סיפור מתנותיו של הדוד ארנב

[הלדין]

חלק חמישי: התבהרות​

את זמן השקיעה אפרי ניצל כדי למלא את החלל בידיעותיה לגבי מה שקרה בספינה עצמה. אחרי שהוא סיים, דקסה העיפה מבט של הערכה מחודשת באקארה על כך שביקשה שאפרי ימלא את מקומה כמורה הדרך שלהם. היא התרשמה מכך שאקארה, בניגוד לרירן, רצתה להיות אחת מהנגידים-האומנים גם אם אפרי לא יכל להפוך אותה לנגידה-אומנית כמו דקסה.

התלמידים האחרים קיבלו את לכתו של רירן קשות. אפילו ייטו, שבקושי הכיר אותו, נדהם.

בינתיים אפרי הורה לרמצים לנקות את גופתו של מסכת הכוכבים. דקסה מצאה את זה כהזדמנות לשאול אותו מתי הם נפגשו קודם. מסכת הכוכבים הרי היה במקומות רבים מאד. היא לא הייתה מופתעת אם כף רגלו דרכה אי פעם בספינת האומנות. אפרי הקשיח את פניו.

"לא." הוא אמר לבסוף "מעולם לא נפגשנו. יצא לי לעקוב אחרי סיפורה של מסכת הכוכבים. הוא לא היה הראשון, כידוע לך, שהמציא אותה. הראשונה הייתה נערה מלפני אלפי שנים. נערה שנרדפה על ידי בירדומינוס."

וצמרמורת עברה בגווה. מסכת הכוכבים השתמש בשם זה כשהיה עם הקפוצ'ינים. היא שכחה כמה אפרי עתיק היה אם ביכולתו לעקוב אחרי ההשתלשלות של רעיון אחד לאורך אלפים.

"ועכשיו דקסה מסכת הכוכבים." הצהיר אגאטר בגאווה "הרי גם היא יצרה מסכת כוכבים."

והבעת פניו של אפרי נראתה מהורהרת יותר בעוד שדקסה הרגישה רצון עז לבעוט באגאטר. הוא היה בזבוז של נגיד-אומן. האם לא היה עדיף להרוג אותו ולפנות מקום לנגיד-אומן אמיתי? דקסה נגעלה רק מעצם המחשבה וגם נעצבה מכך שהיא נכשלה גם עם אגאטר. לא היה בה שום רצון לקחת ממורה את שמו. אפרי חשק את שפתיו בגועל כשהשיב: "הסיבה שעקבתי אחרי מסיכת הכוכבים היא משום שהמסכה מקוללת. הנערה ובן זוגה קיללו אותה."

מקוללת?

התלמידים כרו אוזן בתקווה שאפרי יספר יותר על מה שעבר עליו באלפי השנים האחרונות. הוא בטח היה קמצן במילים כשהוא היה איתם. גם כך נראה שהמילים הבאות חרכו את פיו.

"הנערה ובן זוגה היו לבד. לא היה מישהו שידריך אותם להבדיל בין מותר לאסור באומנות. אז הם מצאו דרך להבטיח את הישרדותם גם אם גופם ייכחד. מה שקרה בסוף כשהקנאים של בירדומינוס תפסו את השניים על ביצוע פשע כנגד הדוכסות." הסביר אפרי כשגבותיו מתקשתות בעיקול שהעיד שלא קל עליו הדיבור. כמובן שבירדומינוס היה מת באותו הזמן. והוא חי לפני כל כך הרבה זמן עד ששמו נשכח אפילו בקרב הגברים המלומדים של זמנה.

"אז בפעם הבאה שדקסה תשתמש במסכה, מי שיסיר את המסכה כבר לא תהיה דקסה?" שאל אגאטר את מה שהאחרים פחדו מלשאול. היא חשה אכזבה מסוימת בנימת קולו מהעניין. משהו בגבר הקירח הזה גרם לה לחשוב שהיה משהו לא כשר ברצונו לעקוב אחריה עד כה. כמובן שהיה משהו לא כשר. נאמנותו של נגיד-אומן היא קודם לעצמו. ואגאטר, מן הסתם, השתוקק להשלים את הכשרתו ולהפוך לנגיד-אומן הראוי לשבועותיו במקום לפחח-אומן – צל שתיקן את מלאכת-האומנות של נגידים-אומנים אחרים. ושוב, הרעיון הטורדני שעדיף להרוג אותו על מנת לפנות מקום למישהו ראוי ממנו עלה שוב במחשבתה. עתה היא הבינה. זה היה מסכת הכוכבים שהשפיע עליה. היא ניחשה שהמשך התוכנית הייתה לשסות את מלסיבר ואקארה זה בזה עד שהזוכה יזכה להפוך למסכת הכוכבים הבאה. אז למה לא... אגאטר?

"כן." אמר אפרי " – אבל אני מאמין שיש לי פתרון לבעיה. הצמד שיצר את מסיכת-הכוכבים היה מעצבת-צורה כמו דקסה ומעצב-עוצמה. אנחנו צריכים להיעזר במעצב-עוצמה שישנה אותה."

