שמיר מספרת: "ברשת הזמן"
חלק ראשון: "הלוחש למלכות"
אחרי שהסתיימה החתונה, שמחתי שאני לא זו שמתחתנת. החנקתי כמעט פיהוק לקראת הטבעת האחרונה. מרנה והגבר שלה פשוט נעלמו כדי לנוח מטכס הנישואין המשמים. נראה לי שזה מה שאני הייתי עושה במקומם. אני לא מבינה מה מרנה מצאה בגבר ההוא. אני מודה שהוא לא זקן כמו הארו הצעיר. הוא פשוט נשמע לי כמו אחד שמלקק נעליים. למרנה יש סדר יום משונה ביותר.
ת'מדן החליקה בטבעיות למקומה בינינו כשהחליטה לשוב איתנו לחתונה. סטיק התנדף. דארגורד, שעדיין חייב לי כמה הסברים, נעלם עם התינוקות המשונים. ואדון המנגינה... "אני צריך לחשוב." אמר אדון המנגינה לפני שעזב אותנו. הלירד קאהין הייתה אישה גבוהה ורחבה עם שיער בלונדי מסולסל ועיניים כחולות שנראו כמו הפנינים בשרשראתה. שמלתה, שנלבשה מלמעלה למטה, נראתה לי כמו שק לעומת הגלימות ההרבה יותר מגניבות שהיו באופנה בממלכה בימים אלו. הייתה לה איזו דוגמה מורכבת שלא הבנתי. משהו שקשור לבית האם שלה.
"חשבתי על מה שהצעת." התחילה הלירד לדבר כשיצאנו מכניסת האצילים של ההיכל, "אולי עדיף כבר שתשיא את בתך לאחד מבני משפחתי. זה יהיה קל יותר, ואנימת'אר."
אבי חייך בעדינות ואמר, מסתכל לעבר משפחתה של מרנה העוזבת דרך כניסת המשרתים, "למרות שהקצבה לא הייתה מספיקה לקבצן, עדיין מצאת מקום למממן את הממזרה הזו."
נזכרתי שאבי ניסה לשכנע את הלירד קאהין להשקיע בעסקיו. כנראה שמשהו ממה שאמר נגע ללבה אם הסכימה לדבר על זה עכשיו לפני שכולם מתפזרים לעסקיהם. זה לא טוב. כשת'ארויאנים מתמקחים, רק הם מבינים, לכל הרוחות, על מה הם משחיתים את זמנם. ואת זמנם של כל אלה שמקשיבים להם.
"אמר מי שאמר: השלטון הוא המשא ומתן בין השליטים והנשלטים. נעדרת זמן רב מדי מהמולדת, ואנימת'אר. אני לא יכולה לקחת סתם כך את הארודים של בית קאהין ולהשקיע אותם איפה שאני רוצה. האזרחים שלי יתבעו אותי בפני המלך." הציגה הלירד קאהין רעיון שאני מצאתי אותו, מכל זמן, מוזר ביותר. הרגשתי שזו הייתה רק אחת הסיבות לזה.
"אז, באופן עקרוני, את לא מתנגדת להצעתי." טען אבי כנגדה בערמומיות. באותו הרגע, יכולתי לשמוע למה אנשים קראו לו הרחק מאחורי גבו 'הלוחש למלכות'. הלירד קאהין בעטה באבני המדרכה ואמרה: "איך אוכל להתנגד שיקראו בתי ספר על שמי, כבוד השר?"
"מה האזרחים שלך יהיו מוכנים כדי להיפרד מהארודים של בית קאהין?" שאל אבי, מביט כמעט מוכנית לעבר המקום בו שכן הרסיס של ת'ימאהי שעל אדמתו נולד לפני נצח נצחים.
"ארודים של בית האוואנהאר." ענתה הלירד קאהין "קוראים לך האיש השני בעושרו, כבוד השר. אני כמעט בטוחה שאתה מבקש שאשקיע רק כדי שתוכל לקרוא על שמי בית –"
אבי הרים אצבע חיוורת, עוטת טבעת, וסירת רקיע חשבה שהוא מסמן לה לרדת לעברנו.
