• הצטרפו לפורום הפונדק

    שלום וברוכים הבאים לפונדק, האתר המוביל בעברית על משחקי תפקידים, משחקי לוח, מיניאטורות, מדע-בידיוני ועוד.
    אחרי ההרשמה תוכלו לפרסם הודעות, לשלוח ולקבל הודעות פרטיות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!

    הרשמה / התחברות

סיפור מלחמת בני אור בבני חושך

dragonian

פונדקאי ותיק
'תסיר את המחסום" אוקראם התחנן, אגרוף משורין שלח אדוות בכלוב האור שלא זע כנגד עוצמתו.
בכל האור הלוהט והנורא תוויו של הלוכד, הפכו לצללית צל מוות חסרים כל מאפיין רך-מלאת חודים, וכנפיים אדירות, ראש זויתי.
'...בקרב שאני הולך אליו אין לך מקום. אתה חלש." הדהד הקול ממעמקי הקסדה.
"זה שקר!' אוקראם שאג בגרון ניחר, וכדי להוכיח את דבריו, הטיח את אגרופו בסלע שהיה על ידו, מפורר אותו למטר חצץ.
"לאורד, לחמנו ביחד במשך שנים! גם כשהעולמות שלנו נחרבו, מעולם לא עיכבתי אותך!' זעק, זכרונות הקרבות משתקפים בבועת האור הכולאת, שפשט קלטה הכול.

במיוחד בלטה בעיניו התמונה שבה חנק למוות את דרקון התהומות זאראק, בתמיכתו של לאורד, בנסיון להגן על הירח מגרגרנות הדרקון.
"...ובכל זאת בסוף היום.. אתה חלש." הדהד לאורד, צופה באוקראם חסר אונים מול כלוב האור.
'אני אצליח! אני אשלוט באור העולם!' אוקראם קרא בקול ניחר.
"אז תשחרר את עצמך." הלוחם המשורין הפנה את גבו אל אחיו לנשק, צועד אל מערבולת מסחררת של כל האורות.
* * *

אדום.
לאורד פעם היה מודאג מכך שכבר עשורים שאינו חש בחילה מבאר הקשת.
כתום.
האם נשאר אנושי? בן תמותה הוא כבר לא היה.
צהוב.
האור הצהוב זרח על השריון הזהוב שלו, גורם לו להראות לבן כמעט.
ירוק.
האם נותר לו לאן לצמוח? האם צמח מספיק?
כחול.
תקווה. תקווה פראית. יותר מדי מונח על הכף.
אינדיגו.
כאב חד בחזה. בלב. תחושה מבשרת רעות.
סגול.
גאווה. עוצמה. ידו שלפה מעצמה את החרב הכבירה שעל גבו, מתכת קלה כאור שחישל בלב שמש.
לבן.
סוף סוף. תחתית הבאר. מבצר לבן נראה מבעד לאור הלבן.
* * *

'המבצר הלבן זרח- אפילו בפער הזה שבין העולמות, שאבירי האור מילאו ופיסלו באור הבריאה, המבצר זרח באופן שהכאיב לעיניו של לאורד.
הוא קילל את עצמו בליבו. אוקראם היה שוטה. מאות ואלפי בארי קשת פלטו אבירי אור נוספים אל תוך האור שבין העולמות, חלק כמו לאורד היה חלשים ומסוחררים לרגע או שניים, חלק קטן צעדו בגאון, כמי שרגילים לחלוטין באור.
לאורד בעודו כורע את ברכו, על רצפת האור, שבן תמותה רגיל, היה צף פה לנצח מתעוור ביסורים מהאור אין קץ, תהה.
עד כמה מטוהרים היו האבירים האלה, שכך צעדו כאן בקלות? האם עוד נותרה בהם אנושיות, או שהפכו לאור בצלם אדם?
הוא הביט בטינה במקורות למעט צבע לעולם הלבן וזהוב הזה- מספר אבירים שממש *התעלפו*, שריון כל אחד מהם מואר בצבע אחד בלבד מקשת הצבעים-נושאי כליהם של אבירי אור אמיתיהם שהעניקו מעוצמתם.
"איזו טיפשות פושעת' חשב לאורד, בעודו מכריח את עצמו לקום ברעד, האור סביבו רטט באדום של כעס. מסרב, ולו לרגע, להיות קרוב ולו במעט לעלובי הנפש הללו, שהיו אך במעט מעל אוקראם בעוצמתם והבנה בסיסית באופן מעליב של האור.