"מה איתי? אולי העובדה שההכשרה שלי לא הייתה מוצלחת הייתה שאני לא מעצב צורה." הציע אגאטר את עצמו באצילות. אפילו לאוזני דקסה גונבו סיפורים על היותו חקיין וגנב עד שאפילו מורהו משך את חסותו ממנו ושילח אותו לחיים כפחח. עד כה, היא הרשתה לעצמה להאמין שהייתה עוד תקווה לסיים את הכשרתו. האיש פשוט לא הצליח לאפיין את הכסף – מה שהבדיל נגידים-אומנים מאומנים רגילים. המאפיינים שהעניקו לכסף את טבעו הקסום.

"אתה קורא-חפצים, לא מעצב עוצמה." ענה אפרי "גם אני קורא חפצים. אני ועמיתיי הסכמנו שעדיף שמישהו כמוני שיזהה את הניצוץ בקרב הנגידים-האומנים של העתיד. מסיבה זו בלבד, אני לא יכול לקחת את מקומה של דקסה כפי שאקארה הציעה לי בקסמיה."

אז זה מסביר למה הוא לא רצה לומר לה מילה בזמן עיצוב התבנית. הוא בטח נעזר ברמץ אחר כשהוא היה צריך לתקן אותם כפי שהוא נעזר כעת ברמצים כדי לנקות את גופת מורה. וזה מסביר למה מסכת הכוכבים רצה לרצוח את אגאטר.

"אז אם אפשר לזהות קורא-חפצים, איך מזהים מעצב עוצמה?" שאלה אקארה כשאפה מורם. דקסה העריכה את רצונה של אקארה להיות נבדלת ממנה בכיוון שאליו יתפתחו כישרונותיה. אפרי כחכח בגרונו בטרם אמר: "מעצבי צורה יוצרים את החפצים ומאפיינים אותם. מעצבי עוצמה יוצרים את העוצמה שמפעילה אותם. אם לתת דוגמא שמוכרת לך, ההפעלה של כפפות הכספור של מורך היא עבודה של מעצב-עוצמה."

"אז הוא לא בגד בעולמנו?" שאלה דקסה כשהיא מופתעת שהיא עדיין רוצה להאמין במורה.

אפרי נראה שהייתה זו טעות מצדו לדבר כל כך הרבה ואמר: "למיטב הבנתי, אף אחד באראגנדה לא יודע לאפיין כפפות בצורה כזאת שתשלח אותם אל מעבר למציאות שלנו. הכפפות היו עליו אם זו הייתה עבודה של מישהו מעולמנו."

עתה היא יכלה לקרוא בגלוי לכפפות. הכפפות התמצקו על ידיה, עוקבות אחרי הרוח שלו, רוחו של מורה. היא חשה את הכפפות השחורות מצמררות אותה קלות. כמובן שהיה להן מנגנון הגנה נגד גנבים. הצמרור הקל הקיז מעט מדמה על הכפפות והיא יכלה להתחבר ברוחה אל הכפפות. ואז הכפפות נסגרו מסביב לידיה כמאשרות את בעלותה על הכפפות. האם הכפפות חשו בקללה? מסכת הכוכבים אמר שהן נוצקו מנסך מיוחד של כסף קוסמים. הן אמורות להיות רגישות יותר מחפצים רגילים. ועם זאת, דקסה רצתה להאמין שהן קיבלו אותה בזכות עצמה.

"אני יודע איפה אנחנו יכולים למצוא מעצבי עוצמה." אמר ייטו לבסוף "באנטילוקאן."

"אנטילוקאן?" ספק שאלה דקסה ספק נחרדה "האם יש משהו לגבי הקולגיום שלא שמעתי?"

"יצא לי לשמוע על כהנים של כנסיית הברזל שיכולותיהם הפיסיות נשמעו כמו שאפרי תיאר אותם." אמר ייטו בנימה שנשמעה לדקסה מתחננת "אני מכיר שם מישהו שיכול לעזור לנו. אפוסטלה. הוא בוחן את התלמידים לפני שהם נשלחים אל הצבותיהם השונות בכנסייה, אישה חכמה."

אז ייטו רוצה לחזור הביתה? קודם רירן נטש אותה ועכשיו ייטו? לא שזה היה מפתיע למדי. היא פחות או יותר הצילה את ייטו מגאהיל. עם זאת, זה לא אמר שהוא הפנה את גבו אל כנסיית הברזל כפי שדקסה עשתה זאת כשעקבה אחרי מסיכת הכוכבים ברחבי העולם כולו.

"אם את רוצה," אמר אפרי בהסתייגות "אני מוכן לעשות מאמץ ולקחת את הספינה לשם."

לא הייתה לדקסה ברירה. היא הרגישה שהיעד הבא במסעה לאסוף את החפצים היה שם. ואז נזכרה במשהו שמסכת הכוכבים חיפש בין האחוזות ושאלה: "האם יש לך... רשת? בחיזיוני ראיתי דסאי מדריך תלמיד עם רשת."

