• ברוכים הבאים לפורום הפונדק
    הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
    ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה /

מתמודדי נפש במשחקי תפקידים, עד כמה נפוץ? עד כמה מונגש?

לא יודע אם מישהו זוכר אותי עדיין כאן,(הייתי ariel127711) בין הדברים שסיפרתי כאן היה זה שיש לי לפעמים קושי להבין סיטואציות בפורום, אז הסיבה לכך שאני מתמודד נפש(יש לי סזכיזופרניה שלא באמת מורגשת כי אני מאוד מאוזן) בכל מקרה כיום יש הנגשה ורצון לשלב אנשים כמוני בכל מקום, אצל משחקי התפקידים לא יצא לי לראות משהו דומה, מצד שני גם כמות מתמודדי הנפש שיצא לי לפגוש במסגרות כאלו ואחרות כמו לדוגמה "יאללה מבלים" מאוד לא קיימת.


אז הייתי שמח לקבל מידע ואולי להביא משוב(?) אולי להעיר עיינים? ליצור פרוייקט/עמותה? בכל מקרה זה, זה...
 
היי, ברוך השב!

אני לא מכיר משחקי תפקידים שמייחסים בצורה מפורשת ומוצלחת לנושא של התמודדות נפש, מלבד הלם קרב (משחק בשם "מכשפות הלילה") ומערכת יחסים מתעללת ("כלתו של כחול-הזקן").

מה בדיוק אתה מצפה לראות במשחק "מונגש", או איך היית מנגיש משחק?

כהערת אגב, בעברית יש את פלאים: גיבורי המחר (גילוי נאות - אני העורך שלו) שהוא משחק גיבורי על צעירים שבו הבעיות של גיבורי העל הן בעצם מטאפורה להתמודדויות "רגילות" של התבגרות. אפשר לקחת את חלק מסוגי הדמויות לכיוון של התמודדות נפש (למשל הנובה, שצריך לשמור על איזון רגשי כדי לשלוט בכוחות העל שלו, או המפלץ, שהחברים שלו מפחדים ממנו וחושבים שהוא מפלצתי או מסוכן גם אם זה לא בהכרח נכון). זה כן ידרוש תיאום מסוים בתוך הקבוצה כדי לוודא שאין מי שנפגע מהייצוג בדרכים שהשחקן מכוון אליהם את הדמות שלו. לא בטוח שזה עונה על מה שאתה מחפש.
 
משחקי תפקידים טיפוליים הם דבר ידוע כבר לא מעט זמן והנושא רק הולך ומתרחב (שזה מצויין), הכרתי שני אנשים שנוגעים בתחום (לא מהפורום) ואם זה מעניין אותך אוכל להרחיב בפרטי (בתקווה שזה יעזור).
אגב בדרקוניקון האחרון שהתקיים, יצא לי לשבת בשולחן עם שני אנשים שאני די בטוח שהם על הספקטרום האוטיסטי (הם לא ציינו את זה, אבל אני יודע לזהות), אז המשחק בוא נאמר פחות זרם מהממוצע, אבל מאד שמחתי שמשחקי תפקידים שולחניים יכולים לתת מרחב משותף שבו כולם יכולים להנות ומאד הערכתי את זה שהם בחרו כן להשתתף ולשחק למרות הקשיים והדעות הקדומות שקיימות בחברה.
 
היי, ברוך השב!

אני לא מכיר משחקי תפקידים שמייחסים בצורה מפורשת ומוצלחת לנושא של התמודדות נפש, מלבד הלם קרב (משחק בשם "מכשפות הלילה") ומערכת יחסים מתעללת ("כלתו של כחול-הזקן").

מה בדיוק אתה מצפה לראות במשחק "מונגש", או איך היית מנגיש משחק?

