בתוך המשפחה. אני משערת גם שנפת'י, שהיה זכור לי כנוקשה מאד, התלבט בין לעשות את הדבר הנכון – לציית להורה – לבין לעשות הדבר שהוא רצה לעשות – להציל את אחותו התאומה... ומכאן העובדה שהם עדיין לא סיימו להתווכח.</blockquote>

אימות: מהי בירת ישראל