"כן. בטח." אמר אפרי "איזו שאלה? אמור להיות לי כל מה שנחוץ לאימון הדור הבא שלנו."

"אם אתה קורא חפצים, איך סגרת עם מטבע את החור בספינה?" שאל אגאטר, מנגב בפדחתו במבוכה. אפרי חייוך בעונג בפעם הראשונה שדקסה זכרה אותו וענה: "הגבולות בין תחומי ההתמחות השונים קשיחים אבל לא נוקשים. אני יכול לבצע כמה תעלולים עם המטבעות... –"

תעלולים שאני לא ידעתי שאפשר לעשות איתם. במקום לענות לה לשאלה, אפרי שם אותה מול חומרי הגלם שאפרי הביא לה. הוא לא היה מוכן לספר לה כלום וחצי כלום על התעלולים כשהוא טוען כי הוא רק יפריע בתהליך ההתפתחות התקין שלה כנגידה-אומנית. הוא עשוי להעמיס עליה עם תובנותיו ומחשבותיו האישיות וזה רק יעכב אותה. ועתה עמדה דקסה מול תוצאות הוויכוח איתו. פרט לכסף קוסמים, אפרי הביא לה מתכות. דקסה כבר שכחה איך עובדים עם מתכות וכסף קוסמים. אנשי השבטים לא כרו מתכות. דקסה שמעה שהם היו מביאים עפרות מתכת שנפלו מן השמיים על מנת שנגידים-אומנים יציצו בהן ויאמרו להם מה לעשות איתן. חוזים אלו היו תמיד נחלתם של נגידים-אומנים.

למזלה, אחד משלושת תלמידיה הנותרים היה נפח. היא חשבה שהיא התחילה עם עשרים. עתה נותרו רק שלושה.

"אני לא מזהה אפילו חצי מהנתכים שאפרי ערם פה." ציין מלסיבר בענווה "אני נפח, אישה חכמה."

דקסה חשבה לסדר את הנתכים לשלוש ערמות: לבן, שחור וצהוב. זה נראה לה סידור טוב. ואולי ספינת-האומנות תראה חיזיון שיסביר לה מה הנתכים הללו אמורים להיות.

" – אבל אתה מזהה כמה מהנתכים." אמרה דקסה, מצביעה באצבעה על הערמה המבולגנת.

מלסיבר הצביע על נחירי אפו ואמר: "כמובן, חלק מאלה הם נתכי ברזל. הנתכים השחורים."

דקסה נאנחה עד שמלסיבר הוסיף: "אבל לכמה מנתכי הברזל הללו יש ריח משונה, אישה חכמה, כאילו מישהו השתמש פה בחומרים שבדרך כלל לא מערבבים עם ברזל בימינו. חומרים שאני לא מזהה."

דקסה הניחה את ידה על כתפו של מלסיבר ואמרה: "אז בוא נתחיל להפריד את הנתכים שיש לך מושג למה הם טובים לבין הנתכים שאין לנו מושג למה אפרי זרק אותם לתוך הערימה."

מלסיבר גירד את מצחו ואמר: "אני לא חושב שזו ערימה, אישה חכמה. אני חושב שהוא... פירק חפץ כלשהו שהיה במחסן. והוא רוצה שתרכיבי אותו מחדש כמו מה שעשה בספינה."

דקסה גנחה. היא לא הצליחה להעלות בדמיונה חפץ שיהיה כל כך מורכב כמו הערימה לפניה.

"בוא נפריד את הנתכים, מלסיבר." אמרה דקסה בנוקשות ברומזה שזה סוף הוויכוח ביניהם.

מלסיבר משך בכתפיו המשורגים. דקסה הבינה מה אקארה מצאה בו בעודם ממיינים את הנתכים קודם לפי צבע ואז לפי תכולתם. דקסה ניסתה לחשוב מה תיצור מנתכי הברזל שם.

סירקט'ה החזיק ביד הילד בתוך החצר של הסדנה. הוא נהנה לשאול אותו לגבי חומרים שונים. ואז כשהשלימו סיבוב בין החפצים השונים שאדונו בנה ונועדו למשלוח, אדונו עצר אותו במבט מראשו השמאלי. סירקט'ה ידע שאדונו לא אהב שהוא משחק עם הכלים של הסדנה אבל... לראות את הילד קורא לחומרים השונים בשמות היה כל כך הרבה כיף. והכיף הגדול היה שהילד לא ידע אפילו מה משמעות המילים שהוא פולט מפיו הקטנטן.

"אדון," הרשה סירקט'ה לעצמו לשאול "למה אנחנו צריכים ליצור יותר מסוג אחד של כלי כזה?"

אדונו ירק מראשו השמאלי רוק אפור ומראשו הימני ענה: "משום שאתה צריך לנהוג בזהירות. עדיף שאחד יעצב צורה, אחר יעצב עוצמה ואחר יקרא חפצים מאשר כלי אחד שיעשה הכל."

