הצטרפו לפורום הפונדק

שלום וברוכים הבאים לפונדק, האתר המוביל בעברית על משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד.
אחרי ההרשמה תוכלו לפרסם הודעות, לשלוח ולקבל הודעות פרטיות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

הרשמה / התחברות

JavaScript חסום. בשביל חווית גלישה טובה יותר, יש לאשר את JavaScript בדפדפן שלך.

תגובה לנושא

תוכן ההודעה: <blockquote data-quote="הלדין" data-source="post: 731973" data-attributes="member: 90">שמיר מספרת: "לשון של אש"חלק ראשון: "המלומד ותלמידיו"לא כך דמיינתי את הרגעים האחרונים שלי לפני הבגרות: לעמוד בכיכר עשרת המלכים מול אדון המנגינה ולקבל ממנו תעודת זהות חתומה בכל המקומות הנכונים שאומרת שאני הנאמנה שלו. האחרים קיבלו את זה ברוח טובה יותר משלי פרט לסטיק שבהה במסמך זה. מאז שהלירד סייבור לקח את מגדל שמיים נופלים, חצר ההרד וכיתותיו של אדון המנגינה נדדו ממקום למקום. היות והוא לא עמד להחזיר אותו בעתיד הנשמע לאוזן, היה צריך... לבנות אחד חדש. בממלכה המילה חדש היא מילה נרדפת לקללה. הגבר המנוח של אמי, בודוי השני, רצח מלך שרצה לחדש. אני בטוחה שנשפך דם בקרב המלומדים הגבוהים. כמובן שאת העבודה הטילו עלינו, התלמידים. זה סדר העולם. המלומדים מלמדים, התלמידים לומדים. לא שהיה לזה זכר במילים הרכות שבחר אדון המנגינה כדי להסביר לנו מה עלינו לעשות. הוא פרש את התוכנית על הנייר הצהוב שהמלומדים באקדמיה מעדיפים על פני הנייר הירוק שייצר אבי במפעליו כשהם תכננו את התוכנית להיכל החדש של שמיים נופלים. "האם אי אפשר לקרוא לזה לפחות היכל שמיר? למה לדבוק בשם הישן?" שאלתי במלוא הרצינות. סאראגיאר עמד, בעורו האפור, ביחד עם קבוצת תלמידים סקרנים וסימן לי ביד. אדון המנגינה חייך כאילו סיפרתי בדיחה ואמר: "מאותה הסיבה שזה לא היכל הורווינד." "תפסיקי להתלונן. את הולכת לעשות את מה שאת הכי אוהבת לעשות: להחריב דברים." אמר דארגורד. נאבקתי בסומק בוגדני שעלה על לחיי בדיוק כשסאראגיאר צופה ומעודד. ואני לא אוהבת להחריב דברים! "ועדיין יש פי אי צדק יסודי. אתה מאהין – " עמדתי לומר כשנזכרתי במה שראיתי שם, במזבלה. לא הייתי בטוחה לגבי גזעה של ת'מדן כרגע. דארגורד אמר: "התפקיד של כל אחד ואחד מאיתנו חשוב. תסתכלי על יצירת העצם, לדוגמא. בלי הכוחות שהורסים אותה, לא היינו מקבלים את צורתנו הנוכחית.""