• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [סיפור] [אתגר 49] הזרוע והעין

הצלחתי! למצוא את הזמן וההשראה לכתוב סיפור. בשעה טובה.

הנה קישור לקריאה נוחה יותר:
http://hebreader.byethost7.com/?t=38130
הים נצנץ מאופק לאופק בצידו המערבי של הסיפון. מהצד המזרחי ניתן היה לראות רק בקושי את היבשה, אבל ריאת'ה העדיפה את הצד שהשקיף אל הים האינסופי. היא נשענה על המעקה, עפעפיה נעים באיטיות בזמן שהיא נשמה את אוויר הים המלוח. שיערה הארוך התבדר בבריזה, והיא לא יכלה שלא להתמסר לה. היא פלטה אנחה מרוצה.
"...בערך שלושה קילומטרים דרומית למפרץ, בלב הים," היא שמעה קול לפתע, כשכיוון הרוח השתנה. "נגיע בספינה, ומשם נצטרך לצלול. עשרים מטרים, אולי שלושים. ברגע שנהיה בתוך המערה, נוכל לנשום בבועת האוויר."
ריאת'ה נאנחה, והסתובבה להסתכל על הדובר. היא ראתה שלושה גברים, רוכנים סביב שולחן קטן שמוסמר לסיפון בשביל משחקי קוביות, אבל נראה שהם התרכזו במפה על גביו. הם היו לא מודעים לחלוטין לזוגות העיניים שבקעו מאחורי ראשיהם ומזרועותיהם, מביטים בריאת'ה במבטים מזמינים.
"מה אתה חושב שיש שם?" שאל אחד הגברים, בזמן שאחת העיניים שעל זרועו מצמצה. "זהב? תכשיטים?"
"ספרים," הגבר השלישי אמר. "המגילות העתיקות ביותר שמספרות את סיפוריהם של האלים בימי הבריאה, כפי שאיש מעולם לא שמע אותם." הוא משך בכתפיו, והאישון על כתפו עקבה אחרי ריאת'ה כשהוא זז. "הם יהיו שווים הון תועפות באוורגרין."
ריאת'ה הסתובבה בחזרה אל הים, רוטנת ונושפת על שערה סוררת שנפלה על פניה. "אני רק מנסה להנות מהחופשה שלי," היא רטנה בקול רם.
את תשתעממי תוך שבוע, היא שמעה קול מהדהד בראשה. היא ראתה זוג עיניים על המעקה שעליו נשענה, מביט בה בתוכחה. האישונים הבהבו בין גווני הקשת בזמן שהעין-רואת-הכל דיברה. בואי נחסוך את הנפילה של האסימון. יש עבודה לעשות.
היא קמה מהמעקה, וחלפה על פני השלישייה בדרכה אל המגורים. "תביאו אתכם נשקים מכסף," היא אמרה להם באגביות כשהתקרבה. "שרידים קדושים נוטים למשוך אליהם שדים כמו מגנט."
לצד הדלת שהובילה אל המגורים, היה ערסל שהיה תלוי בין התורן לבין הבמה המוגבהת של איזור ההיגוי. מספר מלחים היו עסוקים בלוודא את קשרי החבלים, אבל נראו עצלים מדי בכדי לקחת את המשימה ברצינות, ונעצו בה מבטים גסים במקום. היא זינקה לתוך הערסל, ונאנחה. הרוח נענעה את הערסל בעדינות, בעוד השמש טפחה על עורה. היא הרגישה חיוך מטפס אל פניה, את עיניה נעצמות.
היא שמעה קול צעדים כבדים, מלווים בנקישות עץ תכופות. היא פקחה את עיניה, וראתה אדם מבוגר מטפס ממדרגות המגורים, נשען על מקל ההליכה שלו בכבדות. הוא התנשם, וחייך אליה כשראה שהיא מסתכלת עליו. היא חייכה בחזרה ועצמה את עיניה שוב.
"המדרגות האלה הן יותר מדי בשביל אדם בגילי," הזקן העיר, נשען על הקיר בעייפות. "אני מקווה שזו ההפלגה האחרונה שאצטרך לעשות."
ריאת'ה פקחה עין אחת והביטה באדם. עיניה נמשכו אל מקל ההליכה שלו, עשוי מעץ אדום שמסוגו מעולם לא ראתה, מגולף בצורה אקזוטית. שלושה עיניים קטנות הביטו בה לאורכו של המקל. היא ניסתה לתפוס את הלשון שלה, אבל זאת הייתה זריזה מדי בכדי שתספיק. "זה מקל הליכה יוצא דופן," היא אמרה, מיד מתחרטת.
"יחיד במינו," אמר הזקן בחיוך. "מגולף מעץ הדעת עצמו. בצעירותי, הצלחתי למצוא את העץ, אבל נאלצתי לברוח לפני שיכולתי לחטוף יותר מענף קטן. מעולם לא הצלחתי לאזור את האומץ לחזור לשם שוב. למזלי, הענף הפך את עצמו למקל הליכה כשהייתי צריך אותו."
ריאת'ה הביטה במקל בעיניים חמדניות, ואז התהפכה בערסל שלה, מפנה לזקן את הגב שלה. "יום טוב," הזקן אמר, והיא שמעה אותו מתרחק.
עין קטנה הביטה בה מתוך הבד של הערסל, ממצמצת בתמימות. "אתה האל-למחצה שלי," ריאת'ה לחשה בטון מאשים. "אתה אמור לתמוך בי. לעזור לי."