"אבל זה יחסוך לנו עבודה." קרא סירקט'ה בילדותיות. הילד, שהרגיש שסירקט'ה מתעלם ממנו, התחיל לבכות. דמעותיו היו כסופות. סירקט'ה אגם את הדמעות באצבעו וליקק אותן בעודו מחכה לאדונו. כסף היה כל כך טעים. אדונו סיבך את שלושת ראשיו לרגע ואז הפרידם בעודו אומר, בכמעט צער, "זו סכנה לרכז כל כך הרבה עוצמה בדבר אחד."

ודקסה מצאה את עצמה עומדת מול ערמה שחורה. ספינת-האומנות לא הבינה אותה בכלל. היא לא רצתה חיזיון על מיון. היא רצתה חיזיון שיסביר לה איך אפרי אטם את הספינה הזו. ובדיוק כשהזכירה את שמו, אפרי עמד בפתח לבית המלאכה של הספינה ואמר: "הגענו, דקסה. אנחנו עומדים אל פני השטח של אנטילוקאן."

"ומה עם התרגיל?" שאלה דקסה בתקווה שהוא יוותר על ההתחכמות ויסביר לה בפשטות.

אפרי הרים את גבותיו השחורות וענה: "מלסיבר צדק. כל הנתכים היו, במקורם, חפץ אחד. את לא צריכה ממש לדעת למה הם משמשים כמו שהילד לא היה צריך לדעת מה שמות החומרים השונים אומרים. את רק צריכה להרכיב אותם, דקסה. זה מה שהיית אמורה... ללמוד."

דקסה יכלה כמעט לשמוע את מסכת הכוכבים לוחש: "את יותר מדי חושבת כשאת עובדת. את צריכה לתת יותר לתשוקה ולניסיון להוביל. זוהי דרכו של הנגיד-אומן האמתי, דקסה."

וניגב דמעה כסופה מפניו כשהסתלק משם, מותיר את דקסה עם סימן שאלה בוער על פניה.

האם אפרי היה הילד מהחיזיון?

 

[הלדין]

חלק שישי: "מתעלת העוצמה"​

ספינת האומנות ריחפה בקלילות מעל פני מזרקה.

מאחוריהפ התפרש מבנה רב אגפים עם גג שטוח. על פרסאות הברזל, המשתלשלות מתוך האכסדרה, היו תלויות האבוקות, שלפי ייטו, העניקו לרובע הזה חלק משמו – רובע האבוקה. המבנה עצמו היה הספרייה. הספרייה של אנטילוקאן.דקסה הצטערה לרגע שהיא לא יודעת קרוא וכתוב כשהיא אמדה את ממדיה של הספרייה עד שקלטה את השומרים הניצבים בכניסה לספרייה. הם בדיוק בדקו את האישור של מישהו להיכנס לשם כשספינת האומנות עלתה מתוך מימי המזרקה.

"האם לא יכולת להביא אותנו קרוב יותר ליעדנו?" שאלה אקארה בעוקצנות. היה ברור לדקסה שאפרי הסביר להם את מנגנון ההיסע של ספינת האומנות שדרש ממנה לעשות זאת. אפרי הרשה לעצמו להסמיק – ולא היה ברור לדקסה מאיזה רגש – כשסינן: "כמובן, אקארה, יש לנו זמן עד שישלחו לכאן חיילים כדי להחרים את ספינת האומנות."

הרעידות של הספינה גרמו לדקסה לנסות משהו שלא עשתה מעולם קודם כנגידה-אומנית: להפעיל את כח רצונה על כסף הקוסמים. היא ראתה את הנגידים-האומנים המעוותים, תחת שליטתו של גאהיל, ואת מורה עושים דברים דומים. היא לא הבינה למה פשוט לא תעשה... את זה. כמה קשה זה יכול להיות...

סירקט'ה ומורהו הביטו בכלי התחבורה שאמור להביא אותם אל יעדם. הכלי טבל בתוך בריכת אש שחיממה את מסגרת הכסף השחורה שלו לטמפרטורה שהייתה נוחה למידתם של הדסאי. "האם אתה זוכר איך מנתבים?" שאל אדונו בעוד ראשיו מסתכלים על החצר של סדנת עבודתו. סירקט'ה, שהיה מבוגר יותר בחיזיון, השיב, במעט חוסר סובלנות "כשהספינה צוללת אל מעבר לעולם, עליי לחפש את המצב הדומה ביותר למצב שממנו היא יצאה. זה הנתיב שדורש הכי פחות עוצמה, המורה. אבא יהיה גאה בי כשיראה שאני מסוגל לנתב ספינת אש."

צינה שטפה את דקסה כשהבינה שהיא מתישה את עצמה בניסיון לגרום לספינה לעוף. היה צורך להזיז אותה פיסית כדי שהיא תתכוונן מחדש למדרכות האבן שהקיפו את המזרקה. והספינה תצטרך לזנק ממדרכה למדרכה עד שיזיזו אותה בחזרה למקווה המים הקרוב. היא חשבה שעם הכסף הזך בדמה, היא אמורה להיות מספיק רבת עוצמה כדי להעיף את הספינה.