כהערת אגב, בעברית יש את פלאים: גיבורי המחר (גילוי נאות - אני העורך שלו) שהוא משחק גיבורי על צעירים שבו הבעיות של גיבורי העל הן בעצם מטאפורה להתמודדויות "רגילות" של התבגרות. אפשר לקחת את חלק מסוגי הדמויות לכיוון של התמודדות נפש (למשל הנובה, שצריך לשמור על איזון רגשי כדי לשלוט בכוחות העל שלו, או המפלץ, שהחברים שלו מפחדים ממנו וחושבים שהוא מפלצתי או מסוכן גם אם זה לא בהכרח נכון). זה כן ידרוש תיאום מסוים בתוך הקבוצה כדי לוודא שאין מי שנפגע מהייצוג בדרכים שהשחקן מכוון אליהם את הדמות שלו. לא בטוח שזה עונה על מה שאתה מחפש.
הכוונה לעד כמה הקהילה בארץ מונגשת בשביל מתמודדים לא לדמויות עצמן של מתמודדים...

נגיד עמותות של משחקי תפקידים שמשלבות מתמודדים עם לא מתמודדים או עמותות שמביאות מפגשים/חוגים כל דבר אחר כזה של שמותאם למתמודדים ורק בשביל מתמודדים... עד כמה הקטע הזה מפותח בארץ?
 
אין שום פעילות של קידום אקטיבי של הנגשת התחביב למתמודדים שאני מכיר. הכי קרוב שיש זה חברות חוגים, מרכזים קהילתיים, עמותות או פעילויות בתי ספר שמנגישות משחקי תפקידים לשחקנים בעלי מוגבלות שכלית התפתחותית.

קיימת רק עמותה אחת שמקדמת משחקי תפקידים ספציפית בישראל (העמותה למשחקי תפקידים בישראל, ע"ר) ואפשר להגיש לה הצעה לפעילויות שאני בטוח שהיא תשמח לבחון (בוועד העמותה יש מתמודד נפש שדי פתוח לגבי זה - אבל לא אציין שמות כי בכל זאת מדובר במידע רפואי אישי) אבל אין פעילות קיימת שאני יודע על קיומה.
 
לא מאמין שיש משהו ממוסד, אבל היום זו כבר לא בושה להיות מתמודד נפש, שלא כמו מה שהיה לפני שלושים שנה למשל. גם מקומות כמו הצבא הרבה יותר מכילים בנושא, אז משהו כמו קהילת תחביב - למה לא?

מה שכן, חשוב לטובת השיח הכללי בעניין לשים לב לשני דברים:

1) לא כל מי שקצת (או מאוד) מוזר חברתית או התנהגותית הוא בהכרח מתמודד נפש. קשיים נפשיים הם כמו אסטמה או רגל שבורה - יש להם הגדרה רפואית ודרכי טיפול ואנשי מקצוע שמתמחים בכך. כמו אסטמה או רגל שבורה, הם לא משהו ראוי לביקורת או מקור לבושה.

2) עניין אנשי המקצוע חשוב מאוד. יש די הרבה קואוצ'רים וכיו"ב שמציעים דרכי טיפול שונות שכוללות בין היתר משחקי תפקידים, אבל בסופו של דבר, איש מקצוע כמו פסיכולוג, פסיכיאטר או עובד סוציאלי הוא לא רק אדם שבאמת למד איך לטפל במתמודדי נפש, אלא גם כפוף לכללים של אתיקה מקצועית וכפוף לרגולציה (מה שמאפשר, במקרים מצערים, גם לתבוע על רשלנות רפואית). מישהו עם תואר בביולוגיה או מזרח תיכון שלקח קורס במכללת קואוצ'ינג, ראה כמה סרטוני אינטרנט ו"פיתח שיטה טיפולית משלו", אולי יכול להיות יועץ מצויין לכלכלת בית או התנהגות בדייטים, אבל לא הייתי ממליץ לשום מתמודד נפש לראות בו חלופה לאנשי מקצוע מהתחום.
 
אני מתמודד נפש בעצמי (הפרעה דו-קוטבית סוג 2 והפרעה פוסט-טרארומטית מורכבת) ומשחק משחקי תפקידים כ-25 שנה. אני לא זוכר כמעט סיטואציה שבה הרגשתי חוסר נגישות למשחק בגלל ההפרעות שלי, חוץ ממקרים שהייתי צריך לבטל פגישה בגלל התקף, ומקרים בודדים שמשחק עשה לי טריגר מינורי והתקף חלקי (מקרים בודדים מאוד - אלו נושאים ספציפיים מאוד אצלי והם לא נפוצים מאוד במשחקים שאני משחק).

