לאחרונה נרשמתי לקורס כתיבה יוצרת, ובמסגרתו יוצא לי לכתוב הרבה סיפורים קצרים. החלטתי לפרסם את חלקם כאן, גם כדי לחלוק ולקבל ביקורת, וגם כדי ליצור כאן קצת פעילות בתחום הסיפורים הקצרים, שאותם אני מאוד אוהב ולא רואה פה מספיק. 
הנה הראשון; שמו חניכת חשיכה. תהנו
מקור הסיפור: במהלך השיעור, כתבנו סיפורים מתוך משפטים מסיפורים ושירים מוכרים, ולאחר מכן קראנו את הסיפורים אחד של השני, והיינו צריכים לבחור משפט אחד שאהבנו ולכתוב סביבו סיפור קצר נוסף. המשפט שבחרתי היה "אתה ורק אתה הוא זה שקובע כיצד תשמע החשיכה, וכיצד ישמעו אותה ילדייך."
הנה הראשון; שמו חניכת חשיכה. תהנו
[storyp]הדממה נחה בכבדות על האוויר, כמו חול טובעני שיש לשחות דרכו. הקור שלפני הזריחה היה חודר-עצמות, ושני הגברים צעדו עם ראשם מורכן, ברדס הפרווה מגן על קרקפתם מפני הרוח. לפי מבט על צלליתם, קשה היה לתאר דבר מה על יחסם: שני דמויות גבוהות, מעיל מכסה את גופם במסלולם מביתם אל האוהל הגדול שהמתין במעלה הגבעה. קשה היה לדמיין שאחד הוא בנו של השני, במיוחד כשהאב היה הנמוך מביניהם.[/storyp]
[storyp]זקני-השבט המתינו בסבלנות, ישובים על הרצפה ומביטים על המגיעים בשקט סבלני. הנער ואביו הקדימו, כצפוי ביום מכונן כמו זה, ונעמדו אל מול אוהל החלומות. היה זה אוהל עצום, ראשו כל כך גבוה שהיו צריכים להרכין את ראשם כדי לראות אותו.[/storyp]
[storyp]האב הנמוך הרהר בחשיבות הרגע. הוא זכר את היום שבו עבר הוא את טקס הבגרות בבהירות, ובאותו הרגע הדהדו בראשו דבריו של אביו שלו כשיצא מן האוהל. הוא הביט אל בנו. הוא ראה את שפתיו רועדות, אבל ידע היטב שזאת לא הייתה השפעת הקור. היו להם עוד דקות ספורות לפני שתעלה השמש, ויהיה עליו להכנס פנימה.[/storyp]
[storyp]"הזקנים מספרים לנו שחלק מהגברים מפחדים מהחשיכה באוהל, וחלק מן הקולות שיישמעו בראשם בתוך הדממה," הוא אמר לבנו. "אבל הפחדנים האמיתיים הם אלה שלא מודים בפחד מהאוהל."[/storyp]
[storyp]השניות חלפו בזמן שהשמש חיפשה את דרכה מעבר לאופק. הוא המתין עוד מספר רגעים, וסבלנתו השתלמה. "מה אני אשמע שם, באוהל?" בנו שאל בלחש.[/storyp]
[storyp]הוא התאמץ שלא לחייך. גם הוא שאל את אביו את אותה השאלה, כשהגיע זמנו. "אתה תשמע את שירתן של פיות היער," הוא אמר. "את נגינות חלילי האלים, ואת זרימת נהר החיים-שמעבר. הם שייתנו לך את הכוח להחזיק מעמד."[/storyp]
[storyp]דממה השתררה בשנית, ושניהם חשו את אורה המסנוור של השמש בוקע מבין ההרים הרחוקים. הם ידעו את המשמעות. זקני השבט הביטו בשלווה בזמן שבנו הוריד את מעילו, וצעד אל תוך האוהל באומץ, הרים את דלתו, וצעד פנימה.[/storyp]
[storyp]כעת לא נותר דבר לעשות מלבד לחכות. תפקידו היה להמתין במשך כל אותו יום, כדי לוודא שבנו לא יוצא מהאוהל, שאיש לא נכנס, ושאף קול לא יפריע את שלוות הטקס. הוא יכל רק לשבת ולדמיין מה עובר בראשו של בנו בשעות האלה. הוא נזכר בשעות שאותן הוא העביר באוהל החלומות. במבט לאחור, נדמה היה שזה עבר בן רגע, אבל כשהיה בתוך האוהל, כל דקה נמשכה נצחים, קולות ראשו מנהלים דיונים שלמים, ממצים אותם, חוזרים חזרה במעגל, ונתקעים שוב. זו לא הייתה חוויה קלה.[/storyp]
[storyp]כשהשמש שקעה, הוא קם ממקומו וצעד אל פתח האוהל. הוא השחיל את ידיו פנימה, ומחא כפיו שלוש פעמים לפני שיצא החוצה והמתין בסבלנות. השמיים הכהו בזמן שבנו יצא החוצה, גופו מתנדנד אבל עומד איתן, גבו מתיישר והוא מביט קדימה בעיניים צלולות. זקני השבט קמו כאות כבוד, והרכינו את ראשם לחבר השבט החדש בזמן שצעד לחבק את אביו.[/storyp]
