בחיי, שכחתי איך זה לשכוח מההגשה עד הרגע האחרון. וכמובן שזה היה צריך להיות כמעט מנותק מהנושא, וכמובן שזה היה צריך להיות הסיפור הארוך ביותר שכתבתי לאתגרים עד היום...
אז לא היה לי זמן לערוך את הסיפור. אני כנראה אתחרט על זה, אבל אני מקווה שתיהנו בכל זאת.
עולם חדגוני
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
אז לא היה לי זמן לערוך את הסיפור. אני כנראה אתחרט על זה, אבל אני מקווה שתיהנו בכל זאת.
עולם חדגוני
“אבא! תראה! יש משהו במים!”
ארבעת הילדים, מביין הבכור ועד היליה הקטנה מיהרו אל שפת המים אך איחרו את המועד. הגוף הכהה כבר נעלם מתחת לקרח.
אביהם הצטרף אליהם והביט במים. “ראית חיה במים, דאיק?”
“כן, השמנה והחלקה, עם הפרצוף המעוך!” הילד הקטן אמר בהתרגשות. “אני יכול לרדוף אחריה?”
“לא, אסור לכם להיכנס למים,” אבא אמר בחומרה. “עכשיו לכו להקים את הבית, בסדר?”
תוך התעלמות מוחלטת מהחלק השני, דאיק אמר: “למה לא? זה נראה כיף!”
“המים קרים מדי. אתם תקפאו.”
“אבל החליפות מחממות אותנו,” גיליאן הצטרפה לאחיה הקטן.
“החליפות חשמליות. אם תשימו אותן במים, הן יהרסו,” אבא הסביר.
“אוהההה...” שלושת הקטנים אמרו באכזבה.
“אז למה אנחנו לא יכולים לשחות במעיינות החמים?” ביין שאל.
הפעם אבא היסס קצת לפני שענה: “יש דברים מסוכנים במים. בלי החליפות שלכם אתם עלולים להיפגע. עכשיו לכו תקימו את הבית, בסדר?”
ביין לא היה מרוצה, אבל קם ולקח אתו את האחרים, מנגב את זגוגיות הקסדה שלהם ועוזר להיליה להבריש שלג מבובת המתכת העגלגלה שלה.
הם מצאו פינה קטנה למרגלות מדרון סלעי שהתנשא לתוך הערפל, פירקו את התרמילים שלהם ובנו מהם כיפה גדולה וקשיחה (כלומר, ביין וגיליאן בנו ונתנו לדאיק והיליה להרגיש שגם הם עוזרים). בפנים הם פתחו באנחת רווחה את זגוגיות הקסדות שלהם ושאפו בהנאה את האוויר הקר, הלא מסונן, לפני שהבית ינקה ויחמם אותו. ביין היה שמח אם היו יכולים להוריד את שאר החליפה הצמודה שלבשו, אבל אבא לא הרשה. אז הם חיכו, כמו תמיד, היליה ודאיק משחקים בבובות, גיליאן לומדת מתמטיקה מצג קטן על זרועה וביין לא לומד אבל מעמיד פנים. אחרי שעה בערך הפתח של הבית נפתח ויחד עם הרוח וכמה פתיתי שלג נכנס אבא.
הוא נשא בידו תיק קטן, מתוכו הוציא והגיש להם גושים אפרפרים של בשר. הם קיבלו ואכלו אותם כמעט בלי לחשוב, לועסים ובולעים את הגושים חסרי הטעם. הם לא דיברו בזמן שאכלו, חוץ מהיליה שלפעמים ביקשה מביין שילעס בשבילה חתיכת בשר קשה. בסוף הארוחה כולם חזרו לענייניהם, וביין הוציא מנרתיקו אבן שטוחה ואבן קטנה יותר והוסיף בהפגנתיות עוד קו לשישה שהיו שם.
“מה זה?” אבא שאל, בהבעה של אדם שיודע שהוא יתחרט על השאלה שלו.
“אני רק מסמן כמה פעמים עברנו כאן, ליד ההר הזה,” ביין ענה בשלווה. “זו הפעם השלישית בשבע-מאות-ושש-עשרה ימים מאז שהתחלתי את הספירה, אז זה אומר בערך שלוש-מאות-חמישים-ושבע ימים לכל מחזור. נכון?”
כולם הביטו בו בלי מילים, למרות שהילדים האחרים הופתעו הרבה יותר מאבא.
“מה, לא ידעתם?” ביין אמר. “אנחנו הולכים במעגלים. עכשיו יש לנו כמה ימים על הקרח, אחר כך טיפוס אל המעבר בין הרים, הרבה הליכה ביער ואז אבא ייקח אותנו לאחד המעיינות החמים. יש כמה, והוא לוקח אותנו לאחד אחר כל פעם.”
“זה נכון?” גיליאן שאלה.
“כן,” אבא אמר. לא היה טעם להסתיר את האמת.
