• הצטרפו לפורום הפונדק

    שלום וברוכים הבאים לפונדק, האתר המוביל בעברית על משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד.
    אחרי ההרשמה תוכלו לפרסם הודעות, לשלוח ולקבל הודעות פרטיות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה / התחברות
  • בואו להנחות משחק בדרקוניקון - ההרפתקה עלינו!
    צוות המשחקים שלנו ישמח לסייע לכם להריץ הרפתקאה בכנס וגם לספק לכם הרפתקאות מוכנות ממגוון שיטות, פרטים בנושא.

סיפור מתנותיו של הדוד ארנב חלק שלישי

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
וזהו המשך מסעותיה של הנגידה-האומנית, דקסה בריניס:
תקציר האירועים הקודמים:

דקסה עובדת על חוזה עבור שבט האקינבודה – דקסה מתעמתת עם אלוף של הדסאי ושורפת אותו למוות – בעת ההתכנסות החמש-שנתית של הנגידים-האומנים, דקסה מגלה שהתוצרת שלה נמכרת לשבטי הציידים – כשדקסה מבקשת מעמיתיה הנגידים-האומנים לתמוך בה, הם מנדים אותה על היותה תלמידתו של מסכת הכוכבים – ראש שבט האקינבודה מכיר לה את אינהריטר – כעבור שנה, דקסה עובדת עבור שבטי הציידים ומלמדת אומנים מהשבטים הללו את רזי אומנותה – לאחר שדקסה שומעת על בואו של ערפד לשטחי הערבות, היא מחליטה להתעמת איתו – מלווה בתלמידיה, היא מתעמתת עם מי שהיא מגלה שהיא, למעשה, בתה – בסוף העימות, דקסה משיבה לה את המטבעות השחורים שהיא לקחה ממורה – כעבור שנה, אינהריטר משיג לה חוזה לעבודת כספור אצל הפרילאט גאהיל – מתגלה שלגאהיל יש תוכניות הרבה יותר מרחיקות לכת שמסתיימות ביצירה מחדש של מעמד הנגידים-אומנים – הוא רוצח את אינהריטר – דקסה ותלמידיה בורחים מהמקום על גבו של לטאת מנדלה שדקסה מעירה באומנותה – דקסה ותלמידיה מגיעים אל שטחי האימפריה האמאראנסינית על מנת לפגוש לקוחה ותיקה של דקסה, הקניינית סרזדה – היא נותנת לדקסה מילים שינחו אותה למצוא פתרון לגאהיל וחוזה עבור האימפריה – דקסה ותלמידיה מגיעים אל החוף של דוכסות טרביאן ונפגשים עם הנגיד-האומן בראקסוס שדקסה אמורה לעזור לו לבנות ספינה על פי החוזה שקיבלה מסרזדה – דקסה מתעמתת עם צאצאיהם המנוונים של הדסאי ומגיעה איתם להבנה שתעזור לבראקסוס להשלים את עבודתו – בסוף העבודה, ספינת האומנות עולה מן המים ודקסה עם תלמידיה עולה אל סיפונה...

חלק ראשון: "קירור תבנית"

ספינת האומנות הייתה הסדנה שכל נגיד-אומן חלם עליה מעודו. לא מפתיע לאור העובדה שספינת-האומנות עוצבה על ידי נגידים-אומנים על מנת להעביר ידע ליורשיהם בעת אפלה. האיש שקיבל את פניה לספינת-האומנות היה האיש היחיד בה מזה ארבעים אלף שנה. שמו היה אפרי והוא היה נגיד-אומן. מניסיונה של דקסה, השבועות עשו אותם לאנשים בודדים. עם זאת, אפילו הנגידים-האומנים של הערבות התקבצו פעם בחמש שנים. ולאפרי אפילו לא היה את זה. הוא טען שחברתם של הרמצים הספיקה לו בעת המתנתו הארוכה למילוי חובתו. למעשה, הוא השתמש במילה אחרת. השם רמצים דבק בברואיו של הכסף בהיותם רמצים ממסורת דגולה של יצירת חיים שנאסרה עתה בשבועה על הנגידים-האומנים. הם לא נוצרו. ומדי פעם היה צורך לתקן אותם.

דקסה החליטה להשתמש בפעם הראשונה שרמץ התקלקל ודרש את ידיו המתקנות של אפרי. היא עמדה על כך שהיא תשתמש בו כדי ללמד את תלמידיה איך מתקנים אותם. היא הבינה שסדנת המלאכה של ספינת-האומנות עבדה רק כשכוח היצירה של הנגיד-האומן הופעל בה. והיא רצתה לדעת את סודותיה. היא ידעה שתיקון הוא מתחת לכבודה כנגידה-אומנית. דקסה הייתה יוצרת, לא מתקנת. תיקונים נועדו לפחחים כמו אגאטר שלא השלימו את הכשרתם. עם זאת, היא לא הצליחה לחשוב על דרך טובה יותר לחלץ מספינת-האומנות את סודותיה.

עורו הכסוף של הרמץ היה חלק. מתחתיו היא הרגישה חלקים נעים ופועמים שהיא הרגישה בזמנו כשמסיכת הכוכבים לימד אותה לנתח גוף אנושי. היא לא הבינה איזו תועלת הייתה לנגידים-האומנים ליצוק כסף בצלם אדם. אפרי החליט, מתוך כבוד לסמכותה, לא לתת מידע. אם היא הנגידה הנעלה שהוא חשב שהיא, דקסה אמורה לדעת לתקן אותו מבלי שיסביר לה. עד כמה שהיא מצאה את זה מרומם את הרוח, היא התחילה לקמט את מצחה כשהיא קלטה שהיא לא הבינה למה הרמץ החליט שהוא מקולקל.

"רירן," אמרה דקסה "הוצא את המסכה שלי מהתיק."