"אם תעשה את מה שדיברנו עליו, אגאטר," ניחם אפרי את הגבר הקירח "הכל יהיה בסדר."

משהו בדקסה התמרמר. אפרי לא טרח להסביר לה כלום אבל לאגאטר הסביר לנתב ספינה. היא ידעה בתוך תוכה שהוא עושה את זה משום שהיא ביקשה את הידע של ספינת-האומנות. ועדיין הכעס פעם ברקותיה של דקסה כשהספינה הורידה אותם על אחת ממדרכות האבן. היא לא זכרה מתי כעסה כך.

האם רוחו של מסכת הכוכבים משפיעה עליה? לא. היא פסלה את האפשרות המגוחכת הזאת. מסכת הכוכבים היה תמיד קר ושקול. הוא לא נתן לאי צדק להשפיע על רגשותיו לעולם זה. ההתנהגות הזו הייתה שלה ושלה בלבד. היא הצליחה לנשום כשהיא מביטה לעבר אגאטר, מתאפקת לא לחשוב כמה היא מבקשת להניח את אצבעותיה מסביב לצווארו ולחנוק אותו. חי הדסאי, האיש הודח מההכשרה שלו!

היא עיבדה את הרגשות שלה בעודם ממהרים לעבר השדרה רחבת הידיים שיצאה מכיכר האבוקה לעבר בתיהם הרחבים והלבנים של תושבי רובע האבוקה. המדרכה הייתה עשויה משיש קריר שנראה לה כסתירה לעומת פושטי היד והאנשים שהתבטלו בסמטאות שבין בתי האחוזות הלבנים והמהודרים. דקסה הרגישה שהיה בבטלנים אלו משהו שלא מצא חן בעינה. היא גם לא אהבה את המבטים שנעצו בה רובצי הסמטאות כאילו היא זרה הפולשת למרחב שלא לה.

"הירגעי." אמר מלסיבר בעודו נועץ מבט קדורני לעבר ייטו "הם רק עושים את עבודתם."

דקסה תהתה אם העולם השתגע בשני הדורות שהייתה בערבות. מלסיבר, שהרגיש בקוצר רוחה, שלשל מטבע כסף שהיה ברשותו לידי אחד מהקבצנים העלובים יותר ואמר: "דקסה, אנחנו נמצאים ברובע המגורים של בכירי הכנסייה. איך ציפית שהזקיפים המקומיים ייראו?"

"כמו אלה שראינו קודם כשהיינו ליד הספרייה." סיננה דקסה שהבינה שייתכן שטעתה כאן.

מלסיבר חייך בכאב וענה: "לא כולם אוהבים לראות את הזקיפים השומרים עליהם. נוכחותם מזכירה להם שהם בני תמותה במקרה הטוב או מעוררת בהם רגשות אשמה לגבי הזקיפים."

"בסדר," התרצתה דקסה "ואיך בדיוק הבנת מהם במבט ראשון?"

מלסיבר אמר, בגאווה לא מבוטלת, "הם מסריחים מנתך מסוים שמשמש רק לכלי נשק." ואקארה הצטרפה, מצביעה על הבגדים המרופטים שהם לובשים, "אלה בגדים חדשים, אישה חכמה, שמישהו תפר כדי שייראו ישנים. האריגים הללו באיכות טובה ממה שאני רואה פה."

"וכמובן," אמר אפרי, מצביע לעבר פושט היד שפישק את אצבעותיו כדי לדחוף את המטבע, "יש את הסמל של היחידה שלהם מקועקע בין שתי האצבעות שלהם."

אם הם שמעו משהו מההערות המלומדות הללו, הם המשיכו להתנהג כרגיל בצורה מפחידה. דקסה הבינה שהם מנסים להבין קודם מה מעשיהם ברובע האבוקה לפני שיסגרו עליהם במתכונת קרב. הרי שהזקיפים ראו שהם יצאו מספינה שעלתה ממצולותיה של מזרקת מים. הסקרנות דחתה לעת עתה סידורי בטחון יותר קפדניים.

עתה אחרי שדקסה השלימה עם נוכחותם, היא הבחינה בצבועים הרובצים לפתחי הבתים. זכרונות מעברה כעקרת בית על צבועי רחוב מאוסים ביותר הבהירו לה שהצבועים הללו על פניו בלתי מזיקים. הם יודעים שהם ישיגו את מבוקשם מבני האדם במקום בדרכים עדינות. היא זכרה איך כמעט נטרפה על ידי הצבועים בערבות. אלה לא היו היצורים המעודנים פה. ייטו אפילו טפח על רעמתו של אחד מהצבועים הכהים יותר שרבץ ליד בית מידות מטופח, צבוע בלבן ובכסף, שהשקיף אליהם כמעט מאמצע השדרה. דקסה קלטה שזה הבית שחיפשו.

