Scarlet Witch
פונדקאי פעיל
פאנדום: הארי פוטר.
דירוג: PG13\PG
דמות ראשית: רגולוס בלק.
תודה לג'סי ולליהי על הביטוא והעזרה. ^^
-------
רגולוס בלק בן החמש עשרה צעד בשלג הרטוב והעמוק כשמטאטא על כתפו והרוח הקפואה מצליפה מידי פעם על פניו החיוורים. לא משנה כמה שכבות של בגדים הוא שם על עצמו, הקור הנוראי הצליח לחדור פנימה – ואחרי שלוש הנפילות האחרונות אל תוך השלג, יהיה זה נס אם הוא לא יקבל דלקת ריאות.
חג המולד אף פעם לא הייתה תקופה מאושרת בבית משפחת בלק. לא עבור רגולוס ולא עבור אף אחד. אך זו הייתה השגרה – אבא, אימא, שני אחים – כולם יושבים מסביב לשלוחן ואוכלים את ארוחת החג.
סיריוס שבר את זה. מאז עזיבתו לביתו של ג'יימס פוטר, הבית הפך להיות קר ואפל יותר מתמיד. כעת, רגולוס נאבק בשלג וברוח, מאמץ את עיניו על מנת לאתר את הבית הארור.
רגולוס נשא מבטו אל הבתים המלאים נורות צבעוניות, השלג הלבן מכסה את גגותיהם וקולות הצחוק והשירה עולים, נישאים ברוח וחולפים על פניו.
רועד וקפוא עד לשד עצמותיו, רגולוס התקרב אל אחד הבתים. מבפנים, הוא הצליח לשמוע קולות עמומים של שיחה בין שני אנשים שנראו מאוד משועשעים מעצמם. רגולוס לקח נשימה, השעין את המטאטא על קיר המבנה ודפק שלוש דפיקות על הדלת.
המתח והציפייה לקראת מה שהולך לקרות, גרם לרגולוס לחוש לחץ בחזה. השיחה פסקה ונשמעו קולות של צעדים הקרבים לדלת. רגולוס כיווץ את ידיו לאגרופים והמתין בקוצר רוח.
לא עבר הרבה זמן והוא כבר התחיל לחוש בנוכחות הדמות מעבר לדלת. צליל המנעול המסתובב נשמע והדלת נפתחה לרווחה – חום הבית שטף את רגולוס והשקט ששרר בחוץ נשבר על ידי הקולות שבקעו מבפנים.
הדמות שעמדה בדלת הייתה נער צעיר במשקפיים בעל שיער שחור ומבולגן. כשפתח את הדלת, חיוך כיסה את פניו, אך משראה את רגולוס, חיוכו השתנה להבעה מופתעת מאוד.
"שלום," אמר ג'יימס פוטר, שאריות החיוך נותרו על שפתיו.
רגולוס הידק את אגרופיו, "שלום. איפה אח שלי?"
ג'יימס מצמץ, "אה... אח שלך? הו, אממ... הוא בפנים." הוא היסס מעט לפני שהמשיך בדבריו, "בוא, תיכנס," אמר לבסוף, זז הצדה על מנת לאפשר לרגולוס להיכנס פנימה.
בית משפחת פוטר היה קטן יחסית לאחוזת בלק, שלא לדבר על פשוט ועממי. לא היו שם אפילו דיוקנות של שושלת פוטר, אלא תמונות של פרחים ויצירות של אמנים נודדים. על רצפת העץ, היה פרוס שטיח בצבעים חמים שתאמו את הבית והאווירה ששרתה בו. רגולוס תהה כיצד אחיו מצליח לסבול את זה.
ג'יימס הוביל אותו לכיוון הסלון והחווה באצבעו הארוכה לכיוון אחת הספות האדומות עליהם שכב – כשרגליו גרובות הגרביים על הספה – לא אחר מאשר סיריוס בלק.
"היי, ג'יימס, מי זה-" סיריוס נעצר, מתרומם על רגליו באחת כשעיניו נתקלו ברגולוס. "מה לעזאזל הוא עושה כאן?" שאל בקול קר משלג.
רגולוס בלע את רוקו ופסע צעד קדימה, "באתי לדבר איתך-"
"ג'יימס, תוביל את הנחש הקטן הזה החוצה לפני שאעשה משהו שילכלך לאימא שלך את השטיח," אמר סיריוס, מבטו לא מש מאחיו הצעיר.
ג'יימס העביר מבטו בין סיריוס לרגולוס, לא עושה דבר.
רגולוס לקח נשימה והתחיל שוב: "באתי לדבר-"
"החוצה!" קרא סיריוס, מצביע לכיוון הדלת בפנים קמוצות מכעס.
רגולוס הניד בראשו, "אני לא הולך עד שאני מדבר איתך, סיריוס," הוא אמר, שמח שלפחות הצליח להשלים משפט אחד.
סיריוס התקרב אליו, תופס בכתף מעילו, "אז אני אזרוק אותך החוצה," סינן, מתחיל לדחוף את אחיו הצעיר לכיוון דלת הכניסה.
"סיריוס, לא! די!" קרא רגולוס, מנסה להילחם באחיו. "בבקשה, זה לא ייקח הרבה זמן-"
"החוצה, החוצה, החוצה!" סיריוס המשיך לומר. אך שנייה לפני שהשניים הגיעו אל הדלת, רגולוס הצליח לפשוט מעליו את מעילו ולחמוק בחזרה לסלון היכן שג'יימס עדיין עמד, שותק.
באותו רגע, יצאה גברת פוטר מהמטבח, שיערה החום אסוף בקוקו וסינרה הלבן מלא כתמים.
"ג'יימי, מה בשם מרלין מתרחש כאן?" היא שאלה, עיניה סוקרות את בנה ואז את רגולוס. "אה, אתה בוודאי חבר נוסף של ג'יימס," היא אמרה בחיוך חם שגרם לרגולוס לחוש מעט לא בנוח.
ג'יימס כחכח בגרונו, "אה, למעשה, אימא, זהו אחיו הצעיר של סיריוס – רגולוס."
גברת פוטר ניגבה ידה בסינרה והושיטה יד קדימה, "נעים להכיר אותך, רגולוס," אמרה.
רגולוס הביט בידה במבט מעט לא סימפטי לפני שלחץ אותה.
"נעים מאוד," השיב.