המסכה שבגללה גורשה מהכפר יכלה לראות את הכוכבים הרחוקים באותה המידה שיכלה להראות את החלקיקים הקטנים ביותר. רק כשהיא עטתה את המסכה, היא ראתה מה הבעיה. גופו של הרמץ התחיל להיעלם לתוך הכסף. היה זה כאילו גושים גדולים יותר ויותר נוצרו. ועתה דקשה חשה שחום גופו עולה. זה היה די משונה לראות את התבנית נסוגה לתוך עברה. ניסיונה כנגידה-אומנית לא התייחס לאפשרות זאת. היא לטשה מבט לעבר התלמידים שלה. מגיע הפעם בחייו של מורה שהוא צריך לשאול את התלמידים. הם התנסו בטווח גדול יותר של חומרי גלם ממנה. הם בטח נתקלו בתופעה. לבסוף מלסיבר, שהיה נפח בעיסוקו, ענה: "הרמץ כנראה יוצר בטכניקת חיסום, אישה חכמה. עליית החום שבגופו הופכת את התהליך. צריך להפוך את כיוון תהליך יצירת החום, אישה חכמה."

"ואיך אתה הופך את התהליך הזה?" שאלה אקארה בהתלהבות כפי שהביעו עיניה המתוקות. לדקסה הייתה ההרגשה שבין מלסיבר הנפח לאקארה האורגת היה יותר מידידות. מלסיבר קימט את מצחו העבה ואמר: "המטבעות של הנגידים-האומנים מאחסנים חום, אקארה. אולי –"

דקסה הבחינה באפרי מרוצה בעליל. הצלחתו של התלמיד מצביעה על הצלחתו של המורה. היא התקדמה בצעד לשכנעו שהיא הנגידה הנעלה שהיא. העובדה שהוא לא למד את זה ממנה הרגישה לה כמו רמאות לשמה. היא הייתה נבונה דיה לא להרוס את ההתרשמות של אפרי. היא רצתה לשמוע ממנו יותר על סודותיה של הספינה.

אותה ספינה שצללה עתה מעבר לעולם אל מקום שנראה כמו ים של כסף שמעבר לו הצבעים דהו עד שלא נותר אלא רק שחור. מלסיבר אמר שהוא שמע סוחרים מהדוכסויות קוראים למקום הזה שמעבר לעולם רביד הכסף. עד כה אפרי לא אמר איך הוא קורא למקום המוזר.

דקסה הוציאה את המטבעות מהתיק שלה. מטבעות שנדבקו לגופו המלוהט של הרמץ. מטבעות שהתחילו בעצמם לאבד צורה. ובעצם המעשה, ספינת-האומנות שלחה לה חיזיון:

שני דסאי גהרו מעל גופו של ילד. היו אלה בריות בעלות קשקשים ירוקים ושלוש ראשים, מקושרים ביניהם בתודעה אחת. אחד מהדסאי, הצעיר מביניהם, סיים לעכל כריך כסף עם נקניק מנדלה כשאדונו, המבוגר משניהם, מסתכל אליו באחד מראשיו בעוד האחרים הביטו בילד. הילד היה אנושי בעל עור בהיר ושיער חום בהיר. גופו היה מלופף ברשת כסופה עם מסגרות.

"היה גאה בעצמך, סירקט'ה על שהגעת לשלב הזה." אמר אדונו "הכלי הראשון שאתה תעצב."

אחד מראשיו של סירקט'ה נדד לעבר מספר גופים. אחד מהם היה גופו של יצור דמוי דוב. הצעיר שאל את עצמו מדוע אדונו בחר דווקא בילד כמבחן שיסמן את סוף השלב הזה בחניכותו.

"הם דומים לנו ברעב לדומם, סירקט'ה." אמר אדונו ברוך "הם יהיו כלים טובים לעיצוב הדומם."

סירקט'ה לא נהנה מהתזכורת המעודנת ליכולת אדונו לקרוא אותו. הוא הכיר את דרך העיצוב. אפילו ילד אנושי היה מורכב מנקודות בו השתלבו שבעת הזרמים של המרחב. הדסאי היו רגישים לאותם זרמים אך משום מה הכלים שלהם היו יותר רגישים מהם. על מנת לעצב אותו, סירקט'ה שינה את כיוונם של הזרמים. הוא לקח מטבעות מהרשת שעליו נח הילד. ידו גיששה במיומנות אחרי המקום שיש לשים את המטבעות כדי שהזרמים ינועו לידי יצירת כלי לשימושו.


דקסה פקחה את עיניה וניקתה את הזיעה המבישה מעל עורה. עתה מתכונת המטבעות, המלוהטים למחצה, נראתה לה שגויה. אפרי בטח תהה למה היא שמה אותם באקראיות כזו. לא שהיא חשבה אי פעם שהיה לסידור המטבעות משמעות. היא חשבה עליהם כנקודות התמסורת של חום מגוף לגוף. כך חשבה אפילו כשלטאת המנדלה, שלקחה אותה על גבה, נכנסה לתוך אחד המטבעות שלה. במחשבה שנייה, דקסה עקרה את המטבעות, מרגישה היטב בגופם המעוות, והתחילה לסדר אותם בצורה רגישה יותר על פני הרמץ המלוהט. עכשיו\ הרמץ התחיל להצטנן ואפרי החמיא לה. דקסה עמדה להגיב כשנשמע רעש מכיוון המחסן. מישהו פרץ לספינת-האומנות עד כמה שזה נשמע לדקסה בל ייאמן. עד לפני זמן קצר, ספינת-האומנות הייתה מבחינתה רק אגדה שמספרים לפראים הנבערים מדעת של הערבות. ועתה מישהו פורץ אליה. דקסה לא שמעה את אפרי אומר: "אלה רק הקפוצ'ינים, גבירה."

כשהיא רצה לעבר המחסן. היא חשבה על כל האומנים שהשקיעו ביצירות הללו את חייהם. היא לא האמינה שהם ירצו שהם יגנבו בכזאת קלילות. היא לא שמה לב לעד כמה העניין לא ריגש את אפרי.