“זה בשביל שלא נגיע לעולם הישן?” ביין שאל.
אבא נאנח. “העולם הישן... הרס את עצמו ב... אני מנסה להגן עליכם, ביין.”
“אני יודע!” ביין מיהר להגיד. “אני פשוט חושב שאתה יכול לספר לנו קצת יותר.”
“אולי כשתהיו מוכנים, ביין. עוד כמה שנים.”
ביין הזדעף קלות, אבל לא ענה. כשאבא יצא שוב אל הערפל הוא רטן לגיליאן: “זה בדיוק מה שהוא אמר לפני שנתיים, ושלוש שנים לפני כן. מה אני צריך לעשות, להפסיק להתגלח כדי שהוא יבין שאנחנו גדולים?”
גיליאן משכה בכתפיה. “הוא יספר לנו בסוף, מה זה משנה מתי?”
“שהוא לא סומך עלינו! אנחנו הילדים שלו, כולנו באותו צד! לא אכפת לך שהוא מתנהג כאילו נברח ממנו ברגע שנוכל?”
“לא ממש,” גיליאן אמרה. “אנחנו לא באמת צריכים לדעת את זה, אז אני לא באמת דואגת לגבי זה.”
“כן,” ביין רטן. “אנחנו רק חבורה של ילדים טיפשים.”
בימים הבאים הם אכן חצו לאיטם את משטחי הקרח. כשהיה מגיע הזמן לנוח הילדים היו מקימים את הבית ומחכים בפנים, בזמן שאבא היה עושה את מה שעשה בחוץ (משיג את הבשר שאכלו, כנראה). אחרי הקרח הם התחילו ללכת במישור סלעי, וביין היה צריך לשאת את היליה הקטנה כשהרגליים התחילו לכאוב לה. אבא הוביל אותם בין הסלעים המגודלים שהגיחו מתוך הערפל כמו עמודים קדמוניים, עוצר מדי פעם בשביל לבדוק את צג הזרוע שלו או מכשיר קטן שביין לא הכיר. באחד הפעמים כשלקח לאבא זמן ארוך במיוחד בשביל להחליט מה הכיוון, ביין שוב ניגש אליו. הוא הצליח לראות את אבא מאמץ את עיניו דרך זגוגית הקסדה שלו.
“אבא, אם תלמד אותי למצוא את הדרך אני אוכל לעזור לך,” ביין אמר.
“אני לא צריך את העזרה שלך,” אבא אמר בניתוק.
“לוקח לך יותר ויותר זמן למצוא את הדרך בכל פעם. אם שנינו נעשה את זה נוכל לסיים מהר יותר.”
“אולי זה לא היה לוקח כל כך הרבה זמן אם לא היית ממשיך להפריע לי,” אבא אמר בחוסר סבלנות וניער את המכשיר שהחזיק.
“אני מפריע לך..!”
“ביין, אתה מרים את הקול.”
ביין לקח נשימה עמוקה. “אתה לא חייב לעשות הכל לבד, אבא. אתה יכול לקבל עזרה.”
“וכשאני אצטרך עזרה, אני אבקש,” אבא אמר והחזיר את המכשיר לנרתיקו. “מצאתי, לך תביא את כולם.”
ביין ירד בתסכול למקום בו האחרים ישבו, מכה בסלע משונן בדרך. החליפה התקשחה במקום הפגיעה והריפוד הפנימי חסם את שאר המכה, כך שהוא אפילו לא הרגיש כאב. לפעמים הוא חשב לקפוץ למים רק בשביל שלא יצטרך ללבוש את החליפה שלו יותר.
אחרי שעברו את מעבר ההרים הגיע תורו של היער. למרות שהעצים היו אפורים, עדיין נשארו עליהם מספיק עלים בשביל להאפיל על הקרקע שמתחת. אבא הזהיר אותם לא לגעת בעצים שעלולים להתמוטט עליהם ולהישאר ביחד, כי כאן נשארו כמה חיות מסוכנות. הגדולות, השחורות, שיכולות לעמוד על שתיים ויש להן פה מלא שיניים חדות.
הם הלכו אחריו כל היום, בגלל שהיה רק פנס אחד והוא לא נתן לאף אחד אחר להחזיק אותו, ועצרו רק פעם אחת בשביל להקים את הבית ולאכול ארוחת צהריים. אחרי עוד הליכה הם עצרו לישון, ואז היום למחרת היה בדיוק אותו דבר. כל צעד שלהם העלה עננות אבק שהכריחו אותם לנגב את זגוגיות הקסדה כל הזמן. הם שוב עצרו לצהריים, אבל הפעם אבא אמר שהוא יוצא ושיחכו לו. הם צייתו בלית ברירה, וחיכו בבית עד שיחזור.
וחיכו.
“לוקח לו הרבה זמן,” ביין אמר בדאגה.
“אני מקווה שהוא בסדר,” גיליאן אמרה.