עיניה התרחבו בהפתעה, "אוי, יקירי, אתה קפוא!" הצהירה, "אתה רוצה שאכין לך כוס תה? בדיוק הכנתי לבנים..."
"לא יהיה בזה צורך," אמר סיריוס שבדיוק חזר לסלון, מעילו של אחיו עדיין בידו. "רגולוס בדיוק הולך, נכון?" הוא זרק אל עבר אחיו את המעיל ספוג המים כדי להבהיר שזו לא הייתה שאלה המחכה לאישור.
רגולוס בהה בו במשך כמה שניות לפני שפנה בחזרה לגברת פוטר. "כוס תה יהיה נפלא, תודה." הוא יכול היה לחוש בזעמו של אחיו הגדול, אך לא היה לו איכפת.
ברגע שגברת פוטר חזרה למטבח על מנת להכין את כוס התה השלישית, סיריוס פסע אל רגולוס ודחף אותו אל אחת הספות באלימות.
"מה לעזאזל גורם לך לחשוב שאתה יכול לבוא להתפרץ לכאן?!" דרש לדעת.
"זו לא הייתה התפרצות. דפקתי בדלת," השיב רגולוס, זוכה למבט ממסמר מצד אחיו. "אמרתי לך, אני לא הולך עד שאני מדבר איתך אז מוטב שתשתוק ותיתן לי להסביר!"
"לא," אמר סיריוס, מתרחק ממנו לכיוון המדרגות המובילות לכיוון הקומה השנייה של הבית. "תשתה את התה המזורגג שלך ותעוף מפה. מקווה שתיחנק ממנו."
"סיריוס, חכה!" קרא רגולוס מאחוריו, נעמד אף הוא על הרגליים. "זה לא ייקח הרבה זמן. אימא תהרוג אותי אם אחזור הביתה בלי לדבר איתך."
סיריוס הסתובב, "אימא?" תהה. "אתה רוצה להגיד לי שההגעה שלך לפה הייתה רעיון של אימא?"
רגולוס היסס לרגע, ואז הנהן.
"אני לא מאמין!" אמר סיריוס, פורש ידיו לצידי גופו ואז שומט אותן בחזרה בחבטה. "לאישה הזו פשוט אין גבולות, מה?"
רגולוס חייך חיוך קטן ומאולץ. "אז אתה מוכן לתת לי לדבר איתך?"
סיריוס נחר בבוז, "לא, זה רק עושה את זה יותר גרוע!"
רגולוס גלגל את עיניו ונהם בתסכול, "כמה דקות – זה הכול."
"אמרתי לא!" קרא זה, "אני רוצה שתעוף מכאן מיד! ברחתי מהבית כדי להתחמק מכם, לא כדאי שתבואו אחריי! הרסתם לי מספיק את החיים, אני לא צריך שתהרסו לי גם את החג הראשון שלי בלעדיכם!"
"אבל סיריוס-"
"בלי 'אבל'!" קטע אותו סיריוס בכעס, "אני לא רוצה לראות אתכם יותר בחיים שלי! אני שונא את המשפחה הזו ואני שונא אותך! ולא- ג'יימס- לא איכפת לי שזה חג המולד!" הוא אמר, פונה לחברו שנתן לו מבט רב משמעות.
רגולוס נענע בראשו, מרגיש צביטה כואבת בלב. "אתה לא מתכוון לזה."
אחיו הגדול פלט נחירת צחוק, "בכל נימי נשמתי."
"אבל אני אח שלך!" קרא רגולוס, דחף חזק לבוא ולנער את סיריוס משתלט עליו.
"בבקשה ממך," אמר סיריוס בקול קר ומנוכר, "אל תזכיר לי."
שלוש המילים האחרונות בהחלט עשו את חותמן על הנער בן החמש עשרה. רגולוס בהה בסיריוס כשהצביטה בליבו הופכת ליד המנסה לתלוש את האיבר ממקומו. לא היה זה מה שאחיו אמר, אלא הדרך בה אמר זאת. כאילו הוא אכן מנסה לשכוח מקיומו של רגולוס ולהוציא אותו לחלוטין מחייו.
"לך תזדיין," מלמל רגולוס, פוסע מספר צעדים לאחור לכיוון הדלת. "לך תזדיין!" אמר שוב, הפעם בקול רם. הוא הלך אל הדלת, פתח אותה ויצא החוצה.
רק כשהדלת נסגרה מאחוריו רגולוס הרשה לעצמו להשתחרר מהשליטה העצמית שאימו החדירה בו כבר מגיל שלוש.
הוא בעט בחוסר רחמים באבן תמימה שנחה על שביל הבית, נוהם בכעס - כעס על סיריוס האטום והאידיוט... וכעס על עצמו.
הייתה זו שטות גמורה מצדו לחשוב שהפוץ הזה יסכים לדבר אתו.
"לעזאזל אתו," הוא סינן, מרגיש את הקור צורב את פניו החיוורות ואת השלג נוחת על כתפיו.
היה זה אותו רגע שהכתה ברגולוס העובדה שהשאיר את מעילו בבית. "הו, זה פשוט נפלא!" הוא אמר, בועט באבן נוספת וכמעט מאבד את שיווי משקלו בשלג שכיסה את המרצפות עליהן עמד.
הוא התיישב על המדרגה שהפרידה בין החצר לדלת הכניסה.
"ידעתי שזה היה רעיון גרוע," אמר לעצמו. "פשוט ידעתי."
הוא קבר את פניו בידיו הקפואות, מעביר את אצבעותיו דרך שיערו השחור.
כוס תה הייתה מאוד עוזרת לו עכשיו.
רגולוס לא ידע כמה זמן עבר מאז שיצא מהבית החמים. כל מה שהוא ידע היה שהוא רעב, הוא עייף ושקר לו מאוד.
לפתע, בדיוק כשהנער הצעיר תהה אם הוא הולך לקפוא למוות, נשמעו צעדים הקרבים אל הדלת. רגולוס קפץ על רגליו כנשוך נחש.
הדלת נפתחה באיטיות. רגולוס מצמץ נוכח האור שבקע מתוך הבית.
בפתח הדלת עמד סיריוס כשמעילו של רגולוס בידו.
"קח," הוא אמר, מושיט לרגולוס את המעיל. "הדבר האחרון שאני צריך זה גופה קפואה בחצר."
רגולוס לקח את המעיל, מופתע לראות שהוא יבש לגמרי. הוא לבש אותו, בוהה באחיו הגדול בסקרנות וציפייה.