התלמידים שלה באו איתה לעבר המחסן שבו אפרי אחסן את יצירות-האומנות שאסף במהלך רבבות שנות שירותו. עוד כשהיא נכנסה למחסן, דקסה חשה שיצירות-האומנות , שהיו מסודרות בארונות, לא נמצאו כאן באותה הכמות שהיו אמורות. היה זה חוש לכמות שהיה נחלת כל הנגידים-האומנים שאמר לה שהמחסן לא היה מלא עד אפס מקום. ויותר מכך, המחסן נראה מתכווץ במקום שהקפוצ'ינים התחילו לוקחים חפצים. מאחוריהם היה פצע במה שהיה קודם הדופן של ספינת-האומנות. דקסה לא יכלה להשתאות. מה שראו עיניה לא היו בני אנוש כי אם קופים. היו אלה יצורים בעלי פרווה כסופה עם זנב ארוך ומיטלטל שהזכיר לה נחש כשהם כרכו אותו מסביב ליצירות-אומנות נבחרות. ויותר מזה, אם אוזניה לא הטעו אותה, הקופים דיברו בינם לבין עצמם בלהג מעוות של שפת אנוש.

"לכדי אותם במטבע, אישה חכמה." הציע אגאטר הקירח והניח את כף ידו על מקומו המשוער של שקיק מטבעות בחגורתו. אקארה חייכה בהתלהבות ואמרה, מנסה להתעלות על אגאטר, "אם תצווי, אומר לעכבישיי לטוות מסביבם רשת שתדביק אותם למקום עד שתחליטי מה לעשות בהם, אישה חכמה."

רירן, מלסיבר וייטו רק יכלו ללטוש בקפוצ'ינים מבט עד שדקסה תוציא מילה חכמה מפיה.

"עצרו." אמרה דקסה, מחליטה לדבר אליהם, "אתם צריכים לשלם על יצירות-האומנות."

אחרי שחזרה על דבריה מספר פעמים, הקפוצ'ינים הפסיקו לגרוף יצירות-אומנות לתוך שקיהם והסתכלו לעברה. דקסה יכלה לראות מבעד לעיניהם את רוח האדם הבסיסית שפיעמה בנפשותיהם. הם לא גנבו את החפצים משום שהיו נוצצים כמנהגם של בעלי חיים. הם הכירו בערכם והייתה להם סיבה אחרת לכך. ועם זאת, היה עליהם לשלם על החפצים. לקפוצ'ינים הייתה דעה אחרת בעניין. הם הסתכלו בעיניהם הנבונות על דקסה ותלמידיה. אפרי התקרב אליה ואמר: "גבירה, מרגע שיצירות-האומנות מגיעות לספינה, הן חסרות... ערך. כל הרעיון היה למצוא מישהו הראוי לעבוד באולם המלאכה של ספינת-האומנות. הקפוצ'ינים חוסכים לי את הצורך בהשמדתם."

הפעם דקסה הרגישה שחלק מהכבוד שהיה לה לאפרי, עם כל העובדה שהוא היה עתיק יומין, אבד עם ההצהרה הזו. אף נגיד-אומן לא היה נותן לחפצים שתחת משמורתו להילקח ככה. אגאטאר גורש, לפי השמועה, אחרי שגנב מחניכים אחרים רעיונות ואף יצירות-אומנות. הדבר היה פשוט חסר כבוד.

ואז נזכרה שאפרי חי לפני כן. הכשרתו כנגיד-אומן היה שונה לחלוטין מההכשרה שלה. הקפוצ'ינים בינתיים סיימו את ההתוועדות ביניהם והשליכו, בצווחות אימים, את השקים. והם התחילו להתקרב לעברה כשזנבותיהם מצליפים ימינה ואז שמאלה ואז שוב ימינה. דקסה לא הייתה צריכה הרבה כדי לשלוח את ידיה למטבעות רק כדי לגלות שהשקיק כמעט ריק. נותר רק מטבע אחד.

המטבע של המנדלה.

ואחד מהקפוצ'ינים תפס אותה בזנבו העבות, הנחשי למראה, בעוד ששותפו תופס את רירן. אפרי ניסה לדבר אליהם בעוד שאקארה מורה לעכבישיה לטפס עליהם. הקפוצ'ינים העיפו באגרופיהם הקפוצים את העכבישים בעודם נחפזים דרך הפצע שהם יצרו בדופן הספינה. דקסה ורירן מצאו שזנבותיהם של הקפוצ'ינים היו יעילים בלפיתתם. עד מהרה, הקפוצ'ינים קפצו מבעד לשפתי הפצע שהם יצרו ולא היה עוד טעם לנסות להשתחרר. אליהם הצטרפו עוד קפוצ'ינים שיצאו מהמעברים האחרים בתוך המחסן, נושאים שקים על גבם השעיר. אם היו עושים זאת, הם היו נופלים אל האפלה שמעבר לכסף מתחתיה. היא יכלה לשמוע אותם מתלחששים. וכשהם התרחקו, מרבד הכסף שינה את צורתו למשהו שהזכיר יותר כוורת אבן. הקפוצ'ינים פשוט דילגו מגומחה אחת בתוך האבן שהקיפה אותם לגומחה אחרת עד שהשחור התמוגג. לא נעלם מדקסה שרירן הסתכל בעניין רב באבן שהבליחה מתוך הכסף. הוא הסתכל עליה בעיניו של סתת ותהה אם יכל להפוך אותה ליצירת-אומנות. האבן הייתה אפרפרה למראה. לדקסה, מתוקף הכשרתה, הייתה פחות הערכה לאבן. אבן כל אחד בעל מיומנות יכל לעבד. כסף רק נגיד-אומן יכל לעבד. היא חשדה שאם תנסה להשתחרר מהקפוצ'ינים המזנקים, האבן תהפוך לאותו מרבד מאיים ואינסופי של כסף שמעבר לו שכנה אפלה חסרת צורה. רירן היה מרותק מדי לאבן מכדי לחשוב בצלילות כמוהה. כמה שנים שהיא חיה בערבות, דקסה לא הייתה טובה יותר מאותה עקרת בית שמסכת הכוכבים שלף מחייה לפני שנות דור.

ובמחשבה זו, חשוקה בין שפתיה, לקחו הקפוצ'ינים אותה ואת רירן אל ביתם.
 