“אה, הוא בסדר,” ביין אמר ונשכב על גבו. “הוא תמיד חוזר, גם אם זה לוקח לו הרבה זמן. נכון היליה?”
“ביין, הבובה שלי מלוכלכת,” היליה אמרה לו.
“בואי נראה.”
הבובה שלה באמת התכסתה באבק, כנראה בגלל שהיא החזיקה אותה ביד כל היום.
“בואי ננקה אותה בחוץ, בשביל שהאבק לא ייכנס פנימה.”
הם יצאו החוצה וביין הבריש את הבובה כמיטב יכולתו בזמן שהיליה דשדשה סביבו בשעמום.
“תראה!” היא קראה לפתע. “לאבן הזו יש פנים!”
“איפה?”
“שם!”
הם הלכו להסתכל. ביין הופתע מחדות הראייה של היליה, בגלל שעד שעברו את חצי הדרך אל האבן היא נראתה לו כגוש אפרפר חסר תווים. אז היא באמת נראתה כאילו יש לה עיניים ופה, אבל מקרוב היא נראתה כמו סתם גוש עם כמה שקעים.
“באמת נראה כמו פרצוף,” ביין אמרה בהתפעלות.
“נכון?” היליה אמרה בגאווה. “אני יכולה לקחת אותה חזרה להראות לכולם?”
“את יכולה להרים אותה?” ביין שאל בשעשוע.
“כן!” היליה אמרה וחיבקה את האבן בשתי ידיה. היא באמת הצליחה להרים אותה עד גובה מותניה, אבל אז היא מעדה קדימה והאבן נפלה בכבדות על גזעו של עץ.
“זהירות!”ביין צעק ומשך אותה הצידה רגע לפני שהעץ נשבר והתרסק על הקרקע. מטר שבבים ניתז עליהם, אבל החליפות הגנו עליהם.
“אולי את תיקחי את הבובה ואני אקח את האבן,” ביין הציע. היליה הנהנה. כשהוא נעמד והבריש את האבק שנדבר לזגוגית הקסדה שלו, הוא ראה את הצל שהתנשא כה גבוה מעליה.
המוח שלו פתאום פעל מאוד לאט.
“היליה!” הוא שמע את עצמו צועק ואז היא גדלה לנגד עיניו כשהוא צלל לכיוונה, והאדמה עלתה והם נפלו בכבדות. “תברחי!” הוא צעק, כשל לרגליו, ופנה לכיוון השני.
החיה פנתה אחריה.
“הי!” הוא צרח והרביץ לה. זה היה כמו להרביץ לשלג, אבל החיה פנתה להסתכל בו. הוא ברח. היא רדפה.
עץ. הוא יכול להתנגש בעץ ואולי הוא ייפול על החיה בתקווה שהחליפה תגן עליו. הוא קיווה שהחיה קרובה מספיק – היא בהחלט נשמעה קרובה מספיק – והתנגש בעץ, כתף קדימה.
העץ לא נשבר והכתף שלו כאבה מאוד. הוא חשב להמשיך לרוץ כשהגוף שלו זרק את עצמו מטה, לפני שהוא אפילו עיכל את מה שראה מזווית עינו, והזרוע של החיה הכתה בעץ בכוח וריסקה אותו לגזרים.
ביין התגלגל הצידה בלי לחשוב. למרבה המזל, החתיכות הגדולות לא פגעו בו. לרוע המזל, הן גם לא פגעו בחיה. הוא הביט למעלה, ראה אותה עומדת מעליו אבל מתכוננת לרדת, ולפתע היא רעדה, קפאה במקום, ונפלה הצידה.
אבא רץ אליו. “ביין! ביין! אלוהים אדירים, ביין, דבר אליי, תגיד לי שאתה בסדר...”
“אני בסדר,” ביין אמר, מופתע מכמה קולו רעד. “אני בסדר.”
“תודה לאל,” אביו אמר ואז נפל על ברכיו. “ביין, אני... מה קרה?”
ביין התיישב כשראשו הפסיק להסתחרר. “הלכתי אחרי היליה להסתכל אל איזו אבן, אבל אבא, מה עשית לה?”
“מה?”
“לחיה - “
“מה זה משנה? עצרתי אותה,” הוא אמר, בחוסר עניין ברור. “למה - “
“אבל איך עצרת אותה? בבקשה, אני רוצה לדעת!”
“אתה לא...”
ביין לא האמין למשמע אוזניו. “לא צריך לדעת? אבא, אם הייתי יודע הייתי יכול להגן על היליה כמו שצריך!”
“לא היית צריך להגן עליה אם לא הייתם מתרחקים מהבית!”
“אבל מה אם בפעם הבאה החיה תבוא אל הבית ואתה לא תהיה? אנחנו נצטרך להגן על עצמנו!”
“אף חיה לא תבוא אל הבית!”
“איך אתה יודע?”
"אני יודע!" אביו התיז, נעמד והחל לצעוד לכיוון הבית.
“למה אתה לא - !”