הנקודה היא שאתה יוצר את התבנית." הסברתי קצת יותר לפרטים את מה שהפריע לי "אנחנו צריכים לעבוד איתה. זה מה שקורה עם המאהין – ""שמיר," אמר סטיק, מבריש את שיערו השחור, "האם את מסוגלת לדמיין סדר הפוך? קודם מנהרות באוויר ואז השלד של ההיכל מתהווה מסביבם. לא את בחרת ביסוד האש." הרגשתי את הטפרים שלי מתקשים בתוך הכפפות. אני לא רציתי להיות השנייה במקום. אדון המנגינה רק הביט בנו ונתן לנו להוביל את הדיון במחשבה שיצא ממנו משהו מעניין. "אני בכלל יסוד המנגינה." סיננתי בארסיות "האם לא ברור מאליו? לא אש ולא אוויר –" ואז לכסנתי מבט לעבר ת'מדן. היא משכה בכתפיה העדינות והעדיפה לא לתחוב את אפה לדיון הזה. רק ששום לכלוך לא ידבק בשיערה הבהיר. "ברצינות, שמיר, החיים לא הוגנים." סינן סטיק "בלי יסוד האבן, אני לא יותר מרוח. אנשים מזכירים לי מאחורי גבי את עימות המלומדים ומאשימים אותי בהקמת מגן העם, לכל הרוחות." "אני לא אשמה שאתה אידיוט." השבתי ושבתי לדארגורד "מה היה הקטע ההוא במזבלה?" "ההבדל בינך לביני הוא שהיקום יצר למטרה מאד מדויקת את בני מיני." ענה דארגורד "אנחנו מתקנים דברים."וברגע הבא סטיק החטיף לי אגרוף בפרצוף והפיל אותי אל רצפת האבן. ואז עוד אגרוף. ואז עוד אחד בטרם סאראגיאר ודארגורד, ברגע של אחוות בנים, תפסו אותו בזרועותיו והניפו אותו מעליי, הזבל. הטפרים שלי קרעו את הכפפות באותו הרגע, הורסים אותן. אפילו הקרמריטים לא אהבו אותו. ואז הבחנתי שהטפרים לא מתארכים כדי לתקוף אותו. באותו הרגע, חשבתי עד כמה השיער הכהה הלם אותו. זה היה צבע שזוהה עם האדמה.  עם כל מה שהיה מנוגד לרוחות האוויר שמשפחתו סגדה להן. ואז נזכרתי שלאביו היה בדיוק אותו צבע שיער. דווקא הזהוב של אחיו חיירסאן היה נדיר.  "תתנצלי." אמר אדון המנגינה שהיה, כמובן, גבר, אז, כמובן עמד לצדו של סטיק בעניין. סאראגיאר אמר, מרכין את ראשו בפני המלומד האציל, " – אבל הוא היכה אותה, אדוני. למה היא צריכה להתנצל?""משום שאני רואה פה מגמה שלילית שאני רוצה לקטוע אותה בתחילתה. רק למנהיג מותר להרים יד על המונהגים שלו. אחרי שאת תתנצלי, אני מצפה גם מסטיק להתנצל." השיב. האש בדבריו הלמה את שיערו האדום זהוב שנראה לרגע כלשון של אש המלקקת את כתפי גלימתו השחורה למרות שהיה קצר כיאות לאיש ירא אדמה. טוב, החבורה שלנו לא מגובשת. הוא לא צריך להתנהג כמו רודן. ואז נזכרתי שאנחנו תלמידים והוא מלומד ולא מלומד רגיל כי אם מלומד עם תואר אצולה. הצדק היה איתו. הבנתי שמעולם לא התנצלתי על משהו שעשיתי אי פעם. הוא זיהה שלי יהיה יותר קשה. "אני צריכה לשרוט." אמרתי בהתחמקות, מצביעה לעבר הטופרים שלי. אדון המנגינה הצר את עיניו התכולות ואמר: "הסיבה לכך שהטפרים יצאו החוצה היא משום שהתרגשת. משכי אותם פנימה, שמיר, וחסל סדר תירוצים עלובים. את נשבעת לי אמונים וזו פקודה." יכולתי להריח עשן עולה מזקיקי השערות האדומות-זהובות שלו. ובפעם הראשונה בחיי הבנתי שהסיבה לכך ששרטתי כל הזמן הייתה כדי להשחיז אותם. כדי שיהיה לי משהו שייגן עליי אם אקלע לצרה. אפשר היה למשוך אותם פנימה כפי שאמא עשתה כל הזמן. לא שרציתי זנב אבל הבנתי עתה שזו הייתה הבחירה שלי להיות... מסכנה. גם הרגשתי שהקרמריטים עשו מעשה שהיה נדיר עד כה: הם הסכימו ביניהם. סטיק מצא חן בעיני הפראים מהיערות שנשאתי בתוכי. ידעתי שאביו היה אדם מסוכן. האוך, האיש הרעיל את אדון המנגינה הקודם בעת חתונתו של מזכיר נחלת אדמונית! כשחושבים על זה, תחושת המקום השני בטח באה אליי מהעימות בין הקרמריטים הקטנים. עתה כשהם הגיעו ביניהם להסכם לבבי, יכולתי להתנצל בפני סטיק. וזו הייתה תחילתה של ידידות ארוכה.  