הצטרפו לפורום הפונדק

שלום וברוכים הבאים לפונדק, האתר המוביל בעברית על משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד.
אחרי ההרשמה תוכלו לפרסם הודעות, לשלוח ולקבל הודעות פרטיות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

הרשמה / התחברות

JavaScript חסום. בשביל חווית גלישה טובה יותר, יש לאשר את JavaScript בדפדפן שלך.

תגובה לנושא

תוכן ההודעה: <blockquote data-quote="הלדין" data-source="post: 734131" data-attributes="member: 90">גבירת הצללים: "איחוד משפחתי"חלק ראשון: "סיבוכים"להיות גבירת הצללים לא היה מה שציפיתי לו. מרגע שכבשתי את גליית' לא הייתי צריכה לגייס או לאיים, הם באו אליי מקצוות הממלכה, מגיעים ממקומות שאפילו כוכב הא'קאיב לא האיר מעליהם. היו אלה חיילים קטנים שהתמרמרו על סוף המגיפה הלבנה. הם אמרו שכבר מזמן לא הייתה להם אפשרות לעשות כרצונם בלי שהמגינים יפריעו להם במזימתם. אני מדברת על מחוללי מחלות. והחיילים הללו האמינו שאני אהיה המגיפה הבאה שתסלול להם את הדרך בחזרה לגדולתה של המגיפה הלבנה. כל מה שרציתי בשמיים נופלים היה להפיץ את הנבגים למגיפה הבאה. אם אשלוט במגיפה, קואין תהיה מוגנת. מה שלא יקרה אם מישהו אחר ישלוט במגיפה הזו. זה היה הסיפור שסיפרתי לעצמי. גם לא אתעלם שחשבתי כמה הם יהיו טעימים כשאזלול. מתים מהלכים לא הידסו לעברי בהמוניהם. לא היה להם מקום בתוכניותיי מכל מקום. הם פשוט יהיו יריבים על הגופות שיישארו אחרי המגיפה. כבר חשבתי איך להיפטר מצרתם. בינתיים הפכתי את גליית לתפנית החדשה. אפילו שמעתי את התגלמויותיי קוראים לה כך. העיר אכן נעשתה צפופה יותר בכל פעם שהלכתי בה כאילו המרחב עצמו מתכווץ על מנת לא להשאיר ולו פינה מוארת אחת בעיר. התגלמויותיי אהבו את העובדה שעיר זו מקורה. בכל פעם שהייתה לי הזדמנות, הייתי מטיילת עם הייבנסקאר. רציתי ללמוד על האחווה. והייבנסקאר רצה להטות אותי לדרך מחשבתו צמאת הדם.כך שהיינו צמד מושלם. הייבנסקאר החזיק בידיו את הגיליון של "רצון העם". הופתעתי כמה הזמן חלף. הגיליון יצא פעם במחזור כך שהעובדה שהופעתי בשמיים נופלים סוקרה בו העידה על חלוף הזמן. כשהייתי בעתיד לא ממש התייחסתי למעבר הזמן. הייבנסקאר הסביר לי איך הם מחשבים. ימים הם הסיבוב של הרסיס סביב עצמו. הימים מצטברים לעשורים ובכל מחזור היו עשרה עשורים. השנים היו ארוכות, ולמרות שהייבנסקאר אמר לי מה היה אורכן, הוא אמר שהן מעניינות רק פקידים ומלומדים. הוא עבר בשביעות רצון על מודעת הגיוס. ידעתי שהוא הוריד לפעילי האחווה הוראה: התגייסו לגיס המלכה. "אנחנו צריכים לשכנע אותם שאת עובדת ביחד עם שוכני העולם." אמר הייבנסקאר, מגלגל את העיתון הירקרק בידיו, "מהלך זה יהיה קשה היות והמלכה העליונה באמת... עובדת איתם." הרעיון של המגיפה לא מצא חן באוזניו. גם מפקד משמר