• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

סיפור [סיפור][אתגר כתיבה 27] כורה חלל

ת'ור

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
טוב, אני מודה שניצלתי את הנושא של האתגר בשביל לכתוב סיפור מד"ב קשה אך קליל שקשור רק בערך. I apologize to no one, כי היה ממש כיף לכתוב אותו.

כורה חלל
“מה המרחק שלך מהיעד, גאד?”
“רק 0.36 מגה-מטרים, האליה,” הוא ענה, “0.36 מגה-מטרים של אסטרואידים, אסטרואידים ועוד אסטרואידים.”
“תהיה זהיר, גאד.”
“לעולם לא, האליה.”
הוא האט כשנכנס לשדה האסטרואידים, אבל אפילו לא קרוב למה שרוב הטייסים היו מחשיבים 'איטי מספיק'. הוא פיזם לעצמו כשסובב את ההגה בחדות, מזיז את החללית הקטנה שלו, 'קאיה', מדרכם של הסלעים העצומים.
“אלוהים, גאד, תאט! אתה תהרוג את עצמך!”
הוא חייך.
“בסדר, תאט או שתחבוט את קאיה בצורה קשה!”
“עברנו ביחד הרבה דברים, האליה,” גאד אמר בקלילות, “ויש לנו הסכם. היא לא תשהק לי ואני לא אחבוט אותה.”
הוא התחמק מאסטרואיד עם בקושי עשרים מטר ביניהם.
“יום אחד היא תשהק בזמן הלא נכון, ואז שניכם תחבטו כל הדרך לעולם הבא.”
“עד אז אני אנהג בפזיזות בתא הטייס שלי, את תמשיכי להציק לי מחדר הבקרה שלך, וקאיה תמשיך לסבול את שנינו.”
“כמה מהיעד, גאד.”
גאד משך את המעצורים ועבר ממנועי הבין-חלל למנועי רחף. “אני חושב שהגעתי,” הוא אמר.
האסטרואידים כאן היו קטנים יותר וצפופים יותר. קאיה עברה דרכם, חבטות רמות מרעידות את המעטפת, אבל שום דבר לא חודר אותה. מעבר להם היה רק אבק. גאד הפעיל את הסורקים.
“בחיי!”
“כן, זה הרבה זהב,” גאד אמר בהתפעלות והפעיל את השואבים האלקטרו-מגנטיים. אבק התחיל להישאב אליו מכל עבר, וקימוריה של קאיה הפנו אותו לתוך פתח האיסוף. גאד טס הלוך ושוב עד שהסורקים הראו שכמות הזהב שנשארה באזור נמוכה מ-0.1%.
“חוזר לבסיס, האליה.”
“רגע, גאד - “ האליה אמרה, אבל את המשך המשפט שלה הוא לא שמע בגלל חבטות האסטרואידים הקטנים. הוא נאנח, עבר להנעה בין-חללית והאיץ את דרכו דרך שדה האסטרואידים.
“אמרת משהו, האליה?”
“אמרתי אל תצא מאותו צד! יש שם מישהו!”
גאד בלם ופנה בחדות, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. חלליות הבוזזים זינקו ממקומן וטסו אחריו דרך האסטרואידים.
“מהר יותר, גאד!”
“עכשיו את רוצה מהר!” הוא רטן והזריק עוד קצת אורניום לכור של המנועים.
“לא כל כך מהר!”
“מאוחר מדי, האליה!”
“אלוהים אדירים, גאד, האסטרואיד..!”
קאיה עפה היישר לעבר אסטרואיד עצום, מהירה מכדי להתחמק. האליה צעקה עליו לפנות. גאד חייך בטירוף והפעיל את מנועי העל-חלל לשבריר שנייה.
קאיה קפצה לתוך העל-חלל ויצאה ממנו מיד, מצידו השני של האסטרואיד. גאד סובב את ההגה בחדות כמה פעמים, ופעם אחת הוא אפילו שמע את גחונה של קאיה מתחכך באחד האסטרואידים, ואז הם הגיחו לתוך החלל הפתוח. גאד זרק את ראשו מעלה, צוחק בקול, והקפיץ את קאיה לתוך העל-חלל.
“זה היה כיף!” הוא גיחך מעל הזמזום של העל-חלל.
“אני לא... גאד, הם עדיין על הזנב שלך!”
“מה?”
הוא ירה מבט אל גלאי הספינות ואכן, בגלים המרצדים שמילאו אותו בעל חלל הוא הצליח לזהות שורת נקודות כמה קילומטרים מאחוריו. בגלל שהם היו בעל-חלל, המסה שלהם משכה אותם באיטיות זה לזה.
“בחיי, הם טובים,” גאד אמר בהתפעלות.
“הם גם ממש קרובים, גאד, תעשה משהו!”