משחקי תפקידים נוטים מטבעם להיות נגישים יותר למתמודדי נפש מהרבה תחביבים אחרים מניסיוני. לפחות כל עוד הדינמיקה בקבוצת השחקנים תקינה יחסית.

גיימינג (משחקים שולחניים ומשחקי מחשב) גם נטה לעזור בתקופות שלא ישנתי בלילות בגלל ההפרעה, ככה מעסיקים את המוח במשהו אחר וזה נוטה להפחית פלשבקים.

מצד שני, אני משחק בעיקר בקבוצות מקומיות וקבוצות של חברים, ולא מאוד מעורה בקהילה הרחבה יותר, שם ייתכן שיהיו דברים אחרים ו\או סטיגמות שאני לא נתקל בהם בסביבה החברתית שבה אני משחק.
 
לשחק עם חברים זה כמו לעשות כל דבר אחר עם חברים - אם הם חברים שלך, כנראה שהם יודעים "לאכול" גם את הצדדים היותר מורכבים שלך.

היכולת לקבל אנשים יוצאי דופן (עם התמודדות נפשית או לא) גם מאוד מושפעת מגורמים כמו גיל (ילדים ובני נוער נוטים להיות אכזריים יותר), סביבה חברתית (אוניברסיטה בעיר גדולה היא מקום שונה ממפעל בפריפריה) וגם אידאולוגיה ותרבות (כן, פוליטיקלי קורקט זה לפעמים בסך הכל לא להיות חתיכת חרא כלפי כל מי שאינו גבר סטרייט עשיר).

קשה לומר שיש משהו שמאפיין את "קהילת שחקני התפקידים" כי אין "קהילה" יש "קהילות" שלא תמיד קשורות זו לזו או אפילו מודעות אחת לשנייה. אבל כן יש משהו מסקרן ששמתי לב אליו. אם נשירה משירות צבאי היא אינדיקציה להתמודדות נפשית כזו או אחרת, אז היה לי קשה שלא לשים לב לכך שפורומים וכיו"ב של משחקי תפקידים הם הסביבה החברתית/קהילה בה נתקלתי ביותר מקרים של אי-גיוס/נשירה* מאשר בכל מקום אחר, ככה שלפחות לפי האינדיקציה הזו, נראה שקשיי הסתגלות או התמודדות נפשית הם לא תופעה מאוד נדירה בעולמות התחביב.


* למען הסר ספק, אני בהחלט מעדיף שאנשים שלא מתאימים לצבא לא יתגייסו בדיוק כמו שאני לא מצפה מעיוור לעבוד כנהג אוטובוס או צלם חתונות.
 
שלום רב. גם לי מוגדרת הפרעת נפש, בדומה ל golan2072, גם לי יש הפרעה ביפולארית סוג 2 ופוסט טראומה (אם כי אלו רק כותרות, ומצבו הספציפי של כל מתמודד ייחודי ושונה). לקח לי שנים להתמודד ולהגיע למצב יציב, ועדיין יש אלמנטים המקשים יותרס אך מקבל את העזרה כשאני צריך.

אני גם רופא משפחה, וחלק לא קטן מעבודתי הוא עם מתמודדי נפש, ברמות שונות (בשילוב סיוע מקצועי כמובן), ובעבר התנדבתי ב"אנוש", וסייעתח למתמודדים עם ההתמודדות שלהם, בחלק שלי.