לאורד צעד בראש זקוף לנקודת הכינוס במבצר הלבן, לצד אינספור לוחמים כבירים, כל אחד מהם הכיל את אור הבריאה של העולם שלו.
כל אחד מהם, היה האלוף האחרון של עולם ריק ומת.
הרצפה רטטה עם צעד של כל אביר, משלחת אדוות של שיקופי זכרונות. לאורד חש בושה שרטטה בצהוב- האדירים שבאבירי האור לא נזקקו לרצפה הזאת, שהיתה לא יותר מסיפוק הצורך הילדותי של רוב האבירים בלחוות מעלה ומטה ולאורד היה אחד מהם.
אבירה פחותה שזרחה באינדיגו, עורה בפניה החשופות היה מנומר, חייכה בחמלה. "אף אחד לא שופט אותך.' אמרה האישה האחרונה בעולמה.
"אתה הלוחם האדיר ביותר שהיה אי פעם בעולמך, הצלחת לגייס את אור הבריאה כולה של עולמך. חשבתי שאני השגתי משהו... אבל השגתי רק שבריר ממה שאתה השגת.'

לאורד שוב כעס באדום. "איני זקוק לחמלה של אבירה פחותה! אינך צריכה להיות כאן בכלל!"
הוא חמל על האבירה המטופשת הזאת, אבל היא לא תועיל כאן.
דמות גשמית רק למחצה, מעין דמות אור עטופה בגלימות צחות תקעה בקרן מחושלת מקרני שמש.
הנאום לפני הקרב האחרון בקיום עמד להתחיל.
* * *

לאורד הצטופף כתף זהובת שריון על כתף זהובת שריון בקהל הצבא העצום. כנגד רצונו הוא זרח בצהוב של חשש, כמו רבים אחרים.
על הבימה ניצבו תריסר הכבירים שבאבירים, ישויות שכבר היו אור, מוגשם רק בקושי בתודעתם האדירה, שכל אחת הכילה מיליארדי נשמות מוארות. הם אלו שיצרו את המבצר הלבן ואת הפער המואר שבין העולמות. הם היו המגיסטרים, המיסדים של מסדר אבירי האור, וליקטו אותם מכל העולמות שבהם אבירים חוו הארה.
המגיסטרים שביחד כונו מגיסטריום לא ממש דיברו במובן האנושי המקובל. הם הקרינו גלי אור. גלי אור עם מסר, שכל אביר פיענח על פי רמת ההארה שלו.
"אל תיראו" קלט לאורד.
"כל אחד ואחד מכם הוא הנורא שבלוחמים. אתם חזקים.'
"כל אחד מכם, ברגע האחרון כשהתהום בלעה את עולמו הצליח לשאוב את ניצוץ אור הבריאה'
"כוחות התהום והחושך הם אינסופיים. האפלה בולעת את כל העולמות, כל עולם הוא גרגר אבק בעיניה."
"אבל כאן התאספנו, נושאי הנצר של העולמות שלנו, לקרב אחרון על עצם זכות הקיום של הקיום. לכוד, היננו אורות קטנים, חסרי משמעות- אך יחד אנו אור גדול- אור בראשית. אור המפץ הגדול. אנו ננצח. אנו נחיה את עולמתינו, נברא אותם מחדש מהתוהו ובוהו."
לאורד גילה שהוא כמו אלפי אבירים אחרים זרחו בכחול של תקווה.