“אתה מרים את הקול!” אביו צעק עליו וביין השתתק בלי לחשוב. הוא אף פעם לא הבין כמה כוח היה לגערה הזאת עליו לפני כן, אבל הוא קולו נתקע בגרונו.
“כל מה שאני צריך ממך הוא שתשגיח על האחים שלך ותעשה מה שאני אומר,” אבא אמר בכעס. “אני לא צריך אותך לשום דבר אחר.”
“זה הקו האחרון,” ביין אמר לגיליאן. “אנחנו צריכים להכריח אותו להקשיב לנו.”
“ביין...”
“מה היה יכול לקרות להיליה? מה היה יכול להימנע מהר יותר אם הוא לא היה כל כך עקשן?”
“אני לא רוצה לעשות את זה,” היא אמרה בעצב.
“אבל את מבינה.”
היא נאנחה. “אני מבינה.”
“קודם כל נצטרך להוציא אותו מהחליפה שלו. בלי החליפה הוא יהיה פגיע.”
“אבל הוא עדיין חזק ממך, מכולנו.”
“לא אם יהיה לנו משהו להילחם איתו.”
“כל דבר כבד מספיק להרביץ איתו יהיה מגושם מדי.”
“לא להרביץ. לחדור את העור. את יודעת איך החליפות מתקשחות כשמשהו חד פוגע בך? דברים חדים מסוכנים יותר. ואבא ידע את זה.”
“איזה דבר חד יש לך?”
ביין הושיט יד לנרתיקו. “את זה.”
הוא החזיק בידו עצם ארוכה.
כמה ימים אחר כך הם הגיעו למעיינות החמים.
כמו תמיד, אבא לא הרשה להם להיכנס, אבל הוא הרשה להם להתקרב ולזרוק אבנים פנימה. האדים שעלו מהמים היו עבים מאוד באוויר הקריר, והלובן שלהם בלט בניגוד לאפרוריות השמיים. רחשי בעבוע עלו מהברכות החמות יותר.
ולפתע...
“הבובה שלי!” היליה זעקה. אבא הסתובב והספיק לראות את הגוש הכהה נעלם בתוך המים. ביין בקושי הצליח למנוע ממנה לתקוע את ידה בתוך המים כדי לחטט אחריה.
“הבובה שלי...” היליה התחילה לבכות.
“אבא, מה נעשה?” ביין שאל בייאוש. “אפשר אולי לדוג אותה איכשהו..?”
“אני לא... חושב,” אבא אמר בחוסר וודאות.
“אני יכול להיכנס פנימה. המים חמים מספיק, נכון?”
“אני לא רוצה שתוריד את החליפה שלך! זה לא חשוב מספיק בשביל שתסתכן, אני יכול להכין בובה חד...”
“הבובה שלי!” היליה צעקה.
“אבא, היא אוהבת את הבובה הזאת,” ביין אמר במצוקה.
אבא נאנח. “תתרחקו,” הוא אמר וניגש אל שפת המים. הוא שחרר אחד-אחד את חלקי החליפה עד שנשאר בחולצה קצרה ומכנסיים דקים. הוא זינק לתוך המים בזינוק חינני.
מציאת הבובה מתחת למים הייתה מאתגרת משחשב, וכשכבר מצא אותה המתכת להטה. הוא תפס אותה בחולצתו ודחף את עצמו מעלה, אל פני המים, הפיל את הבובה על הקרקע ומשך את עצמו החוצה.
רק אז הוא שם לב שכולם עמדו מאחורי ביין, גיליאן עם החליפה שלו בידיה, וביין מחזיק את העצם שחידד בקפדנות.
“מה אתה עושה,” אבא אמר. זו הייתה שאלה, לכאורה, אבל המילים הביעו רק כעס.
“עוזר לך לוותר על שליטה,” ביין אמר בקשיחות.
אבא פלט צחוק יבש. “אתה באמת מאיים עליי, ביין? מה תעשה, תהרוג אותי?”
“רק אפצע אותך,” ביין ענה. “מספיק בשביל שלא תוכל לעשות הכל כרגיל. אז תהיה חייב ללמד אותנו את מה שאנחנו צריכים לדעת.”
“אתה לא מבין מה אתה עושה!”
“אז תסביר לי!”
“אני לא צריך להסביר את עצמי, אני אבא שלך!” אבא צעק.
“אל תרים את הקול,” ביין הטיח בו.
אבא נאלם לרגע, ואז פניו הקדירו והוא צעד קדימה.
“קדימה,” ביין אמר ורכן עם העצם מושטת קדימה, ידו יציבה.
“אין לך את האומץ לפגוע בי,” אבא אמר.
“אין לך את השכל להבין שיש לי,” ביין אמר.
אבא זינק. ביין דקר. היליה צרחה בפחד.