הוא ראה אותו לוקח נשימה עמוקה וסוגר את הדלת מאחוריו.
"אז על מה רצית לדבר איתי?" סיריוס שאל באי חשק מובלט.
רגולוס זקף גבה, "אתה מוכן להקשיב לי?" שאל בחשדנות. "למה?"
סיריוס משך בכתפיו, "אל תתלהב, ג'יימס הכריח אותי."
רגולוס השפיל את מבטו. הוא מעולם לא חיבב במיוחד את הג'יימס פוטר הזה, והוא בהחלט החל לשנוא אותו מאז שסיריוס ברח מהבית.
"רציתי לדבר איתך," הוא פתח.
"כן, כן. כבר שמעתי אותך. דבר לעניין," אמר סיריוס בקול משועמם.
רגולוס בלע את רוקו ולקח נשימה, "זה בקשר לעזיבה שלך."
"כן, תיארתי לעצמי. נו, מה המפלצת הזקנה רוצה עכשיו?"
"אנחנו רוצים שתחזור," אמר רגולוס, יודע מראש מה תהיה תשובתו של אחיו.
סיריוס נחר בבוז, "שאחזור? חה! גם אם יכוונו לי שרביט לחזה אני לא אחזור לשם!"
רגולוס נאנח, "לעזאזל. זו הייתה אמורה להיות האסטרטגיה הבאה שלי."
סיריוס גיחך, אך החיוך נמחק במהירות. "זה הכול? יופי." הוא פנה בחזרה אל הבית כשרגולוס התקרב אליו ותפס בזרועו.
"אל תלך," הוא אמר. "אני עשיתי דרך ארוכה כדי להגיע לכאן, לפחות תקשיב לי עד הסוף."
"מה?" שאל סיריוס, "מה כבר תוכל להגיד לי שהמפלצת הזקנה לא כבר אמרה אלף פעמים?"
רגולוס עזב את ידו של אחיו, משפיל את מבטו. "אני מצטער, בסדר?"
סיריוס זקף גבה, "מצטער על מה? אתה לא הולך לנסות את האסטרטגיה עם השרביט, נכון?"
רגולוס חייך חצי חיוך, "לא... אני מצטער אם עשיתי משהו שגרם לך לעזוב."
סיריוס צחק, "נו, באמת. אתה חושב שאם תגיד 'סליחה' זה יתקן הכול? רגולוס, זה לא קשור רק בך."
"אז במה זה קשור?" דרש רגולוס לדעת.
"זה קשור במשפחה הדפוקה שלנו, זה מה!" השיב סיריוס, נימה של כעס מתעוררת שוב בקולו. "אבל די כבר, רגולוס. אני לא מתכוון לנהל את השיחה הזו ובטח שלא איתך."
"למה לא?"
"כי אתה בדיוק כמוהם!" אמר סיריוס, "אתה הוא מה שבאמת קורה כשמחברים בין אימא לאבא! הם לא ילדו אותך, רגולוס. הם יצרו שכפול של עצמם!"
רגולוס פלט קריאת מחאה, "ומה הופך אותך לכל כך מיוחד?!"
סיריוס זקף גבה, "אני לא מיוחד, בטח לא לפי המשפחה הזו. אני חריג, זה מה שאני. למה יצאתי ככה? לא יודע. אבל אני מודה על כך כל יום."
רגולוס הפנה את מבטו ממנו. העובדה שסיריוס לא מתכוון לחזור הביתה החלה לחלחל בו. סיריוס צודק, רגולוס הוא אכן מעין שכפול מוזר של הוריו... בן בלק עד הסוף.
"זהו?" קולו של סיריוס הקיץ את רגולוס ממחשבותיו.
אחיו הצעיר זקף את ראשו באחת, "באמת התכוונת למה שאמרת?" שאל.
"מה אמרתי?"
"כשאמרת שאתה..." הוא בלע את רוקו, "שונא אותי."
סיריוס נאנח, נשען על דלת הבית מבלי לומר מילה.
רגולוס בהה בו, פולט צליל קטן ופגוע נוכח שתיקתו של זה. "אני אקח את זה כ'כן'," מלמל בשקט. "למה?"
הבעתו של סיריוס נשארה קפואה, "למה מה?"
"למה אתה שונא אותי?" שאל רגולוס, עיניו מביטות היישר אל תוך עיני אחיו.
"אני אפילו לא מתכוון לענות על זה."
רגולוס כבר התחיל לרתוח מזעם. הוא צמצם את הפער ביניהם ודחף את אחיו הגדול, מצמיד אותו לדלת. "למה אתה שונא אותי?! לא עשיתי לך שום דבר!" הוא קרא, "למה? למה אתה-"
סיריוס הדף אותו לאחור, כמעט גורם לו ליפול. "כי מעולם לא עמדת לצדי!" הוא צעק, "כי אף פעם לא היית שם כשהייתי צריך אותך! כל חייך היית עסוק בלגרום לי להיראות רע בפני אימא ואבא!" הוא דחף את רגולוס שוב ושוב בזמן שדיבר.
"מעולם לא התנהגת כמו אח! בכל פעם שעשית משהו רע אני קיבלתי את האשמה ואתה מעולם, אף פעם, בכל חייך לא נעמדת מול אימא ואמרת את האמת! הו, לא. אתה העדפת לשבת בחדר המזורגג שלך ולשמוע אותי מקבל עונשים במקומך! זו סיבה מספקת בשבילך?!"
רגולוס לא ידע מה לומר. "אני..." אבן גדולה של אשמה שקעה לו בבטן, מקשה על נשימתו.
סיריוס קבר את פניו בידיו, "אתה רואה? אמרתי לך שאני לא רוצה לנהל את השיחה הזו איתך."
"אני מצטער," אמר רגולוס, לא מסוגל להסתכל לאחיו בעיניים. "יכולת לומר לי את זה, אתה יודע."
סיריוס נענע בראשו, "זה לא רק אתה... וזה כבר לא משנה."
"זה משנה הכול, סיריוס," התנגד רגולוס. "אבל אני מניח שאני לא יכול לשנות את דעתך."
סיריוס הנהן, "הגיע הזמן שתקלטו את זה," אמר. הוא הביט סביבו כמחפש משהו, "איך לעזאזל הגעת לכאן?"
רגולוס החווה בראשו אל עבר המטאטא שנשאר שעון על הקיר, "לקחתי את המטאטא הישן שלך... הדבר הדפוק הזה עשה לי הרבה בעיות בדרך לכאן."