“אז אתם רוצים לרקוד, אה? בואו נרקוד,” גאד אמר והפנה את קאיה בחדות.
“גאד, מה אתה עושה?!”
“את העבודה שלי, האליה,” גאד אמר, בוחן את מפת העל-חלל בריכוז. “מגן על הזהב היקר שלכם.” והוא יצא מהעל-חלל וחלליות הבוזזים אחריו.
זה המחיר שבוזזים משלמים על מפות על-חלל גרועות, גאד אמר לעצמו. הוא ידע שהיו להם מפות על-חלל גרועות, בגלל שאם היו להם מפות טובות הם לא היו יוצאים ישר מעל פני השטח של שמש לוהטת.
גאד הזריק עוד אורניום לכור מנועי הבין-חלל ודחף את קאיה בכל כוחה ממשיכתה האלימה של השמש. קאיה התחילה להתחמם, גם מהשמש הקרובה להחריד וגם מהמנועים שנדחפו לקצה גבול יכולתם.
גאד צחק. “הם בטח נצלים בחלליות החצי מבודדות שלהם!”
“-אד, מה – חושב - ?”
קרוב כל כך לשמש התקשורת הייתה משובשת, כמובן. גאד הביט בגלאי החלליות כדי לראות מה קורה לבוזזים.
חלקם היו טפשים מספיק לנסות לקפוץ לעל-חלל. הוא דמיין אותם לעצמו, מנועים שרופים בגלל הקפיצה קרוב כל כך לשמש, מתרסקים מתוך העל-חלל וצפים בחלל הריק עד שירעבו. לעומת זאת רובם, כמוהו, ניסו לברוח משדה הכבידה של השמש. למרבה צערם החלליות שלהם לא היו בנויות להתמודד עם חום כזה והוא ראה אותן כושלות, אחת אחת, ונשאבות לתופת שמאחוריו. כשראה את האחרונה שבהם נעלמת מהמסך הוא החזיר את תשומת ליבו לחוואי המנועים.
מנועי הבין-חלל כבר היו קרובים להתכה מרוב מאמץ, והוא עדיין נמשך לאיטו לכיוון השמש. הוא הפעיל את מנועי הרחף כדי לעזור להם. הם לא עשו הרבה, כמובן, אבל הוא רק היה צריך עוד קצת זמן. הוא פתח תא סודי מתחת למושב שלו ושלף כדור מתכת קטן, ניער אותו כדי לוודא שהוא לא ריק, ואז פתח חור שלא היה אמור להיות שם וזרק אותו פנימה. הוא ספר את השניות שעברו עד שהכדור נשאב אל מנועי הרחף, פורק, ושחרר את תוכנו למנגנון הסיתוך.
קאיה שוגרה קדימה, מחוץ לשדה הכבידה של השמש ועוד הרבה מעבר. הוא כיבה את מנועי הבין-חלל כדי שיתקררו והוא עדיין המשיך לשייט במהירות עצומה. כשמנועי הרחף סוף-סוף סיימו לשרוף את עצמם הוא האט את עצמו קצת, זרק כדור קלוריות מכיסו לפיו, וקפץ לעל-חלל.
“גאד!”
“חי ונושם, האליה,” גאד אמר, לועס את הכדור המתקתק.
“דבר ראשון, גאד, תודה לאל שאתה חי. דבר שני...”
הוא גלגל את עיניו לתקרת תא הטייס.
“...מאיפה לעזאזל השגת – אני לא מאמינה שאני שואלת את זה – ציריניום, למען השם?”
“אני הולך להבטיח לך שזה היה ממקור חוקי לחלוטין.”
“באמת. חוקי לחלוטין.”
“אני מבטיח לך.”
“שיהיה,” היא נאנחה. “גאד, באמת, כשקורים דברים כאלה, ואתה פשוט צוחק ומחפש את העבודה המסוכנת הבאה...”
“הן הכי רווחיות. זה מזכיר לי, תשמרי לי את ההצעות הגבוהות עד שאני אחזור, בסדר?”
“גאד, אני רצינית! אפילו אתה לא טוב מספיק בשביל לצאת מכל מצב. בקושי עברו שלושה חודשים מאז שאומדארלו נפל לתוך קן של בוזזים, וכל הציריניום בעולם לא היה מוציא אותך מטבעות הכבידה שלהם. איך – לא, *למה* אתה ממשיך לעשות את זה? אתה לא פוחד ממה שיכול לקרות לך?”
גאד נאנח והוציא את קאיה לחלל הרגיל. הוא נחת באמצע הריק הגדול, מרחק שנות אור מגרגיר האבק הקרוב ביותר, אבל הוא היה צריך לחשוב בלי הזמזום של העל-חלל.
“אני מניח שאת יודעת שהגעתי מספטיה ב7, נכון?” הוא אמר בשקט.
“הזכרת את זה פעם.”