ביין נרתע, ואיתו כל האחרים. היליה התחילה ליילל, דאיק הצטרף אליה וגיליאן מלמלה לעצמה דברים חסרי פשר. אבא כשל אחורה עם העצם מזדקרת ממותנו, עיניו פעורות בכאב, או אולי באכזבה. והאדום הטהור ביותר, האלים ביותר החל לזרום מבין אצבעותיו לעיניהם של אלה שהכירו רק כחול ואפור ושחור.
ארבעת הילדים, מביין הבכור ועד היליה הקטנה מיהרו אל שפת המים אך איחרו את המועד. הגוף הכהה כבר נעלם מתחת לקרח.
אביהם הצטרף אליהם והביט במים. “ראית חיה במים, דאיק?”
“כן, השמנה והחלקה, עם הפרצוף המעוך!” הילד הקטן אמר בהתרגשות. “אני יכול לרדוף אחריה?”
“לא, אסור לכם להיכנס למים,” אבא אמר בחומרה. “עכשיו לכו להקים את הבית, בסדר?”
תוך התעלמות מוחלטת מהחלק השני, דאיק אמר: “למה לא? זה נראה כיף!”
“המים קרים מדי. אתם תקפאו.”
“אבל החליפות מחממות אותנו,” גיליאן הצטרפה לאחיה הקטן.
“החליפות חשמליות. אם תשימו אותן במים, הן יהרסו,” אבא הסביר.
“אוהההה...” שלושת הקטנים אמרו באכזבה.
“אז למה אנחנו לא יכולים לשחות במעיינות החמים?” ביין שאל.
הפעם אבא היסס קצת לפני שענה: “יש דברים מסוכנים במים. בלי החליפות שלכם אתם עלולים להיפגע. עכשיו לכו תקימו את הבית, בסדר?”
ביין לא היה מרוצה, אבל קם ולקח אתו את האחרים, מנגב את זגוגיות הקסדה שלהם ועוזר להיליה להבריש שלג מבובת המתכת העגלגלה שלה.
הם מצאו פינה קטנה למרגלות מדרון סלעי שהתנשא לתוך הערפל, פירקו את התרמילים שלהם ובנו מהם כיפה גדולה וקשיחה (כלומר, ביין וגיליאן בנו ונתנו לדאיק והיליה להרגיש שגם הם עוזרים). בפנים הם פתחו באנחת רווחה את זגוגיות הקסדות שלהם ושאפו בהנאה את האוויר הקר, הלא מסונן, לפני שהבית ינקה ויחמם אותו. ביין היה שמח אם היו יכולים להוריד את שאר החליפה הצמודה שלבשו, אבל אבא לא הרשה. אז הם חיכו, כמו תמיד, היליה ודאיק משחקים בבובות, גיליאן לומדת מתמטיקה מצג קטן על זרועה וביין לא לומד אבל מעמיד פנים. אחרי שעה בערך הפתח של הבית נפתח ויחד עם הרוח וכמה פתיתי שלג נכנס אבא.
הוא נשא בידו תיק קטן, מתוכו הוציא והגיש להם גושים אפרפרים של בשר. הם קיבלו ואכלו אותם כמעט בלי לחשוב, לועסים ובולעים את הגושים חסרי הטעם. הם לא דיברו בזמן שאכלו, חוץ מהיליה שלפעמים ביקשה מביין שילעס בשבילה חתיכת בשר קשה. בסוף הארוחה כולם חזרו לענייניהם, וביין הוציא מנרתיקו אבן שטוחה ואבן קטנה יותר והוסיף בהפגנתיות עוד קו לשישה שהיו שם.
“מה זה?” אבא שאל, בהבעה של אדם שיודע שהוא יתחרט על השאלה שלו.
“אני רק מסמן כמה פעמים עברנו כאן, ליד ההר הזה,” ביין ענה בשלווה. “זו הפעם השלישית בשבע-מאות-ושש-עשרה ימים מאז שהתחלתי את הספירה, אז זה אומר בערך שלוש-מאות-חמישים-ושבע ימים לכל מחזור. נכון?”
כולם הביטו בו בלי מילים, למרות שהילדים האחרים הופתעו הרבה יותר מאבא.
“מה, לא ידעתם?” ביין אמר. “אנחנו הולכים במעגלים. עכשיו יש לנו כמה ימים על הקרח, אחר כך טיפוס אל המעבר בין הרים, הרבה הליכה ביער ואז אבא ייקח אותנו לאחד המעיינות החמים. יש כמה, והוא לוקח אותנו לאחד אחר כל פעם.”
“זה נכון?” גיליאן שאלה.
“כן,” אבא אמר. לא היה טעם להסתיר את האמת.
“זה בשביל שלא נגיע לעולם הישן?” ביין שאל.
אבא נאנח. “העולם הישן... הרס את עצמו ב... אני מנסה להגן עליכם, ביין.”
“אני יודע!” ביין מיהר להגיד. “אני פשוט חושב שאתה יכול לספר לנו קצת יותר.”