עריכה אחרונה:

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
חלק שני: "לשבור את האבן"

המקום שהקפוצ'ינים הביאו את דקסה ורירן אליו לא הייתה מערה. היה זה חדר המכוסה במשטחי כסף מרוקעים עם תחריטים שעליהם הצטופפו סימונים. דקסה ידעה לקרוא אותם. ואז הבינה שהחדר היה מסדרון בין המקום ההוא שמעבר לעולם לבין העולם עצמו. הסימונים לא נשארו יציבים אלא רצו כאילו החדר קורא אותם במעין בינה אילמת כאילו היה רמץ. הקפוצ'ינים עם השקים עזבו את החדר בעוד ששוביהם נשארים איתה ועם רירן. בהיעדר דבר טוב יותר לעשות, דקסה הביטה לאחור לעבר ספינת-האומנות הרחוקה מאד מהחדר. מטבע כסף שהונח כבמעשה אומנות הבהיר לה שאפרי היה מנומס אליה. את מה שעשתה עם כל המטבעות שלה היה אפשר לעשות במטבע אחד ממוקם היטב. ואז היא שמעה אותו, את רירן פונה אליה כשהיא מסיטה בבת אחת את כל תשומת לבה מספינת-האמנות אליו. "אישה חכמה," אמר רירן בנימוס "האם אוכל לבקש שתורידי את המסכה המפחידה הזאת?"

מסיכת הכוכבים לא הייתה מפחידה לדעתה של דקסה. ועם זאת, היא כיבדה את בקשתו. וספינת-האומנות לא הייתה עתה יותר מכוכב רחוק, מנצנץ אי שם באפילת המקום שמעבר לעולם. היא הבינה עתה שהסיבה לכך שהיא ראתה אותה בחדות כזו קודם הייתה המסיכה. היא הכניסה את המסיכה לתוך התיק שלה בו סחבה את כלי-האומנות שלה. רירן שאל: "אישה חכמה, מה החדר הזה?" כשהוא מנסה להתמקם בנוחות בתוך חיבוק זנב הקפוצ'ין. שני הקופים היו שקועים בשיחה משל עצמם שדקסה לא הבינה. היא הניחה שתבין בקרוב.

"זהו חדר-מעבר. מורי סיפר לי על המקומות הללו באחוזותיהם של הנגידים-האומנים." אמרה דקסה שהבינה בעודה מדברת איפה הם נמצאים. הקפוצ'ינים היו צריכים להיות רמז עבה מאד שהיא פספסה לחלוטין. הם התרכזו מסביב לאחוזותיהם הנטושות של מסדרה, שוברים את האבנים ומוצצים את לשדן. כם זאת, אפילו בדימיונותיה הפרועים ביותר, ודקסה הודתה שמעולם לא בזבזה עליהם זמן, לא חשבה שהם ינסו לגנוב חפצים מספינת-האומנות.

"תמיד חלמתי לראות את אחת האחוזות הללו מבפנים." אמר רירן "זה צריך להיות מרהיב."

דקסה קלטה לפתע שזרועותיה חופשיות. היא יכולה לצאת מחיבוקו המרגיז של זנב הקוף. כשהיא ניסתה לדחוף את עצמה החוצה, שובה הקפוצ'ין, שנחרד משיחתו עם רעהו, נפנה אליה וחשף פה אנושי למראה ונהם לה. היא הייתה גדולה ממנו, ובכל זאת, הוא היה חזק. והיא לא הצליחה להשתחרר מחיבוק הזנב המרגיז שלו. היא ראתה את רירן מנסה בעצמו. הקפוצ'ין השני גם נהם והנהמה נשמעה באוזינה דומה כאילו הם אמרו להם אותו הדבר, בעצם.

ואז נראה קפוצ'ין נכנס לחדר-המעבר עם רצועה כסופה מלופפת מסביב לחזהו. על הרצועה היו מסודרים תגי מתכת שסיפרו לדקסה שהיא עומדת מול מישהו חשוב. הוא החזיק בידו מטבע כסף בעוד שהקפוצ'ינים מנמיכים את נהמותיהם ללחישות. דקסה, שרצתה כבר להבין את דבריהם, לקחה את המטבע וחתמה את החוזה עם הקפוצ'ין. חוזים, שנחתמו בכסף, תמיד אפשרו לשני הצדדים להבין זה את זה. העכבישים של אקארה היו דוגמא לחוזה מעין זה. דקסה ידעה את זה משום שהיא תפסה אותה כמה פעמים מדברת עם אמא עכבישה. לפעמים היא חשבה על היתרונות של חיית מחמד כשהיא ראתה כמה אקארה קרובה לעכבישים שלה.

"שמי הִירווֹנְדֶל בַר לוֹנְגוֹר." הציג הקפוצ'ין את עצמו ברשמיות שלא הייתה מביישת אף איש שבט בבואו להציג את עצמו בפני הנגידים-האומנים "אני מתנצל מקרב לב על גסות הרוח שבה הובאת לכאן. הם פשוט כל כך התלהבו לראות שניים כל כך מתאימים אחרי זמן כה... רב."

דקסה ידעה לזהות חנופה כשהיא נתקלה בה. הירוונדל קלט שהדרך בה הובאו לכאן הייתה מתחת לכבודה. הוא עדיין לא הציע לקפוצ'ינים האחרים לשחרר אותם כך שההתנצלות שלו הייתה ריקה מתוכן ונאמרה רק לשם נימוס. דקסה החליטה להשיב לו באותו המטבע ואמרה: "אני מתפעלת מחוזק זנבותיהם. נראה שהם באמת מאמינים שהבאתי לכאן הייתה חשובה."

"כמובן," אמר הירוונדל ומחא בכפיו לעבר הקפוצ'ינים "איזו גסות רוח! שחררו אותם, חיילים!"

והקפוצ'ינים האחרים שחררו את רגליהם מלפיתתם. במחשבה לאחור, דקסה הבינה שכך הם החזיקו אותם. ייתכן שבעולם הם יכלו להביס אותם פיסית אך כאן גם הרוח חשובה. ודקסה לא הופתעה שיש לה משבר אמונה. מה שהפתיע אותה הוא שלירן היה משבר אמונה.

"איך אני ותלמידי נוכל לעזור לך?" שאלה דקסה שהצליחה לא ליפול על לוחות הכסף. הירוונדל הביט בה בעיניים נוצצות ואמר: "עדיף שאראה לכם. בואו אחריי לאולם האסיף."

