הצטרפו לפורום הפונדק

שלום וברוכים הבאים לפונדק, האתר המוביל בעברית על משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד.
אחרי ההרשמה תוכלו לפרסם הודעות, לשלוח ולקבל הודעות פרטיות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

הרשמה / התחברות

JavaScript חסום. בשביל חווית גלישה טובה יותר, יש לאשר את JavaScript בדפדפן שלך.

תגובה לנושא

תוכן ההודעה: <blockquote data-quote="הלדין" data-source="post: 733599" data-attributes="member: 90">וירדת' מספר: "האדם הזקוף"חלק ראשון: "מנגינת החיים"לא ידעתי מה יותר מוזר: חמותה של אשתי עזבה סוף סוף את היכל ניבויר או שאשתי הלבישה אותי בעדי של הגבר המנוח שלה. הידיעות המשמחות על סוף המגיפה הלבנה נמהלו בידיעות המעציבות על ההתקפה האכזרית של גבירת הצללים על העיר גליית'.המלכה העליונה הכריזה, מאז מרד אלף כרי הדשא, על מצב חירום כללי. המשמעות של זה הייתה שכל הספינות הוחרמו ואצילים נדרשו לצייד, לאמן ולשלוח חיילים להגנתנו. היות ולנו לא היו נתינים ולא ספינות, מצב החירום היה אמור לחלוף כרוח אפלה מעלינו. בינתיים כל עוד לא החרימו גם את הסירות, העסקים המשיכו כדרכם."מדובר בפריט מבורך ביותר." אמרה אשתי, סוגרת את סוגרי הכסף האחרונים שלה, "החגורה הזו הייתה ברשותה של אישה שמתה בלידתה למען בתה."כל אישה אחרת הייתה חושבת שהעדי מקולל. האם הזכרתי שאשתי אנושית רק למחצה? לא ששמעתי את בתי. משהו בנוכחותה של אשתי השתיק את היבבות המצמררות שלה. צעירי הקלאן של אשתי, שקצת התבגרו, שימשו כמשגיחים לבננו ניבויר שעדיין לא זחל. אם הייתה לי ילדות, הייתי אומר משהו על כך. עתה ידעתי שדילגתי על הינקות ונחתתי ישר אל הנערות. עד לשם הגיע זכרוני. לא יכולתי לשפוט אותם על כך שהתבגרו מהר. לפחות הם עברו את שלב דילול הצאצאים. לא נשארו שם הרבה מהשגר הגדול ששמעתי כשהגעתי לביקור עם גנאריד לא מזמן. האוך, הזמן חולף כשנהנים... "הוא לא הציל אותה." העזתי לצנן את התלהבותה של אשתי. היא הרימה את אוזניה.  במקום זאת, היא אמרה, בגאווה, "פעם אחת לפחות אני לא בוחנת אפשרות של דילול צאצאים כשאני שומעת על מעלליה של שמיר."  עדיף לאשתי להשאיר את עסקי הבדיחות לאחרים. לבסוף היא סיימה לחגור אותי. לבשתי חליפה אפורה דהויה ומכנסיים שהייתי צריך לכווץ את ברכיי כדי להיכנס לתוכם. הכותונת הייתה צעירה ורעננה לעומת החליפה שלבשתי. להבדיל מהחגורה, אשתי לא העדיפה לומר למי הייתה שייכת החליפה. לא היה צורך בזה. הרחתי את המוגלה מהזמן שבהם אביה לבש אותה בעת חייו כצייד אדם מורשה. לבסוף צעדנו לעבר המעגן. הקלאן של אשתי נלחם זה בזה כדי לעלות על סירת הרקיע הצנועה שהותיר לנו משטר החירום. הם לא הפגינו אותה התלהבות כשחמותי ניסתה לשכנע אותם להצטרף אליה לגבירת הצללים כדי שיוכלו סוף סוף לשוב לביתם בחוץ. מסתבר שלרובם היכל ניבויר היה הבית מספיק כדי שילמדו מדרכו של טוצה הגיבור ויתקוממו כנגד העריצה שהנהיגה אותם מאז שהגיעו לממלכה זו. ניסיתי להבין מה קורה. "זה הכי קרוב