אתייחס למספר דברים:
# המפקד האלמוני, אולם היום יש פחות בושה בלהגיד שאתה מתמודד נפש, אך עדיין יש לא מעט, ויש עדיין הרבה סטיגמה לצערי. העניין בשיפור, אך רחוק מלהיות מובן לכלל הציבור (וגם אז תלוי איזה חתך אוכלוסייה ומיקום). אני אישית, כחלק מהתהליך שלי, מיידע כל מעסיק או מסגרת מקצועית על מצבי, וחברים שלי וחלק מהמכרים גם יודעים, אך זה לא הדבר המרכזי עימו אני פותח הכרות ושיחה.
בנוסף- חלק מהתהליך הנפשי שחלק ממתמודדי הנפש צריך לעבור הוא הפרדה של המחלה מהזהות העצמית- "אני לא ביפולארי, אלא אדם שהוא xyz, ושגם יש לו מחלה ביפולארית". כחלק מכך, חלק לא מועט יעדיף להתמקד בעת משחק בחלקים שלא נוגעים במחלותיהם, ומעדיפים שזה לא יהיה "פיל בחדר".

# משחקי תפקידים כטיפול?
כן, גם אני מכיר מספר נסיונות לשם כך, והאמת שבתחילת תהליך השיקום שלי אחד הדברים שכזר לי הוא המשחק (וגיימינג כפי שציין גולן. אכן מאוד עוזר להסיח את הדעת), אך יש בכך גם סכנות- הזדהות יתר, שימת דגש על המשחק ולא על העולם האמיתי ועוד... המשח לדעתי לא מתאים כמסגרת טיפול. טיפול אכן צריך להיות עם אנשי מקצוע, אם כי המשחקים יכולים להוות מסגרות חברתיות מוגנות יחסית- תקשורת חלקית דרך דמויות, מערכות חוקים יחסית ברורות, עולם דמיוני שכשלונות בו פחות משפיעים על העולן האמיתי וכו'.

# הנגשה?
המממ... נושא מעניין. יש פה מספר מורכבויות:
- מהי ההפרעה הנפשית? וכיצד היא מתבטאית ספציפית אצל אותו אדם? יש הפרעות נפשיות שונות רבות, חומרה ופגיעה תפקודית שונה, מצוקה שונה והתמודדות שונה. האם הקושי הוא במציאת קבוצה והתחלה? בשמירת רצף משחק? באינטראקציה החברתית? בשיקוף נושאים אישיים דרך משחק התפקידים?
- מה התיווך הנדרש? שוב, בהתאם לכתוב מעלה, התערבויות שונות.
- האם כדאי "לשים על השולחן" את נושא ההפרעה הנפשית? קבוצות שונות ומנחים שונים (גם תלוי שיטה), יכולים להרתע מזה. לא מבחינת הדקת מתמודדי נפש, אלא מכיוון שבמהותם משחקי תפקידים משמשים בעיקר כתחביב, לחלק כ Escapism, ולא בהכרח ירצו להביא נושאים כה עמוקים למשחק. אני חושב שצריך מנחה עם הכרות חלקית לפחות עם הנושא.

# דמויות עם הפרעות נפשיות:
זה... בדר"כ מעצבן אותי. כמעט תמיד, כשמישהוא רוצה לשחק "מישהוא עם סכיזופרניה/ ביפולאריות/ OCD", זה מתוך רצון לחקור זאת, אך בלי הבנה מספקת של הנושא, וזה יוצא... כקריקטורה.

מרבית הפרעות הנפש מפרקות לבנאדם את החיים. חייו משתבשים לחלוטיןב תפקוד נפגע קשה. (הי, זה חלק מהגדרות ה DSM!). לוקח שנים לרב להגיע למצב תפקודי, ולעתים גם מצב זה עם מגבלות ותפקוד פגוע. ובחל מההפרעות, התפקוד ילך ויתדרדר עם השנים. לא סתם אחד מהבירורים המרכזיים בכל מחלה כזו הוא תשאול אובדנות... התפקוד הבסיסי פגוע ומשפיע על מרבית תחומי החיים, לפחות עד התייצבות מספקת. לשחק דמויות כאלו כהרפתקנים? שמדי פעם יהיה משחק דמות המדבר על קושי אך אז תתמודד? אותי זה מעצבן...

Cegorach- תוכל אולי לתאר מה האתגרים שאתה רואה בשילוב במשחקי תפקידים? מה היית שוקל/ רוצה בתחום?
 