"הלירד, אני מציע לך את האפשרות הבאה: ארודים תמורת סדרה על תולדות בית קאהין." אמר אבי, מסמל לסירת הרקיע לשוב לחפש לקוח אחר. הלירד הצרה את עיניה הכחולות. "כמו כל המתעשרים החדשים, אתה קמצן, ואנימת'אר," סיננה הלירד קאהין בבוז אצילי.
"ממלכה חזקה צריכה אזרחים משכילים ואוריינים." אמר אבי "כך האמין המלך קורדרוי."
ואז הרשיתי לעצמי לפהק. הם היו כה מרוכזים אחד בשני עד שלא שמעו אותי מפהקת. הפיהוק היה על החתונה. על השיחה הזו שאני לא מבינה למה אבא רוצה שאשמע אותה. הוא לא תמיד מערב אותי בענייניו. הפיהוק הקיף את הכל ולא הביע שום דבר במיוחד. הייתי משועממת.
הלירד קאהין החווירה למשמע השם. הגבר של אמי רצח אותו ואת משפחתו על השינוי. "אם אתמוך ביוזמה שלך, האזרחים שלי יתבעו לדעת על מה הארודים מוצאים החוצה." הודתה הלירד קאהין לבסוף "וכבר מספיק שהיועצים שלהם מתחילים להתערב בנישואינו, כבוד השר. אם הם יתחילו לקרוא ולכתוב, לא יהיה סוף לתוהו ובוהו שיפרוץ בת'ימאהי."
ואני חשבתי שהלירדים הדראינרים שנאו אותם. אבי עמד לענות לה כשהטבעת הזדהרה. "ייסכנה! ייסכנה! ייסכנה!" שמעתי קולות בוקעים מהטבעת. שמעתי מישהו לוחש ממנה. מישהו שקולו הזכיר לי את קולו של אדון המנגינה.
"בכל סיבוב של הזמן, זה אותו סיפור, האת'ן פראכן." ענה אבי, ברכו שחה תחת משקלו "תן להם להשתולל ליום אחד. כשהשקרים של הלירד טרסור יכו שורש, הם יתגעגעו, האת'ן פראכן."
"גם את זה אני לא מבינה." התערבה הלירד קאהין "למה אתה נותן לאיש הזה לנשום? אדם שמאשים קבוצה שלמה מתוך האזרחים של הממלכה בצרות של שאר הקבוצות צריך למות על מה שהוא עושה. כך היו עושים במולדת, ואנימת'אר."
"איך נוכל לפתח בקרב אנשי הממלכה תודעה אזרחית אם נענה על השאלות שלהם?" השיב אבי "זו הסיבה שצריך להשקיע בחינוך, הלירד קאהין, כדי שהם ילמדו לחשוב, גבירתי."
משעמם! לא המהומות, הדיון ברום העולם! כבר עברתי את הבחינה בנתינות, האוך!
"הם ילדים, ואנימת'אר." אמרה הלירד קאהין "אתה חושב עליהם כמבוגרים שהם יהיו. כרגע הם ילדים."
"אני מודה לך על עצתך, תלמידי." נשמע קולו הצונן של פראכן מהטבעת "אך הסיבה שהתקשרתי אליך היא ללחוש באוזני מלכתנו להיות רגועה כשאשלח את בחורינו לשם."
ואחרי שהתנתק, הרגשתי שהלירד קאהין רוצה, ואיתה אני, לשאול מה זה בדיוק עניינו. "השר האוואנהאר," התערבה ת'מדן ברגע הכי פחות מתאים, סמוקה וזהובה מתמיד, "איבדתי את ספר חוקי המלכים שאני צריכה לצורך לימודיי בחצר החוק."
"כמובן," אמר אבי ושפשף את הטבעת שלו. הספר התגשם בידיו לאחר כמה רגעים, משאיר את הלירד משתאה. ת'מדן ביקשה לפני שלקחה אותו שהשר יחתום לה על הספר. אבי חתם עם טבעתו.
"אני חושב שהגיע הזמן שאני והלירד קאהין נדבר על כמה עניינים של מבוגרים, שמיר." אמר אבי בקדרות "ת'מדן, האם את מוכנה לקחת את בתי לסמטת הזרים בדרגאלות'?" כמובן שת'מדן הסכימה. ת'מדן תמיד צריכה להיות מושלמת. רציתי לדעת את התשובה. למה חשוב לקוסמים שניאנק בסבל בבתי הספר המזופתים כשאנחנו צעירים ומגניבים? כמובן שצייתתי לאבי. שמחתי להשאיר אותו ואת הלירד הזאת שישעממו זה את זה למוות.