חלק שני: "האמצעים העדינים"עתה שיושרו ההדורים והוסכם ביני לבין סטיק שלא נהרוג אחד את השני עד סוף היום, אדון המנגינה אמר לנו לשבת ולהקשיב לו. כדרכם של מורים, האיש התאהב בקול שלו. וכאן אחרי, נדמה לי כמעט שנה של שירה בארידית, הוא הגיע להסבר לגבי כוחותינו: הכוחות של אבירי היסודות עובדים בצורה שדומה לוויכוחים שלי עם אמא. אביר היסודות מעניק לתודעה – קיימת או נעורה – אפשרויות לבחירה. ברגע שהתודעה בוחרת, המעשה... נעשה. ואז כבר אפשר לשלוח בחזרה את התודעה הזמנית בחזרה אל החידלון. את זה הוספתי בהערת שוליים ללהג שלו. ובאותו הרגע, התביישתי בעצמי משום שתפסתי שאימצתי את נקודת המבט של אותם יוצרים חסרי בושה שרצו להשמיד את יצירתם. ועדיין...  "מישהו לקח סם חזק מאד פה או ביצע מסע לעולמות התחתונים משם ובחזרה. אחרת –" לחש סאראגיאר באוזני כשהרגשתי שהוא בעצמו לא הבין חצי ממה שאדון המנגינה הסביר " – אין לי הסבר איך הוא מסוגל לדבר בלי לנשום בכלל לרגע."  לסאראגיאר היה עור אפור ושיער שחור שהשתלבו עם גלימת התלמיד האדומה כהה שלו. לדארגורד היה שיער אדום כהה ועור לבן שהשתלבו עם החליפה והמכנסיים הכהים שלו. יכול להיות שזה היה מתאים יותר אם הם היו אפורים כעורו של סאראגיאר. האוך, שמיר! ובאותו הרגע אדון המנגינה קרץ לסאראגיאר והוציא אותו משיווי משקלו. לפחות הוא לא קרא לזה שירה בארידית בפרצוף שלו. למרות שלא יצא לי מעולם לשמוע שירה בארידית, אימצתי את הביטוי המגניב הזה שעיקרו עוסק במנהגם של הבארידים לשיר ימים שלמים. לתינוקות של הקלאן של סבתוש יש יותר יופי ממה שניתן למצוא בבית אחד בשירה כזאת. לא שסבלתי כל כך. הייתי מחוסנת הודות לשנים של הקשבה למורים שסבלו מבעיה דומה.  רק עכשיו הבנתי שמרנה לא הייתה איתנו. אדון המנגינה, שהבחין שאני מבחינה שהוא... "היום מהרוניסה לא תתשתף בתרגיל." הסביר אדון המנגינה, קוטע את נסיונו בשירה בארידית, "הסיבה לכך ששכנעתי את עמיתיי המלומדים לתת לכם הזדמנות הייתה עצם העובדה שאנחנו יכולים לעשות את זה בהרבה פחות זמן מהמתחרים שלנו. העניין הוא... כמובן שאני רוצה להיות בטוח שלא יהיו הפתעות כמו מה שמהרוניסה סיפרה לי עליה." "איזו הפתעה לא נעימה?" שאלה ת'מדן בהיסוס, שוברת שתיקה. אדון המנגינה העביר משקל מרגל לרגל כאילו עוררה בו רגש נשכח וענה: "אתם תגלו עוד מעט לבד בעצמכם." דארגורד שמע מאחורי זה את האות להתחיל. עד עכשיו התעלמתי מהחגורה שהייתה