• הצטרפו לפורום הפונדק

    שלום וברוכים הבאים לפונדק, האתר המוביל בעברית על משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד.
    אחרי ההרשמה תוכלו לפרסם הודעות, לשלוח ולקבל הודעות פרטיות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה / התחברות
  • בואו להנחות משחק בדרקוניקון - ההרפתקה עלינו!
    צוות המשחקים שלנו ישמח לסייע לכם להריץ הרפתקאה בכנס וגם לספק לכם הרפתקאות מוכנות ממגוון שיטות, פרטים בנושא.

סיפור [סיפור][אתגר כתיבה 12] בעיני אל ואדם

ת'ור

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
בסיפור הזה אני הולך לדלג קצת, כי בעיקר רציתי לנסות לעשות The Reason You Suck Speech ואין סיבה לבזבז זמן על אקספוזיציה. אז בקיצור:
זמנים מודרניים במדינה מוכת מלחמה כלשהי. חמישה חברים מצאו את המורשת השמיימית, אוסף איברים מאל מת שעדיין שומרים על מהותו. הם לקחו את האיברים וקראו לעצמם על שמם: רגלאל, ידאל, לבאל, קולאל, עינאל. הם התחילו להשתמש בהם כדי להילחם בצבא העוין, וקצרו את דרכם קדימה חוץ מעינאל שסירב להרוג משום מה. האחרים לא לחצו עליו, ורק המשיכו לחפש את אחד המפקדים האכזריים ביותר של האויב. הם מצאו אותו, אבל הוא הצליח להימלט ורק עינאל היה יכול לעצור אותו עם אחת מקרני האור שהוא יכול לשגר מהעיניים. אבל עינאל לא יורה בו, המפקד נמלט, וכולם כועסים עליו. הוא מסרב לדבר, אבל אז קולאל פוקדת עליו בקול האל להסביר להם למה. ועינאל, שמוכרח לציית, עונה:

