גני הירח שיקפו במלוא תפארתם את אורו של הירח המלא. קליפתם השחורה של העצים הכסיפה ונראתה כאילו השתקף הירח בעצים התמירים והזקופים שעליהם העדינים והמאוצבעים רשרשו עם משב הרוח העדין שנשב בגני הירח. הסייר בן לגזע האלפות היה גאה בכך ששמר על גני הירח ממזיקים. אף אלפא לא הודיע לו עליהם – לא המלך ולא אף אלפא אחר בכל המקום הזה. אנשי השישיות לא נראו במספר הזה מאז המלחמה האחרונה איתם. לא שישה כי אם עשרים וארבע.
אנשי השישיות, מכל הגזעים המתורבתים, ספרו על בסיס שש. הם התעלמו מיופיה של השיטה העשרונית שהתאימה בדיוק למספר האצבעות. הבעתם המעוקמת כלפי העצים מילאה את הסייר בעצב. הוא כמעט דרך את קשתו כשראה את המלך וחצרו באים מהעבר השני בתפארתם. יופי היה טבע שני לאלפות. לא היה שום יופי בשיריונות המתכת העקומים של אנשי השישיות – שנחתכו בטח לפי הגיאומטריה העקומה שלימדו אותם רבותיהם – כמו שהיה יופי במחלצותיהם הזוהרות של החצר. אלימות הייתה טבע שני לאנשי השישיות ולא היה פלא שהם ציפו לה.
"באנו כפי שנקראנו וזומנו." אמר ראשם של אנשי השישיות בנימוס ובהדרת כבוד שלא הייתה מביישת אף אלפא "נשיאנו קיבל את המנחה שלכם."
מנחה? האם המלך שוקל לכרות ברית עם הגרועים שביצורים שחיו בצללים? רק האגדות ששמע הסייר על המלחמות בין שני הגזעים הספיקו למלא אותו תרעומת קלה על שמלכו בכלל מוכן להתחיל בתהליך של התקרבות. הסיפורים דיברו על כך שאנשי השישיות וויתרו על הריגת תינוקות שלא עברו את הבחינה. כל כך הרבה נהרגו במלחמות ביניהם עד שהם היו צריכים כל תינוק. ואם המלחמות ביניהם לא הספיקו להם, הם עלו למעלה ולחמו עם האלפא וכל גזע מתורבת שהיה מוכן להילחם בהם.
המלך בחן את ראש האנשי השישיות לאור הירח כשעץ הירח משיב את אורו העכור של שריונו. הסייר ראה את המתח נחרט בקווים על פניו בהירות של מלכו. נראה שהוא תוהה למה אנשי השישיות קיבלו הפעם את המנחה שלהם. הדבר זעזע את הסייר שבעתיים. הרעיון שהמלך שלו שלח יותר ממנחה אחת לשם.
"אתם האויב האחרון שלנו. כמלך, אינני רוצה שלעמי יהיו אויבים." הסביר המלך את משאת לבו האצילית. הסייר יכל לכבד אותה אבל למה לא לנהוג בהם כפי שנהגו באוגובסטרום ובדומיה? רשע יש למחוץ, לא לעשות שלום! האם המלך שכח?
"אם יהא מנחותיכם עשירות כלבבכם." ענה ראש האנשי השישיות. המלך נראה מאוכזב באמת ובתמים. הסייר יכל לומר לו שאנשי השישיות שנאו שלום כמו שהוא שנא כיעור. מה הם בדיוק יעשו בימות שלום? ייטעו גנים? יבינו שבסיס שש מכוער ויש להחליפו בבסיס עשר המפואר? מלכו צריך להיות שוטה אם הוא מאמין להם.
"מקובל אצלנו שידידים מחליפים מנחות להראות את יופים ואצילות לבם." הסביר המלך. האנשי השישיות הסירו את שיריונותיהם המכוערים והשליכו אותם בין העצים הזוהרים וחשפו גופות עוטים חליפות שישה חלקים מכוערות.
"אין לנו צורך בשיריונותיכם." העיר חצרן אלפא אחד בעיקום אף. אנשי השישיות שמרו על קור רוח כשמנהיגם ענה: "ולו אצלנו מקובל שידידים אינם עוטים שיריון בעת פגישה. זוהי מנחתנו."
מלכו הקשיח את זוויות פיו ואמר: "אתה פוגע בי בטענתך שאתם מסכנים את עצמכם בכך שאתם באים בהזמנתי לגניי."
"אחד הסיירים שלכם כמעט ירה עלינו." העיר אחד מאנשי השישיות. הסייר החסיר נשימה כשהבין שהוא נראה לחלוטין לעיני האנשי השישיות המרושעים. ועדיין הצהרתו של המלך פגעה בו. להזמין את הרוע לתוך גני הירח היה, ובכן, רוע!
האלפא דרך הפעם את קשתו וירה לעבר מלכו. הוא ראה את החץ פוגע בשגריר שעמד קרוב למלך מספיק כדי שהסייר יפספס. הוא הבין שהוא בחיים. אנשי השישיות תפסו את מנהיגם ומבטים עוינים הוצלבו. אלפא לא יחשוד שהחץ נועד למלך. אחד מאנשי השישיות ירק על אחד מהעצים היפהפיים ואורו של העץ הועם קלות. חצרני המלך שלחו לעברם קללות, כל אחת משובחת יותר מקודמתה כפי שאלפות יודעים לקלל. ואז חש הסייר שהמלך מביט לעברו, בצינה. זה היה החץ האחרון שלו כסייר בשירותו. מחר הוא יוצב בחזית מולם, מול אנשי השישיות ויהיה הראשון שייהרג בקרב. הכרת תודה למלכו התפוצצה בחזהו של האלפא, גורמת לו אף להזיל דמעות של אושר. הוא כבר חשב הלאה – על האגדות שיסופרו על הסייר שעמד על המשמר בערב לאור הירח.