[storyp]"איך ידעת מה אשמע?" בנו שאל, קולו המוקל מלא בפליאה.[/storyp]
[storyp]"זה כפי שאבי אמר לי," הוא לחש חזרה, ליבו מתנפח מגאווה. "אתה ורק אתה הוא זה שקובע כיצד תשמע החשיכה," הוא אמר, ואז הוסיף - "וכיצד ישמעו אותה ילדייך."[/storyp]
---
[storyp]זקני-השבט המתינו בסבלנות, ישובים על הרצפה ומביטים על המגיעים בשקט סבלני. הנער ואביו הקדימו, כצפוי ביום מכונן כמו זה, ונעמדו אל מול אוהל החלומות. היה זה אוהל עצום, ראשו כל כך גבוה שהיו צריכים להרכין את ראשם כדי לראות אותו.[/storyp]
[storyp]האב הנמוך הרהר בחשיבות הרגע. הוא זכר את היום שבו עבר הוא את טקס הבגרות בבהירות, ובאותו הרגע הדהדו בראשו דבריו של אביו שלו כשיצא מן האוהל. הוא הביט אל בנו. הוא ראה את שפתיו רועדות, אבל ידע היטב שזאת לא הייתה השפעת הקור. היו להם עוד דקות ספורות לפני שתעלה השמש, ויהיה עליו להכנס פנימה.[/storyp]
[storyp]"הזקנים מספרים לנו שחלק מהגברים מפחדים מהחשיכה באוהל, וחלק מן הקולות שיישמעו בראשם בתוך הדממה," הוא אמר לבנו. "אבל הפחדנים האמיתיים הם אלה שלא מודים בפחד מהאוהל."[/storyp]
[storyp]השניות חלפו בזמן שהשמש חיפשה את דרכה מעבר לאופק. הוא המתין עוד מספר רגעים, וסבלנתו השתלמה. "מה אני אשמע שם, באוהל?" בנו שאל בלחש.[/storyp]
[storyp]הוא התאמץ שלא לחייך. גם הוא שאל את אביו את אותה השאלה, כשהגיע זמנו. "אתה תשמע את שירתן של פיות היער," הוא אמר. "את נגינות חלילי האלים, ואת זרימת נהר החיים-שמעבר. הם שייתנו לך את הכוח להחזיק מעמד."[/storyp]
[storyp]דממה השתררה בשנית, ושניהם חשו את אורה המסנוור של השמש בוקע מבין ההרים הרחוקים. הם ידעו את המשמעות. זקני השבט הביטו בשלווה בזמן שבנו הוריד את מעילו, וצעד אל תוך האוהל באומץ, הרים את דלתו, וצעד פנימה.[/storyp]
[storyp]כעת לא נותר דבר לעשות מלבד לחכות. תפקידו היה להמתין במשך כל אותו יום, כדי לוודא שבנו לא יוצא מהאוהל, שאיש לא נכנס, ושאף קול לא יפריע את שלוות הטקס. הוא יכל רק לשבת ולדמיין מה עובר בראשו של בנו בשעות האלה. הוא נזכר בשעות שאותן הוא העביר באוהל החלומות. במבט לאחור, נדמה היה שזה עבר בן רגע, אבל כשהיה בתוך האוהל, כל דקה נמשכה נצחים, קולות ראשו מנהלים דיונים שלמים, ממצים אותם, חוזרים חזרה במעגל, ונתקעים שוב. זו לא הייתה חוויה קלה.[/storyp]
[storyp]כשהשמש שקעה, הוא קם ממקומו וצעד אל פתח האוהל. הוא השחיל את ידיו פנימה, ומחא כפיו שלוש פעמים לפני שיצא החוצה והמתין בסבלנות. השמיים הכהו בזמן שבנו יצא החוצה, גופו מתנדנד אבל עומד איתן, גבו מתיישר והוא מביט קדימה בעיניים צלולות. זקני השבט קמו כאות כבוד, והרכינו את ראשם לחבר השבט החדש בזמן שצעד לחבק את אביו.[/storyp]
[storyp]"איך ידעת מה אשמע?" בנו שאל, קולו המוקל מלא בפליאה.[/storyp]
[storyp]"זה כפי שאבי אמר לי," הוא לחש חזרה, ליבו מתנפח מגאווה. "אתה ורק אתה הוא זה שקובע כיצד תשמע החשיכה," הוא אמר, ואז הוסיף - "וכיצד ישמעו אותה ילדייך."[/storyp]
---
מקור הסיפור: במהלך השיעור, כתבנו סיפורים מתוך משפטים מסיפורים ושירים מוכרים, ולאחר מכן קראנו את הסיפורים אחד של השני, והיינו צריכים לבחור משפט אחד שאהבנו ולכתוב סביבו סיפור קצר נוסף. המשפט שבחרתי היה "אתה ורק אתה הוא זה שקובע כיצד תשמע החשיכה, וכיצד ישמעו אותה ילדייך."