אפשר לומר ש"הרפתקנים" הם בכל מקרה סוג של יוצאי דופן בחברה וכל אינטראקציה שלהם עם העולם הרגיל היא סוג של התמודדות, גם בלי לומר במפורש ש"זו מטאפורה להתמודדות נפשית".

קשה להשוות הרפתקנים לעולם האמיתי כי אין להם באמת מקבילים היסטוריים או מודרניים, אבל נראה לי שכן אפשר לומר שהחוויה העיקרית של ההרפתקן עם "העולם הרגיל" סביבו היא חוויה של ניתוק וניכור.
 
# דמויות עם הפרעות נפשיות:
זה... בדר"כ מעצבן אותי. כמעט תמיד, כשמישהוא רוצה לשחק "מישהוא עם סכיזופרניה/ ביפולאריות/ OCD", זה מתוך רצון לחקור זאת, אך בלי הבנה מספקת של הנושא, וזה יוצא... כקריקטורה.
אויש, מעולם לא שיחקתי עם מישהו כזה, אבל אחת לשנתיים בערך אני נתקל בתגובה או בפוסט שבו מישהו מספר על שחקן בקבוצה שרוצה לשחק "דמות עם פיצול אישיות" והדברים האלו בדרך כלל גם נראים כקריקטורה שלא קשורה בכלל להפרעות נפשיות אמיתיות וגם מתעלמים במופגן מיתר השחקנים בשולחן ומתיאום הציפיות למשחק, כך שכל השחקנים האחרים סובלים אה-לה "הדמות שלי תוהו-טיפשה ולכן הדבר ההגיוני לעשות זה לדקור את הקוסם בגב ואז לשכנע את האורקים שכולנו בצד שלהם."
 
היי,
אני חבר ועד בעמותה למשחקי תפקידים בישראל, אני יותר מאשמח אם נוכל לדבר יותר לעומק כדי שאשמע ממך מה הרעיונות שלך להנגשת משחקים ואירועי משחקי תפקידים (חיים או שולחניים) למתמודדי נפש.
ממה שאני ראיתי עד היום קהל שחקני התפקידים בישראל מכיל המון מתמודדי נפש שלעיתים קרובות מידי נדחקים למקומות מאוד לא טובים, אני יותר מאשמח לסייע לכל יוזמה שתשנה את המצב הזה .
אני זמין במייל [email protected]
 
היי,
אני חבר ועד בעמותה למשחקי תפקידים בישראל, אני יותר מאשמח אם נוכל לדבר יותר לעומק כדי שאשמע ממך מה הרעיונות שלך להנגשת משחקים ואירועי משחקי תפקידים (חיים או שולחניים) למתמודדי נפש.
ממה שאני ראיתי עד היום קהל שחקני התפקידים בישראל מכיל המון מתמודדי נפש שלעיתים קרובות מידי נדחקים למקומות מאוד לא טובים, אני יותר מאשמח לסייע לכל יוזמה שתשנה את המצב הזה .
אני זמין במייל [email protected]
שלחתי איימיל... אשמח שתגיב
 
# דמויות עם הפרעות נפשיות:
# דמויות עם הפרעות נפשיות:
זה... בדר"כ מעצבן אותי. כמעט תמיד, כשמישהוא רוצה לשחק "מישהוא עם סכיזופרניה/ ביפולאריות/ OCD", זה מתוך רצון לחקור זאת, אך בלי הבנה מספקת של הנושא, וזה יוצא... כקריקטורה.
כל מילה בסלע. אני משחק משחקי תפקידים בשביל הכיף, ומניסיון אישי, הפרעות נפש (אמיתיות) הן... לא כיף. מאוד לא. זה אחד מהדברים שמרחיקים אותי מ"קריאתו של קתולהו". כששחקן טיפוסי מנסה לשחק דמות שסובלת מהפרעה נפשית, זה לרוב אכן יוצא קריקטורה, שלפעמים מביכה מאוד. לא מעליבה - פשוט מביכה. שוב, לא כיף.