“ב7 עדיין לא הצטרפו להתאחדות. התושבים כולם ברברים שחושבים רק על קרב וניצחון. חוץ מכמה ממשלות מלאכותיות וכושלות ומעוז התאחדות פה ושם, בשביל הבודדים שרוצים לצאת מהכוכב, כולם חיים בשבטים או שבטי על. אין מדינות. אין סדר.”
“אני יודעת. אני קוראת על הכוכבים של כל הטייסים שאני משגיחה עליהם.”
“גם אני גדלתי בשבט כזה, לפני שהחלטתי לברוח ולנסות את מזלי במשהו חדש,” גאד המשיך. “מגיל צעיר לימדו אותנו להילחם. המילה שלנו לבית של התינוקות היא, מילולית, 'בלי קרב'. מגיל שלוש אתה צריך להילחם עם בני גילך על האוכל הטוב או להסתפק באוכל הגרוע. ולמרות שהם לא עודדו אותנו להרוג אחד את השני, תאונות קרו. כשאחד הילדים היה נפגע קשה מדי, הוא פשוט היה נעלם. גם אם הוא רק שבר את הרגל או חלה במשהו קשה יותר משפעת, הוא פשוט היה נגרר החוצה.
“ובכל פעם שזה היה קורה, האמא הגדולה הייתה נכנסת ואוספת את כולנו סביבה. היא הייתה... לא בדיוק המנהיגה, אבל היא בהחלט התנהגה כמו אמא גם ללוחמים הכי קשוחים. בכל מקרה, האמא הגדולה הייתה אוספת אותנו ומספרת לנו שהילד שנעלם נכשל ולכן לקחו אותו לשבט אחר, השבט של המפסידים. שם הוא יחיה חיים של מפסידים, ויאכל אוכל של מפסידים, ויסתכל על שבטי המנצחים בקנאה בגלל שהוא לא טוב כמונו. זה עשה שני דברים: אחד, זה לימד אותנו להיות חכמים. גם אם היית חלש ואכלת אוכל גרוע, לפחות לא נכשלת. חלק מהילדים הכי חזקים נעלמו כי הם ניסו לקחת יותר מדי, ואפילו הילד הכי חלש היה יותר טוב מהם. שתיים, זה העלים מאיתנו את הרעיון של מוות. גם כשגדלנו לא באמת קלטנו מה מוות אומר. כשהרגנו בני שבטים אחרים בקרב, לא חשבנו שהם מתו. חשבנו שהעין שלהם – ככה קראנו לנשמה – מאבדת את הגוף שלה ומושלכת לביצות, איפה שאין ציד ואין תהילה. היינו הולכים לביצות לפעמים, לצעוק עלבונות למפסידים ולחשוב שקרקורי הלטאות היו האנחות שלהם. לא חשבנו שהעין פשוט נעצמת. לנצח.”
גאד זרק את ידיו מאחורי ראשו והתמתח. “טוב, לי זה הספיק בגיל 19. יצאתי מהכוכב במעבורת כל כך קטנה שצוות הטיסה היה גם צוות האירוח וביליתי את כל זמני ליד הנהג. זה היה הדבר הכי מדהים שראיתי בחיי. אבל למרות כל השנים של טיסה מסוכנת והחברים המתים ו, את יודעת, ציוויליזציה, אף פעם לא באמת הבנתי מה זה מוות. אני יודע מה זה, אפילו למדתי די לעומק מה קורה ברגעים האחרונים האלה, ובכל זאת זה אף פעם לא הרגיש לי... אמיתי. זה בדיוק ההפך מהאל שלך. את מאמינה, נכון?”
“כן, אבל...”
“את מרגישה שהוא קיים, למרות שאת לא יכולה לדעת את זה. אני יודע שהמוות קיים, אבל אני לא יכול להרגיש את זה. זו עדיין נראית לי כמו רמאות אחת גדולה. אז כן, אני מתייחס להכל כאל בדיחה. אני מרוויח הרבה כסף ויושב במושב נוח כל הזמן, אז על מה אני אתלונן? סיכנתי את החיים בשביל הרבה פחות ועם הרבה יותר לכלוך, ואז אפילו לא הבנתי את זה. אבל את יודעת מה בדיחה טובה יותר? כמו הבדיחות הכי טובות, אני לא יודע אם היא מצחיקה או עצובה. אני הולך לספר אותה בכל מקרה.
“המילה שלנו לאמא גדולה היא 'קאיה'.”
שום רחש לא נשמע מהרמקולים.
“אני צריך קצת שקט. אם משהו דחוף יעלה, תפעילי את האזעקה,” גאד אמר ורכן קדימה.
“גאד, ח - !”
הוא הקפיץ את המתג והשתיק את הרמקולים. לבדו בריק הגדול, הדממה העמוקה ביותר מילאה את תא הטייס שלו. הוא שלף מכיסו משקה מעט לא חוקי ודחף את המושב אחורה. הוא לגם, עצם את עיניו, ונאנח.
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
 