הצללים הביע התנגדות נדירה. הזהירות אמרה לי להקשיב לאזהרותיהם. לא שמיהרתי. פחד טוב הוא משהו שדורש זמן. ושנאה. "... או שאני פועלת מהאוגרי. גייס המלכה פשוט יפגע ביישוביהם של שוכני העולם." הצעתי אפשרות שנשמעה לי יותר מתקבלת על הדעת. הפצת שמועות כאלו הייתה סבוכה. הייבנסקאר חיבר את גבותיו בהבעת פליאה והתחיל לומר: "נזק היקפי – "" – אבל זה בתנאי שאני הולכת על מתקפה כנגד שוכני העולם. לא עבורם שבתי לזמן." השבתי להייבנסקאר. בכל פעם שאמרתי את זה, הייתי פחות ופחות משוכנעת בדבריי. השנאה של הייבנסקאר הייתה מאד משוכנעת. לא אחת הרגשתי פשוט רצון לחבק אותו. זכרתי את הפעמים שצינת ליל חיבקה אותי והרגיעה אותי. לא היה לי ניסיון עם מחזרים. או מחזרות. אני זוכרת שבנשפים שערכה מלכת הקרח, הייתי מנסה את כוחי בריקוד. הייתי גרועה בזה. "זה עדיין רעיון טוב, קירונה." אמר הייבנסקאר, מתייחס אליי בהיסח דעת בשם שבחרתי. ושוב שמעתי את שירת הרפאים המצמררת הזו. כל אחד שואף להיות בחברת הדומים לו. העימות עם ווירדת' הזכיר לי עד כמה הייתי בודדה.  מאותו יום התחילתי לשמוע את הקולות קוראים לי לבוא אל שדה מעוז. קולות עתיקים.הייבנסקאר זיהה את הפעמים ההם ונזכר לומר: "שדה מעוז היא בשטח האויב, קירונה." ועדיין תהיתי מה הקשר ביני לבין בית טאלות'. להייבנסקאר או לאחרים, מבני הממלכה, שפעלו עבורי לא היה מושג או שהם בחרו לשמור את זה לעצמם. הרמז היחיד שמצאתי היה יצירה עתיקה שייחסה לסירדרת' טאלות', אביו הקדמון של אדון הנחלה בימים אלו, טבע של מחליף צורה. לפתע נזכרתי שאני גבירת הצללים ואני חייבת רק לעצמי תשובות למה אני עושה משהו.חלק שני: "זכרו את המים ותודה על לא כלום"הייבנסקאר עמד על כך שילווה אותי בדמותי האנושית לשדה מעוז. לא היה מקובל בחברה הזו שאישה תלך לבדה. מפקד משמר הצללים ואנשיו יתחזו לאנשי הצללים וישמרו עליי. כשהוא הסביר את העניין, שאלתי אותו אם אנשי הצללים לא עשו את הדבר בכיוון הפוך. מפקד משמר הצללים צחק בנימה שלא השתמעה לשתי פנים. כמה אנשי צללים לא שבו הביתה לנשותיהם וילדיהם בסוף היום.הדבר הראשון שהרשים אותי בשדה מעוז הוא הפתיחות שלה. יחסית ליישוב עתיק יומין, העיר הייתה פתוחה לשמיים. היא לא הייתה צריכה את החומות כשאבירי הדם היו בשיאם. שדה מעוז לא צמחה בצורה מסודרת כתפנית אף על פי שהיא הייתה מעט יותר מרווחת ממנה. יותר מזה, הבניינים נראו כאילו הדגם שלהם תוכנן לתחרות ואז נבנה בפועל פעם. היו שם פירמידות שנישאו אל השמיים. היו שם מבנים שעוצבו בתכליתיות עד כדי כך שנראו כמעט חיים. אחרים היו מעוטרים בעיטורים שונים עם מוטיב חוזר של שיבולים... ובמבט קרוב, נראה יותר כלהבה יציבה ולוהטת כאילו היא נאבקת לבעור כנגד כפור עז. לא השתגעתי על המוטיב האמנותי הזה שהם בחרו לבנייניהם.