והתחיל ללכת לעבר היציאה מחדר המעבר. דקסה עזרה לרירן לקום ושאלה: "מה יש לך, רירן? הגעתי עכשיו להבנה שהם הביסו אותנו משום שהאמינו יותר בצדקת דרכם מאיתנו."

ורירן נאנק בעודם קופץ קלות מרגל לרגל בטרם הזדקף על רגליו. הם התחילו ללכת ודקסה הבחינה שהקפוצ'ינים באו אחריהם. כנראה שהחיילים לא בטחו יותר מדי בזרים המרהיבים.

פרוותם של הקפוצ'ינים השחימה ככל שיצאו מחדר המעבר ועד מהרה היא הייתה שחורה. חדר המעבר נפתח למסדרון אמתי שנמתח כצינור שחיבר את כל חדרי הקומה זה עם זה. מה שגרם לדקסה לשאול את עצמה באיזה גובה הם נמצאים מעל פני הקרקע. ממה שהיא שמעה, אחוזות מסדרה בשיא תפארתו היו עצומות לגובה כמו שהן היו עצומות לרוחב. עם זאת, דקסה הניחה שאולם האסיף נמצא בקומה הזו. קפוצ'ינים, כמו כל יצור חי עלי אדמות, השקיעו רק את מירב המאמצים שהם היו צריכים. ואכן הירוונדל לא הוביל אותם למדרגות.

"מאז שגאהיל רצח את אינהריטר, אני שואל את עצמי אם להצטרף בחזרה לחבריי בשבט." הודה רירן, מקלף את שיערו הבהיר מעל פניו המקומטות, בעודו גורר את רגלו, "זה מעט... גדול בשבילי. אני סתת. לא מישהו שאמור להציל את האנשים החכמים מהצרות שלהם."

דקסה מצאה את עצמה נאבקת שלא לבכות. אינהריטר ייצג אותה למעלה משנה מול שבטי הציידים עד שמצא לה לקוח שהיה יותר מדי בשבילו. הוא מת כדי שהיא והאחרים יוכלו לברוח על גבו של המאנדלה שעתה נח במטבע על ירכה. היא הצליחה לבסוף לומר: "ובכן, משאלתו של אינהריטר שתהיה איש חכם יום אחד. זאת לא בושה לחשוב על העתיד שלך, איש צעיר."

"באמת?" התערב הירוונדל, שהוביל אותם לעבר האור, "להפוך איש רגיל לאחד ממכם?"

ואז הקפוצ'ינים שליוו אותם טענו משהו בקולי קולות והירוונדל משך בכתפיו. דקסה חשבה מתגי המתכת שהוא בכיר מהם. לבסוף הוא אמר, חותם את פיו עם אצבע, "לא אמרתי מילה."

דקסה נשכה את שפתיה ושאלה: "איך אתם מבינים אותנו מצוין ואנחנו לא מבינים מילה?"

הירוונדל סידר את תגי המתכת בניסיון למצוא תשובה וענה: "משום שאנחנו סוחרים עמכם."

ולפניה היא ראתה חלון מזכוכית, שסיבי כסף נשזרו בסיבי הזכוכית שלו, שנמתח מהתקרה עד לרצפה וכולו מצומד לקירות. היו בזכוכית תצורות מורכבות שהלכו והתפרקו עם הזמן. ועם זאת, החלון ההוא היה צלול וניתן היה לראות ממנו היטב שהאחוזה הייתה מוקפת בעיר. אבנים צמחו בפראות, כאילו היו עור, על קירותיה של האחוזה מתחתיה, שולחות שלוחות עבות שניסו להתלכד לקירות עבים יותר. אם הקפוצ'ינים לא היו שוברים את לשדן, קירות האחוזה היו עבות יותר ובוזזים היו מתקשים יותר לחדור לתוכה ולגנוב את רכוש מסדרה. היא הופתעה שאף בוזז לא הצליח לנתק אותו מהקיר ולמכור אותו. והירוונדל פנה ימינה, לעבר דלת הזזה מכסף שהגיבה לצלו הנופל עליה וזזה. דקסה הרגישה נפעמת למראה זה. תחושת ההתפעמות נמהלה בתחושת זעזוע כשהיא הבינה מה הקפוצ'ינים עושים עם הכלים.

באולם האסיף ישבו הקפוצ'ינים בעמדות העבודה שלהם ובידיהם מגוון כלי עבודה שנראו לדקסה יותר ככלי נשק שהוסבו למטרה זו. אחד מהם הניב פיגיון מעשה מחשבת עם להב שהושחז מעצם החזה של טפיר על מראת אבן שמורקה בעמל רב. אחר שחק עם שרשרת את פני השטח של להב הסלע של גרזן קטן. והגרוע מכל הוא שנחירי הקפוצ'ינים התרחבו. דקסה קלטה שהם מנסים להגיע ללשד האבן.

"למה את חושבת שהסתתים בחרו באבנים הללו?" שאל הירוונדל שכאיו קרא את מחשבתה.

ובדיוק באותו הרגע מראת האבן נשברה והקפוצ'ין הוציא מקל וגרף עובש מקרבי המראה.

דקסה לטשה מבט לרירן שעמד פעור עיניים מול המחזה ושאלה, בנוקשות, "באמת?"

רירן לא התרגש מהתרעמותה ומשך בכתפיו כאומר "מה את רוצה ממני, אישה חכמה?" שעמד בניגוד לכבוד הרגיל שלו כלפיה. לאחר כמה רכעים, הוא אמר: "הכלים מריחים טוב, אישה חכמה. המורה שלי אומר שניתן לדעת אם אבן מתאימה לסיתות רק לפי הריח שלה."

"האם זה לא מפריע לכם שהאבנים לא נקיות מגורמים זרים?" התעקשה דקסה על נקודתה.

רירן חייך במבוכה בקצוות שפתיו ואמר: "למדתי שהריח הטוב מגיע מהאבן עצמה, דקסה."

דקסה עמדה להרים את ידה עליו כשהבחינה בדמות מוכרת בין הקפוצ'ינים. רק עתה הבינה שהם מעט יותר גדולים מהקופים שיצא לה לשמוע עליהם והם הגיעו כמעט עד לסנטרה. אנשים נמוכים יכלו להרגיש בנוח לידם. והאיש לא שבר אבנים אלא דווקא עבד על כלי... סיתות.