חלק שני: "הד מהעבר"
יצאנו לצוד סירת רקיע שתרד לנו.
חתונה כזו מושכת סירות רקיע כמו זבובים לגופה. הן גם מתפזרות באותה המהירות. אבא מאמין שאני צריכה ללמוד להזמין סירת רקיע ולא לצפות שסירת רקיע תעמוד לרשותי. הוריי אפילו לא מוכנים לשמוע על האפשרות שאקבל רשיון לסירת רקיע. לדארגורד יש. כמובן שלמר אחראי והגון יש רשיון. לא הבנתי אפילו למה שקלתי את הרעיון לשכב איתו.
אז ציפיתי שסירת רקיע תרד לת'מדן. אישה יפה כמוהה תמשוך סירת רקיע ממרחקים. האדם שנענה לקריאתה לא היה אחר מרב האומן סאנסגארד, מנאמני בית רואדרת'. האיש השיט את סירת הרקיע בעצמו למרות שהייתי מצפה מרב-אומן להחזיק משרתים במעמדו. כשזיהיתי את הנוצות השחורות שעל ראשו, תהיתי אם הילד שהצלנו במזבלה היה שלו.
"ברכות," אמר רב-האומן סאנסגארד בחיוך "סאנסגארד."
לקח לי רגע להבין שהחיוך מופנה אליי ולא אל ת'מדן. אבי לא נהג לקחת אותי לנשפים. ובטח שלא הסתובבתי בחברתו. ובכל זאת, הוא זיהה אותי על סמך סיפוריו של אחד מבניו. לא שהוא ידע את שמי. ובכל זאת, הוא הצליח לנחש כיצד אני נראית מסיפור מיד שניה. ועוד מיד שניה של ילד.
רק זה שיפר לי את מצב הרוח. נכון שאני בלתי נשכחת?
"שמיר ייראת'." עניתי בחיוך. ת'מדן החליטה לבטוח בו ואמרה: "ת'מדן הוֹקִינְדַווֶי."
רב-האומן הסתכל על ת'מדן במבט שניסה להבין אם עיניו רואות את מה שהן רואות עתה. כמעט חטפתי שוב דכאון עד שהבנתי שהמבט לא היה מעריץ. הוא חשב שהיא מתחזה. לבסוף הוא הבחין בראש הנץ שעל חגורתה ובנרתיקים ובכיסים הרבים אשר היו בבגדיה. "יצא לי פעם לפגוש אישה בשם ת'מדן בנשפים. היא הנציגה של הלירד קור מהרינאם." הסביר רב-האומן את הסתייגותו מקביעתה של ת'מדן "למרות הדמיון ביניכן, יש גם שוני."
ת'מדן הקשיחה את פניה הנאות ואמרה: "לפי אדון המנגינה, מדובר בשלושה אחים שכל אחד מהם עוטה את דמותה בתורו. אין לי מושג מה בדיוק מצא בסיפור שלי הלירד קור. אני כשלון."
בכל יום לומדים דברים חדשים. הרגשתי את הקנאה לופתת כששאלתי: "למה את כשלון?" על מנת להבחין אותה מההצלחה המסחררת (שאף אחד לא שמע עליה עדיין בממלכה.) ששמה שמיר.
ת'מדן לקחה את הזמן לשקול אם לספר לנו את כשלונה. הרגשתי שהערב עמד לעוט עלינו.
"אתה נשמע לי כאחד שמסוגל להאמין לסיפורי." אמרה ת'מדן בעצב כשהיא מתעלמת ממני. למה היא מאמינה שאאמין בכל סיפור שהיא תבחר לספר? מה נותן לה לחשוב ככה? למה גם, כשהיא בשפל, היא מבאסת אותי?
"אני משנת שש מאות עשרים ושש." פתחה ת'מדן את סיפורה, משלבת את זרועותיה " – אבל לא שנת שש מאות עשרים ושש שלכם. שנת שש מאות עשרים ושש כפי שהיא הייתה אמורה להיות אם הקוסמים לא היו מושכים את רוחו של הא'קאיב דווקא לתקופה הזאת – ואיתו את אויביו מתקופתי."