“כי אני רואה!”
הוא עצם את עיניו, מתנשף, וכשהוא פקח אותן היה באור שלהן דבר-מה מוזר.
“אתם כל כך מאושרים עם האיברים שלכם, סוף סוף חזקים מספיק בשביל להיות הגיבורים שתמיד רצינו להיות. אתם פשוט... זורחים מרוב אושר! תראו אותי, אני רץ כמו הרוח! תראו אותי, אני חזק כמו סופה! תראו אותנו, אנחנו עזים ואנחנו אדירים ואנחנו יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים, כי מה שאנחנו רוצים הוא מה שחשוב, נכון?”
הוא בעט באבן אל הקיר. הנקישות שלה הדהדו בריקנות בחלל.
“אתם לא יודעים כמה העיניים האלה רואות. גם אני לא הצלחתי לקלוט הכל בהתחלה, אבל עכשיו אני לפחות מתחיל להבין. ואני כבר לא יכול לעצום אותן. כשאני סוגר את העפעפיים, אני עושה את זה רק מתוך הרגל.”
הוא פנה אליהם שוב. העפעפיים שלו היו סגורים, אבל עיני האל בערו דרכם. בקול סדוק מעט הוא שאל: “האם אי פעם ראיתם זיכרון של יום גשם מושלם, כשהעננים נסגרים על קרן השמש האחרונה? האם... האם אי פעם ראיתם אמונה, כל כך חזקה שהיא מאירה כמו לב מפלדה מלובנת? האם אי פעם ראיתם פנים... את הפנים שמחכות בבית לכל אחד, כל אחד ואחד מהחיילים ששוכחים הכל ולוקחים רובה וממירים את החיים שלהם במספר..? והמספר של כולם זהה, המספר של כולם הוא אחד, וכשאתם מסתכלים על עשרות ומאות ואלפים אתם כבר לא יכולים לראות את האחדות. אתם לא רואים, גם אם אתם רוצים, את הפנים שמחכות. כי לכם יש רק עיניים בנות תמותה.”
ידאל לקח צעד קדימה, אבל הוא אפילו לא הספיק לדבר.
“'אבל אנחנו נלחמים בשביל משהו גדול יותר!'” עינאל צעק. “זה מה שרצית להגיד! אני רואה את זה, ידאל, ולא בגלל שאני מכיר אותך כל כך טוב אלא בגלל שאני רואה. אתם יכולים לקלוט כמה אני רואה? אתם יכולים אפילו להבין מה זה עושה לבנאדם לראות כל כך הרבה?”
הוא פרץ בצחוק פרוע וקבר את פניו בידיו, אבל העיניים עדיין האירו דרכן. הוא כשל קדימה, מעד על אבן קטנה, התנגש בקיר והחליק באיטיות לרצפה.
“זה מצחיק,” הוא אמר, “בגלל שברור שאתם לא יכולים. אתם יכולים לשבור עצמות ובטון ופלדה, אתם יכולים לשבור את מהירות הקול, אתם יכולים לשבור נפש במילה אחת ויחידה אבל אתם יכולים לשבור רק כי אתם לא יודעים מה אתם שוברים. אבל אני...”
הוא הרים את ידו והביט בה. “אני יכול לראות אטומים, אתם יודעים. וגם את שאר החלקיקים הקטנים שאני לא יודע איך קוראים להם. אבל יותר מזה: אני יכול לראות איך הם מתחברים, אני יכול לראות אותם בפעולות גומלין בעלות מורכבות אינסופית ואני מבין, מבין את ההשלכות ואת הההגיון שמאחורי הכל. אני יכול לראות איך החוקים הכל כך פשוטים האלה מצטרפים כדי ליצור תבניות יפהפיות, והתבניות היפות ביותר הן חיים. אני יכול לראות את החוכמה שבעיצוב, איך כל תא יודע מה הוא צריך לעשות בשביל שכל הגוף יחיה. אני יכול לראות את החמצן זורם, את הדם דוהר בעורקים, את העצבים מבזיקים... אני רואה זכרונות, תקוות, חלומות, את כל האפשרויות שמחכות לגוף בעתיד, אבל... אני לא רואה נשמות. אולי אין נשמה לראות, אולי אנחנו רק חומר. אבל כשכדור קורע את התאים שהורכבו יחד בכזו זהירות, אני לא רואה שום דבר עוזב את הגוף. אני רק רואה את האפשרויות כבות אחת אחרי השנייה עד שלא נשאר דבר.”
הוא עצם את עיניו, והאור שלהן נחלש והוסתר. הוא החל לבכות. קולאל רצתה לגשת אליו ולנחם אותו, אבל אז הוא הרים את ראשו ומבטו יקד. “ואתם,” הוא אמר בזעם. “אתם אפילו לא חושבים על ההשלכות של המעשים שלכם, על כל האנשים שסיימתם את חייהם. האם אי פעם שקלתם את הרעיון שלא רק לנו יש משפחות וחברים ודברים להגן עליהם? האם אי פעם העליתם בדעתכם שלא כל מי שאתם הורגים ראוי למות?”
הואהרכין את ראשו ונענע אותו. “האם אי פעם ראיתם נפשות לכודות במלחמה? האם אי פעם ראיתם את הצבעים המכוערים כל כך של כעס? האם אי פעם ראיתם שנאה מוחלטת, שוטפת, כל כך חזקה שהיא כובשת כל הגיון ומוסר?”
הוא הביט בהם. “אני ראיתי. ראיתי את אלה בכל אחד ואחד מכם, בכל יום ויום מאז שהתחלנו בשליחות האיומה הזאת.”
הוא קם, ניער מבגדיו את האבק וניער מעצמו את הידיים שנשלחו לתמוך בו. “אני עדיין אשאר אתכם. אני עדיין אעזור לכם עד שנסיים את המשימה, אבל אני לא אהרוג. לעולם לא. ואתם, אף פעם, אף פעם!” הוא צעק, והם הפנו את מבטיהם מעיניו האדומות, “אף פעם אל תגידו לי מה לעשות.”
הערות, הארות, כבשים מכל הגדלים וגם סתם תגובות "יו, מגניב!" יתקבלו בברכה.
 

dragons

פונדקאי ותיק
השמות היו קצת מוזרים באמת.
ניטפוק ניטפוקי מאוד- חוץ מזה, בשורה האחרונה אני חושב שהיה יותר מתאים "לא תגידו לי מה לעשות" מאשר "אל תגידו לי מה לעשות".
חוץ מזה סיפור סבבה, לא הפריע לי שדילגת קצת.
 

Nextorl

The Crescent Archmage
צוות הפורום
אני חושב שהדילוג קצת פגע בסיפור באופן אישי, כי אנחנו לא מכירים את הדמויות ואת מערכות היחסים שלהם.
הרעיון של איבראל חמוד, לשמות לוקח רגע להתרגל, אבל זה הכל.
חוץ מזה, אני אשמח לדעת איך הם השיגו את הכוחות של האיברים, הם החליםו את האיברים בגוף שלהם?
ואם הכוח של עינאל הוא לראות, מה הכוח של לבאל? להרגיש?
 