"מסכת הכוכבים." נפלטו המילים מפיה. הירוונדל האהיל בידיו הכהות על מצחו וענה: "בירדומינוס בא לכאן כדי לקנות צבא. כשהוא שמע שאת פה, הוא הסכים לקנות אותך. באשר לאיש האבן, הוא לא אמר מילה."

שני הקפוצ'ינים, שחטפו אותם, הטיחו את אגרופיהם בירכיהם בתרעומת מובנת. הירוונדל נד בראשו ואמר: "עם כל הכבוד, אני הקניין והאציל ייפה את כוחי למכור ולקנות כל דבר. ואנחנו צריכים את כלי הסיתות הללו."

בשם הדסאי, הקפוצ'ינים הללו הם איכרים. ואז מסכת הכוכבים קם מעמדתו וקם לעברם. הוא היה איש קטן עם עור שזוף ועיניים קטנות וכחולות. היא לא ידעה אם קומתו הנמוכה הייתה מלידה או מכח מאות השנים שהוא הצליח לחמוק מטלפו הארוכה של המוות. בירדומינוס לא היה השם שהשתמש בו כשהיה בחברתה. לא שהפתיע אותה שיש לו שמות. שיערו היה שחור ולא הלם את קומתו הכפופה ואת עורו חסר הגיל. הקפוצ'ינים הלכו משם, נוהמים משהו לא ברור לעבר הירוונדל.

"בהצלחה," נהם הירוונדל "זה שאתם קופצים בין האבנים לא נותן לכם עדיפות עליי כאן."

מסכת הכוכבים השקיף לעבר דקסה, שהייתה גבוהה ממנו בראש, ושאל: "האם עשית במקרה עסקה עם ישות אפלה ורבת עוצמה או שבמקרה הגעת לכאן כשאני נמצא כאן, דקסה?"

"לא יודעת." אמרה דקסה "סרזדה הטילה עליי למצוא ארבעה חפצים: אחד ישן, אחד חדש, אחד כחול ואחד מושאל. היא הבטיחה לי כשאמצא את החפצים, אדע איך לעצור את בנך."

מה קורה לי? האם יש לו עדיין השפעה כזאת עליי אפילו אחרי שני דורות?

מסיכת הכוכבים לטש לעברה מבט קר ואמר: "אז כשעשית את העסקה עם הישות ההיא, היית שתויה בלי שמץ של ספק. אני מזהה את העבודה של קדושי הלילה כשאני נתקל בה."

רירן נדהם מחוסר הכבוד שלו כלפיה. דקסה הרגישה שהוא דווקא כולא את זעמו כלפיה. אחרי הכל, היא גנבה ממנו את המטבעות השחורים לאחר שרצח את יוצרם. לאחר רגע קל, מסכת הכוכבים אמר, מותח את כתפיו הרחבות, "אבל במקרה אני באמת צריך את עזרתך. אני צריך שתעצרי את הילדה שלך מלשבת על האחוזה היחידה שאוצרותיה עדיין לא נגנבו."

ואם הוא מרשה לעצמו לדבר באולם מלא קפוצ'ינים, כולם יודעים על הסיבה שבגללה הגיע. דקסה הסיקה שהוא רוצה את אחד מאוצרות האחוזה לעצמו. ואולי זה הדבר הישן שעליה... למצוא. לאחר רגע, היא אמרה: "לקחתי על עצמי ללמד דור חדש של נגידים-אומנים, יאלו –"

ומסכת הכוכבים הרים את אצבעו כדי להשתיקה. לאחר נשימה מאומצת של חוסר אמונה, הוא אמר: "והסתת הזה הוא תלמיד שלך? האם את מנסה להתווכח עם חוק הטבע, דקסה? איש חכם נולד, לא נעשה."

"בנך דווקא טען שכסף זך יעיר בנו את מעלות האנשים החכמים. הוא אמר את זה על סמך היומן שהשארת אצלו כדי שילמד." נחלץ רירן להגנתה בעוד מסכת הכוכבים נזכר במשהו שנשכח ממנו עד כה. הוא אמר: "כמובן, היירקנדן. למה לא אמרת שהיומן אצלו? הייתי חוזר לקחת אותו אלמלא הבעל עדיין היה בחיים. עכשיו אני מבין שהיומן הזה כבר לא שם. חבל."

ואז הוא עמד להכות את רירן בטרם דקסה תפסה את ידו כאומרת שזהו התלמיד שלה ללמד. מסכת הכוכבים כיבד את תנועתה ונסוג. לדקסה צצה השאלה האם הוא ידע על תוכן הכריכה.

לא. אם הוא היה יודע, אפילו בעל מקורנן לא היה עוצר אותו מלהניח את ידיו על רמך כזה.

"הירוונדל," אמר מסכת הכוכבים, "תן לי את המטבע. אני לוקח גם את גור הסתתים הזה."

" – אבל בירדומינוס," אמר הירוונדל "אפילו כל כלי הסיתות שבעולם לא מצדיקים את זה. הקופצים שבין האבנים יאסרו על כניסתך בפעם הבאה שתגיע לאחוזה. כשדיברתי אליהם, קיוויתי שתשאיר לנו אותו לפחות."

"מי בנה את האחוזה, הירוונדל, ומי פלש אליה?" שאל מסיכת הכוכבים ומבטו מסוגל להרוג.

והירוונדל מסר לו את המטבע. לאחר מסירת המטבע, קולו לא נשמע עוד ברור לאוזניה, הגם שלא סיים לומר את דברו למסכת הכוכבים שהבין אותו היטב גם בלי תיווכו של חוזה נשגב. הוא הפטיר בידו המגויידת והלך. מסכת הכוכבים סימן לשניהם לבוא עמו החוצה אל החלון. ואז, בתנועת זרוע אחת, הרים אותו ואמר: "בוא נצא מכאן לפני שיגיעו לכאן עוד מהם. הקפוצ'ינים הללו לא מכבדים חוזים אם הם לא נוטים לטובתם."

"האם לא נמות אם נקפוץ מגובה כזה?" שאל רירן בטרם הציע לו מסכת הכוכבים את ידו. הוא מצמץ בעיניו הכחולות בהירות ואמר: "זו לא הפעם הראשונה שאני קופץ מגובה כזה, גור סתתים."