את הגל אור הבא, לאורד לא הצליח לפענח ולרגע הבליח בצהוב של חשש ובלבול. אבל הוא עבר לירוק נחוש בגל אור הבא.
"אל תיראו. נפתח את השער, ונזמין את התהום לכאן לפני שיבלע את מה שנשאר מהעולמות.'
* * *

"כן. אהיה לך לאישה!" קראה האישה היפהפיה סגולת השיער להצעתו של לאורד הצעיר
היא צווחה בהתרגשות. 'כל החיים לפנינו, לאורד! יהיה לנו לפחות תריסר ילדים ו-"

'היי.' לאורד נדחף בגסות חדה, מתעורר מההילה הסגולה ששקע בה. זה היה *רע*. הוא הניח לזכרונות אינדובדאלים לצוף. כעת גם חש מליוני זכרונות קטנטנים של נשמות אבודות, נאבקות לצוף לעבר קדמת הכרתו.
האביר האחר, פעם באדום. "האויב כאן. אין זה העת להתענג על זכרונות מתים
.' נזף בלאורד.
לאורד זרח באור הבריאה כולה,לבן וטהור, יוצר רומח אדיר בשתי ידיו, כנפיו מתפרשות.

באופק הפער שבין העולמות, נשפך הלוט פנימה. גוש בלתי נגמר של הטינופת שבעומק כל העולמות ובחורים ביניהם, נוטף ושוצף.
צורות הבליחו, דברים ריריים פקעו מתוך רפש התהום, פוערים פיות עם שיניי רבות ככוכבי שמי עולם.
לאחרים היו זרועות רבות כסיוטי כל איש ואיש בעולם, אך הגרועים שבהם.
הגרועים שבהם, כך לאורד חשב היו אלו שהיו בדמות אדם. הררי ריר כבד ואפל, עיניהם זורחות בכל גווני צללי התהום.
תחת הסתערותם, רצפת האור נמסה, והאנטרופיה השפריצה לכל עבר, שבו הכיוונים הוחרבו.
כמו פגזים, פיסות אנטרופיה עפו בשובלי ריר של צל לעבר המבצר הלבן,פוערים חורים במבצר, אך לא מגיעים עדיין אל האבירים שבחומות.
"לא!' זעק לאורד, כשהאבירים הפחותים של הכעס, בלי להמתין לפקודה טסו, במטחי אור ארגמן של חרון אף הטיחו עצמם באויב.

אומנם בפער שבין העולמות לא היה זמן, אך ללאורד זה הרגיש שלא עבר רגע, וכבר נבלעו אבירי הכעס בגוש הרוטט, מעבים ומחזקים אותו אף יותר. שוב גושי אנטרופיה פרצו לכל עבר, הפעם מגיעים אל מעל המבצר.
לאורד ראה את האביר שנזף בו, נפגע, אורו וכולו מתאכל אל תוך העיסה דמוית הדיו.
לאורד פרש כנפיו, מחליט לעוף קדימה,משסף בחרבו פיסת אנטרופיה אחת- אך לפתע חש כאב חד בכתיפו, ומיליארדי הנשמות בתוהו צרחו יחד איתו ביסורים, במליונים הם נאכלו בפי האנטרופיה, יד ימינו נעלמה כליל במה שנראה כרגע.
לאורד התאושש מהמום, משסף עוד פיסת אנטרופיה ובסחרור כנפיים מתקדם עוד מעט.
אבל גוש אפל התקרב אל פניו.
כאב נורא.
ואז כלום.
------
 

הלדין

פונדקאי ותיק
משגיח/ה בדימוס
סיפור טוב אף על פי שהוא מאד תמציתי. הוא יותר הרגיש לי כתיאור של רצף תמונות ופחות כסיפור עלילתי. עם זאת, נראה שהשארת תחת סימן שאלה עד כמה בני האור טובים למרות שהאויב שלהם נשמע נורא לא פחות.
 
Top Bottom