עליי. היא נעשתה בולטת כשקימט את מצחו. האדמה רעדה מתחתינו כשהאבן התחילה להיסדק. יסוד ההרד הוא יסוד התנועה. אני מניחה שהוא יכול להתייחס לכל סוג של חומר ביקום. לא רק הרד. אני זוכרת מזכרונותיה של המקבילה הזמנית שהקייה קראו לו יסוד המתכת. והרד התחיל לזרום מעל בגדיו של דארגורד כשהוא מנסה להפעיל את התודעות שבאבן. "עור הרד." זיהתה ת'מדן אותו מייד אחרי שהתחיל להשתנות לעור "דיבוק עור זה נורא." "התעפרות." תיקן אותה סטיק "התעפרות עור." כשהוא מנפנף בידיו לדארגורד בהצלחה. היו כוכבים בעורו של דארגורד. אף פעם לא ראיתי אותם קודם, בוערים כמו חמות קטנות, מכאיבים לעור הרד הגוהר מעליו. סטיק צעק: "אתה צריך לשכנע אותו שאתה ראוי להם. הם היו פעם שלו לפני הרבה זמן. אם הוא יסכים, ההסכמה של הילד תחייב גם את יורשו." אכן. סטיק התעמת עם עטלפאבן מכח העובדה שבלי יסוד האבן, הוא לא היה מוחשי יותר. אין לי מושג איך הוא שכנע אותו. הגוף שלי עדיין כאב מהמכות שהוא נתן לי בפנים. הכוכבים על עורו של דארגורד זהרו כשענה: "עור הרד, מאז שהייתי ילד, הוריי סיפרו לי על המטרה לשמה נבראנו. מינים אחרים מתפתחים באקראיות כדי לקדם את חוק היקום. אותנו היקום יוצר בלי הקדמות מיותרות. פעם גם אתה נלחמת בדרכך למען אותה מטרה." העור על בגדיו של דראגורד פעם במה שנשמע לי כתשובה. רק אדון המנגינה קלט משהו. "האם אתה לא זוכר את החדווה בלדעת שלקיומך יש תכלית?" שאל דארגורד, אש ניצתת. שכבת העור המעוותת נחרכה בקצוותיה כשהיא פועמת בצורה דוחה מדי לטעמי. ושוב, אדון המנגינה היה היחיד שהבין משהו. "אני רוצה לגלות חומרים חדשים." אמר דארגורד "הייתי רוצה לעבוד עם משהו יותר שאפתני מהאבן שמתחתינו." ואפילו לי היה ברור ששכבת העור המעוותת רעדה בצחוק כשענה, והפעם בצורה ברורה, "אני, טַאקַאנוֹת', אביר המתכת, נותן לך את רשותי להשתמש בכוחות אלה שזרקתי מזמן."ודארגורד רעד כשעור הרד השאיר אותו מול כיכר עשרת המלכים הסוערת כשרסיסי אבן, מודעים לעצמם, תועים באוויר בניסיון להחליט מה הם עושים עם עצמם עכשיו. הסחת הדעת של עור הרד הרסה את מעט הסדר שהכניס דארגורד ועתה הוא התפנה לעשות סדר. "מה היו הכוכבים בעור שלו?" שאל סטיק את אדון המנגינה את מה שלא העזתי לשאול. ת'מדן הביטה בדארגורד אוכף את רצונו בוויכוח על רסיסי האבן כשענה: "נוגדנים, סטיק. כנראה שהגוף שלו נתקל בעבר בדיבוק עור. וכשעור הרד תקף, הגוף שלו היה מוכן לזה."   והכוכבים התחילו לדעוך אחד אחרי השני, כבים מתחת לבגדיו שנראו כהולכים להתפורר. חלק שלישי: בגני השמשואז הרסיסים הקפואים נפלו מן השמיים.אדון המנגינה עיקם את גבתו הזהובה אדומה. דארגורד משך בכתפיו ואמר: "הם מותשים." "אלה רסיסי אבן." העיר סטיק "איך הם יכולים להיות מותשים?" עושה תנועות בידיו. דארגורד סימן אגרוף בידו הנחה על חגורת אביר ההרד וענה: "היה להם קצת כח בגופם. אנחנו צריכים לתת להם עוד כח." אדון המנגינה הביט בנו. סטיק אמר, מנענע את ראשו שחור השיער, "אני משמר דברים.""