למה אנשים כל כך זועמים על רשימת ציפיות מקבוצות?

[המפקד האלמוני]

אני חושב שראיתי את זה קורה מאז שאנשים התחילו לדבר על משחקי תפקידים באינטרנט.
מידי פעם, אנשים אומרים שהם מחפשים קבוצה או שחקנים. מכיוון שאנשים רוצים לבלות בנעימים בזמן המשחק שלהם, לפעמים הם גם מפרסמים סוג של רשימת ציפיות, של דברים שחשוב להם שיהיו או לא יהיו בקבוצה, למשל:

1. "כולם אצלנו בקבוצה מעשנים, אז היא מתאימה למעשנים בלבד"
2. "אני טבעוני ומחפש קבוצה שלא תאכל מוצרים מן החי תוך כדי משחק"
3. "דתי, מחפש קבוצה שלא משחקת בשבת"
4. "טרנסג'נדר.ית, מחפש.ת קבוצה עם א.נשים כמוני או לפחות שידעו לקבל אותי"
5. "למנחה שלנו יש חתול פרסי, הקבוצה אינה מתאימה לאנשים אלרגיים"

עכשיו, בעשרים-ומשהו שנה שאני קורא על משחקי תפקידים באינטרנטים, ביותר מחצי מהמקרים התגובות לרשימת ציפיות כזו היא משהו בסגנון התגובות של "לכי יא מכוערת מי רצה אותך בכלל" או "הצילו! כפייה דתית/להט"בית".
בתכלס, אלה לא דרישות הרבה יותר שונות מפעילות פנאי כמו ציפיות של שחקנים לטווח גילאים מסויים, למרחק גיאוגרפי שלא ידרוש מהם נסיעה ארוכה או לשיטה/ז'אנר שהם אוהבים.

אז למה הציפיות האלה מייצרות טנטרום ותגובות עוינות בעוד ש"מחפשת קבוצת מו"ד 4 באזור באר שבע עד דימונה שמשחקת בימים ושעות שיש תחבורה ציבורית" עוברות בלי טנטרום גנרי של "מההה!?!?! אנחנו משחחחקיייםםם בתל-אביבבב מוו"ד 5 בשבבבתתת ואנייי המנננחחחה ואני מיוחחחדדד אז אתתתת תסעי באוטו שלללך עדדד לפההה כי אסססווררר לכפפפווותת עלללייי את הגיאוגגגרפפיה ומחיייריי הדלללק שלללך!"?

תעלומה.

 

[Kol Korran]

התשובה היא לצערי פשוטה, אך לא נעימה:
אנו ארץ מאוד מקוטבת, עם הרבה שבטיות/ מגזריות/ קבוצתיות/ אווירת משוייכות, שלצערי לרב (כמו במרבית העולם וההסטורייה) מלווה בהדרת/ שנאת/ השפלת/ תוקפנות כלפי האחר...

בארצנו ספציפית הרושם (לפחות שלי) היא כי ברמות מרובות ושונות של הנהגה ציבורית, ההשתלחות בשונה/ אחר, עם דליגיטימציה, שנאה ועידוד אלימות (מילולית איכשהוא נתפסת כמקובלת? רק לפיזית מתנגדים באמת, וגם זה הולך ונעשה עמום לצערי...) היא דרך מקובלת, נפוצה, לא מגונה מספיק, ויוצרת תרבות ומציאות.

בנוסף- האינטרנט ידוע כמדיום פשוט להבעת כעס/ שנאה/ בוס ולעג קל- ניתן בקלות להסתתר מאחורי המקלדת/ אנונימיות הרשת, ולהוציא את כל הרוע שלך ללא תגובה אמיתית (בשונה מפנים אל פנים, או אופן ציבורי, אך שוב- גם זה הולך ומתעמעם).

לחלק מהאנשים (וחלק לא מבוטל) קל יותר, ואולי אף מהנה יותר, להתשלח ולתקוף, מאשר לנסות להקשיב, ללמוד, לקבל ולהכיר את השונה מהם.

זה דורש מאמץ, מוכנות למורכבות, שונות, תפיסות ו"אמיתות" שונות, ואין מספיק חינוך או הכוונה לכך בארצינו.

אני לא אומר שאין כלל, או שאין קולות משמעותיים, מתמידים ואמיצים כנגד הפצת השנאה הקלה, אך עדיין לא מספיק, ורחוק מלהיות הרב. (זה הרושם שלי)

 

[ננסק]

מאותן הסיבות שאנשים אומרים "למה מגיע לגאווה חודש שלם, ולירושלים יש רק יום אחד" או "איכס, עושים מבוך מותאם לכסאות גלגלים": אנשים שרגילים למצב פריווילגי שבו הם ואנשים דומים להם (במראה, בדעות) נמצאים בנקודת השליטה, מרגישים מאויימים מכך שהם מזהים במרחב שלהם אנשים עם העדפות אחרות. זה מתורגם אצלם לסוג של התקפה על השליטה שלהם במרחב (בצדק), וחלקם יודעים רק תגובה אחת לכך, שהיא להשתלח.