"קוראים לו רוט." אמר ייטו לאחרים "אני זוכר אותו כאן מהימים שעברתי בבית הזה." בגלל אנשים כייטו, הצבועים הללו חשבו שבני האדם יאכילו אותם. יכול להיות שהיה עדיף שהם יחשבו כך על פני שיחשבו שהם ישיגו לעצמם עבודה קלה בכך שהם יטרפו אנשים. אפילו אקארה נראתה לה מאד לא נינוחה ליד הצבועים הרובצים. ואז הדלת לבית נפתחה. האישה שעמדה שם הייתה נאה. שערה השחור גלש על גופה המפותח לגילו שהיה דחוק בבגדים שנועדו להצניע טפח וגילו טפחיים. מעל האישה ריחפה פרסת ברזל שהגנה על הבית.

אפרי נחפז ללכת לקראתה ונישק את כף ידה של האישה. מעצם העובדה שהיא לא דחתה אותו, דקסה למדה שהוא הודיע להם בדרך כלשהי שהוא יבוא לפה. האישה חייכה לו ואמרה: "שמי גִינְטֶלַה. אפרי ביקש שאעזור לך עם הקללה של מסכת הכוכבים."

"איפה החוזה?" שאל ייטו שהתייחס אליה כשווה לו וככזו לא ראויה שיהיה מנומס אליה. גינטלה לטשה לעברו מבט עוין ואמרה: "הממשלה קראה לו על מנת להחליט לגבי הספינה."

ענייני הדוכסות הזו נוהלו על ידי ממשלת החוזים. מנימת דיבורה, דקסה הבינה שזה חריג. הממשלה אף פעם לא מתכנסת בהרכבה המלא. מכל מקום, גינטלה הזמינה אותם להיכנס, זוכה למבטיהם מלאי העניין של הזקיפים.

חדר הכניסה היה מרשים. הקירות התעקלו לתוך התקרה כמעט בלי עמודי תמך מכוערים. על הקיר השמאלי הייתה ספרייה עמוסה עד להתפקע בספרים. על השידה שעמדה לצד גרם המדרגות שהובילו אל חדר העבודה שלו היה צלם קטנטן של אישה נאה בלבוש ביתי צנוע, כנראה אשתו המנוחה.

כנגד הספרייה התעקלו שתי ספות מרופדות בצמר שחור. תלמידיה מיהרו לתפוס מקומות. אפרי נותר לעמוד וכך גינטלה. דקסה רצתה להתיישב אך נזכרה שהם באו בגללה. מעצבת העוצמה הצעירה הזדעפה קלות ושאלה: "האם את חשה את המסכה שיושבת לך על הפנים?"

דקסה חשבה שהקללה תתחיל לעבוד רק כשתשים את המסכה. רק אז היא הבינה שהמסכה שמתעלת העוצמה התכוונה אליה הייתה העוצמה שתפעיל את המסכה כשהיא תונח מעליה. היא חישקה את שפתיה ואמרה: "כמובן שלא. אני לא חשה בצורותיה של העוצמה כמוך."

וזה כל מה שמתעלת העוצמה ביקשה ממנה. הכרה בעליונותה בתחום הזה של האומנות. ככה דקסה קראה את ההבעה שהתפשטה על פניה של גינטלה שעדיין לא החליטו לגבי עתידה. היא הייתה מאכזבת אותה אם הייתה מפגינה צניעות במקום שאף נגיד-אומן אמיתי לא היה.

גינטלה מצמצה בעיניה, תצורות מורכבות כחולות נראו מבעד לעיניה, בעודה אומרת: "העיניים הם בתי המלאכה של האור. את מעצבת את האור לתמונות שאת תוכלי לראות – "

"את סתם מתנשאת עליה." העיר אפרי "מה שאת זקוקה לו הוא הכסף הזך בדמה, לא לעיניה. הוא צריך להעניק לך את הבחירה מה לעשות עם המסכה."

התצורות התעמעמו לרגע כשגינטלה רשפה: "האם אתה אדוני הנאצל רומז שאני חלשה?"

דקסה נהנתה לראות את אפרי מנסה ללמד מישהי אחרת. הוא בחר את מילותיו כשענה: "כסף זך הוא זרז לעוצמה. ייקח לך הרבה פחות זמן לעשות את מה שאת עושה בעזרתו. לדבר אין קשר לכמה את חזקה."

וזו הדרך הכי עדינה שהצליח למצוא כדי לומר לגינטלה שהיא חסרת נסיון. רואים שהוא לא העביר את רוב זמנו בחברת בני אדם חיים בארבעים אלף השנה האחרונות. ועם זאת, להפתעתה, דבריו עשו את עבודתם על גינטלה. היהירות הזו הייתה רק מסכה על פחדיה. דקסה הרגישה לפתע שאפרי בודק פה כמה חזקה דקסה אמורה להיות בלי שידריכו אותה. האם יש סיכוי שהוא יפצה את פיו אחרי שהמבחן הזה ייגמר?

גינטלה עפעפה והתצורות המורכבות התחילו לובשות צורה שוב. דקסה הרגישה את מגעה. היא הרגישה את עורקיה פועמים בטירוף, לא רק לבה. המים געשו לאורך כל גופה ובחזרה. וגרוע מזה, היא חשה את עצביה בוערים. היא לא קלטה עד כמה המסיכה הייתה סבוכה בה.