סיריוס גיחך במרירות, "בגלל זה השארתי אותו בבית... אתה יודע, יחד עם שאר הדברים הדפוקים."
רגולוס לא מצא את ההערה הזו מצחיקה כלל. הוא נשף בעצבנות, "לך לעזאזל."
סיריוס חייך, "לך אתה הביתה."
"אני לא יכול."
"למה לא?" שאל סיריוס בתמיהה.
"כאילו שאיכפת לך," השיב רגולוס.
סיריוס משך בכתפיו בוויתור. "בכל מקרה, כשתחזור הביתה – תגיד למפלצת הזקנה שתפסיק לשלוח את המשרתים הקטנים שלה אחריי ושאם יום אחד אני אראה את קריצ'ר בחדר השינה שלי-"
"אתה פשוט לא מבין, אה, סיריוס?" התפרץ רגולוס בכעס. "אימא לא קשורה לזה בכלל!"
"מה? אבל אמרת-"
"היא בכלל לא יודעת שאני כאן! היא חושבת שאני מבלה את החג אצל הרברט מאלפוי... מרלין, אם היא תדע שבאתי אליך היא תכרות את ראשי ותתלה אותו על הקיר..."
סיריוס היה המום. "מה אתה בעצם אומר?"
"כלום," רגולוס נעץ מבט ברגליו, "אני לא אומר כלום."
"לא, לא," התעקש סיריוס, "מה אתה מנסה לומר? שזה לא היה הרעיון של אימא לשלוח אותך כדי שתשכנע אותי?"
רגולוס שתק, מזיז קצוות שיער סוררת מעיניו.
"תענה לי," דרש סיריוס, מתקרב אל אחיו ומנער אותו קלות. "מי אמר לך לבוא לכאן?!"
"אף אחד!" קרא רגולוס, מסיר את ידיו של אחיו ממנו, "זה היה הרעיון שלי! בסדר? אני מודה! זה היה הרעיון הטיפשי שלי, אבל עכשיו כשאני רואה שלא היה בכך שום טעם – אני... אני..." הוא הפסיק, מרגיש כי הביך את עצמו מספיק לערב אחד.
באיטיות, רגולוס הרים את מבטו אל אחיו שעמד שם, מולו, כשחיוך מוזר וחדש על פניו. "אני לא מאמין שעשית את זה..." סיריוס אמר בטון רך שרגולוס מעולם לא שמע בעבר.
רגולוס בחן את אחיו בחשדנות, "למה אתה מסתכל עליי ככה?"
סיריוס טלטל את ראשו כשהחיוך עדיין נח על שפתיו, "אני לא מאמין..." הוא בהה באחיו הצעיר, "אני גאה בך, רג'י."
רגולוס פער את עיניו בתדהמה. רג'י! סיריוס מעולם לא קרא לו ככה.
"כן... טוב... הייתי חייב לבוא."
חיוכו של סיריוס גדל, "בא לי פשוט לחבק אותך."
רגולוס פסע צעד אחד לאחור, "הו, מרלין, אל!"
"קדימה, רג'י, אל תשחק אותה קשה להשגה," סיריוס התקרב אליו בזרועות פתוחות. "מאורע כזה דורש חיבוק. לא בכול יום אחי הקטן ממרה את לועה של אימא."
"אבל אתה שונא אותי!" קרא רגולוס בצעד כושל בעודו ממשיך ללכת אחורה.
סיריוס הצליח לתפוס את רגולוס בכתפיו רגע לפני שהנער הצעיר החליק על גבו. "אני מצטער, לא הייתי צריך לומר דבר כזה..."
רגולוס השפיל מבטו, "אבל זה נכון! גם אני הייתי שונא אותי אם הייתי במקומך..."
סיריוס נאנח, "רגולוס, עשית הרבה דברים איומים... אבל אתה בכל זאת – לא משנה כמה שאנסה להתכחש לכך- אחי הקטן."
עיניו של רגולוס הוארו וחיוך ממזרי עלה על שפתיו, "בבקשה ממך, אל תזכיר לי," אמר.
סיריוס צחק, "אז מה, אח קטן? עדיין מעוניין בכוס התה הזו?"
רגולוס הביט בו, מעביר את מבטו אל דלת הבית החמים והמזמין. "בחיי, חשבתי שלעולם לא תציע."
סיריוס חייך והניח יד מסביב לכתפו, "קדימה."
השניים צעדו לכיוון הדלת. סיריוס סובב את הידית ופתח אותה כשלפתע נער שחור שיער נפל לרגליהם.
"אווץ', סיריוס, לפחות תזהיר אותי לפני שאתה נכנס!" אמר ג'יימס, מתרומם בחזרה על רגליו. "אז, אני רואה ששניכם השלמתם. נפלא."
מבטו של רגולוס ריצד בין סיריוס לג'יימס, "רגע, אתה... צותת לנו?!"
ג'יימס משך בכתפיו בחיוך, "היי, הבית שלי – החוקים שלי."
סיריוס צחק והוביל את אחיו הצעיר והמבולבל אל המטבח.
שני האחים התיישבו על יד השולחן הקטן והעגול, לוגמים להם תה חם ומהביל, כשלפתע רגולוס נזכר במשהו.
"קניתי לך מתנה," הוא אמר, שולף מכיס מעילו חבילה קטנה ומניח אותה על השולחן.
סיריוס הביט במתנתו במבט של אשמה, "אוי, מצטער, לא קניתי לך שום דבר."
רגולוס משך בכתפיו, "לא נורא."
סיריוס לקח את המתנה בידיו וקרע את נייר העטיפה מעליה. בפנים, היו שתי מראות קטנות.
"זה כלי קשר," הסביר רגולוס, "כדי שתמיד תוכל להיות בקשר עם האדם הקרוב אליך ביותר." סיריוס חייך והושיט לרגולוס אחת מהמראות, אך רגולוס סרב לקחת אותה. "אל תיתן לי אותה מתוך רגשות אשם, סיריוס," הוא המשיך. "המראות האלו שימושיות מאוד, אל תבזבז אותן עליי."
סיריוס הניח אותן על השולחן, קם מכיסאו ומשך אליו את אחיו לחיבוק.
תחילה, רגולוס לא ידע מה לעשות עם עצמו. אך לאט- לאט, הוא השתחרר וחיבק את סיריוס בחזרה.
"תודה, רג'י."
רגולוס חייך, "אל תודה לי... פשוט תמזוג לי עוד תה."