"סלחי לי שאני קוטע את סיפורך אבל איך נראית שנת שש מאות עשרים ושש שלנו?" שאל רב-האומן סאנסגארד. התחלתי להרגיש את העניין שלו זולג ממני שוב לעבר ת'מדן.
"עולם שנחרב." אמרה ת'מדן את המילים שחזרו במחשבתי "עולם שיובס בעתיד הקרוב."
מצאתי את עצמי רועדת. זכרתי את אכזבתה של ת'מדן מכך שהיא לא הגיבורה בסיפורה.
"בשנת שש מאות עשרים ושש שלי נבחרתי להיות התגלמות אחד ההיבטים של הא'קאיב. האחד שנלחם. היות ומסעי לא הסתיים בטרם הושמד קו הזמן שלי, אני נודדת מאז, אדוני. אין לי מה להסיק מהעובדה שמסעי לא הסתיים אלא רק שאני כשלון גמור." ענתה ת'מדן.
הכבוד להיות התגלמותו של הא'קאיב בקו הזמן הזה היה שמור למישהו אחר. לרגע אחד חשתי כאב. קודם למדתי מה זה פחד. עתה למדתי מה זה רחמים. הרגשתי בושה בלבי. התנהגותי הייתה מחפירה. לא הייתי רוצה להיות במקומה. להיות הרחק מהבית שהכירה. לא שהיה לי אכפת לפגוש אנשים חדשים.
" – אבל לפחות קיבלתי חומר קריאה חדש." אמרה ת'מדן שנשמה עתיקה הביטה מעיניה. קודם חשבתי שהיא קצת יותר מבוגרת ממני. עתה הבנתי שהיא הרבה יותר עתיקה ממני. ממני, לא מהרוח ששכנה בגופי. רב-האומן סאנסגארד בחר לשאול: "מה הסיפור כאן? ספר החוקים הזה זמין בכל ספרייה."
"לא בשנת שש מאות עשרים ושש שלי." אמרה ת'מדן "לפחות משהו טוב יצא מזמן זה."
חלק שלישי: "התבנית"
לפני שנגיע לדרגאלות', רב-האומן סנסגארד הציע לנו לאכול בביתו. לא שהייתי מבוהלת. מעולם לא פחדתי מאיש ולא התכוונתי להתחיל בזה עכשיו. חוץ מזה, הייתי עם ת'מדן. והיו לי את כוחות אבירת הלהבות.
ועדיין הזעתי כשהגענו לביתו. הוא לא היה בצד האדם של מים ירוקים אלא שכן בצלה של כיכר הפרעושים שאליה באו בני החילופין כדי להיוולד. שמעתי את שיראך נואם בכיכר. הוא נשמע לי אחרת לחלוטין מהצעיר שדיבר עם מרנה עם כל "הנביא הדגול בדורו!" שצעק כל משפט שני. ובני חילופין בהחלט הקשיבו. תהיתי מה דעתו על הלירד טרסור. נשמע כמו משהו שהוא יאמץ ללבו. הריח שלו בהחלט הגיע לנחיריי גם כשעגנו ליד הבית.
הוא לא היה מגיר צהוב כי אם מהרד אף על פי שהיה גדול מההרדונים שהקיפו אותו. הוא היה גם מרוהט היטב כשנכנסנו אחרי רב-האומן סאנסגארד ומאוכלס בעיקר בבתו, טינקארה. הילד שהצלתי, כך הסתבר לי, היה נכדו. בתקופה הזו הוא היה פרוד מאשתו – לא משהו שגרם לי לבטוח בו.
טינקארה כבר הספיקה לסיים את העוגה שהיא הכינה עבורנו: עוגת דם עם בצק ירוק מבפנים והמון אבל המון מלח מבחוץ. נדמה לי שהיא השתמשה בכל מלאי המלח בבית. יצא לי לאכול עוגות דם בעבר. הן יותר טובות כשנותנים לציפוי קצת זמן לעמוד ולתסוס. לא שתראו אותי מבשלת.