הכח שלי לא מתאים לזה." אמרה ת'מדן בעדינות "הם עדיין לא נמצאים במקומותיהם." ואז כל המבטים נפלו עליי. לפתע ראיתי את קרני האור נופלות על הכיכר המרוסקת, נפרדות לחלקיקיהם שרקדו זה מסביב לזה בעדינות. הרגשתי את המשיכה של הכוח שלי. העניין הוא שהאור בא מהשמש. והיה לי יותר מחשד שאסב בכך את תשומת לבו של סִילְאָרְסַט, אביר הלהבות.מתחתי את כפפותיי השחורות, הקרועות בקצוותיהן, ואמרתי: "אז אני לא אהיה המחריבה, דאר.""זו אשמתי." הודה אדון המנגינה "כשדמיינתי את זה, לא לקחתי בחשבון שברגע שמכניסים את ממד הזמן, יש סיכוי שרסיסי הסלע יותשו. אם מהרוניסה הייתה איתנו, הרסיסים היו כבר במקומותיהם." יופי שהוא מודה שהוא אידיוט. בינתיים, אני זו שתצטרך לספוג את זעמו של סילארסט. הנחתי את קצוות אצבעותיי על החגורה וחשתי בחלקיקי האור. הם נעו כל כך מהר עד שלא יכולתי לפנות לאחד מהם אלא רק לרבים מהם שעברו מעליי בנשימה אחת שלי. "חלקיקי אור, אני מציעה ש – " ושמעתי התפוצצות אדירה שניתן היה לתרגם אותה כ – "אני מרגיש את זה טוב טוב, אחי. זה בוער בגופי להיות קרן אור."לא דיברתי עם החלקיקים. דיברתי עם הקרניים. נדמה לי שזה נעשה קצת פחות משונה. "האוך, בחורים!" אמרתי, מנפנפת בכפפותי השחורות, "האם אתם רוצים לעשות טובה?" "היא קראה לנו בחורים, הגברת. בחורים!" קרא אחד מהקרניים בקול שנשמע גברי וגס. נשמע לי שהם היו פתוחים להמשך דבריי. קרני האור האיטו מתנועתן המהירה מנשימתי. יכולתי להבין את זה מהעובדה שגם סאראגיאר ואחרים ראו אותם, נוצצות על פני הכיכר. "אני צריכה שתתמכו ברסיסי האבן שנחים מתחתיהם. יש להם עבודה חשובה לעשות." אמרתי, מנסה לשמור על רצינות בדברי אל קרני האור הנוצצות, מופתעת שאני נושמת. "את יודעת שאנחנו לא באמת קרני אור, גברת. השמש של העולם הזה מזייפת אותנו." ענה אחד מקרני האור "אנחנו להבתונים."בני החילופין של האש. אם הם יעשו את מה שציוויתי, האבנים פשוט יהפכו לאבנים חמות. הם לא הביאו איתם שום כח מהשמש אלא רק חום ועוד משהו קטן. חשבתי לשאול מישהו. ואז פשוט הצבעתי לעבר התוכנית על האבן. היא נותרה שלמה בכל מערבולת הסלע פה. "לבנות?" שאלו הלהבתונים כגבר אחד "יש לנו דברים לעשות, גברת."נזכרתי במשהו שסבתוש אמרה: היקום מאזן בין תוהו לחוק. עם כל ישות תוהו שנבראת, קיימת גם ישות חוק ההופכית לה. הנחתי את אצבעותיי על סנטרי ושאלתי, בעדינות, "כמובן, רק שאלה אחת לפני שאתם ממשיכים. האם אתם יודעים איפה התואמים שלכם?" "את מסתכלת עליהם." שמעתי את הלהבתון מגחך, הילותיהם הקטנות של אנשים זוהרות. טוב. אני אבקש מההילה שלי. כמה זה יכול להיות מסובך? שחררתי את