דירוג: PG13\PG
דמות ראשית: רגולוס בלק.
תודה לג'סי ולליהי על הביטוא והעזרה. ^^
-------
רגולוס בלק בן החמש עשרה צעד בשלג הרטוב והעמוק כשמטאטא על כתפו והרוח הקפואה מצליפה מידי פעם על פניו החיוורים. לא משנה כמה שכבות של בגדים הוא שם על עצמו, הקור הנוראי הצליח לחדור פנימה – ואחרי שלוש הנפילות האחרונות אל תוך השלג, יהיה זה נס אם הוא לא יקבל דלקת ריאות.
חג המולד אף פעם לא הייתה תקופה מאושרת בבית משפחת בלק. לא עבור רגולוס ולא עבור אף אחד. אך זו הייתה השגרה – אבא, אימא, שני אחים – כולם יושבים מסביב לשלוחן ואוכלים את ארוחת החג.
סיריוס שבר את זה. מאז עזיבתו לביתו של ג'יימס פוטר, הבית הפך להיות קר ואפל יותר מתמיד. כעת, רגולוס נאבק בשלג וברוח, מאמץ את עיניו על מנת לאתר את הבית הארור.
רגולוס נשא מבטו אל הבתים המלאים נורות צבעוניות, השלג הלבן מכסה את גגותיהם וקולות הצחוק והשירה עולים, נישאים ברוח וחולפים על פניו.
רועד וקפוא עד לשד עצמותיו, רגולוס התקרב אל אחד הבתים. מבפנים, הוא הצליח לשמוע קולות עמומים של שיחה בין שני אנשים שנראו מאוד משועשעים מעצמם. רגולוס לקח נשימה, השעין את המטאטא על קיר המבנה ודפק שלוש דפיקות על הדלת.
המתח והציפייה לקראת מה שהולך לקרות, גרם לרגולוס לחוש לחץ בחזה. השיחה פסקה ונשמעו קולות של צעדים הקרבים לדלת. רגולוס כיווץ את ידיו לאגרופים והמתין בקוצר רוח.
לא עבר הרבה זמן והוא כבר התחיל לחוש בנוכחות הדמות מעבר לדלת. צליל המנעול המסתובב נשמע והדלת נפתחה לרווחה – חום הבית שטף את רגולוס והשקט ששרר בחוץ נשבר על ידי הקולות שבקעו מבפנים.
הדמות שעמדה בדלת הייתה נער צעיר במשקפיים בעל שיער שחור ומבולגן. כשפתח את הדלת, חיוך כיסה את פניו, אך משראה את רגולוס, חיוכו השתנה להבעה מופתעת מאוד.
"שלום," אמר ג'יימס פוטר, שאריות החיוך נותרו על שפתיו.
רגולוס הידק את אגרופיו, "שלום. איפה אח שלי?"
ג'יימס מצמץ, "אה... אח שלך? הו, אממ... הוא בפנים." הוא היסס מעט לפני שהמשיך בדבריו, "בוא, תיכנס," אמר לבסוף, זז הצדה על מנת לאפשר לרגולוס להיכנס פנימה.
בית משפחת פוטר היה קטן יחסית לאחוזת בלק, שלא לדבר על פשוט ועממי. לא היו שם אפילו דיוקנות של שושלת פוטר, אלא תמונות של פרחים ויצירות של אמנים נודדים. על רצפת העץ, היה פרוס שטיח בצבעים חמים שתאמו את הבית והאווירה ששרתה בו. רגולוס תהה כיצד אחיו מצליח לסבול את זה.
ג'יימס הוביל אותו לכיוון הסלון והחווה באצבעו הארוכה לכיוון אחת הספות האדומות עליהם שכב – כשרגליו גרובות הגרביים על הספה – לא אחר מאשר סיריוס בלק.
"היי, ג'יימס, מי זה-" סיריוס נעצר, מתרומם על רגליו באחת כשעיניו נתקלו ברגולוס. "מה לעזאזל הוא עושה כאן?" שאל בקול קר משלג.
רגולוס בלע את רוקו ופסע צעד קדימה, "באתי לדבר איתך-"
"ג'יימס, תוביל את הנחש הקטן הזה החוצה לפני שאעשה משהו שילכלך לאימא שלך את השטיח," אמר סיריוס, מבטו לא מש מאחיו הצעיר.
ג'יימס העביר מבטו בין סיריוס לרגולוס, לא עושה דבר.
רגולוס לקח נשימה והתחיל שוב: "באתי לדבר-"
"החוצה!" קרא סיריוס, מצביע לכיוון הדלת בפנים קמוצות מכעס.
רגולוס הניד בראשו, "אני לא הולך עד שאני מדבר איתך, סיריוס," הוא אמר, שמח שלפחות הצליח להשלים משפט אחד.
סיריוס התקרב אליו, תופס בכתף מעילו, "אז אני אזרוק אותך החוצה," סינן, מתחיל לדחוף את אחיו הצעיר לכיוון דלת הכניסה.
"סיריוס, לא! די!" קרא רגולוס, מנסה להילחם באחיו. "בבקשה, זה לא ייקח הרבה זמן-"
"החוצה, החוצה, החוצה!" סיריוס המשיך לומר. אך שנייה לפני שהשניים הגיעו אל הדלת, רגולוס הצליח לפשוט מעליו את מעילו ולחמוק בחזרה לסלון היכן שג'יימס עדיין עמד, שותק.
באותו רגע, יצאה גברת פוטר מהמטבח, שיערה החום אסוף בקוקו וסינרה הלבן מלא כתמים.
"ג'יימי, מה בשם מרלין מתרחש כאן?" היא שאלה, עיניה סוקרות את בנה ואז את רגולוס. "אה, אתה בוודאי חבר נוסף של ג'יימס," היא אמרה בחיוך חם שגרם לרגולוס לחוש מעט לא בנוח.
ג'יימס כחכח בגרונו, "אה, למעשה, אימא, זהו אחיו הצעיר של סיריוס – רגולוס."
גברת פוטר ניגבה ידה בסינרה והושיטה יד קדימה, "נעים להכיר אותך, רגולוס," אמרה.
רגולוס הביט בידה במבט מעט לא סימפטי לפני שלחץ אותה.
"נעים מאוד," השיב.
עיניה התרחבו בהפתעה, "אוי, יקירי, אתה קפוא!" הצהירה, "אתה רוצה שאכין לך כוס תה? בדיוק הכנתי לבנים..."