שמישהו מבני מיננו יהיה מתעלה." הסביר אחד מהמבוגרים בחברי הקלאן – גם הלא קסומים בקרבם חיו המון זמן אם כי פחות מהקוסמים – "ואנחנו רוצים להתרשם." "שמיר צעירה מדי מכדי להיות ראש הקלאן שלכם." אמרה אשתי שניחשה את כוונתם. "ראשות קלאן לא יורשים. עם זאת, סיכוייה באמת ישתפרו בהרבה אם נהיה מרוצים מהמגדל." ענה זקן הקלאן שמונה חגיגית להיות הדובר של האספסוף חסר המנהיג הזה. הפתיע אותי שהם מחפשים מנהיג. חשבתי שהם יצורים קשוחים, עצמאיים וגאים. וקלטתי שהם גם יצורים של הרגלים בדיוק כמונו. הם התרגלו להיות מדוכאים בטלף שמיר נאווה. "אז אני אקח אותך ואתה תדווח לאחרים." הציעה אשתי ואז פרץ וויכוח נוסף בקרבם. הנטיות הקשוחות, העצמאיות והגאות שלהם מנעו מהם לסמוך לחלוטין על זקן הקלאן. הם רצו להיות שם בעצמם. החלטתי לעזור לאשתי ואמרתי: "אשתי רק מנסה לגונן עליכם. יהיו שם עוד קלאנים שירצו לצפות."האם הזכרתי, שלדעתי, הם גם פחדנים? לאחר שהזכרתי את עובדות החיים, הם השתכנעו. והסירה המריאה כשזקן הקלאן נח על ברכיה של אשתי. היצור היה גדול מחמותי במקצת. עורו היה אפור יותר מתחת לזקיקי הגביש של פרוותו הצמרירית ועיניו הזכוכיתיות. הוא נראה כמו סלע כשזנבו העצום מקיף את גופו העגלגל. בעוד הסירה יוצאת בדרכה, היצור הרים את ראשו לעברי ואמר: "כבר נפגשנו, ווירדת'. אתה נכנסת לי לראש לפני זמן מה." אז זה היה הוא שהתכרבל מתחת לדיוקן האציל. "לא שיש שם משהו. הקרמריט בבטן, נכון?" שאלתי בעוד הסירה מתחילה להיחלץ מהיכל ניבויר, משאירה את האספסוף לבן הפרווה מאחורינו. זקן הקלאן ענה: "הוא לא ריק, וירדת', רק שמוחי הוא כמו שיערך." היות והיה לנו זמן עד שנגיע לשמיים נופלים, אמרתי: "גם אצלנו המוח כמו השיער שלנו. הלב שלנו הוא המושל בנשמתנו."ושמעתי קול מחאה שבא מתוכי. הזר החליט לא לכבד את ההצהרה הזו בתשובה ונרדם. "מה אתם רוצים?" שאלתי את הקטנטנים שהיו רכיבי הגוף שלי "האם אני לא צודק?" אשתי הרימה גבה שחורה לעברי בעודה מדרבנת שייט בלתי נראה להאיץ לעבר שמיים נופלים. שמעתי אותם עונים: "לא רצינו להטריד אותך. אנחנו חשים צרות צרורות, תודעה." ואז שטף אותי חיזיון על עולם שנחרב בעוד שאבירי היסודות נלחמים באבירי היסודות. מתחתי את כפות ידיי כשהבחנתי בשמיר בין אבירי היסודות. האם היא לא יכולה, פעם אחת, רק להביא גאווה למשפחתה? היא תמיד צריכה לעשות איזה תעלול שהורס את הכל. חלק שני: "זמן לאויבים"לפי כמות סירות הרקיע בכניסה לשמיים נופלים, אשתי צריכה הייתה להעניק רצועת זרוע כחולה  לשמיר. סירה של משמר האקדמיה ניתבה את התנועה הסואנת שלא כהרגלה לעבר המקווה שם יכווננו את עצמם עם מנגינת רוחות האדמה המקומיות. שאלתי את אשתי אם הסירה יכולה לבצע עיקוף מסביב לעיר ולגלות אם הסירה של הלירד טאלות' עדיין בחוץ. אשתי נהמה משהו לישות הבלתי נראית ושינינו כיוון. "זכור רק שבאנו בשביל המגדל." אמרה אשתי ברכות "לא בשביל תחנת הרכבת שלך." הזר עדיין ישן בעודנו מיטלטלים בין סירות רקיע. התפעלתי מכישורי השינה של הזר. "אחי לא