כשנכנסנו, ת'מדן הסתכלה לעבר הכוננית שלו. אחד מהספרים שם "לאן המארה עפה." עניין אותה במיוחד. פרט לזה היו שם תמונות חרט בהרד של רב-האומן סנסגארד והקלאן – היו שם המון פרטים בתמונות.
"אני במקור מהעיירה לווי טאל." אמר רב-האומן סנסגארד כשהבחין שאני בוהה בתמונות, מצביע לעבר ההרים הרחוקים, "השקעתי המון ארודים כדי שהתמונות הללו ייחרטו נכון."
בינתיים טינקארה שמה את העוגה שלה על משטח האכילה. היא הייתה קרומית עם עורקים של ירוק כהה שהשתרגו בתוך הבצק המוצק של העוגה. הריח, גם אם היה מהול במלח, גירה את תאבוני למרות שהיה משהו מעיק במקום שגרו בו רק שני אנשים ליד הכיכר. דרשותיו של שיראך ברקע לא עזרו לי להרגיש שם בנוח.
"טינקארה סיימה בהצטיינות לימודים בגליט. היא עובדת כפקידה בשירות הוד מלכותה." אמר רב-האומן סנסגארד בגאווה אף על פי שהייתה לי דעה לגבי בת שעדיין גרה עם אבא.
התיישבנו ורב-האומן סנסגארד שאל: "האם יש לך אבן טבור, שמיר? אני עומד להתחיל."
אף פעם לא השתתפתי בטכס ברכת המזון. הייתי צעירה כשאבא שלח אותי למר ואהור. אמי נהגה לומר שאבן הטבור היא התזכורת בת האלמוות שאבותינו היו פעם עבדים. ועתה, אנחנו חייבים לזכור שאנחנו בני חורין.
"משונה." אמרה ת'מדן, כאילו מעבירה יד על שערי הזהוב. הצלחתי לומר: "כשנשים אחרות מגלחות את בית השחי, אני מגלחת את מעט הנוצות שקיבלתי מהצד של אמא שלי. אני בת אדם, לא ציפור."
" – אבל יש לך אבן טבור. מה הצבע שלה?" אמרה טינקארה בחיוך.
הא'קאיב, איזו שאלה מביכה! וגרוע מזה, לא ידעתי את התשובה. העניין הוא שכדי להראות את אבן הטבור, אני צריכה להתפשט לחלוטין. לבשתי גלימה שחורה שנרכסה בחגורה פשוטה. שמתי לב שהשניים האחרים לבשו בגדים שאפשר להסיר יותר בקלות. "לאמי יש אבן טבור שחורה." אמרתי, נזכרת בטכס בו העניקה לאחי הקטן את שמו – ניבויר. נזכרתי שלאחי ולאחיותיו של הילד היו אבני טבור אדומות. האם פספסתי משהו? אני יודעת שלהאנובן היו גזעים שונים. היו האנובן אפורי עור והיו האנובן כחולי עור. לרב-האומן סנסגארד היה עור לבן-צהבהב כמו הגיר ולבתו היה עור חום שזוף יותר ממנו.
לא שרציתי להודות שאני מפחדת. רק אמרתי: "הגלימה שלי לא בנויה לברכת היום, אדוני."
"חי השלווה," מלמלה טינקארה "בוא נשב."
אני התיישבתי ליד ת'מדן, מרגישה את הסכין קהה הלהב שלקחה מהמזבלה. ועוד כמה... דברים. רב-האומן סנסגארד התחיל להמות כשאבני הטבור שלנו התחילו לדבר זו עם זו. שלהם היו אדומות מתחת לבגדיהם ולו מצחה של ת'מדן זהר באור רך ומוזר שלא הבנתי. "ביסודו של דבר, אנחנו דומים. את כולנו יצרו. את אבות אבותיי יצרו. לאבות אבותיך הם העניקו את הרסן." אמר רב-האומן סנסגארד, מפנה את מבטו לעבר ת'מדן. זכרתי את מירדוראן וחשתי את הקולות שלנו משתלבים באוויר שמעל לעוגת הדם לאחדות מרתיעה. באותו הרגע ידענו כל אחד את מה שהאחר ידע.
אחדות שנמשכה לרגע.