"לא יהיה בזה צורך," אמר סיריוס שבדיוק חזר לסלון, מעילו של אחיו עדיין בידו. "רגולוס בדיוק הולך, נכון?" הוא זרק אל עבר אחיו את המעיל ספוג המים כדי להבהיר שזו לא הייתה שאלה המחכה לאישור.
רגולוס בהה בו במשך כמה שניות לפני שפנה בחזרה לגברת פוטר. "כוס תה יהיה נפלא, תודה." הוא יכול היה לחוש בזעמו של אחיו הגדול, אך לא היה לו איכפת.
ברגע שגברת פוטר חזרה למטבח על מנת להכין את כוס התה השלישית, סיריוס פסע אל רגולוס ודחף אותו אל אחת הספות באלימות.
"מה לעזאזל גורם לך לחשוב שאתה יכול לבוא להתפרץ לכאן?!" דרש לדעת.
"זו לא הייתה התפרצות. דפקתי בדלת," השיב רגולוס, זוכה למבט ממסמר מצד אחיו. "אמרתי לך, אני לא הולך עד שאני מדבר איתך אז מוטב שתשתוק ותיתן לי להסביר!"
"לא," אמר סיריוס, מתרחק ממנו לכיוון המדרגות המובילות לכיוון הקומה השנייה של הבית. "תשתה את התה המזורגג שלך ותעוף מפה. מקווה שתיחנק ממנו."
"סיריוס, חכה!" קרא רגולוס מאחוריו, נעמד אף הוא על הרגליים. "זה לא ייקח הרבה זמן. אימא תהרוג אותי אם אחזור הביתה בלי לדבר איתך."
סיריוס הסתובב, "אימא?" תהה. "אתה רוצה להגיד לי שההגעה שלך לפה הייתה רעיון של אימא?"
רגולוס היסס לרגע, ואז הנהן.
"אני לא מאמין!" אמר סיריוס, פורש ידיו לצידי גופו ואז שומט אותן בחזרה בחבטה. "לאישה הזו פשוט אין גבולות, מה?"
רגולוס חייך חיוך קטן ומאולץ. "אז אתה מוכן לתת לי לדבר איתך?"
סיריוס נחר בבוז, "לא, זה רק עושה את זה יותר גרוע!"
רגולוס גלגל את עיניו ונהם בתסכול, "כמה דקות – זה הכול."
"אמרתי לא!" קרא זה, "אני רוצה שתעוף מכאן מיד! ברחתי מהבית כדי להתחמק מכם, לא כדאי שתבואו אחריי! הרסתם לי מספיק את החיים, אני לא צריך שתהרסו לי גם את החג הראשון שלי בלעדיכם!"
"אבל סיריוס-"
"בלי 'אבל'!" קטע אותו סיריוס בכעס, "אני לא רוצה לראות אתכם יותר בחיים שלי! אני שונא את המשפחה הזו ואני שונא אותך! ולא- ג'יימס- לא איכפת לי שזה חג המולד!" הוא אמר, פונה לחברו שנתן לו מבט רב משמעות.
רגולוס נענע בראשו, מרגיש צביטה כואבת בלב. "אתה לא מתכוון לזה."
אחיו הגדול פלט נחירת צחוק, "בכל נימי נשמתי."
"אבל אני אח שלך!" קרא רגולוס, דחף חזק לבוא ולנער את סיריוס משתלט עליו.
"בבקשה ממך," אמר סיריוס בקול קר ומנוכר, "אל תזכיר לי."
שלוש המילים האחרונות בהחלט עשו את חותמן על הנער בן החמש עשרה. רגולוס בהה בסיריוס כשהצביטה בליבו הופכת ליד המנסה לתלוש את האיבר ממקומו. לא היה זה מה שאחיו אמר, אלא הדרך בה אמר זאת. כאילו הוא אכן מנסה לשכוח מקיומו של רגולוס ולהוציא אותו לחלוטין מחייו.
"לך תזדיין," מלמל רגולוס, פוסע מספר צעדים לאחור לכיוון הדלת. "לך תזדיין!" אמר שוב, הפעם בקול רם. הוא הלך אל הדלת, פתח אותה ויצא החוצה.
רק כשהדלת נסגרה מאחוריו רגולוס הרשה לעצמו להשתחרר מהשליטה העצמית שאימו החדירה בו כבר מגיל שלוש.
הוא בעט בחוסר רחמים באבן תמימה שנחה על שביל הבית, נוהם בכעס - כעס על סיריוס האטום והאידיוט... וכעס על עצמו.
הייתה זו שטות גמורה מצדו לחשוב שהפוץ הזה יסכים לדבר אתו.
"לעזאזל אתו," הוא סינן, מרגיש את הקור צורב את פניו החיוורות ואת השלג נוחת על כתפיו.
היה זה אותו רגע שהכתה ברגולוס העובדה שהשאיר את מעילו בבית. "הו, זה פשוט נפלא!" הוא אמר, בועט באבן נוספת וכמעט מאבד את שיווי משקלו בשלג שכיסה את המרצפות עליהן עמד.
הוא התיישב על המדרגה שהפרידה בין החצר לדלת הכניסה.
"ידעתי שזה היה רעיון גרוע," אמר לעצמו. "פשוט ידעתי."
הוא קבר את פניו בידיו הקפואות, מעביר את אצבעותיו דרך שיערו השחור.
כוס תה הייתה מאוד עוזרת לו עכשיו.
רגולוס לא ידע כמה זמן עבר מאז שיצא מהבית החמים. כל מה שהוא ידע היה שהוא רעב, הוא עייף ושקר לו מאוד.
לפתע, בדיוק כשהנער הצעיר תהה אם הוא הולך לקפוא למוות, נשמעו צעדים הקרבים אל הדלת. רגולוס קפץ על רגליו כנשוך נחש.
הדלת נפתחה באיטיות. רגולוס מצמץ נוכח האור שבקע מתוך הבית.
בפתח הדלת עמד סיריוס כשמעילו של רגולוס בידו.
"קח," הוא אמר, מושיט לרגולוס את המעיל. "הדבר האחרון שאני צריך זה גופה קפואה בחצר."
רגולוס לקח את המעיל, מופתע לראות שהוא יבש לגמרי. הוא לבש אותו, בוהה באחיו הגדול בסקרנות וציפייה.
הוא ראה אותו לוקח נשימה עמוקה וסוגר את הדלת מאחוריו.
