• הצטרפו לפורום הפונדק

    שלום וברוכים הבאים לפונדק, האתר המוביל בעברית על משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד.
    אחרי ההרשמה תוכלו לפרסם הודעות, לשלוח ולקבל הודעות פרטיות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה / התחברות
  • בואו להנחות משחק בדרקוניקון - ההרפתקה עלינו!
    צוות המשחקים שלנו ישמח לסייע לכם להריץ הרפתקאה בכנס וגם לספק לכם הרפתקאות מוכנות ממגוון שיטות, פרטים בנושא.

סיפור [סיפור][אתגר שבועי 3] היום האחרון

ת'ור

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
“הי. קום.”
הוא המה משהו והתחפר בשמיכות עוד יותר.
“קדימה, הבית לא יפנה את עצמו!”
הוא התקפל בגניחה ואחז בבטנו.
“זו אפילו לא הייתה בעיטה באמת חזקה. בחיי, נולדת כזה חלשלוש?”
“עוד חמש דקות,” הוא התחנן.
“עוד חמש דקות אתה למטה ומוכן להתחיל.”
הוא נאנח ויצא מהמיטה. הוא מתח את גופו הצנום, התלבש, הלך לשטוף פנים. כשהוא הרים את ראשו מהכיור היא אמרה: “פספסת משהו.”
הוא הביט בבבואתו בבלבול. “מה?”
“שאתה אמור להיות כבר למטה! זוז, זוז, זוז!” היא צעקה.
הוא קפץ ומיהר במורד המדרגות. ארגזים היו מפוזרים בכל מקום, יחד עם ערימות של חומרי ריפוד ויריעות נגד אבק.
“אנחנו צריכים לסיים היום, אז הכל צריך להיות מוכן בצורה מסודרת בשביל המובילים. תתחיל לארוז את החפצים הקטנים, אני אתחיל עם הרהיטים. למה אתה מחכה? לסלון! קדימה! לך!”
האריזה עצמה דווקא הייתה מרגיעה. לקחת חפצים, לסדר אותם בארגזים, לסגור את הארגזים. לקחת חפצים, לסדר אותם בארגזים, לערום את הארגזים החדשים ליד הישנים. כמובן, מיד כשהוא סגר את הארגז האחרון:
“סיימת כבר? השולחן מחדר האוכל לא יזיז את עצמו,” היא אמרה בקוצר רוח. “וכבר כמעט צהריים!”
הוא דחף ומשך ואיכשהו השולחן, ואחריו כמה ארונות, ספה ושתי כורסאות מצאו את דרכם אל הדלת האחורית.
“עזוב את הארונית הזאת,” היא קראה, “לך לטפל במטבח!”
הוא רוקן את תכולת הארונות לארגזים או לפח, ונשאר לו רק הארון בפינה כשהיא קראה לו להוריד את הארגזים מהקומה העליונה.
“קדימה! הופ, הופ! האחרון לסיים עם החצי שלו יוצא להביא ארוחת צהריים!”
הוא רץ, מתנשם ומתנשף, אבל כמובן שהוא סיים אחרון. הוא יצא וקנה תבשיל אטריות מהביל, ופרש את הארוחה על הרצפה במסדרון. תוך כדי שהוא אכל בשקט את המנה שלו היא לא הפסיקה לחשב: “עדיין נשארו לנו עליית הגג, וכל הרהיטים למעלה, שלא לדבר על הכיסאות והתמונות, ועדיין צריך לקחת את הכל החוצה... אנחנו כנראה יכולים לסיים את הקומה העליונה עד השקיעה אם נעבוד ביחד, אבל אז תישאר לנו כל האטימה. מצד שני אם נפצל את העבודה אחד מאיתנו יצטרך להפסיק כל הזמן לעזור עם הדברים הגדולים, אלא אם...”
היא כל כך הסיחה את דעתו שהוא שפך בטעות נוזל לוהט על המכנסיים שלו, מה שכמובן גרם לו לקפוץ ולשפוך אפילו יותר. היא התפקעה מצחוק. “אני לא מאמינה, אתה כל כך מגושם!”
“אני לא עושה את זה בכוונה!” הוא נעלב.
“זה עדיין מצחיק!”
הוא קם בהפגנתיות ושטף את הכתם כמיטב יכולתו. היא צעקה-צחקה משהו על לא לעשות במכנסיים, והמשיכה לצעוק-לצחוק לו כשהם התרוצצו וגררו את שאר הרהיטים אל הדלת הקדמית.
“הי, אני צריכה עזרה עם הארון במטבח!” היא צעקה. “הוא עמוס בקבוקים!”
הוא ניגש לשם והצמיד את שכמו אל הדופן. שרירים נעלמים שאגו בזרועותיו והארון החליק על הרצפה בסדרה של רעידות וחבטות קטנות.
מאוחר, הרבה אחרי שהשמש שקעה, הוא הניח את הארגז האחרון. הוא לקח בקבוק מים ושתה בצמא.
“עבודה טובה,” היא אמרה בחמימות. “הצלחנו לסיים.”
הוא צנח אל הרצפה ונשען בגבו אל הדלת. הוא הביט אל המסדרונות הריקים, החשוכים. “הוא נראה כל כך ריק,” הוא אמר.
“אני מניחה,” היא אמרה. “כל דבר נראה ריק בלי הדברים שעשו אותו מה שהוא.”
“הוא נראה כל כך עצוב,” הוא לחש.
“זה בית,” היא אמרה. “אתה רואה בו את עצמך.”
“אני לא רוצה שזה ייגמר,” הוא אמר. “אני פוחד.”
“אבל הגיע הזמן,” היא אמרה בשקט. “הזמן להיפרד.”
הוא הביט אל החלל הריק ודמעות חנקו את גרונו. “אני לא יכול,” הוא ייבב.
“ובכל זאת אתה צריך.” היא אמרה בכעס.
“כל הזיכרונות שלי במקום הזה!” הוא קרא בייאוש.
“רק בגלל שאתה לא זוכר איך ליצור חדשים!” היא ענתה בייאוש שווה לשלו.
“ואשמת מי זו אם לא את?” הוא צעק בעיניים פעורות.
“תסתכל סביבך!” היא בכתה. “המסדרונות מכוסים אבק והרהיטים כולם שחוקים. אתה הורג את עצמך, יום אורז, יום פורק, גוזר את עצמך לחתיכות. אני שונאת את זה! אני שונאת את מה שזה עושה לך!”
“אז למה שלא תחזרי?!” הוא צעק. הוא נעמד על רגלים רועדות, מצמץ, טלטל את ראשו. “הבית... הוא לא יכול בלעדייך.”
הוא קרס שוב על הרצפה ובהה באוויר. היא אמרה לו, בשקט ובכאב, “אתה לא יכול להישאר כאן לנצח, אתה יודע. גם אם תנסה.”
הוא רעד. “אני יכול להישאר כאן עוד יום אחד.”
“ומה אז?” היא דרשה.
הוא הושיט את ידו אל הארון האחרון מהמטבח והוציא משם בקבוק.
“מה אז?!”
הוא שתה בגלימות ארוכות ועמוקות. הוא שתה והשתעל ודפק את ראשו בקיר. הוא שתה עד שהעולם התחיל להשתולל, ברח ממנו וזרק אותו על הרצפה.
היא בוודאי הייתה לוקחת לו את הבקבוק, אם היא הייתה שם.
ניסיתי לראות כמה אופי אני יכול לבסס בקטע כל כך קצר.

הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
 

Gilthans The Quiet

פונדקאי ותיק
נחמד מאוד :)
אני אוהב שאתה תמיד דואג לעשות טוויסט בסוף הסיפור.
האמת שהבנתי די מהר שהיא לא אמיתית - היא הייתה יותר מדי עסוקה בלצעוק עליו ובלא לעשות כלום. היית צריך לשתול קצת יותר רמזים מטעים, אולי שיראה את ההשתקפות שלה במראה בבוקר, או שתתחמק ברגע האחרון מקופסא נופלת, שתהיה תחושה שהיא עושה משהו בזמן האריזות.
היו כמה סצינות שאהבתי, הנודלס שנשפכו בארוחת הצהריים, והסצינה האחרונה, אבל באופן כללי הרגשתי שהסיפור התעסק יותר מדי בעצים ולא מספיק ביער - יותר מדי להזיז ארגזים לכאן, שולחנות לפה, וכו'. היה חסר לי יותר התעסקות ברגשות שהאריזה גורמת להם, להתקל באיזה תמונה ישנה מאובקת ששכחת שיש לך, לשים לב לשריטה על השולחן ולהזכר ממה היא, כל מיני דברים קטנים כאלה. אני חושב שזה יכול להוסיף.
 

dragons

פונדקאי ותיק
יפה, לא ראיתי את הטוויסט מגיע.
חוץ מזה, כמו אולדמן, לא הבנתי את הפואנטה. האם הוא עושה את זה כל יום ואז מחזיר שוב? האם הוא מנסה לעזוב אבל לא מצליח? האם זו מטאפורה? האם הוא סתם משוגע?
 

ת'ור

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
תודה לכולם.

גילת'אנס: היא לא רק לא עושה כלום, היא לא עושה כלום חוץ מלדבר, וזה דווקא משהו שאני לא רוצה לוותר עליו. היא אפילו לא עומדת או מסתכלת, כך שאולי היא רק קול. יכול להיות שהייתי יכול לעשות עבודה יותר משכנעת רק עם דיבורים, אבל מעשים היו לוקחים משהו מהסיפור.
ההתמקדות באריזה היא חלק מהרעיון - הוא מנסה לשכוח את עצמו בפעולות חדגוניות. כמה זכרונות מהחפצים היו יכולים לחזק את הסיפור, למרות שאני חושב שרגשות של ממש דווקא היו פוגעים בו.
דרגונס: כן, הוא תקוע במעגל של אריזה, השתכרות, ודיכאון קשה. הוא לא מתמודד עם זה כל כך טוב.
 

dragons

פונדקאי ותיק
אבל למה הוא מנסה לעזוב מלכתחילה? זה לא שהוא יפסיק להשתכר אם הוא יעזוב.
תחושת הדיכאון מהסיפור נשארה קצת, אחרי שעבר קצת זמן מאז שקראתי אותו אני יכול לומר את זה, למרות שזה מתקשר לי טיפה יותר לבדידות מאשר לפרידה.
 

ת'ור

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
הוא יודע שהוא צריך לעזוב כדי להמשיך עם החיים שלו, אבל הוא לא מצליח. סיכוי טוב שבעיית השתייה שלו תשתפר אחרי שהוא יתמודד עם הבעיה שלו במקום לנסות להטביע אותה. מצד שני, גם סיכוי טוב שלא.

אני אקח את זה שהסיפור יצר את ההשפעה הזאת כמחמאה.
 
Top Bottom