יו, מגניב!
מת על זה. סיפור מעולה. ואני לא מסכים שזה לא קשור לנושא.
האליה פחדה מהמוות של גאד, וגאד עצמו לא מפחד מהמוות. אלה שתי התייחסויות לנושא של האתגר, ושתיהן מאוד חשובות בסיפור.
 
תודה על התגובה :)
כן, הפחדים האלה הם הבסיס לכל השאר - אבל זה לא משנה את העובדה שרוב הסיפור הוא סתם הרפתקת חלל קלילה. אז זה נכון שאת הרוב הזה כתבתי כהכנה לחלק הכבד יותר, אבל עדיין נתתי לעצמי להשתחרר ולא לכלול את הטונים הקודרים יותר שהנושא של האתגר מביא. אז רק שליש באמת קשור לנושא של האתגר - אני קורא לזה 'בערך'.
 
אני דווקא חושב שזה עונה על האתגר בלי שום בעיה, כמו ש-nextorl אמר. אני גם מאוד אוהב מד"ב כבד כזה, ואני נהנה בצורה מוגזמת לקרוא אותו :)
הדמויות מצוינות (למרות שהאליה לא פותחה כמעט), והסיפור נחמד מאוד, ואהבתי גם את הרקע השבטי המד"בי הזה. זה הזכיר לי מאוד את השבט הדרומי שאני לא זוכר את שמו ב-The Warded Man.
קצת הפריע לי כמה אי-דיוקים מדעיים (או לפחות דברים שלא הבנתי) - זהב הוא לא מגנטי ככה שהוא לא אמור להיות מושפע משואב אלקטרו-מגנטי, וצזיום אמור להיות מותך בטמפ' חדר, וגם אני לא מכיר שיש לו ערך כדלק.

בכל מקרה, אתה צריך לכתוב יותר מד"ב אני חושב, אני נהנה מזה מאוד :)
 
למה אתה חושב שזה "שואב אלקטרו מגנטי" ולא פשוט מגנט? :)
זהב עדיין מוליך חשמל, וזה מה שמפריד אותו מאבק הסלע שסביבו. הרעיון היה שהם פיתחו משהו על בסיס התכונה הזו בשביל לסנן אותו בצורה יעילה. לא מעשי בימינו, אבל הי, זה העתיד. אני מניח שהייתי יכול ללכת עם ברזל, אבל זה לא היה אותו דבר.

צזיום, במחשבה לאחור, באמת היה בחירה רעה. גם בגלל התכונות שלו וגם בגלל שהוא לא באמת כל כך נדיר. האמת היא שבכלל לא בדקתי אותו בכלל, פשוט ניסיתי לחשוב על חומר לדלק וזה מה שעלה לי בראש. אני חושב שאפילו לא זכרתי שזה יסוד.

ואני שמח שנהנת. אני עדיין נאמן לפנטזיה, אבל יש הנאה מיוחדת בלכתוב מד"ב קשה. :D
 
חזרה
Top