"תודה." אמר המלך, מכווץ את אגרופיו בזעם כלפי הסייר "תודה לגיבור שהציל אותנו מהשלום."
אנשי השישיות, מכל הגזעים המתורבתים, ספרו על בסיס שש. הם התעלמו מיופיה של השיטה העשרונית שהתאימה בדיוק למספר האצבעות. הבעתם המעוקמת כלפי העצים מילאה את הסייר בעצב. הוא כמעט דרך את קשתו כשראה את המלך וחצרו באים מהעבר השני בתפארתם. יופי היה טבע שני לאלפות. לא היה שום יופי בשיריונות המתכת העקומים של אנשי השישיות – שנחתכו בטח לפי הגיאומטריה העקומה שלימדו אותם רבותיהם – כמו שהיה יופי במחלצותיהם הזוהרות של החצר. אלימות הייתה טבע שני לאנשי השישיות ולא היה פלא שהם ציפו לה.
"באנו כפי שנקראנו וזומנו." אמר ראשם של אנשי השישיות בנימוס ובהדרת כבוד שלא הייתה מביישת אף אלפא "נשיאנו קיבל את המנחה שלכם."
מנחה? האם המלך שוקל לכרות ברית עם הגרועים שביצורים שחיו בצללים? רק האגדות ששמע הסייר על המלחמות בין שני הגזעים הספיקו למלא אותו תרעומת קלה על שמלכו בכלל מוכן להתחיל בתהליך של התקרבות. הסיפורים דיברו על כך שאנשי השישיות וויתרו על הריגת תינוקות שלא עברו את הבחינה. כל כך הרבה נהרגו במלחמות ביניהם עד שהם היו צריכים כל תינוק. ואם המלחמות ביניהם לא הספיקו להם, הם עלו למעלה ולחמו עם האלפא וכל גזע מתורבת שהיה מוכן להילחם בהם.
המלך בחן את ראש האנשי השישיות לאור הירח כשעץ הירח משיב את אורו העכור של שריונו. הסייר ראה את המתח נחרט בקווים על פניו בהירות של מלכו. נראה שהוא תוהה למה אנשי השישיות קיבלו הפעם את המנחה שלהם. הדבר זעזע את הסייר שבעתיים. הרעיון שהמלך שלו שלח יותר ממנחה אחת לשם.
"אתם האויב האחרון שלנו. כמלך, אינני רוצה שלעמי יהיו אויבים." הסביר המלך את משאת לבו האצילית. הסייר יכל לכבד אותה אבל למה לא לנהוג בהם כפי שנהגו באוגובסטרום ובדומיה? רשע יש למחוץ, לא לעשות שלום! האם המלך שכח?
"אם יהא מנחותיכם עשירות כלבבכם." ענה ראש האנשי השישיות. המלך נראה מאוכזב באמת ובתמים. הסייר יכל לומר לו שאנשי השישיות שנאו שלום כמו שהוא שנא כיעור. מה הם בדיוק יעשו בימות שלום? ייטעו גנים? יבינו שבסיס שש מכוער ויש להחליפו בבסיס עשר המפואר? מלכו צריך להיות שוטה אם הוא מאמין להם.
"מקובל אצלנו שידידים מחליפים מנחות להראות את יופים ואצילות לבם." הסביר המלך. האנשי השישיות הסירו את שיריונותיהם המכוערים והשליכו אותם בין העצים הזוהרים וחשפו גופות עוטים חליפות שישה חלקים מכוערות.
"אין לנו צורך בשיריונותיכם." העיר חצרן אלפא אחד בעיקום אף. אנשי השישיות שמרו על קור רוח כשמנהיגם ענה: "ולו אצלנו מקובל שידידים אינם עוטים שיריון בעת פגישה. זוהי מנחתנו."
מלכו הקשיח את זוויות פיו ואמר: "אתה פוגע בי בטענתך שאתם מסכנים את עצמכם בכך שאתם באים בהזמנתי לגניי."
"אחד הסיירים שלכם כמעט ירה עלינו." העיר אחד מאנשי השישיות. הסייר החסיר נשימה כשהבין שהוא נראה לחלוטין לעיני האנשי השישיות המרושעים. ועדיין הצהרתו של המלך פגעה בו. להזמין את הרוע לתוך גני הירח היה, ובכן, רוע!
האלפא דרך הפעם את קשתו וירה לעבר מלכו. הוא ראה את החץ פוגע בשגריר שעמד קרוב למלך מספיק כדי שהסייר יפספס. הוא הבין שהוא בחיים. אנשי השישיות תפסו את מנהיגם ומבטים עוינים הוצלבו. אלפא לא יחשוד שהחץ נועד למלך. אחד מאנשי השישיות ירק על אחד מהעצים היפהפיים ואורו של העץ הועם קלות. חצרני המלך שלחו לעברם קללות, כל אחת משובחת יותר מקודמתה כפי שאלפות יודעים לקלל. ואז חש הסייר שהמלך מביט לעברו, בצינה. זה היה החץ האחרון שלו כסייר בשירותו. מחר הוא יוצב בחזית מולם, מול אנשי השישיות ויהיה הראשון שייהרג בקרב. הכרת תודה למלכו התפוצצה בחזהו של האלפא, גורמת לו אף להזיל דמעות של אושר. הוא כבר חשב הלאה – על האגדות שיסופרו על הסייר שעמד על המשמר בערב לאור הירח.
"תודה." אמר המלך, מכווץ את אגרופיו בזעם כלפי הסייר "תודה לגיבור שהציל אותנו מהשלום."