ובמובן אחר, היה זה מוצב. כל דבר בשדה מעוז נועד לשרת בסופו של יום את האדונים: אבירי הדם. לא היו שם היכלות בהם אנשים צפו בהצגות אבל היו שם סדנאות מלאכה בהם אנשים חישלו כלי נשק ושיריונות כה מצועצעים שהלמו את תקופת השלום שבה חיו. אנשים הרימו מבט לעברנו כשטיילנו להנאתנו במקום. המילה הנאה בשדה מעוז הייתה כרוכה בצפייה במצעדים של אבירי הדם, שלפי מה שהבנתי מהייבנסקאר, היו מחזה נפוץ.השוק שלהם, שאליו מצאתי את עצמי נמשכת אליו, היה מסביב לכיכר, שנקראת בשם היצירתי מאד, כיכר הדמים. לא במובן של הדם הנשפך בשדה הקרב אלא הדם העתיק והמפואר של תושבי המקום. היו שם סוחרים ("צמיתי הון!" נחר הייבנסקאר בשנאה.) שעל חזיתות חנויותיהם היו משורטטים בעדינות סמלי בתי אצולת ההון שאת סחורתם הם מכרו לתושבי המקום. ובמרכז יצאו מים משבעה פתחים מתחת לפסל ההרד של אישה יפה. האישה אחזה בכל אחד מידיה מטה שממנו התעקל נחש באופן שנראה כאילו הוא נושך את זנבו. אני כמעט קפאתי במקום כשהבנתי שאני צופה בסמל עתיק של אויבי התוהו בעולם. מתחת לקילוחי המים הייתה הכתובת:"כאן ניצבת גופתה המאובנת של טאל שלהבת החורף שם הציב אותה אחיה הנסיך האדראת' דראגדר."הפסל הזה היה ההעתק. הייבנסקאר אמר לי שהמקור נמצא בהיכל טאל בדרגאלות'. פושטי רגל שתו מהמים במזרקה בעודם נעים בצורה מעורפלת בין נותני חסדם בכיכר הדמים. "חיות מחמד." העיר הייבנסקאר "צמיתי ההון מחזיקים אותם על מנת שידעו על נדיבותם. מעניין מה היה קורה אם נזקק אמתי, שדם של צמיתי חרב זורם בעורקיו, היה בא אליהם?" והוסיף חיוך שהאהבה הייתה הרחק ממנו. הוא לא הבחין במשהו מוזר בקבצנים. מפעם לפעם העיניים של כמה מהם נעשו צהובות אחרי ששתו מהמים במזרקה. הרגשתי אותם כמעט נלחמים להחזיר את עיניהם לצבען הרגיל. אחד מהם, אדם מרופט להחריד, נהם: "הטוב, הרע והמכוער לא השתנו מאז ימי טאל ואפילו פושט רגל יודע להבחין בינם." ועיניו שבו לצבען הרגיל העכור. העניין שזכרתי מאבק פנימי עז דומה בקרב הלירד. הלירד טאלות'.האם הם כל כך נכספו להיות בני אדם עד שהתעלמו מהאפשרויות במורשתם הנשגבת? והרגשתי את הקולות עתיקי היומין קוראים לי מבעד למים היפהפיים. הרגשתי שאני צופה במים שנולדו מקרח שנמס ולא במים שעמדו זמן רב בין קירות האבן של המזרקה הנושנה.  ולפני שהספקתי להבין מה קרה, שתיתי ממי המזרקה החמוצים. כל הקסם שלה נמוג לה. ובלי לאבד רגע אחד מיותר, איבדתי את הכרתי. מעניין של מי הייתה התוכנית המחורבנת. כך חליתי בפעם הראשונה בחיי.    