 

[המפקד האלמוני]

נקודות מעניינות.

כשאני חושב על זה - כל הסקירות שקראתי על "קללתו של סטראהד" יצרו בי רתיעה משמעותית מהרעיון של לשחק אותה. מצד שני, אם מישהו מפרסם שהוא מריץ את ההרפתקה הזו, אני בעצם אמור להיות מרוצה - הנה קבוצה שאני יודע שאני לא ארצה לשחק איתה כי.. ככה בא לי, אז הם עשו לי טובה והם אפילו לא יודעים את זה.

בחיפוש קבוצה, הדרך הכי טובה להימנע ממנחים ושחקנים שלא מתאימים לחוויה שאתה מחפש היא פשוט לא לשחק איתם. זה לא שהטבעוני יגיד פתאום "טוב, אתה כל כך מיוחד ואני חייב לשחק איתך אז הנה אני שולח לך תמונה של עצמי אוכל תרנגול".

 

[גאלאן]

בנוסף למה שאמרו לפניי, אני חושב שלפעמים מצטרפת לזה גם אכזבה (שמובילה לכעס, שמוביל לצד האפל של הכוח). מגבלות גאוגרפיות הן משהו שקל מאוד להבין - אם הקבוצה יושבת בבאר שבע, היא פשוט לא רלוונטית לחיפאי. מצד שני, אם הקבוצה מקבלת רק אנשים שלא אוכלים מהחי תוך כדי, אוכל הבשר יכול להתאכזב שאם הם רק היו מוכנים להתפשר על הפרט הזה (שהוא לא מאמין בו, ולכן הוא בוודאי לא כל כך חשוב) הקבוצה הייתה מתאימה לו. הם *בוחרים* לא לקבל אותו לקבוצה למרות שהם יכולים, ומכאן תחושת האכזבה.

בצורה דומה, אני במעורפל זוכר שפעם (כנראה שעדיין) היה כעס על גילאי מינימום במשחקים בכנסים. מהצד זה ברור שלמנחים יש העדפות עם מי לשחק והן הגיוניות, אבל מי שרואה את כמות המשחקים שהוא לא מוזמן אליהם מתאכזב, וזה יכול להתבטא בהשתלחות.

 

[המפקד האלמוני]

נראה לי די עצוב שאנשים פשוט המציאו איזה עבר "נקי, גברי והרואי" של משחקי תפקידים שנהרס על ידי כל מיני מוזרים ופגומים שאפשר להתנשא ולהתבריין עליהם, בעוד שהעבר הזה לא היה קיים מעולם.

בשנות התשעים המוקדמות בישראל (נקודת הייחוס של "עבר מפואר" שרוב קהילת שחקני התפקידים מתייחסת אליה, בשנות השמונים לא ממש היה פה משהו חוץ מכמה סטודנטים בתל אביב ואנשים שחזרו מארה"ב) משחקי תפקידים נחשבו לתחביב משונה ולא ברור, פנטזייה עדיין סבלה מדימוי של ז'אנר ילדותי ולשחק במשחקי תפקידים היה קצת כמו להיות גיי בארון - זה לא משהו שהיית מספר עליו לאנשים רנדומליים או מפגין בפומבי, זה יכל להביא לתגובות שליליות ולדפוק לך ראיונות (לצבא לא הייתה מדיניות רשמית, המאבחנות פשוט חשבו שזה הזוי, כמו שהן היו מקטלגות לפעמים רוסים כמוזרים חברתית ומזרחיים כאלימים) - מאז בני הנוער ששיחקו משחקי תפקידים התבגרו והתקדמו ועשו ילדים שגם הם משחקים משחקי תפקידים ופנטזייה נכנסה למיינסטרים.

 

[פלדריק]

על אף שאין לי ספק שיש גם הרבה מקרים שקורים בגלל הקושי לקבל את זה שיש למרחב לשונים מימך,

אני חושב שההסבר הוא יותר פשטני.

נראלי שיש משהו ברשימת דרישות שמרגיש לאנשים קצת "חי בסרט" מצד אחד, ומצד שני גם קצת מתנשא, אפילו ממיין, וזה נוגע לאנשים בנקודות מאוד רגישות כשהם מרגישים שמודדים אותם.