לבסוף גינטלה נפלה על מלסיבר, עיניה נעצמות מתשישות. מלסיבר תפס אותה בזרועותיו. נדמה לדקסה שגינטלה, ברגע הערות האחרון שלה, כיוונה היטב שתיפול לתוך סבך השרירים המופלא של מלסיבר ולא לתוך הפקעת הלא מאד מושכת של עמיתה ייטו. דקסה, להבדיל מגינטלה, הרגישה רק מעוררת להפליא. היא הביטה לעבר אפרי בתהייה מה קרה. הנגיד-אומן הסתכל לעבר גינטלה בעודו אומר: "החדשות הרעות היא שהיא באמת חסרת נסיון. החדשות הטובות היא שהצליחה לשנות את המיקוד של הקסם לעבר הרוח שלך. בפעם הבאה שמישהו יעטה את מסכת הכוכבים, את תיוולדי מחדש."

"אז למה באנו לכאן מכלתחילה?" שאלה אקארה את השאלה שעלתה זה עתה אצל דקסה. אפרי חייך בכבדות ושלף ספר כחול מתוך הספרייה. הוא נאנח ברוב רושם ואמר: "בפשטות, אפוסטלה הוא בנך."

דקסה לא איבדה את הכרתה באותו הרגע כמו במחזות שבהם הייתה צופה כשהייתה צעירה.

 

[הלדין]

חלק שביעי: "חוסמי העצמות"​

לאחר שאפרי הניח את דעתה של דקסה לגבי גינטלה, החבורה עזבה את מעונו של אפוסטלה. דקסה עיכלה את המחשבה שלא רק בתה אלא גם בנה היו עדיין בחיים. היא יכלה להבין שבתה נשארה בחיים הודות לאומנותם האפלה של הערפדים אבל בנה היה בטח זקן מאד. היא הרי חיה יותר משני דורות של נגידים-אומנים. היא גם שאלה איך הוא הגיע לאנטילוקן. היא נישקה את פרסת הברזל ביציאתה. לפרסה היה טעם מר בפיה כשחשבה על שני ילדיה.

ייטו האכיל את רוט במשהו שהוא פילח ממעונו של אפוסטלה. דקסה לא שמה לב לזה. היא הייתה עסוקה בעצמה כשהוא פילח לעצמו את המזון לצבועים הזה שטבעו לא היה ברור לה. אנשי אבטחת האישים עדיין רבצו בהמוניהם בסמטאות שבין המעונות. הם לא יעשו לה כלום כל עוד הם משוכנעים שהיא בלתי מזיקה. אם המקומיים ירצו את ספינת האומנות לעצמם, הם ישלחו יחידה צבאית.

דקסה החליטה לשאול את אפרי לגבי הספר הכחול שהוא שאל מספרייתו של בנה. הוא אמר: "זה נעשה בהסכמתו. זהו העתק של ספר צפנים עתיק שאת תצטרכי כדי להשלים את מסעך, דקסה."

"אני לא יודעת לקרוא." הזכירה לו דקסה. אפרי חייך כמו הדוד ארנב מאגדות הערבות. לדקסה הייתה התגלות באותו הרגע שייתכן שהוא המקור לאותן אגדות. הדוד ארנב היה טכסיסן שנהג להעניק מתנות אבל את המתנות שהיית צריך ולא את המתנות שאתה רצית. ובדרך כלל נלווה לזה משהו לא נעים. מספרי הסיפורים כמעט התחרו זה בזה על ההשפלות. היא קיוותה שזה תיבול שהם הוסיפו רק כדי לעשות את הסיפורים שלהם יותר מעניינים. ושאפרי הוא לא המקור לאגדות הללו. ואז במקום להרהר בזה, היא ראתה חיילים לפניה. ישיבת הממשלה הסתיימה והם החליטו להפקיע את ספינת האומנות לעצמם.

"תנו לנו לעבור." אמרה אקארה באיום שניסה לגרום לה להישמע סמכותית בעיניהם. החיילים עטו שיריון שנע עם שריריהם כאילו היה שלדת חוץ של חרק. הם אחזו ביד אחת במצטות שנועדו לשתי ידיים. דקסה שמעה עליהם עוד בחייה כעקרת בית. היא ידעה מהם. אלה היו חוסמי העצמות, יחידת העילית של הכנסייה.

"אנחנו ממלאים את פקודותיה של הממשלה." אמר אחד החיילים בנוקשות, מבעד למסכה המוכספת שהגנה על פניו, "האם גברתי מוכנה להציג בפניי שיש לה אישור להיות כאן? לבני הלשונות לפעמים מפספסים מסתנן."

ודקסה הבינה שהוא מדבר על אנשי אבטחת האישים. היא בחרה לא לדעת מאיפה הכינוי. אפרי פשוט עמד ואצבעותיו פשוקות אל האוויר. הוא חיכה שדקסה תעשה משהו לשם שינוי. הוא היה רק מורה הדרך. היא זו שצריכה ללכת בדרך. דקסה שיחקה עם הרעיונות עד שהגיעה לרעיון המטורף ביותר שהיה לה. היא קיוותה שהם לא יבקשו ממנה אישורים לזה.