חולם." ציננה אשתי את התלהבותי "בני מינו בנויים אחרת מבני האדם. בשינה, אחי מכין את גופו לפגישה עם הקלאנים האחרים." כל יום מגלים משהו חדש. אשתי דיברה עליו כאחיה כאילו היה זה פרט שכבר ידעתי... ולא משהו שגיליתי עכשיו. ההיגיון אומר שחמותי התרבתה לפני שהגיעה להיכל ניבויר. פשוט לא חשבתי שהיא הביאה איתה צאצאים. לקח לי רגע להבין שאני מסתכל על זה... לא נכון. היא הייתה הצאצא של הקרמריט ששכן בגוף לפניי. איכשהו, ידעתי את העובדה. אני מושך את ידיי מניסיון להבין אילנות יוחסין של זרים. מספיק לי לפענח אצילי הון. מדובר בעבודה לכל החיים. הרוחות נשבו לצדנו והספקנו לתפוס את סירתו של הלירד טאלות' בטרם הפליג לעיר, או ליתר הדיוק, שלוש הסירות שלו שהיו עמוסות במשרתיו, נאמניו ואנשי צוות הסירות. הלירד טאלות' אדום השיער היה שפוף בתוך גלימתו השחורה שנראתה כאילו נתפרה למישהו יותר גדול ממנו. אשתו רוכסאנה, עם שיערה האדום-זהוב, ישבה לצד הגבר שלה. לא פעם אני וחבריי צחקו על נישואי הקרובים המקובלים בקרב קלאן טאלות'. גם לה וגם לנאמניו מהקלאן הזה הייתה איכות מסוימת שזיהיתי בעצמי אך לא הצלחתי להגדיר אותה. הסירה תמרנה בכשרון על מנת להיצמד לסירתו של הלירד טאלות'. אחד ממשרתיו, אדם עצבני שחשף חרב קצרה, זהובת להב, על ברכו, העיר את תשומת לב הנוסעים לנוכחותנו. הלירד טאלות' יישר את גלימתו השחורה והפליט יבבה מעונה על כך שמצאתי אותו עוד לפני שהספיק להגיע לשמיים נופלים. הוא בהחלט שמע מסוכניו על השאפתנות שלי. רכלני נשפים לא נחשבים לסוכנים בעולם שלנו. הם יפטפטו גם אם לא תשלם להם, הלירד. "וירדת' ייראת'," אמרתי, קם ומחווה קידה נאותה, "לשירותך ולשירות הקלאן שלך." החלטתי לנסות משהו קצת יותר מקורי מ-'ברכות!' המקובל בשיחות מאין אלו. הוא שקע בוויכוח עם אשתו שקשה לו להפנות את גבו לליוואגור ביודעו שזה יפגע בעסקיו קשות. רוכסאנה רק ענתה: "החברות שלך עם ליוואגור נשענת על יסודות איתנים יותר מזה, ריוואן."דווקא כשנדמה שמצב רוחו של הלירד נטה לטובתי, אחי אשתי החליט להתעורר משנתו. הבחנתי שזקיקי הגביש שלו היו כתומים במקום לבנים. במבט חד יותר, נראה שהם החשיכו את האוויר מסביבם וטענו אותו. לא ידעתי שהם יכולים לאכול גם בדרך הזאת. "אני מרגיש סכנה לפנינו." אמר אחי אשתי, רושף בקצוות אוזניו הכתומות. כמובן, גיס, אמרתי במקום אשתי, אנחנו מפליגים ליד אציל הון מוקף במשרתים חמושים ורצחניים. כמובן שיש סכנה לפנינו! "הוא חולה." הסביר אחי אשתי כשהבין שאנחנו לא מבינים למה הוא התעורר משנתו בכזו פתאומיות "כשרוח תוהו ורוח אדם רבות זו עם זו, הגוף חולה. כשהרוחות ממשיכות לריב, רוח התוהו דולפת."התחלתי לשמוע כיצד הוא ואשתי היו אח ואחות למרות היותם שונים כל כך למראה. "עוד פעם אתה וסיפורי המלחמה שלך." סיננה אשתי "אם הוא היה מידבק, למה האנשים סביבו לא נדבקים, אח?"האח התחיל להטות את גופו הכתום בצורה עוינת לעבר הסירה ואמר, דווקא בנימה רגועה, "הם נשאים.""