“אולי כשתהיו מוכנים, ביין. עוד כמה שנים.”
ביין הזדעף קלות, אבל לא ענה. כשאבא יצא שוב אל הערפל הוא רטן לגיליאן: “זה בדיוק מה שהוא אמר לפני שנתיים, ושלוש שנים לפני כן. מה אני צריך לעשות, להפסיק להתגלח כדי שהוא יבין שאנחנו גדולים?”
גיליאן משכה בכתפיה. “הוא יספר לנו בסוף, מה זה משנה מתי?”
“שהוא לא סומך עלינו! אנחנו הילדים שלו, כולנו באותו צד! לא אכפת לך שהוא מתנהג כאילו נברח ממנו ברגע שנוכל?”
“לא ממש,” גיליאן אמרה. “אנחנו לא באמת צריכים לדעת את זה, אז אני לא באמת דואגת לגבי זה.”
“כן,” ביין רטן. “אנחנו רק חבורה של ילדים טיפשים.”
בימים הבאים הם אכן חצו לאיטם את משטחי הקרח. כשהיה מגיע הזמן לנוח הילדים היו מקימים את הבית ומחכים בפנים, בזמן שאבא היה עושה את מה שעשה בחוץ (משיג את הבשר שאכלו, כנראה). אחרי הקרח הם התחילו ללכת במישור סלעי, וביין היה צריך לשאת את היליה הקטנה כשהרגליים התחילו לכאוב לה. אבא הוביל אותם בין הסלעים המגודלים שהגיחו מתוך הערפל כמו עמודים קדמוניים, עוצר מדי פעם בשביל לבדוק את צג הזרוע שלו או מכשיר קטן שביין לא הכיר. באחד הפעמים כשלקח לאבא זמן ארוך במיוחד בשביל להחליט מה הכיוון, ביין שוב ניגש אליו. הוא הצליח לראות את אבא מאמץ את עיניו דרך זגוגית הקסדה שלו.
“אבא, אם תלמד אותי למצוא את הדרך אני אוכל לעזור לך,” ביין אמר.
“אני לא צריך את העזרה שלך,” אבא אמר בניתוק.
“לוקח לך יותר ויותר זמן למצוא את הדרך בכל פעם. אם שנינו נעשה את זה נוכל לסיים מהר יותר.”
“אולי זה לא היה לוקח כל כך הרבה זמן אם לא היית ממשיך להפריע לי,” אבא אמר בחוסר סבלנות וניער את המכשיר שהחזיק.
“אני מפריע לך..!”
“ביין, אתה מרים את הקול.”
ביין לקח נשימה עמוקה. “אתה לא חייב לעשות הכל לבד, אבא. אתה יכול לקבל עזרה.”
“וכשאני אצטרך עזרה, אני אבקש,” אבא אמר והחזיר את המכשיר לנרתיקו. “מצאתי, לך תביא את כולם.”
ביין ירד בתסכול למקום בו האחרים ישבו, מכה בסלע משונן בדרך. החליפה התקשחה במקום הפגיעה והריפוד הפנימי חסם את שאר המכה, כך שהוא אפילו לא הרגיש כאב. לפעמים הוא חשב לקפוץ למים רק בשביל שלא יצטרך ללבוש את החליפה שלו יותר.
אחרי שעברו את מעבר ההרים הגיע תורו של היער. למרות שהעצים היו אפורים, עדיין נשארו עליהם מספיק עלים בשביל להאפיל על הקרקע שמתחת. אבא הזהיר אותם לא לגעת בעצים שעלולים להתמוטט עליהם ולהישאר ביחד, כי כאן נשארו כמה חיות מסוכנות. הגדולות, השחורות, שיכולות לעמוד על שתיים ויש להן פה מלא שיניים חדות.
הם הלכו אחריו כל היום, בגלל שהיה רק פנס אחד והוא לא נתן לאף אחד אחר להחזיק אותו, ועצרו רק פעם אחת בשביל להקים את הבית ולאכול ארוחת צהריים. אחרי עוד הליכה הם עצרו לישון, ואז היום למחרת היה בדיוק אותו דבר. כל צעד שלהם העלה עננות אבק שהכריחו אותם לנגב את זגוגיות הקסדה כל הזמן. הם שוב עצרו לצהריים, אבל הפעם אבא אמר שהוא יוצא ושיחכו לו. הם צייתו בלית ברירה, וחיכו בבית עד שיחזור.
וחיכו.
“לוקח לו הרבה זמן,” ביין אמר בדאגה.
“אני מקווה שהוא בסדר,” גיליאן אמרה.
“אה, הוא בסדר,” ביין אמר ונשכב על גבו. “הוא תמיד חוזר, גם אם זה לוקח לו הרבה זמן. נכון היליה?”
“ביין, הבובה שלי מלוכלכת,” היליה אמרה לו.
“בואי נראה.”
הבובה שלה באמת התכסתה באבק, כנראה בגלל שהיא החזיקה אותה ביד כל היום.