ודקסה, שמצאה שהיא לופתת בכח בידו הימנית, נגררה אחריו בטרם זינקו אל מעבר לאופק.
 

The oldman

The Rainbow Archmage
צוות הפורום
זה נראה שדברים קורים לדקסה מבלי שהיא מתכוונת לכך - אלא אם אני מפספס משהו קצת מוזר שבסוף היא פגשה מישהו שחשוב לה באופן אקראי לחלוטין
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
תודה על התובה. :)

ברמת המיקרו, דקסה יצרה את המציאות הזו בכך שהפריעה לקפוצ'ינים במלאכתם. ברמת המקרו, מישהו אכן משחק בחייה כפי שהטעים מורה לשעבר.
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
חלק שלישי: "מסיכת הכוכבים"

היער שבו נחתו היה יער יפהפה עם עלים ירוקים, מתבדרים ברוח, עם סנאים שדאו מענף לענף. אוקאפים רעו בצלם של העצים הבהירים ומפעם לפעם נשמעה ברקע שאגת אריה. מה שדקסה לא ראתה בשום מקום זה קופים. מסכת הכוכבים נחת ישר מעל ערימת פירות. חיות היער, מבוסמות במקצת, התפזרו, צולעות מעט כאילו אחרי כמות גדולה של אלכוהול.

מסכת הכוכבים האהיל בידו השזופה מעל עינו הכחולה לעבר העיר שהאפילה את האופק. בידו השנייה הוא גירד את הפירות שנדבקו לסוליית הנעל שלו. דקסה ורירן הצליחו ליפול על אדמת היער ולשבור כמה זרדי עצים בדרך. רירן גמא את המראה בעיניו התמות כאומר: "אז ככה נראות הדוכסויות?"

"יופי." אמר מסכת הכוכבים במעשיות, מוריד את ידו למטה "יש לנו יום עד שהם יבואו." ופסע מתוך ערימת הפירות בתנועה חלקה כמנהגו. רירן יכל רק להתנשף מבטחונו העצמי. דקסה ידעה שהוא חיזק את עצמו מספיק כדי להיות בטוח בהצהרתו אף על פי שלא הייתה בטוחה לגבי הערכת המרחק שלו. הרי העיר, שהקיפה את האחוזה, עדיין נראתה בעיניה. ודקסה לא עטתה את מסיכתה. ואז הבינה שהוא גם מתייחס לזמן שייקח להם להתארגן שם.

בינתיים מסכת הכוכבים הוציא כפפות שחורות, שזרמו על כפות ידיו, שלא נראו לדקסה כמעשה ידיו של נגיד-אומן מהעולם הזה. עם זאת, לא היה ספק שהיה מדובר בכסף-קוסמים. השמועות היו נכונות אם כך. מורה עשה חוזה עם הפולשים שבקצה העולם וזה היה התשלום.

"כפי שלימדתי אותך, כסף-קוסמים הינו אלא רסיס חומרי של רובד אחר של המציאות." אמר מסיכת הכוכבים, נוגע באדמה בכפפותיו השחורות "כסף זה מגיע ממעמקי הרובד הזה."

לדקסה היה ברור שהוא מתחרה עמה על רירן. הכפפות ניצתו בפסי חום כשהוא התחיל לפסל בהן מה שנראה על פניו ככלי סיתות. ואצל מורה, זה נראה יותר דומה לפיסול תמיד. עיניו נעשו מזוגגות בתאוות בשרים כשהכפפות עלו וירדו, ליטפו ונסוגו, חושפות טפח חומר, כשאפילו רירן קולט שאין להפריע. כשהסתכלת במסיכת הכוכבים, יכול לחוש ברעב לדומם.

"החוזה רק כלי שבלעדיו הנגיד-האומן לא יכול לגשת למעשה היצירה. קצת מטופש, לא?" אמר מסיכת הכוכבים, מסיים לעצב כלי סיתות אחד, מפנה אותו מדרכו ומתחיל באחד אחר.

לבסוף רירן מצא לשאול: "מי זה בירדומינוס, איש חכם? האם המצאת את השם או ש -?"

מסכת הכוכבים הפסיק באמצע מעשהו ולטש מבט בהתפעלות בצעיר. דקסה הבינה שרירן שאל שאלה מהסוג שמסכת הכוכבים השתוקק לענות עליה. הוא אף פעם לא סיפר לה עליו.

"הו," אמר מסכת הכוכבים, חוזר לעבודת הכפיים שלו, "לפני שנים רבות, כשזכר הנגידים האומנים היה עדיין חזק בדוכסויות, אנשים, שנתגלה בהם כשרון היצירה, נרדפו בזדון כי הבריות האמינו שהם גונבים את עתידם כשכל חטאם שהם אהבו את היצירה יותר מאחיהם. בירדומינוס היה מנהיג לאותם אנשים חסרי דעת."

דקסה לא יכלה שלא לשאול אותו לגבי בנו. היא קלטה שהוא פשוט ימשוך בכתפיו בנושא. היא ידעה את דעתו על אחיו היוצרים. הדבר היחיד שהיה משותף להם היה הכשרון ליצירה. הוא חי למען עצמו. הסיבה היחידה שהוא עשוי לנקוף אצבע היא אם בנו יאיים על שלומו. וזה לא יקרה אלא כשיהיה מאוחר מדי לעשות משהו. דקסה הרגישה מבוישת שזהו מורה. רירן לא טרח לשאול מאיפה מורה שמע על בירדומינוס. מסכת הכוכבים היה אגדה בעולמו. ועם זאת, לא חמק מדקסה שמורה הפסיק לדבר אחרי שהסביר מי היה בירדומינוס, למעשה, אלא חזר לפסל כאחוז תזזית... כאילו היה זה זכרון אישי. למרות שהוא סיפר לה על חייו, דקסה הבינה בדיעבד שהוא לא סיפר לה כלום. משהו ברירן גרם למורה הזקן להיפתח אליו.

"מה אתה מחפש באחוזה הזו?" שאל רירן את השאלה שדקסה חיפשה הזדמנות לשאול אותו.

מסכת הכוכבים חייך בערמומיות ואמר: "את הרשת, רירן."