הלהבתונים. שרבבתי את שפתיי ועמדה מולי בבואת הראי הכסופה שלי, ההתגלמות המודעת של הילתי, ששפתיה מתוחות ונוקשות. היא נשמעה לי מיוסרת כשענתה: "לזה הוא מחכה, שמיר." שמעתי על מה שקרה לווירדת' רגע אחרי ששילח את מגיניו הבוהקים לעבר הערפילים. הייתי מודעת לרגש ששמו פחד. עם זאת, ידעתי שאני צריכה להתעמת עם סילארסט עתה. היה לי חשד שהוא יכל כמו אחיו טאקאנות' להסתנן דרך הפערים בתוך ההילה שלי לתוך גופי ולתפוס אותי כשאני לא מוכנה לו. עדיף עכשיו כשאני יודעת שהוא עומד לתקוף. "אני מוכנה." השבתי בטרם ירדה לשון עצומה מהשמיים והניפה אותי אל עבר השמש. הלהבות היו מעוותות כל אחד למפלצת שאפילו אמא שלו לא תזהה אותו פרט לי, המופלאה. ההילה שלי נעלמה לפני שהספקתי לומר מילה. שכחתי שהיא הייתה אני, בעצם. כשקיבלתי את ההחלטה, היא קיבלה את ההחלטה. עברתי על פני להבתונים כהי עור טובלים את גופותיהם בלהבות ונמוגים לקרני אור. ראיתי דורות על גבי דורות של להבתונים חיים עד שהגעתי למקום בו הלהבתונים נולדו: גני השמש. בין פרחים מוזהבים ניצבו להבות בפיותיהם של נחשים מוכספים. מפעם לפעם, אחת הלהבות התגבשה לתינוק או לתינוקת שזחלו אל הגנים ומשם אל השכבה הבאה במסעם. אני מודה שהשמש הייתה מעט מפחידה מתחת ללהבותיה היוקדות.הלשון הניחה אותי בין הפרחים בעדינות."טוב. יש לך מקום מגניב לחלוטין. למה אתה צריך את הכוחות האלה, סילארסט?" שאלתי, מתחילה לנסות לשכנע אותו. סילארסט, שהתעקש להישאר בצורת לשון מגודלת, ענה, בקולו העמוק שאין לטעות בו שהיה קולו של גבר, "אני זוכר רק במעומעם, שמיר. זוכר שפעם היו לי את הכוחות הללו ואני וויתרתי עליהם.""כן. הענקת לאביר הלהבות של הא'קאיב רשות להשתמש בהם." אמרתי בהתלהבות, מנסה לבסס תקדים לכך שהוא וויתר על הכוחות. תשמעו, יש יתרונות לחיים בבית ואהור. "לא. הזכרונות הללו קדומים יותר. אני זוכר שהייתי משוכנע שאם אמשיך בדרך הזאת, אקח מהאנושות את עצמאותה." אמר סילארסט בנימה מהורהרת. הוא באמת ידע להיות מבאס ברמות. יכולתי לשמוע מאיפה הוא יכל להגיע למסקנה שהכוחות הללו יגרמו לזה. לא שהייתי טובה ממנו."אני מניחה שזו הסיבה שאנחנו משרתים בגלגול הזה." אמרתי בכנות. יכול להיות שהרעיון שאנחנו נשמור את אדון המנגינה והוא ישמור אותנו. לא חשבתי על זה בצורה זו. "- אבל מה ימנע ממך לקחת מהאנושות את עצמאותה?" שאל סילארסט, לשונו מתקתקת. "בשלב מסוים, את תרגישי שהם איטיים מדי, נרפים מדי, ובאופן כללי, לא יזיק להם שיפור קטן פה ושיפור קטן שם. ועד מהרה את תהפכי ממורה ויועצת למשהו אחר לגמרי." וואו, פשוט וואו. או שהיה לי הרבה מה ללמוד על הכוחות הללו או שהוא הגזים מעט. התחושה שלי הייתה, בשמץ תקווה, הייתה שהוא צדק. אף פעם לא הייתה לי סובלנות. תמיד הייתי צריכה להיות הראשונה." – אבל זה מי שאני. אין לי סובלנות