אני העין-רואת-הכל, העין הבהבה אליה. ואת הכוהנת שלי. הזרוע שלי על פני האדמה. נשבעת לכך כשקיבלת על עצמך את חסותי, לפעול בשמי בכל נושא, לשאת את לפידי לכל מקום. עיניי רואות הכל, והן רואות עולם שדורש תיקון. אני זקוק לזרוע שלי.
"ובכן, הזרוע שלך זקוקה לחופשה," היא אמרה, מתהפכת בערסל ועוצמת את עיניה בכוח.
היא ציפתה שהוא ימשיך להתווכח, אבל האל-למחצה השתתק. עיניה לאט לאט הפכו להיות עיניים עצומות בשלווה, והשמש על לחייה יחד עם הנדנוד העדין של הרוח עשו את שלהם. היא מצאה את עצמה מתנדפת לעולם החלומות.
מה שהעיר אותה הייתה צרחתו קטועה של אדם שגרונו שוסף. היא קמה בבהלה מהערסל, ונפלה לרצפה במהלומה עמומה. לקחו לה כמה רגעים לתפוס את נשימתה שוב, כשהיא הרגישה זרוע תופסת אותה, מרימה אותה לרגליה בעוד יד אחרת הצמידה סכין לצווארה.
היא עדיין לא הייתה ערה לחלוטין, כששמעה את הלחישה באוזנה. "את קצת חמושה מדי בשביל עלמה במצוקה, לא?" הלחישה לוותה בריח הפה הנוראי ביותר שהיא הריחה מימיה. היא הרגישה את האחיזה מתחזקת, הסכין נצמדת יותר, ויד פולשנית בבגדיה הוציאה את סכין החירום שלה. לאחר מכן הקול לחשה לאוזנה שוב. "את לא הולכת לעשות צרות, נכון?"
היא הביטה על הסיפון. פיראטים היו עסוקים בטבח של כל מי שניסה להתנגד לאור השמש השוקעת, חרבותיהם המעוקלות מתיזות דם. עיניים הביטו בה מנדני חרבותיהם, מהשלוליות האדומות שהצטברו על הסיפון, מהקסדות המנופצות שהיו מפוזרות על הרצפה. עיניים מאשימות.
ריאת'ה נענעה בראשה לשלילה, והפיראט צחק ברשעות. היא התמלאה חלחלה כשהוא ליקק את אוזנה לפני שזרק אותה הצידה, ממשיך כדי לעזור לחבריו בסיום המלאכה.
הם ריכזו את הניצולים במחסן הספינה, וריאת'ה הייתה ביניהם. היא לא ראתה את שלושת הגברים שרצו לצלול לתוך המערה, אבל הזקן עם מקל ההליכה שלו ישב על הרצפה לצד מספר מלחים פצועים, דם זולג מרקתו. ריאת'ה התאמצה שלא להסתכל על שביעיית העיניים שהביטו בה מהקיר שלצידה, יושבת בזרועות משולבות בפינה. הפיראטים כבר לטשו בה את עיניהם והבהירו מה הם זממו, אבל סדר העדיפויות שלהם השתנה כאשר הם גילו את מצבורי הפרווה והשנהב שהספינה נשאה איתה. כעת הם היו עסוקים בלריב על איך לחלק את השלל.
"זה לא הוגן," היא מלמלה לבסוף. "אני צריכה קצת חופש."
מה שאת צריכה ומה שאני צריך ממך אינם אותו הדבר, היא שמעה את העין-רואת-הכל בראשה. וסדר העדיפויות ביניהם ברור. את יודעת את זה.
"אבל הרווחתי את החופש שלי," היא מלמלה בתסכול. "עבדתי כל כך קשה. לא הפסקתי להלחם."
זאת מחשבה מנחמת, לרוב בני האדם, שהם זכאים לחופש, היא שמעה בראשה. אבל את ואני יודעים טוב יותר מזה. הרוע לעולם לא נח, ולכן גם אנחנו לא יכולים לנוח. העולם אינו נורא בגלל אלו שעושים בו דברים נוראיים, אלא בגלל אלו שמביטים ואינם עושים דבר.
ריאת'ה השתתקה, וחיבקה את ברכיה אל סנטרה. "יכולת לתת לי קצת חופש."
לא, העין אמרה. אם היית מגיעה לאי לחופשה שלך, לעולם לא היית חוזרת. היית פוגשת גבר שיאהב אותך, היית מקימה אכסנייה ומוצאת בה פרנסה. הדרך לחופש שלך היא דרך ללא חזור.
היא אחזה בברכיים שלה בכוח. היא ידעה שהיא אף פעם לא תזכה לדברים האלה. אם היית שואל אותה אם בעתידה צפונה משפחה מאושרת, היא הייתה צוחקת. זה היה ברור עוד מהיום שבו נשבעה אמונים לעין-רואת-הכל. אבל איכשהוא עכשיו, כשזה היה בהישג יד, משקל האובדן היה כבד מנשוא. היא לקחה מספר רגעים כדי לדמיין את הגבר שהמתין לה באי, את האורחים באכסנייה. היא מיהרה לנער אותם החוצה, לפני שיקננו בה.
"היית חייב להביא את הפיראטים?" היא שאלה לבסוף, מביטה אל מקבץ העיניים שהביט אליה מהקיר.
ניסיתי אפשרויות אחרות. לא הותרת לי ברירה.
ריאת'ה נאחזה בברכיה פעם אחרונה לפני שקמה וצעדה לכיוון הזקן הישוב על הרצפה.
"אני צריכה את מקל ההליכה שלך," היא אמרה, מיישירה מבט אל העיניים שהביטו בה מהמקל. "הפיראטים עשויים לחזור בכל רגע."

אשמח כרגיל לתגובות וביקורת.
 
חזרה
Top