"אז על מה רצית לדבר איתי?" סיריוס שאל באי חשק מובלט.
רגולוס זקף גבה, "אתה מוכן להקשיב לי?" שאל בחשדנות. "למה?"
סיריוס משך בכתפיו, "אל תתלהב, ג'יימס הכריח אותי."
רגולוס השפיל את מבטו. הוא מעולם לא חיבב במיוחד את הג'יימס פוטר הזה, והוא בהחלט החל לשנוא אותו מאז שסיריוס ברח מהבית.
"רציתי לדבר איתך," הוא פתח.
"כן, כן. כבר שמעתי אותך. דבר לעניין," אמר סיריוס בקול משועמם.
רגולוס בלע את רוקו ולקח נשימה, "זה בקשר לעזיבה שלך."
"כן, תיארתי לעצמי. נו, מה המפלצת הזקנה רוצה עכשיו?"
"אנחנו רוצים שתחזור," אמר רגולוס, יודע מראש מה תהיה תשובתו של אחיו.
סיריוס נחר בבוז, "שאחזור? חה! גם אם יכוונו לי שרביט לחזה אני לא אחזור לשם!"
רגולוס נאנח, "לעזאזל. זו הייתה אמורה להיות האסטרטגיה הבאה שלי."
סיריוס גיחך, אך החיוך נמחק במהירות. "זה הכול? יופי." הוא פנה בחזרה אל הבית כשרגולוס התקרב אליו ותפס בזרועו.
"אל תלך," הוא אמר. "אני עשיתי דרך ארוכה כדי להגיע לכאן, לפחות תקשיב לי עד הסוף."
"מה?" שאל סיריוס, "מה כבר תוכל להגיד לי שהמפלצת הזקנה לא כבר אמרה אלף פעמים?"
רגולוס עזב את ידו של אחיו, משפיל את מבטו. "אני מצטער, בסדר?"
סיריוס זקף גבה, "מצטער על מה? אתה לא הולך לנסות את האסטרטגיה עם השרביט, נכון?"
רגולוס חייך חצי חיוך, "לא... אני מצטער אם עשיתי משהו שגרם לך לעזוב."
סיריוס צחק, "נו, באמת. אתה חושב שאם תגיד 'סליחה' זה יתקן הכול? רגולוס, זה לא קשור רק בך."
"אז במה זה קשור?" דרש רגולוס לדעת.
"זה קשור במשפחה הדפוקה שלנו, זה מה!" השיב סיריוס, נימה של כעס מתעוררת שוב בקולו. "אבל די כבר, רגולוס. אני לא מתכוון לנהל את השיחה הזו ובטח שלא איתך."
"למה לא?"
"כי אתה בדיוק כמוהם!" אמר סיריוס, "אתה הוא מה שבאמת קורה כשמחברים בין אימא לאבא! הם לא ילדו אותך, רגולוס. הם יצרו שכפול של עצמם!"
רגולוס פלט קריאת מחאה, "ומה הופך אותך לכל כך מיוחד?!"
סיריוס זקף גבה, "אני לא מיוחד, בטח לא לפי המשפחה הזו. אני חריג, זה מה שאני. למה יצאתי ככה? לא יודע. אבל אני מודה על כך כל יום."
רגולוס הפנה את מבטו ממנו. העובדה שסיריוס לא מתכוון לחזור הביתה החלה לחלחל בו. סיריוס צודק, רגולוס הוא אכן מעין שכפול מוזר של הוריו... בן בלק עד הסוף.
"זהו?" קולו של סיריוס הקיץ את רגולוס ממחשבותיו.
אחיו הצעיר זקף את ראשו באחת, "באמת התכוונת למה שאמרת?" שאל.
"מה אמרתי?"
"כשאמרת שאתה..." הוא בלע את רוקו, "שונא אותי."
סיריוס נאנח, נשען על דלת הבית מבלי לומר מילה.
רגולוס בהה בו, פולט צליל קטן ופגוע נוכח שתיקתו של זה. "אני אקח את זה כ'כן'," מלמל בשקט. "למה?"
הבעתו של סיריוס נשארה קפואה, "למה מה?"
"למה אתה שונא אותי?" שאל רגולוס, עיניו מביטות היישר אל תוך עיני אחיו.
"אני אפילו לא מתכוון לענות על זה."
רגולוס כבר התחיל לרתוח מזעם. הוא צמצם את הפער ביניהם ודחף את אחיו הגדול, מצמיד אותו לדלת. "למה אתה שונא אותי?! לא עשיתי לך שום דבר!" הוא קרא, "למה? למה אתה-"
סיריוס הדף אותו לאחור, כמעט גורם לו ליפול. "כי מעולם לא עמדת לצדי!" הוא צעק, "כי אף פעם לא היית שם כשהייתי צריך אותך! כל חייך היית עסוק בלגרום לי להיראות רע בפני אימא ואבא!" הוא דחף את רגולוס שוב ושוב בזמן שדיבר.
"מעולם לא התנהגת כמו אח! בכל פעם שעשית משהו רע אני קיבלתי את האשמה ואתה מעולם, אף פעם, בכל חייך לא נעמדת מול אימא ואמרת את האמת! הו, לא. אתה העדפת לשבת בחדר המזורגג שלך ולשמוע אותי מקבל עונשים במקומך! זו סיבה מספקת בשבילך?!"
רגולוס לא ידע מה לומר. "אני..." אבן גדולה של אשמה שקעה לו בבטן, מקשה על נשימתו.
סיריוס קבר את פניו בידיו, "אתה רואה? אמרתי לך שאני לא רוצה לנהל את השיחה הזו איתך."
"אני מצטער," אמר רגולוס, לא מסוגל להסתכל לאחיו בעיניים. "יכולת לומר לי את זה, אתה יודע."
סיריוס נענע בראשו, "זה לא רק אתה... וזה כבר לא משנה."
"זה משנה הכול, סיריוס," התנגד רגולוס. "אבל אני מניח שאני לא יכול לשנות את דעתך."
סיריוס הנהן, "הגיע הזמן שתקלטו את זה," אמר. הוא הביט סביבו כמחפש משהו, "איך לעזאזל הגעת לכאן?"
רגולוס החווה בראשו אל עבר המטאטא שנשאר שעון על הקיר, "לקחתי את המטאטא הישן שלך... הדבר הדפוק הזה עשה לי הרבה בעיות בדרך לכאן."