לשחק גיבור שבסופו של דבר נפצע פצעי-מוות בקרב ומת מוות הירואי (או שורד ונותר מצולק פיזית) - זה יכול להיות כיף. לשחק גיבור ש"השתגע" - זה לרוב מביך מחוץ לקונטקסטים מאוד צרים.
 
אובדן השפיות בקריאתו של קת'ולהו הוא לא כל כך הפרעה נפשית (למרות שכן יש שם עיסוק בפוביות ותופעות שונות) אלא יותר קריסה של תפיסת המציאות. עדיין, יכולים להיות בזה יותר מידי טריגרים.

בומפאייר היה בזמנו שבט שלם של ערפדים "מטורפים" (מלקאביאן) שזכו לפופולאריות רבה, אבל מאותן סיבות שבמו"ד יש ניצול לרעה של הנטייה "תוהו נייטרלי" - זה מאפשר לשחק דמות שעושה דברים מופרעים ו"מצחיקים" ואז לומר "אני רק משחק את הדמות שלי".

מצד אחר - לברברים במו"ד יש "זעם" שזו יכולת מגניבה שמשפרת את הביצועים הקרביים שלהם, אבל כשמסתכלים על זה אחרי שקוראים את סדרת "החוק הראשון" אז קשה שלא לחשוב על זה בתור סוג של התקף.
 
# דמויות עם הפרעות נפשיות:
זה... בדר"כ מעצבן אותי. כמעט תמיד, כשמישהוא רוצה לשחק "מישהוא עם סכיזופרניה/ ביפולאריות/ OCD", זה מתוך רצון לחקור זאת, אך בלי הבנה מספקת של הנושא, וזה יוצא... כקריקטורה.
אני באמת מרגיש שיש פה תפיסה די שלילית של משהו שלא אמור להיתפס בצורה כזו גרועה. וייתכן, שזה בגלל שאני בעצמי שיחקתי מספר דמויות כאלו- גם בעבר ששיחקתי דמויות כאלו גרוע וגם כיום שאני חושב שאני עם גישה יותר בוגרת כשאני כן ניגש לשחק דמות כזו, אני לא חושב שזהו דבר שלילי.

זה לחלוטין בסדר לדרוש משחקן לעשות את שיעורי הבית שלו כשהוא בא לשחק משהו כזה, ובנוסף לדרוש ממנו לעשות שיעורי בית גם כשהוא רוצה לשחק דברים אחרים, בכול פעם שיש דברים שיכולים לגרום לטריגר מעורבים, וגם משחק שכזה צריך להיות לאחר תיאום ציפיות קבוצתי- אבל זה לא אומר שזה נושא אסור לשחק, ולהיפך, ייתכן שדווקא משחקי תפקידים הם דרך מאוד טובה ללמוד על הנושא ולהרחיב לגביו אופקים בסביבה בטוחה לאנשים.

אני חושב אגב, שראוי מאוד להפריד בין הפרעות נפשיות שמשוחקות כהפרעות נפשיות במקביל ישיר לעולם שלנו, לעומת שילוב של אלמנטים על טבעיים בנושא. אני רואה הבדל די אדיר בין לשחק דב"ש של אדם עם סכיזופרניה שיש לו אותה כמחלת נפש רגילה, לעומת לשחק אדם עם סכיזופרניה שזה אחד מהתסמינים של העובדה שהוא חזה בשאב-ניגוראת', אלוהות מן המית'וס שעצם הקיום שלה שובר מנטלית את כול מה שהוא בן תמותה. כמו שיש הבדל גדול בין לשחק אדם הסובל מחרדות לעומת אדם שהוטל עליו לחש שגורם לחרדה. או בין לשחק דמות שמדברת לקול בראש, לעומת לשחק דמות שיש לה שד אמיתי בתוך הראש שלה שרק היא מסוגלת לשמוע ומנסה להרעיל את מחשבותיה. יש אלמנט ברור של הפרדה ברגע שאתה מכניס לעניין את העל טבעי.
 
חזרה
Top