חלק שלישי: "יחי הגזבר החדש"כשהכרתי שבה אליי, התעוררתי ליד ספר רפואה שנשא שם בשפה העתיקה – בנו טאליס ("היסודות") והייתה לי תצפית למקום שנראה כאילו גגותיו היו שדה שבער לאור השמש. ידעתי עוד בטרם קמתי שפעם השאירו פה מתים לחסדי הרוחות. תהיתי למה הובאתי לשם. הרמתי את הספר הכבד וקראתי בו. בעודי קוראת בו, תמונות עלו לנגד עיניי. אלה היו... זכרונות. הרגשתי כאילו אני חווה את המסע מההתחלה מהרגע בו מצאתי את נערת העכביש ועד לרגע בו שתיתי ממי המזרקה כשמישהו מספר את הסיפור שלי בצורה מוטה. שכחתי לחלוטין שצינת ליל לא הייתה קיימת מאז ומעולם. אם היה חולף מספיק זמן, הייתי שוכחת שהייתה קיימת אי פעם מערבולת קרח. ואז הבנתי שעשיתי משהו שטרם עשיתי: חלמתי.... אבל למה שאחלום שאני נמצאת במקום שלא הייתי בו מעולם?הקול סיפר ברקע שהייתי צריכה לשתות מהמים כדי להיות מוגנת. מחליפי הצורה היו שולחים את אלה מביניהם שרוחותיהם רקדו ביניהן אל המזרקה הזאת. אחרי שהחלמת, רוח התוהו השתמשה בידע של המחלה כדי להידבק אליך. אני דווקא הרגשתי שהמערבולת האפלה נתנה מסגרת לחיי במובן ששום דבר אחר לא נתן. לא הרגשתי שאינני מוגנת כלל. שמעתי את הקול אומר שהעובדה שהאנשים נהנים מכאב לא הופך אותו לפחות כואב. ובהתחלה הרגשתי שאני חולה. חלק ממני עדיין הרגיש את זה. פשוט התעלמתי ממנו. התכוונתי לצחוק כשהספר התפוגג לנגד עיניי. רסיסי כסף ניפוצו באוויר צורבים את עורי כאילו הייתה אחרונת מחוללי המחלות ולא מחליפת צורה. לא נהניתי מהכאב בצורה הזאת. ואז התעוררתי. "בטח." שמעתי קול שזיהיתי מזכרונותיי, צמרמורת עוברת בי, "הנה הארודים שלך, ברית'ומיר."שמעתי מטבעות נופלים באוויר כשגבר צעיר עם עור כסוף כמו חלקיקי הכסף שהכאיבו לי בחלום ושיער שחור כמו הלילה שהיה נכנס אל החדר והסתיר את אור השמש מהחלון. לטשתי בו מבט כשהוא השעין את גבו לקיר ואמר: "בזמן שישנת, גבירתי, חלו שינויים. אני טנגנס דרויר ואני הגזבר החדש של אחוות אלף כרי הדשא.""מי אתה ומה עשית עם הייבנסקאר?" שאלתי ברוגע לא אופייני. שמעתי את זנבו זוחל מבעד לבגדיו הכחולים הצמודים. הוא ענה: "הייבנסקאר הוא כבר לא גזבר האחווה, גבירתי. הורשיתי לשוב אחרי שקופת האחווה נמצאה ריקה אחרי ה... מהלכים של אחי."  הוא התכוון לומר 'שטויות'. טוב, זה הוכיח שהם באמת אחים. רק אח יכול לבוז לאחיו בצורה כזו תהומית. גנחתי ותהיתי כמה זמן ישנתי כך שהדברים הללו הספיקו להתרחש. הזנב הפסיק לזוז, סימן שנרגע, כשענה: "השנה עכשיו שנת שלוש שמונים ושלוש, גבירתי." אם כן, חלפה שנה בעת שישנתי.  "אני מניחה, שבדומה לאחיך, אתה מלא רעיונות." השבתי, רומזת שאני מעוניינת לשמוע. החלטתי שארשה לטנגנס לחיות בינתיים. מהתנהגותו, מי שהוחלף היה גזבר האחווה. עמדתי בראשה עדיין עד כמה שזה היה משמעותי עבורי. הוא הוציא את ספר החשבונות של האחווה מתיק על חגורתו שרק עתה הבחנתי בקיומה. הוא שם את הספר על אדן החלון, נותן לאור השמש להאיר עליו, והצביע על ספרות, טורים ומילים כשהוא מתחיל להציג את השגותיו השונות לגבי ההוצאות השונות. כשסיים, יכולתי רק לומר שהתרשמתי שהוא היה יותר חכם מאחיו. לא פלא שהוא כבש את העולם. ועכשיו הוא עובד עבורי.</blockquote>

אימות: מהי בירת ישראל