"האם כבר חשבת מה את רוצה, שמיר?" שאלה ת'מדן בעוד טינקארה פורסת לנו מהעוגה. לא היה דבר שהקדשתי לו מחשבה יותר מהעניין הזה. מה שאמר אבי מקודם תרם לדעתי. גם תמיד אהבתי ריגושים וסיכונים ומה היה יותר מסעיר עכשיו מהעסק שאבא בנה עבור הקוסמים? הרגשתי כאילו החלטתי את זה פעם ואני לא זוכרת את הסיבות לכך שהחלטתי.
"אני עומדת ללמוד את העסק של אבא מהיסודות. אני חושבת שאתחיל עם בתי-הספר. כן, אני אהיה מורה." אמרתי ונגסתי מהעוגה. מתחת לציפוי המלוח והיבש, היא הייתה טעימה. מאד טעימה!
לבסוף רב-האומן סנסגארד לקח אותנו בחזרה לדרגאלות'. ציפיתי שנגיע לשם ביום שלמחרת. מדובר במסע ארוך לכל אחד. חשבתי לישון במגדלי-נימוי במהלך הלילה הקרוב. בפועל לרב-האומן היה את העוצמה של פועל. הוא סירב לעצור במגדלי-נימוי.
וכשהתעוררתי, כבר היינו ליד אחד משערי העיר דרגאלות'. רב-האומן סנסגארד שפשף את עיניו. ת'מדן נראתה מופתעת לחלוטין כשהיא עדיין איתי בסירת הרקיע. כששאלתי איך הוא הצליח למשוך את סירת הרקיע, הוא אמר שדאה על רוחות חמות מההרים. אני מודה שאף פעם לא שמעתי מישהו שביצע את התעלול הזה ונשאר בחיים כדי לספר זאת. ככל שהתקרבתי לסמטת הזרים, הרגשתי שמשהו רע פשוט עבר על המקום. המדרכות היו שחוקות והסריחו מזיעה, שתן ופה ושם רוק. סיור עטלפים דרש מרב-האמן סנסגארד להציג את מסמכי הזיהוי שלו. לא לי ולא לת'מדן היו מסמכי זיהוי. עדיין לא הייתי נתינה. האדון או הגבירה שלי הם אלה שאמורים לסדר לי את מסמכי הזיהוי. לא הבנתי איפה מסמכי הזיהוי של ת'מדן בכל התוהו ובוהו של נרתיקים וכיסים שהיה על גופה. צל אחר, שהתגנב מאחוריי, דיבר בשמי ואיש הצללים נתן לנו לעבור אחרי שהתרצה לגבי זהותנו. לבסוף רב-האומן סנסגארד עגן לא הרחק מסימטת הזרים. לפי המסורת, אסור לו לרדת לפני שיעבור טיהור במקווה כדי שרוחו תפעם ביחד עם רוחות האדמה של עיר הבירה.
היות והוא היה אדם עסוק, קיבלתי את העובדה שהוא היה צריך לעזוב אותנו אל עיסוקיו.
"איזה גבר." אמרתי אחרי שהייתי בטוחה שהוא לא שומע אותי "חשבתי שנעצור בדרך."
"הוא שינה צורה כשישנת." אמרה ת'מדן כשנכנסנו לבניין "כך הוא שמר על ערנותו. מסתבר שלהיות עייף בצורת האדם שלך לא אומר שאתה עייף בצורת המארה שלך, שמיר."
מארה. עמדתי במקום כשקלטתי כשכל הרמזים היו לפניי ולא חיברתי אותם עד עכשיו. המארות היו מלכות הרקיעים. יצורים מפלצתיים ואגדיים שילדיהן העניקו לבני החילופין את נשמותיהם האנושיות. הוא היה נחמד יחסית ליצורים שנאמר שאכלו בשר אדם לשעת בוקר.
הצלחתי ללכת בעודי מעכלת את גודל טיפשותי ולעלות אל הדירה של בני ואהור. לא אהבתי את העובדה שת'מדן עלתה על זה הרבה לפניי. לא פלא שהיא החליטה לבטוח בו. זה סוד מהסוג שאתה מעדיף לשמור. לא חשבתי לרגע שהיא מותחת או משקרת לי בפנים. זה פשוט לא היה היא.