כלומר, לדעתי ברוב המקרים זה פחות דומה למה שקורה בתיכון של "למה יש קבוצה רק לבנות כוסעמקקק אפליהההה", ויותר דומה למה שקורה באתרי הכרויות. כשאדם אומר מה הוא מחפש, במיוחד אם מדובר במשהו שהוא חיובי באופן מובהק(כלומר, לא "אני דתי שמחפש דתיות" אלא "מחפש מישהי ממש יפה וחכמה"), יש בזה יחס מאוד מודד, אפילו קצת לא אנושי("כאילו, אתה בכלל לא מכיר אותי, איך אתה יודע שאני לא רולפלייר טוב? פאק, איך בכלל אני יודע שאתה רולפלייר כזה משו?!") שנראלי שהוא הרבה פעמים המקור לתוקפנות.

 

[המפקד האלמוני]

נראלי שיש משהו ברשימת דרישות שמרגיש לאנשים קצת "חי בסרט" מצד אחד, ומצד שני גם קצת מתנשא

זו גם נקודה מעניינת.
לפחות במקרה של טבעונים ודתיים, יש להם תדמית (מוצדקת או לא) של אנשים עם אידאולוגיית-עליונות מעצבנת ונטייה לכפות את דעותיהם על סביבתם ולהפריע.
אבל אם אנחנו לא מביאים טבעונים ודתיים לסשן כי הם הגדירו מראש שהם לא משחקים עם אנשים שאינם כמוהם, אז די פתרו לנו את הבעיה הזו. אף אחד לא מתערב לך במה אתה אוכל תוך כדי משחק, מתי אתה משחק ואיזה דברים קורים אצלך במשחק אם הוא לא נמצא שם - בעוד שהרבה תגובות עוינות הן דווקא מאנשים שממילא לא התכוונו, רצו או יכלו בכלל לשחק עם מושא התגובה.

 

[TheKnightWhosaidKnit]

זה משהו שאתה רואה בעיקר ברשתות החברתיות או שגם בפורום הזה זה קיים?

 

[The oldman]

מעבר למה שנאמר, זה בהחלט גם יכול להיות תסכול של ״אני מחפש חבורה שמשחקת x בעיר y״ ועד שיש קבוצה כזו, אז ״פתאום״ יש תנאי נוסף שאני לא עומד בו.

בנוסף, כמובן שגם יש תפיסה חברתית למה לגיטימי. דברים כמו זמני מפגש, שיטה, גילאים וכך הלאה זה קריטריונים מקובלים כי הם מאוד פרקטיים וכמותיים.
בישראל לצערי אנחנו ממש נוטים (מגיע מהפוליטיקאים לכל העם) להשתמש בפוליטיקת זהות - אתה מוגדר לא לפי מי שאתה אלא לפי הקבוצה שאליה אתה משתייך. זה הפוליטיקה הכי רדודה, וזה מזהם גם את החברה כולה. ואז אנשים מחפשים ״זהות״ (מגדר, מוצא, אמונה…) בקבוצה ולא את האדם (כישורי המשחק, ניסיון…)

 

[Envinyatar]

לדעתי האישית, אנשים נסחפים מהר מדי למריבת אינטרנט - בין אם מפני שלא ממש נעים לשמוע על עוד קבוצה שבתכלס היתה פוסלת אותם (בעיקר מטעמים שלא נוגעים לחוסר יכולת להשתתף, כמו מרחק וכ"ו), ובין אם מפני שלפעמים חלק מהתנאים נראים לדעתם לא ענייניים ולפעמים גובלים ב-Virtue signaling ("אני לא מוכן לחלוק חדר משחק אחד עם רוצחי תרנגולות תמימות, שעוד מביאים את פרי הרצח שלהם למפגש!"), גם אם באופן פחות גלוי ומוקצן.
אנשים כאלו עושים לפעמים רושם של אנשים מפונקים, שחושבים ש'יש תור ארוך של אנשים שמתפללים בכל מאודם שהוד-מעלתו יואיל בטובו להצטרף לקבוצה שלהם' - ומכאן עד השיטסטורם הדרך קצרה.

מעבר לזה - רשתות חברתיות. אנשים אוהבים לריב ברשתות.
או לפחות לפרוק שם זעם כששוב יש להם יום רע + הקבוצה שלהם התפרקה/מקרטעת/שוב לא יכולה להפגש.

אבל במחשבה נוספת, הפתילים האלו הם דווקא עניין חשוב ורצוי.
הם למעשה סוג של התחלה של תיאום ציפיות, שלעיתים קרובות יחסוך עוגמת נפש גדולה הרבה יותר - אם אחרי שכבר התלהבתי מזה שנכנסתי לקבוצה חדשה, קראתי את הרקע של המערכה והכנתי דמות, אני מגלה שהקבוצה לא מתאימה לי.
למשל - אני לא יכול להנות במפגש שאנשים יעשנו בו לידי; אני כנראה אקבל מזה כאב ראש נוראי שלא יעבור במשך הרבה זמן.
באותה מידה, אני לא אהנה בפגישה שבו איזה אקטיביסט פוליטי יתחיל לצעוק 'טריגר' על תכנים שאני נהנה מהם - וגם הוא לא יהנה, אם בתור מנחה אני אודיע לו "תשכח מטריגרים וצנזור העולם/העלילה שלי בגלל ההשקפות שלך".