לאלה שלא מסוגלים להדביק את הקצב שלי." אמרתי בכנות. ובדיוק אז סטיק הדביק את הקצב שלי ונחת בפראות בתוך גני השמש. עיניו הכחולות היו סוערות מהריצה אחריי וגופו התחיל להתמממש, נדחף על ידי הלהבות מעלה. "אתה מחפש את הפרח של אחיך." אמר סילארסט. תהיתי אם התכוון אליי או למשהו... אחר. סטיק התנשף, מנגב את הזיעה מעל פניו הסמוקות ואמר: "מדי שנה, בעת תחרות נגני הנבל, אתה לוקח מהמצטיין או, במקרים נדירים, מצטיינת את הסיבה לכך שהם הצטיינו. אני רוצה את מה שלקחת מאחי בחזרה. אולי זה יגרום לכולם קצת להעריך אותי שם, בסומימור."ואני אוויר? "למרות, שלמען האמת, באתי להשיב את שמיר." הודה סטיק " – אבל לא אתנגד לפרח." אני מודה, שלמרות שנאתי הטרייה לסטיק, זה ניגן על אחד ממיתרי לבי בצורה עמוקה ממה שעשו אי פעם כל שאר החברים שלי ביחד. לרדוף אחריי לשמש? כמה אמיץ מצדו! לבקש עוד משהו בנוסף לזה? פחות אהבתי...ואז, כמו עם ת'מדן, חשתי את הכאב שאפף אותו. זה לא היה הכאב על אומללותו האישית. הוא אכן הרגיש שהוא עשה טעות בעימות המלומדים שהובילה את בני גזענו למקום רע. הייתה בו שאפתנות שיכולתי לכבד. הוא גם רצה עתיד טוב יותר למרות שהתעורר באיטיות מההבנה שהוא עדיין צריך ללמוד מה זה עתיד טוב יותר לפני שיחתור לאחד כזה. אני שונאת חמלה! היא מפריעה לי לכעוס בצורה צודקת על הפרחח שהיכה אותי הרגע! ועדיין... "אני יכולה להרגיש את הכאב שלהם." אמרתי בצער "כפי שאתה לא יכולת, סילארסט."לשון אש קטף פרח מוזהב ואמר: "קחי את זה לחיירסאן."סטיק הציע לי את ידו. כששבנו במעלה השכבות של השמש, הסתכלתי בפרח המוזהב. התכוונתי בדרך זו או אחרת לקחת אותו. פשוט לא חשבתי על זה כשעמדתי בגני השמש. כשירדנו לבסוף אל כיכר עשרת המלכים, הרגשתי שלא חלף כמעט זמן מאז שהלכנו. הסימן היחיד היה שהמסד היה גמור. אדון המנגינה חיכה לי ליד המסד. נתתי לסטיק את הפרח המוזהב כדי שייקח אותו לאחיו. הרגשתי שפספסתי הזדמנות לתבוע ממנו חוב. מאידך, אם סטיק אדם טוב כפי שחשדתי, הוא יודה שהייתה לו מעט עזרה בהשגת הפרח. חשתי את ההילה שלי שבה. ואז חשתי את הקרמריטים מושכים את עיניות הגביש שלהם. קלטתי שעד שההילה שלי חזרה, הייתי אמורה להיות עיוורת. העיניות לא רק קולטות אור, הן גם פולטות אור. ובהתחשב במקום בו הן היו ממוקמות, סטיק בטח ראה את החזה שלי מואר כמו המגדלים במגדלי-נימוי. נדרשה כל המשמעת שלי כדי לא להסמיק כלפי העולם. "אני חייב להודות שלא חשבתי שמה שעשית זה אפשרי." אמר אדון המנגינה "לקוסם, ההילה זה הדבר החשוב ביותר. זה מממקד את המתת שלהם. אם תרצי, שמיר, ואם תרצי, אני יכול ללמד אותך איך למקד את המתת שלך כדי שבפעם הבאה תהיה לך יותר ברירה." סטיק כבר נעלם דרך הערפילים עם הפרח. הבטתי באדון המנגינה והבנתי שזהו אכן רצוני.</blockquote>

אימות: מהי בירת ישראל