אני צריך להתייעץ עם ליוואגור." אמר הלירד טאלות' כאילו הגיב לרמיזותיו של גיסי "העניין משפיע על העסקים של שנינו."ואשתי הורתה לנוכחות הבלתי נראית שהשיטה את סירתנו להיפרד מסירתו של הלירד. "אני מקווה שאתה לא גאה בעצמך, אח." סיננה אשתי "בית ייראת' לא צריך אויבים." אחיה התחיל להתכנס לצורה המנומנמת שהיה בה קודם וענה: "אני דווקא חושב שהם יכולים להיות משאב אם הם יבשילו נכון. הקוסמת היא זו שתופסת אותם כאויבי מיננו. המלחמה ההיא לא הייתה מחזה מלבב, אחותי."וחזר להכין את עצמו לקראת הפגישה עם הקלאנים האחרים. לבסוף קרבנו אל גבולה של העיר מכיוון מערב. שיירתו של הלירד טאלות' נכנסה לפנינו. אשתי נעשתה עצבנית כשהתחלתי לשמוע את הצלילים של הכח שהגן על העיר הזו בשם גבירתה. חשתי אותו מנסה להחליט לגבי טבעי – האם אני ידיד או אויב? ואז הכח עצר על החגורה שלי והסמל המחומש במרכזה הכסיף כאילו הוא זיהה את החגורה ואז הפסקתי לשמוע את הצלילים. הכח החליט שאף אחד שנושא את החגורה איננו יכול להיות אויב. מחיתי את הזיעה מעליי כשהסירה הפליגה לתוך העיר ופקפקתי בעצמי. חלק שלישי: "החיים מוצאים דרך"לקח לי זמן למצוא את הלירד טאלות' שוב.דבר אחד בטוח שניתן היה לומר הוא שהחיים מצאו דרך. היו רוכלים אחרים שגררו את הסחורות שלהם, כמה מכובדות יותר וכמה מכובדות פחות. אחד מהם אפילו הציע בסתר עפר חלומות למי שחיפשו לחלום. סירבתי להצעתו הנדיבה. מעולם לא העמקתי מעבר לו. גנאריד השלישי נהג לצחוק על כך שאני עדיין רגיש לזה. היה לי משהו קרוב לראיה כפולה כשהעליתי את זכרון עפר החלומות. מערכת העצבים שלי התחלחלה כאחת מהסם. "אני זקן מדי מכדי להבשיל." שמעתי את הלירד טאלות' גונח "בכל זה אשם קנת'ן הזה."הוא ליד גבר בחליפה ארודה עם שבע כפתורים שייצגו את שבעת היסודות. ידעתי מזכרונה של ווירדת' האמא שזהו ליוואגור עוד לפני שנפלו עיניי על שערו  הארוד הגזור בצורת יהלום שהיה כהה לעומת שערו האדום של הלירד טאלות'. הוא היה היורש לבית. בית רואדרת'.  "החיזיונות שהוא הציג על העתיד היו אכן... מחרידים." ענה האת'ן ליוואגור, מסדר את כפתוריו, " – אבל לא באת לשמוע ממני עצה שתוכל לשמוע גם מאשתך היקרה, רוכסאנה. לעומתך, אני חי בשלום עם מורשת הנחש של אבות אבותיי וזה מה שאציע לך." "וירדת' ייראת'." אמר הלירד טאלות' "הוא רוצה להקים תחנת רכבת במים ירוקים."  עיניו של ליוואגור העכירו כשנפשו הרהרה באפשרות לתת לבני טראווית'ר, שלהם ייחס חשיבות רבה יותר מבית ייראת', קצת ארודים ממה שהגיע להם. הרגשתי שעצר את נשימתו ואמר: "זוהי החלטה שלך, ריוואן. אם תבחר להסכים להצעה, לא תהיה רצוי בעמק אבן הדם עד שדודי ימות ואני אירש אותו.""למה לך אין בעיה עם זה?" שאל הלירד טאלות' ואני איתו. האת'ן ליוואגור אמר, נאנק, "אתה הלירד טאלות', אדון השיבולים, הרביעי בעושרו בממלכה. אני מצפה, כשאהיה הלירד, שאיש מידידיי לא ינסה להצר את דרכיי. זו תהא צביעות מצדי להצר את דרכיך."