זה בדיוק חלק עיקרי של תיאום ציפיות, ועד כמה שלא ממש נעים לראות ברשת קבוצה או שחקן ש'פוסלים אותך', להגיע למפגש ורק אז לגלות את זה, זה הרבה פחות נעים. בסופו של דבר, כולנו באים למשחק כדי להנות, ותיאום ציפיות נועד מעצם טיבו לסנן טיפוסים, תכנים או תנאים של המשחק שמונעים מאדם - לפי גישתו - להנות.

מקסימום, אפשר לגלגל עיניים בשקט על מישהו שכותב רשימה שלמה של דרישות, בעיקר כאלו שנראות שחצניות ולא ענייניות, או לכתוב בפרטי לחבר 'בהצלחה לנסיך הקטן הזה למצוא קבוצה'.

 

[המפקד האלמוני]

מניח שאפשר לחלק את זה לשני חלקים - כשהקבוצה מפרסמת רשימת ציפיות או כשהשחקן הפוטנציאלי מפרסם.
כשהקבוצה מפרסמת ציפיות/דרישות, אז מי שלא עומד בהם מרגיש מוחרם וזה לא כיף. כששחקן מפרסם את זה - אז הוא בעצם מדיר את עצמו, שזה נשמע הגיוני ובדרך כלל לא מפריע לאף אחד.

אני למשל "מחרים" דוכני קרפים בקניון כי אני לא אוכל קרפים ואני די בטוח שבעלי הדוכן לא יודעים את זה בכלל. אבל אם המוכר בדוכן קרפים יסרב למכור לי בקבוק מים כי "אנחנו מוכרים רק למי שקונה גם קרפ" זה סיפור אחר לגמרי.

אנשים שמדברים על טריגרים הם לא תמיד "אקטיביסטים פוליטיים", "מאותתי סגולה" וכו'. לחלקם באמת יש סיבות די רציניות ועצובות לטריגרים ובדרך כלל "אזהרות טריגר" מדברות על נושאים כמו אלימות מינית בכלל או תיאורים גרפיים של אלימות קיצונית, תכנים שמרבית הקבוצות מצנזרות גם ככה מטעמי מוסכמות תרבותיות בסיסיות לגבי טוב-טעם. משחק הרפתקאות ממוצע בדרך כלל לא יכלול תכנים מטרגרים, אבל כולנו מכירים את משחקי הכנסים שאולי לא פורטים רשימת טריגרים אבל מתהדרים ב"המשחק כולל תכנים קשים לבוגרים" שקיים בערך מאז הניינטיז ויותר מאשר אזהרת טריגר הוא אזהרת מנחה מכעיס.

והנה עוד נקודה למחשבה - לפחות לפי מה שאני ראיתי, אלה בדרך כלל שחקנים שמציגים תיאום ציפיות (ולעיתים מנחים) כי הם מדברים על משהו שעוד לא קיים (החברות שלהם בקבוצה) ומתארים את מה שהם היו רוצים שיהיה שם. קבוצות שכבר קיימות, יותר מציגות תמונת מצב. אנשים שיש להם כבר תמונת מצב של קבוצה אמיתית יכולים בהחלט להתרגז אם הם מרגישים שמישהו "מתערב להם בקבוצה", גם אם מעשית הוא לא באמת עושה את זה עדיין.

נ.ב.
פתאום כשאני חושב על זה רוב הקבוצות והסשנים שהייתי בהם בשלושים השנים האחרונות לא כללו אוכל בכלל, רק שתייה קלה. אם אכלנו, זו הייתה ארוחה לפני/אחרי המשחק ולא במהלכו. מניח שטבעונים ואנשים שעושים דיאטת אברהמסון יסתדרו לא רע בקבוצה כזו.

נ.ב.2.
ניסיתי לחשוב מתי באמת טיזר של משחק ממש עיצבן אותי. לא גרם לי לגחך או ללעוג לו, אלא ממש עיצבן. המקרה היחיד שעולה לי בראש הוא פרסום למשחק כנס מלפני כמה שנים טובות שהבטיח להעביר למשתתפים "חוויה ריאליסטית של להיות חייל במלחמה".

 

[dragonian]

לצערי, לא יצא לי הרבה להיות חבר בקבוצת irl
אבל בסך הכול ליגיטימי- מדובר באנשים שאתה מתכנן לבלות איתם שעות על גבי שעות.
כמו שכשמחפשים דירה, או שותפים לדירה יהיו העדפות.
מעולם דברים כאלה לא עיצבנו אותי וקשה לי להבין למה שיעצבנו.