ודקסה נזכרה ברשת מחיזיונה, הרשת שבה השתמשו הדסאי כדי ליצור את הנגידים-האומנים, ותהתה מאיפה מורה שמע עליה ומה היא אומרת עבורו. עד מהרה מורה ענה: "כנגיד-אומן, אני מחפש תמיד חוויות יצירה חדשות. הרשת תעניק לי את האפשרות לכאלו."

אז מורה לא הבין בכלל מה הרשת הזו ייצגה. דקסה תפסה אותו בבורות עתה כבר פעמיים.

והיא תהתה אם הוא יחלוק איתם בצידתו. רירן, בינתיים, בחן את סביבתם וסרק את האבנים. היא יכלה לראות את נחיריו מתכווצים ומתרחבים. היא יכלה לתהות אילו אבנים הוא חיפש. ואז הוא דילג בקלילות לעבר אחת האבנים הקטנות והרים אותה. ואז גירד דבוקה שלמה של חרקים ובלע אותה אל קרביו כלא הייתה מעולם. הוא, לפחות, לא יצטרך לאכול בקרוב. דקסה הייתה צריכה לחשוב על אפשרות שלא כללה תחנונים בפני מורה שיחלוק את צידתו. הפירות התוססים שמתחת לצללי העץ המלבלב נראו לה מפתים. הפירות פשוט הריחו טוב. ומבלי לחשוב פעמיים, דקסה הלעיטה את עצמה בפירות ונפלה לתוך שינה עמוקה במיוחד. בחלומה היא הייתה מלווה בשני ילדיה הקטנים, מנשקת את פרסת הברזל שנתלתה מעל הכניסה להיכל הקדוש, לתוך כוך מלא בקפוצ'ינים שואגים. הילדים שלה נעלמו באותו רגע.

"אתם רק חלום." אמרה דקסה לקפוצ'ינים השואגים שקפצו מאבן לאבן בדייקנות מפחידה.

ואז נגיעה על כתפה העירה את דקסה משנתה והיא ראתה את רירן עומד מימינה. מסיכת הכוכבים סיים את עבודתו וטבעת העולם נצנצה בשמי הלילה, תזכורת לגדולת ימי קדם. הוא בצע לחם שהוציא מהתיק שלו ואמר, כשפיו מלא באוכל, "האם חלמת על ילדיך, דקסה?"

וכאילו לענות על שאלתו, נשמעה תקיעת קרן עצומה באופק. העטלפים נפוצו לכל עבר, מבהילים את רירן שלא ראה מעולם עטלפים קודם. מתוך היער ניתן להריח את הלהבות. הלהבות של לפידי החיילים שניצתו באבני מצת. החיילים בצבצו לבסוף מתוך אפילת היער, עוטים שיריון לוחות מוכסף, על גבם אשפת חניתות ועל חגורתם מצטה מעוקלת ואכזרית. מנהיגם הלך לצד הקפוצי'ן שדקסה זיהתה כהירוונדל. מסכת הכוכבים קימט את מצחו. "חשבתי שהם בחיים לא יעזו לצאת בלילה." הודה מסיכת הכוכבים בטעותו והרים את ידיו.

להבות הלפידים כבו בזה אחר זה כאילו כיבה מסכת הכוכבים את הלפידים במו ידיו. ובמחשבה שניה, דקסה הבינה, שזה בדיוק מה שהוא עשה. היא ידעה שחניכים יכלו לגרום למטבעות לרחף אבל עד מהרה נגידים-אומנים למדו לתעל את כוחם דרך האומנות שלהם. מסיכת הכוכבים לא היה גבר שנתן לגאווה להפריע לו. אם הנגידים-האומנים היו חוזים בו, הם היו לועגים בו על כך שנקט במהלך של חניך. לא משנה להם שרירן פלט יבבת התפעלות.

"עכשיו בוא נסתלק מכאן לפני שהם ידליקו בחזרה את הלפידים." הציע מסכת הכוכבים. השבועות של הנגידים-האומנים אסרו עליהם לעבוד על גוף האדם לטוב ולרע. דקסה הבינה שהוא לא מי שיסכן את כשרון היצירה שלו בהפרת שבועותיו כפי שבנו כפה על אלה ששבה. טבעת העולם האירה את שמי הלילה באופן טבעי כשהשלושה יצאו מקרחת היער והשאירו את ערימת כלי הסיתות מאחוריהם. מאחוריהם יכלה דקסה לשמוע את חיכוך אבני המצת. רודפיהם עמדו להאיר שוב את היער.

וכשדקסה חשבה שהם איבדו את רודפיהם, היא מצאה את עצמה עומדת צופה בבתה לפניה. היא הייתה חיוורת ובוהקת לאור טבעת העולם. היא הישירה מבט לעבר מסכת הכוכבים. אצבעותיה הורמו כפי שמסכת הכוכבים הרים את ידיו מקודם. דקסה קלטה שכל העניין היה מלכודת שנועדה להרוג את מסכת הכוכבים. בתה לא סלחה לו על מה שקרה לפני שנים כה רבות. על כך שאמה בחרה באיש. הרעש שהוא עשה בטח הביא את בתה מהמקום בו חיכתה.

ומסכת הכוכבים השתעל, יורק דם וריר מפיו. אפשר היה לשמוע את כלי דמו לוחצים בפעימה אחת כנגד צווארו החנוק. דקסה רצתה לקרוא לה להפסיק ממעשיה. ועם זאת, היא לא מצאה את עצמה מסוגלת לומר מילה. כמה פעמים ייחלה לשמוע על מותו? האם לא בגללו גירשו אותה הנגידים-האומנים מהכפר? האם –

ובתה הלכה משם, מותירה את גופתו של מסכת הכוכבים מאחוריה. בלי לומר מילה לאמא.
 
עריכה אחרונה:

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
תודה על התגובה.:)

הרעיון היה שהבת באה, הורגת אותו בתנועה אחת ואז הולכת מבלי להחליף מילה עם אמה. הוספתי הבהרה שהיא פשוט חונקת אותו. לגבי הקצב של החלק הזה, אני אסתכל על זה מחר כשאני אהיה ערני יותר.
 
Top Bottom