גאמוייר קם לעברנו, שמח לראותי. "בית הספר שלמדנו בו חרב." אמר גאמוייר, פניו נראו זקנות בעשר שנים כשסיפר לי על זה, "הפורעים נכנסו אליו לפני שהפרעות פוזרו."
"על מה היו הפרעות?" שאלתי בעוד ת'מדן נכנסת למקום בו אמו של גאמוייר סעדה את אחיו ואנידר. שמעתי את האמא קוראת: "אל תתקרבי. אבעבועות השני מדבקות ביותר!"
"אני מחוסנת." אמרה ת'מדן בעוד גאמוייר מספר לי מה הסאית'ה דרשו מאבי שיעשה. הוא אמר שהרבה הופתעו מהכמות שהצליחו לאסוף להתפרעות הזו. אפילו הוא חשב עד אז שהיו מעט מאד מבני גזעי. עתה כמה חושבים שאולי היה משהו בשקריו של הלירד טרסור.
"האם גם את רואה עטלפים?" שאל ואנידר בקולו הילדותי "הם כל הזמן משחקים איתי."
ככל שגאמוייר דיבר, הבנתי יותר למה פראכן התקשר לאבי בכזו דחיפות. האם שיקרה: "ואני, העטלפים שאתה מדבר עליהם כבר חזרו מזמן לאורוותיהם."
"כמה זמן הוא חולה?" שאלה ת'מדן "אבעבועות שני איננה ידועה כמחלה סבלנית מדי."
"לא, הם לא. הם משחקים איתי עכשיו!" התעקש הילד "העטלפים מאיימים שאם אפסיק את המשחק, אני אמות. אל תרגיזי אותם, אמא."
"גם אני שמעתי על העטלפים הללו." אמרה ת'מדן "עטלפאבן הוא אחד מילדי המנגינה. הוא שומר על אלה שמוכנים לשחק איתו במשחקים. האם אני יכולה להשתתף במשחק?" יכולתי להיות בטוחה שששמעתי אותה רומזת שלא ברור שעטלפאבן משחק דווקא עם הילד. יכול להיות שהוא משחק עם מחוללי המחלה. אחרי הכל, אבעבועות שני לא הייתה ידועה כמחלה סבלנית. או שהיא הרגה אותך תוך כמה ימים או שהחלמת תוך כמה ימים.
"אלה עטלפים! לא בני חילופין מזופתים!" צעק ואנידר בכל העוצמה שסיפקו מיתרי קולו.
ואז שמעתי את ת'מדן נוגעת בו ואת ואנידר עונה: "אז גם את רוצה לשחק איתי, ת'מדן?"
האוך, כל הקנאה מקודם שבה. לא אתן לה להתעלות עליי במקום שאני הייתי המגניבה. הצלחתי להתרכז מספיק כדי לשאול: "האם התכוונת לשוב לבית הספר למסגרת גבוהה?"
"כן." אמר גאמוייר. חשבתי עוצמה מפעמת מבעד לרקותיו כאילו רק עכשיו הצליח לבחור. הוא הוסיף: "עכשיו אני נחוש יותר מתמיד להיות פקיד הוד מעלתה, שמיר." ונזכרתי שרב-האומן סנסגארד סיפר שבתו סיימה בהצטיינות את לימודי הפקידות בגליט. אולי היא תוכל לעזור לגאמוייר להחזיק מול אביו ושאיפתו שהוא יילך בעקבותיו. שמעתי את רוחות הזמן נושבות בפראות בחדר השני. גאמוייר נשמע כאילו הוא לא שומע אותן. רצתי לשם רק כדי לראות את אמו יושבת עם ואנידר, בריא. לת'מדן היו את כוחות אבירת האוויר.
יכולתי עתה להרגיש שמחוללי אבעבועות השני פשוט מתו כשהילד רצה להבריא. הילד הביט אל חלל האוויר ואמר: "אם הייתי יודע שזו המשמעות של להיות בריא, עטלפים, לא הייתי מקשיב לה. אני נשבע!"
גאמוייר בא אחריי ורעד כשהבין שאחיו סוף סוף בריא. אמו של גאמוייר נישקה את מצחו של ואנידר. למרות שהיא הייתה שמחה, ראיתי שהיא מחתה דמעה, דמעת עצב, ואמרה: "הא'קאיב שלח אותה אלינו."