“בואי ננקה אותה בחוץ, בשביל שהאבק לא ייכנס פנימה.”
הם יצאו החוצה וביין הבריש את הבובה כמיטב יכולתו בזמן שהיליה דשדשה סביבו בשעמום.
“תראה!” היא קראה לפתע. “לאבן הזו יש פנים!”
“איפה?”
“שם!”
הם הלכו להסתכל. ביין הופתע מחדות הראייה של היליה, בגלל שעד שעברו את חצי הדרך אל האבן היא נראתה לו כגוש אפרפר חסר תווים. אז היא באמת נראתה כאילו יש לה עיניים ופה, אבל מקרוב היא נראתה כמו סתם גוש עם כמה שקעים.
“באמת נראה כמו פרצוף,” ביין אמרה בהתפעלות.
“נכון?” היליה אמרה בגאווה. “אני יכולה לקחת אותה חזרה להראות לכולם?”
“את יכולה להרים אותה?” ביין שאל בשעשוע.
“כן!” היליה אמרה וחיבקה את האבן בשתי ידיה. היא באמת הצליחה להרים אותה עד גובה מותניה, אבל אז היא מעדה קדימה והאבן נפלה בכבדות על גזעו של עץ.
“זהירות!”ביין צעק ומשך אותה הצידה רגע לפני שהעץ נשבר והתרסק על הקרקע. מטר שבבים ניתז עליהם, אבל החליפות הגנו עליהם.
“אולי את תיקחי את הבובה ואני אקח את האבן,” ביין הציע. היליה הנהנה. כשהוא נעמד והבריש את האבק שנדבר לזגוגית הקסדה שלו, הוא ראה את הצל שהתנשא כה גבוה מעליה.
המוח שלו פתאום פעל מאוד לאט.
“היליה!” הוא שמע את עצמו צועק ואז היא גדלה לנגד עיניו כשהוא צלל לכיוונה, והאדמה עלתה והם נפלו בכבדות. “תברחי!” הוא צעק, כשל לרגליו, ופנה לכיוון השני.
החיה פנתה אחריה.
“הי!” הוא צרח והרביץ לה. זה היה כמו להרביץ לשלג, אבל החיה פנתה להסתכל בו. הוא ברח. היא רדפה.
עץ. הוא יכול להתנגש בעץ ואולי הוא ייפול על החיה בתקווה שהחליפה תגן עליו. הוא קיווה שהחיה קרובה מספיק – היא בהחלט נשמעה קרובה מספיק – והתנגש בעץ, כתף קדימה.
העץ לא נשבר והכתף שלו כאבה מאוד. הוא חשב להמשיך לרוץ כשהגוף שלו זרק את עצמו מטה, לפני שהוא אפילו עיכל את מה שראה מזווית עינו, והזרוע של החיה הכתה בעץ בכוח וריסקה אותו לגזרים.
ביין התגלגל הצידה בלי לחשוב. למרבה המזל, החתיכות הגדולות לא פגעו בו. לרוע המזל, הן גם לא פגעו בחיה. הוא הביט למעלה, ראה אותה עומדת מעליו אבל מתכוננת לרדת, ולפתע היא רעדה, קפאה במקום, ונפלה הצידה.
אבא רץ אליו. “ביין! ביין! אלוהים אדירים, ביין, דבר אליי, תגיד לי שאתה בסדר...”
“אני בסדר,” ביין אמר, מופתע מכמה קולו רעד. “אני בסדר.”
“תודה לאל,” אביו אמר ואז נפל על ברכיו. “ביין, אני... מה קרה?”
ביין התיישב כשראשו הפסיק להסתחרר. “הלכתי אחרי היליה להסתכל אל איזו אבן, אבל אבא, מה עשית לה?”
“מה?”
“לחיה - “
“מה זה משנה? עצרתי אותה,” הוא אמר, בחוסר עניין ברור. “למה - “
“אבל איך עצרת אותה? בבקשה, אני רוצה לדעת!”
“אתה לא...”
ביין לא האמין למשמע אוזניו. “לא צריך לדעת? אבא, אם הייתי יודע הייתי יכול להגן על היליה כמו שצריך!”
“לא היית צריך להגן עליה אם לא הייתם מתרחקים מהבית!”
“אבל מה אם בפעם הבאה החיה תבוא אל הבית ואתה לא תהיה? אנחנו נצטרך להגן על עצמנו!”
“אף חיה לא תבוא אל הבית!”
“איך אתה יודע?”
"אני יודע!" אביו התיז, נעמד והחל לצעוד לכיוון הבית.
“למה אתה לא - !”
“אתה מרים את הקול!” אביו צעק עליו וביין השתתק בלי לחשוב. הוא אף פעם לא הבין כמה כוח היה לגערה הזאת עליו לפני כן, אבל הוא קולו נתקע בגרונו.