דקסה חשקה את שפתיה היבשות ואמרה: "בני הוא אפוסטלה בריניס, שר בממשלתכם. זכותי... ללכת לספריה, אדוני הטוב."

החיילים הרגישו לא בטוב עם עצמם וזזו מדרכם. ודקסה ראתה בזווית עינה פסים כסופים נורים בין חריצי מסכותיהם המוכספות של החיילים. פסים של פלסמה כסופה מורעלת. פסים של...

"מה עוללת, סירקט'ה?" שאל מורהו לשעבר, מתפרץ לתוך סדנאתו.

סירקט'ה עמד ליד הכלים החדשים שחישל. הוא היה הגאון שיצעיד את בני מינו לתקופה חדשה. שמו של סירקט'ה ייזכר לנצח לצדו של מי שמצא את העולם בו חישלו את הכלים.

"מה הבעיה, זקן?" שאל סירקט'ה, שפתי שלושת ראשיו הלטאיים מתעקלים בסיפוק כלפי תרעומת אדונו המיושן. הוא ציפה מאדונו לשעבר להסתער לכאן לאחר שהופגנה יכולתם של כלי הנשק שלו בשדה הקרב.

"מה שבנית מפלצתי." התיז מורהו לשעבר בצורה כה צפויה "אלה לא דברים טפשים, בן. לדברים הללו יש תבונה משל עצמם. הסיבה היחידה שהם מצייתים לנו היא משום שהם חושבים שאנחנו יותר מהם. אם תלמד אותם להרוג אותנו, הם יאבדו את יראת הכבוד כלפינו."

כל כך צפוי להיתקל בהתנגדות ממנו. כל רעיון חדש שסירקט'ה העלה הוא ביטל בתואנה שהוא מתנגש עם איזו מסורת מטופשת זו או אחרת. עתה כשהוא עלה על רעיון חדש בכוחות עצמו, מורהו הזקן בא ומתפרץ לסדנתו.

"אתה יודע, זקן." אמר סירקט'ה "אני חושב שכבר נמאס לי לשמוע אותך."

ואחד מהנגידים-האומנים שסירקט'ה עיצב הטיל פסים של פלסמה כסופה לעבר הדסאי הזקן. הפסים הכסופים חסמו את הקשרים שקישרו את שלושת המוחות של הדסאי הזקן. הוא יכל לחשוב גם בלי הקשרים אבל בלעדיהם הוא כבר לא היה תבוני. הוא לא היה יותר מחית השדה.

ודקסה הסתכלה לעבר אפרי בכבוד מחודש. היא זלזלה בדוד ארנב ושילמה עתה את המחיר. הנגידים-האומנים נשבעו שלא לקחת חיי אדם. וספינת-האומנות הראתה לה את הסיבה. וכשדקסה שינתה את מחשבתם של החיילים, היא הפרה, וכנראה בפעם האחרונה בחייה, את שבועותיה. בפעם הבאה שתעשה את זה היא תישא את המחיר שהוטל על מפירי השבועות. על אלו שהלכו בעקבות מי שהמיטו על הדסאי את אסונם. לפחות מסכת הכוכבים צדק בזה. הדסאי לא היו שונים מהאנושות. כמוהם ידעו טוב וכמוהם ידעו רוע. ודקסה הבינה משהו: היא ידעה עתה איך השיבה לדסאי את צלילותו בחיזיון שראתה. היא יכלה לתקן את הדסאי. והיא לא רצתה.

החיילים נתנו להם לעבור עד שהגיעו אל הכיכר שם עמד מי שנראה כמפקדם מול הספינה. חוסמי העצמות זינקו לתוך האוויר, מנסים לבתק את דופנות הכסף של הספינה מבלי הועיל. המצטות אפילו התחילו להתעייף ולהישחק. בקרוב הם יצטרכו להחליף או להשחיז אותן. דקסה הצליחה עד כה לשמור על שבועת הנגידים-האומנים שלא לקחת חיי אדם וגם לשרוד.

אפרי עשה תנועה עם אצבעותיו הפשוקות. וזרוע יצאה מדופן הספינה הכסוף הישר לעברם. ובנשימה הבאה, דקסה והאחרים היו בתוך הספינה, מוקפים בעכבישיה של אקארה. אפרי, בינתיים, טפח על כתפיו של אגאטר בעודו מכין את ספינת-האומנות לקראת עזיבת המקום. היא שמעה עתה את קרקוש המצטות מבפנים. היא חשבה על העובדה שהקפוצ'ינים הצליחו. ובני האדם נכשלו.

ודקסה הרגישה שאספה את כל החפצים שהיה עליה לאסוף. עתה נותרה לה משימה אחת: לעמוד בפני גאהיל ולהציל כפר מלא בנגידים-אומנים. והיו לה שלוש שנים להתכונן לעימות.

חיוך פשט באיטיות על פניה כשהם צללו אל העולם שמעבר לעולם.