יכולתי באותו הרגע להבין למה ווירדת' האמא לא שנאה אותו. כמובן שחמקתי משם. הלירד טאלות' עמד לתת לי משהו לעסוק בו ולא אהיה טיפש בכך שאיתפס מצותת לו. אצילי הון במעמדו עשירים דיים לבחור תמיד בכבוד על פני הון בכל פעם שעליהם לבחור. גם היה עליי לעכל שהוא מחליף צורה. אשתי ואחיה היו, כמובן, עם שמיר והחברים שלה. גם בראנדלות', אחיה בעל ריח העשן של שמיר, הצליח להתפנות מעסקי המשפחה בנימוי. תחת מסכת הכסף שלו, הוא מי ששימש כאיש הקשר בין אשתי לבין קרוביה המלשנים בעיר הבירה. אלה ניהלו עבור אשתי את בתי המלאכה של ייראת' שיכלו לשווק לכל מקום שהכיר במרות המלכים העליונים של נימוי שזה אמר כל מקום בממלכות התיכונות.  שניהם היו עסוקים בתכנון לפחות כמה שנים טובות של כל האפשרויות העסקיות שיכולות לנבוע מהעובדה ששמיר וחבריה סיימו לבנות תוך מחזור את המגדל. אחיה הייבנסקאר לא יכל להגיע בשל עוד החלטה מטופשת שקיבל: להישבע אמונים לרוע. מה יהיה איתו, אה?אחיה של אשתי התחפר במרווח בין המחצלות שלנו שהיו בשורה הראשונה. אשתי הייתה שקועה בשיחה עם השר האוואנהאר שלא יכל להחמיץ את יצירת המופת של היורשת שלו. "אז מצאת את הלירד טאלות' בסוף?" שאל השר האוואנהאר שהבחין בי מתקרב מרחוק. משהו במבטו התעכב על החגורה עם המחומש הכסוף. כבר אמרתי שהעדי הזה מקולל, לא? "תזמון." עניתי בנועם, נועץ מבט זעוף באשתי, "הוא היה בשיחה עם האת'ן ליוואגור. שיחה אישית מאד. האם ידעתם שהלירד טאלות' לא בקו הבריאות?""שזה באמת לא עניינך, וירדת'." השיב השר האוואנהאר "יפה עשית."לקבל מחמאה מהמאהב של אשתי? ידעתי, שמעשית, הוא הסיבה ששנינו היינו נשואים. ולא שקינאתי לאשתי. אני פשוט הרגשתי משהו אפל מאד בדרך שבה הוא שיבח אותי כאילו... הוא מנסה להיות מנומס במקום שברצונו לומר או לעשות מעשים בוטים בהרבה."אני זוכר שהייתי פעם מערבולת קרח." השבתי, מחליט להעלות את הנושא על דעת עצמי, "מי היא הייתה? הזכרונות שלי אינם ברורים פרט לכך שהיא או הייתה כמוני, מחליפת צורה."אשתי לטשה את מבטה לעבר שנינו בתהייה מי מבין שנינו יהרוג את השני ראשון. היא הייתה גבוהה כמעט כמוני אף על פי שגימדה את מאהבה. לבסוף, השר האוואנהאר אמר: "אלה מסוג הדברים שאני לא צריך לדעת, וירדת'." ואז הוטל צל על השמיים. מגן המנגינה של העיר נשמע כשגבירת הצללים במלוא תפארתה המבורדסת ריחפה מעלינו. אחיה של אשתי התעורר כשנשמע טפטוף התוהו משולי גלימתה האפורה כצל, עדות לכך שהיא לא הייתה בקו הבריאות כפי שלמדתי רק עכשיו. ועם זאת, הרגשתי שהכרתי אותה כאילו היינו פעם חלק ממשהו גדול יותר. לא ידעתי מה. "ברכות," קראה גבירת הצללים, טפרי רגליה מופנים לעברנו באיום, "מאז שכבשתי את גליית', הממלכה אוספת חיילים וספינות כדי להילחם בי ובנאמניי. על מנת לחסוך השפלה, אני מציעה קרב אלופים בין אבירות היסודות שלי לבין אבירי היסודות שלכם. אם שלכם ינצחו, מה שאני בספק גדול אם יקרה, אסכים לפתוח במשא ומתן. אם הם ינוצחו, וזה מה שיקרה, אתם תיענו לדרישותיי מבלי להשפיל את עצמכם בשדה הקרב." כמה שאני אוהב נשים שיודעות מה שהן רוצות.  כך או כך, נצטרך להיענות לדרישותיה.</blockquote>

אימות: מהי בירת ישראל