Gilthans The Quiet

פונדקאי ותיק
אני חייב להגיד שלא אהבתי את הדילוג. היה שווה להשקיע את המאמץ בלהשחיל משהו קודם שיבהיר את ההקשר, זה בהחלט היה אפשרי להעביר את הרעיון הכללי בלי יותר מדי טקסט, וזה היה משדרג את הסיפור משמעותית.

אני בד"כ לא אוהב מונולוגים מתוסכלים שכאלה, אבל דווקא די נהניתי. הכעס והבלבול בולטים, וזה עובר יפה.
זאת גם דרך מעניינת לקלוע לאתגר :)
 

ת'ור

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
תודה על התגובות.

על השמות: לא חשבתי עליהם יותר מדי. הייתי צריך שמות פשוטים שיבהירו מי קיבל מה.
על הדילוג: יכול להיות שהייתי יכול לדחוס משהו לפסקה, אבל האמת היא שכל ההקשר לא מאוד עניין אותי. רציתי ליצור את הנאום, והמצאתי רקע שהספיק לי בשביל לעשות את זה. לא פיתחתי אותו יותר מדי.
דרגונס: מעניין... אבל אני חושב שאני מעדיף את הגרסא הנוכחית. אני חושב שזה עובד יותר טוב כשהוא פוקד עליהם ישירות.
נקסטורל: אני מנחש שאיברי האל נספגו לתוך האיברים הקיימים שלהם או משהו. אני לא בטוח, כמו שאין לי מושג מה הכוח של לבאל. ריפוי מהיר?
המכשף שבצל: 1. כן. היא קיבלה לשון, אבל לשונאל פחות קליט. 2+3. שוב, לא באמת יודע. פקודות? דיבור שרק אנשים מסוימים יכולים לשמוע?

כמו שאתם יכולים לראות, לא חשבתי על כל זה יותר מדי וזה משתקף בתוצאה. אין באמת דמויות או עלילה או עולם. מצד שני, המטרה שלי הייתה בעיקר לכתוב מונולוג שכזה, אז אני עדיין די מרוצה.
 

rui

The Storyteller Archmage
צוות הפורום
בצבא של ויני
לא יודע, לא הפריע לי הדילוג. אני לא מרגיש שהיה אלמנט גדול בסיפור שהוא הרג, אלא רק קיצר אותו כפי שאמור לקרות בסיפורים קצרים.

כמו כן:
rui אמר/ה:
אני צופה שאם ת'ור יכתוב משהו השבוע זה יהיה הכי טוב. אחרי החלפנים אני כבר למדתי לצפות לסיפורים שלו בנושאים מופשטים.

וידאת :)
 

פלדריק

פונדקאי ותיק
הרעיון של הסיפור היה מאוד מגניב בעיני,וגם המונולוג היה מוצלח מאוד,קצת חבל לי שהנושא של המונולוג היה פחות מקורי מימה שאתה בדרך כלל מביא.אני חושב שהסיפור יכול לצמוח מאוד אם תחזק את הקשר בין הרקע הפנטסטי שלו לנושא הפילוסופי כדי להוביף לו ייחודיות
 

ת'ור

פונדקאי ותיק
צוות הפורום
פלדריק: אני מניח שאתה צודק, אבל יש גבול למה אפשר לעשות במונולוג בלי לפגוע באמינות שלו (אני מתרגז כשדמויות אומרות דברים כדי הקורא ידע אותן ולא כי הגיוני שיגידו אותם). אני אוכל להרחיב את הרעיון לסיפור קצר מלא, אבל אני לא חושב שהוא שווה את זה.

בכל מקרה, נראה לי שבפעם הבאה אני אנסה להתפרע יותר מבחינת עולם. תתכוננו לא להבין כלום, כולם.

רוי: תודה :D
 

פלדריק

פונדקאי ותיק
אני מאוד מסכים ת'ור,זו דווקא הסיבה שהמונולוג היה מוצלח-הפער בין ההתפעלות של עינאל מימה שהוא גילה לבין כמה שזה מפליא אותנו. אני חושב שהיית יכול לשחק על זה יותר, על מה שמייחד את המונולוג הזה ממונולוג מודרני רגיל,ששם קשה עד בלתי אפשרי להביא משו חדש באמת.
אגב,שכחתי לומר בהודעה הקודמת, מברוק על ההעזה להתנסות בשיטות כתיבה חדשות, אני גם ניסיתי להשתעשע קצת בטכניקה שונה בסיפור האחרון,אבל הוא בכל זאת יצא לא מאוד שונה, אתה הולך עם זה עד הסוף.



בלי קשר, מחכה בקוצר רוח לסיפור הבא :)
 
Top Bottom