“כל מה שאני צריך ממך הוא שתשגיח על האחים שלך ותעשה מה שאני אומר,” אבא אמר בכעס. “אני לא צריך אותך לשום דבר אחר.”
“זה הקו האחרון,” ביין אמר לגיליאן. “אנחנו צריכים להכריח אותו להקשיב לנו.”
“ביין...”
“מה היה יכול לקרות להיליה? מה היה יכול להימנע מהר יותר אם הוא לא היה כל כך עקשן?”
“אני לא רוצה לעשות את זה,” היא אמרה בעצב.
“אבל את מבינה.”
היא נאנחה. “אני מבינה.”
“קודם כל נצטרך להוציא אותו מהחליפה שלו. בלי החליפה הוא יהיה פגיע.”
“אבל הוא עדיין חזק ממך, מכולנו.”
“לא אם יהיה לנו משהו להילחם איתו.”
“כל דבר כבד מספיק להרביץ איתו יהיה מגושם מדי.”
“לא להרביץ. לחדור את העור. את יודעת איך החליפות מתקשחות כשמשהו חד פוגע בך? דברים חדים מסוכנים יותר. ואבא ידע את זה.”
“איזה דבר חד יש לך?”
ביין הושיט יד לנרתיקו. “את זה.”
הוא החזיק בידו עצם ארוכה.
כמה ימים אחר כך הם הגיעו למעיינות החמים.
כמו תמיד, אבא לא הרשה להם להיכנס, אבל הוא הרשה להם להתקרב ולזרוק אבנים פנימה. האדים שעלו מהמים היו עבים מאוד באוויר הקריר, והלובן שלהם בלט בניגוד לאפרוריות השמיים. רחשי בעבוע עלו מהברכות החמות יותר.
ולפתע...
“הבובה שלי!” היליה זעקה. אבא הסתובב והספיק לראות את הגוש הכהה נעלם בתוך המים. ביין בקושי הצליח למנוע ממנה לתקוע את ידה בתוך המים כדי לחטט אחריה.
“הבובה שלי...” היליה התחילה לבכות.
“אבא, מה נעשה?” ביין שאל בייאוש. “אפשר אולי לדוג אותה איכשהו..?”
“אני לא... חושב,” אבא אמר בחוסר וודאות.
“אני יכול להיכנס פנימה. המים חמים מספיק, נכון?”
“אני לא רוצה שתוריד את החליפה שלך! זה לא חשוב מספיק בשביל שתסתכן, אני יכול להכין בובה חד...”
“הבובה שלי!” היליה צעקה.
“אבא, היא אוהבת את הבובה הזאת,” ביין אמר במצוקה.
אבא נאנח. “תתרחקו,” הוא אמר וניגש אל שפת המים. הוא שחרר אחד-אחד את חלקי החליפה עד שנשאר בחולצה קצרה ומכנסיים דקים. הוא זינק לתוך המים בזינוק חינני.
מציאת הבובה מתחת למים הייתה מאתגרת משחשב, וכשכבר מצא אותה המתכת להטה. הוא תפס אותה בחולצתו ודחף את עצמו מעלה, אל פני המים, הפיל את הבובה על הקרקע ומשך את עצמו החוצה.
רק אז הוא שם לב שכולם עמדו מאחורי ביין, גיליאן עם החליפה שלו בידיה, וביין מחזיק את העצם שחידד בקפדנות.
“מה אתה עושה,” אבא אמר. זו הייתה שאלה, לכאורה, אבל המילים הביעו רק כעס.
“עוזר לך לוותר על שליטה,” ביין אמר בקשיחות.
אבא פלט צחוק יבש. “אתה באמת מאיים עליי, ביין? מה תעשה, תהרוג אותי?”
“רק אפצע אותך,” ביין ענה. “מספיק בשביל שלא תוכל לעשות הכל כרגיל. אז תהיה חייב ללמד אותנו את מה שאנחנו צריכים לדעת.”
“אתה לא מבין מה אתה עושה!”
“אז תסביר לי!”
“אני לא צריך להסביר את עצמי, אני אבא שלך!” אבא צעק.
“אל תרים את הקול,” ביין הטיח בו.
אבא נאלם לרגע, ואז פניו הקדירו והוא צעד קדימה.
“קדימה,” ביין אמר ורכן עם העצם מושטת קדימה, ידו יציבה.
“אין לך את האומץ לפגוע בי,” אבא אמר.
“אין לך את השכל להבין שיש לי,” ביין אמר.
אבא זינק. ביין דקר. היליה צרחה בפחד.
ביין נרתע, ואיתו כל האחרים. היליה התחילה ליילל, דאיק הצטרף אליה וגיליאן מלמלה לעצמה דברים חסרי פשר. אבא כשל אחורה עם העצם מזדקרת ממותנו, עיניו פעורות בכאב, או אולי באכזבה. והאדום הטהור ביותר, האלים ביותר החל לזרום מבין אצבעותיו לעיניהם של אלה שהכירו רק כחול ואפור ושחור.