סיריוס גיחך במרירות, "בגלל זה השארתי אותו בבית... אתה יודע, יחד עם שאר הדברים הדפוקים."
רגולוס לא מצא את ההערה הזו מצחיקה כלל. הוא נשף בעצבנות, "לך לעזאזל."
סיריוס חייך, "לך אתה הביתה."
"אני לא יכול."
"למה לא?" שאל סיריוס בתמיהה.
"כאילו שאיכפת לך," השיב רגולוס.
סיריוס משך בכתפיו בוויתור. "בכל מקרה, כשתחזור הביתה – תגיד למפלצת הזקנה שתפסיק לשלוח את המשרתים הקטנים שלה אחריי ושאם יום אחד אני אראה את קריצ'ר בחדר השינה שלי-"
"אתה פשוט לא מבין, אה, סיריוס?" התפרץ רגולוס בכעס. "אימא לא קשורה לזה בכלל!"
"מה? אבל אמרת-"
"היא בכלל לא יודעת שאני כאן! היא חושבת שאני מבלה את החג אצל הרברט מאלפוי... מרלין, אם היא תדע שבאתי אליך היא תכרות את ראשי ותתלה אותו על הקיר..."
סיריוס היה המום. "מה אתה בעצם אומר?"
"כלום," רגולוס נעץ מבט ברגליו, "אני לא אומר כלום."
"לא, לא," התעקש סיריוס, "מה אתה מנסה לומר? שזה לא היה הרעיון של אימא לשלוח אותך כדי שתשכנע אותי?"
רגולוס שתק, מזיז קצוות שיער סוררת מעיניו.
"תענה לי," דרש סיריוס, מתקרב אל אחיו ומנער אותו קלות. "מי אמר לך לבוא לכאן?!"
"אף אחד!" קרא רגולוס, מסיר את ידיו של אחיו ממנו, "זה היה הרעיון שלי! בסדר? אני מודה! זה היה הרעיון הטיפשי שלי, אבל עכשיו כשאני רואה שלא היה בכך שום טעם – אני... אני..." הוא הפסיק, מרגיש כי הביך את עצמו מספיק לערב אחד.
באיטיות, רגולוס הרים את מבטו אל אחיו שעמד שם, מולו, כשחיוך מוזר וחדש על פניו. "אני לא מאמין שעשית את זה..." סיריוס אמר בטון רך שרגולוס מעולם לא שמע בעבר.
רגולוס בחן את אחיו בחשדנות, "למה אתה מסתכל עליי ככה?"
סיריוס טלטל את ראשו כשהחיוך עדיין נח על שפתיו, "אני לא מאמין..." הוא בהה באחיו הצעיר, "אני גאה בך, רג'י."
רגולוס פער את עיניו בתדהמה. רג'י! סיריוס מעולם לא קרא לו ככה.
"כן... טוב... הייתי חייב לבוא."
חיוכו של סיריוס גדל, "בא לי פשוט לחבק אותך."
רגולוס פסע צעד אחד לאחור, "הו, מרלין, אל!"
"קדימה, רג'י, אל תשחק אותה קשה להשגה," סיריוס התקרב אליו בזרועות פתוחות. "מאורע כזה דורש חיבוק. לא בכול יום אחי הקטן ממרה את לועה של אימא."
"אבל אתה שונא אותי!" קרא רגולוס בצעד כושל בעודו ממשיך ללכת אחורה.
סיריוס הצליח לתפוס את רגולוס בכתפיו רגע לפני שהנער הצעיר החליק על גבו. "אני מצטער, לא הייתי צריך לומר דבר כזה..."
רגולוס השפיל מבטו, "אבל זה נכון! גם אני הייתי שונא אותי אם הייתי במקומך..."
סיריוס נאנח, "רגולוס, עשית הרבה דברים איומים... אבל אתה בכל זאת – לא משנה כמה שאנסה להתכחש לכך- אחי הקטן."
עיניו של רגולוס הוארו וחיוך ממזרי עלה על שפתיו, "בבקשה ממך, אל תזכיר לי," אמר.
סיריוס צחק, "אז מה, אח קטן? עדיין מעוניין בכוס התה הזו?"
רגולוס הביט בו, מעביר את מבטו אל דלת הבית החמים והמזמין. "בחיי, חשבתי שלעולם לא תציע."
סיריוס חייך והניח יד מסביב לכתפו, "קדימה."
השניים צעדו לכיוון הדלת. סיריוס סובב את הידית ופתח אותה כשלפתע נער שחור שיער נפל לרגליהם.
"אווץ', סיריוס, לפחות תזהיר אותי לפני שאתה נכנס!" אמר ג'יימס, מתרומם בחזרה על רגליו. "אז, אני רואה ששניכם השלמתם. נפלא."
מבטו של רגולוס ריצד בין סיריוס לג'יימס, "רגע, אתה... צותת לנו?!"
ג'יימס משך בכתפיו בחיוך, "היי, הבית שלי – החוקים שלי."
סיריוס צחק והוביל את אחיו הצעיר והמבולבל אל המטבח.
שני האחים התיישבו על יד השולחן הקטן והעגול, לוגמים להם תה חם ומהביל, כשלפתע רגולוס נזכר במשהו.
"קניתי לך מתנה," הוא אמר, שולף מכיס מעילו חבילה קטנה ומניח אותה על השולחן.
סיריוס הביט במתנתו במבט של אשמה, "אוי, מצטער, לא קניתי לך שום דבר."
רגולוס משך בכתפיו, "לא נורא."
סיריוס לקח את המתנה בידיו וקרע את נייר העטיפה מעליה. בפנים, היו שתי מראות קטנות.
"זה כלי קשר," הסביר רגולוס, "כדי שתמיד תוכל להיות בקשר עם האדם הקרוב אליך ביותר." סיריוס חייך והושיט לרגולוס אחת מהמראות, אך רגולוס סרב לקחת אותה. "אל תיתן לי אותה מתוך רגשות אשם, סיריוס," הוא המשיך. "המראות האלו שימושיות מאוד, אל תבזבז אותן עליי."
סיריוס הניח אותן על השולחן, קם מכיסאו ומשך אליו את אחיו לחיבוק.
תחילה, רגולוס לא ידע מה לעשות עם עצמו. אך לאט- לאט, הוא השתחרר וחיבק את סיריוס בחזרה.
"תודה, רג'י."
רגולוס חייך, "אל תודה לי... פשוט תמזוג לי עוד תה."
