שבט הסאגיאר שוכן באי סאגה. לא במקרה האי נקרא כך: האי בנוי בחורבות מסתוריו וכבירות של תרבות כבירה ואבודה. למעשה, האי הוא רק חלק קטן ששרד מאי גדול בהרבה.
אבות הסאגיארים היו יורדי ים שנמלטו מסכנה או אויב שהאגדות רק קוראות לה "הצורר". זכרון הצורר היה נורא כל כך, שכשהפליטים מצאו את האי המסתורי, החליטו להשיל מעליהם את עברם ולהתחיל סיפור חדש- סאגה. נראה שגם האי הזה כמוהם, שרד אימה שעדיף לשכוח, ויחד איתם התחיל בסאגה בת מאות שנים.
(נסה לדמיין ויקינגים פוסט טראומטים מתישבים באי כרתים ומתישבים בתוך המבוך)
הסאגיארים הם יורדי ים שלא פוחדים מדבר מלבד העבר האסור. יש להם ספינות ייחודיות שבנו בהתבסס על שרידי הספינות שבאי, ספינות שכמוהן אין בשום מקום אחר בעולם, ובשילוב עם הטכנולוגיה המקורית שלהם ספינות ההידראר שלהם(ספינות עם ראשי הידרה... משני הצדדים) הפכו לאגדה ונחשבו למכושפות בעיני זרים. הם גם משתמשים בכלי אבן וארד העתיקים או בהשראת העתיקים. כלי הנגינה שלהם מבוססים על כלי המנגינה העתיקים
הסאגיארים חיו בחברה פרוטו דמוקרטית, שבה התכנסו ראשי בתי האב והכריעו החלטות חשובות בצעקות- הצד שצעק יותר הכריע.
מנהיגם היארל נחשב ל"עבד השבט", ולא היתה לו זכות הצבעה- העבודה שלו היתה להגשים את החלטות "מועצת הסופה". יארל נבחר על ידי מועצת הסופה, לאחר שהקודם מת או שהוכח שאינו כשיר להגשים את החלטות מועצת הסופה שכונו "ברקי הסאגה."
הסאגיארים היו אנשים קולניים ודעתניים, ונטו לתגרות אלימות, אך רק לעתים נדירות קטלניות- לפחות בינם לבין עצמם.
משפחה, ושושלת היא הכבוד. כל סאגיאר זוכר עשר דורות אחורה, עד לאב הקדמון המתישב.
אין ממש קאסטות, אך כל אחד ישתדל לעסוק במה שיגרום לאביו גאווה, במיוחד שהם מחולקים לבתי האב וראש בית האב בוחר יורש.
יש באי מכרות, וגם אוצרות העתיקות הן משאב יקר- אך אין הרבה קרקעות פוריות, זה אי סלעי מאוד וקר מאוד, כך שדגים ובשר הם מקור המזון העיקרי, מזון אחר בא מבחוץ. לעתים קרובות שבויים משועבדים עושים את העבודות שוברות הגב, או "חסרי כבוד'- סאגיארים שנכשלו למלא את ציפיות החברה- חכמים שניסו לפעמח את ההירוגליפים והעבר האסור, לוחמים שברחו מקרב, נשים שמעלו באמון בעליהן וכו'. אנשי המעמד הזה נקראים ת'ראלים.
הסאגיארים משתמשים בספינות ההידראר שלהם למסחר ובזיזה, והם ידועים בכך שישיגו את מה שירצו כך או אחרת.
הסאגיאריות יכולות להיות קולניות לא פחות מהגברים, והן יותר ינטו להתמחות במלאכות מאשר במסחר ולחימה.
לסאגיארים שני פולחנים מקבילים- פולחן חורבות האי, בעיקר שברי פסלי אלים נשכחים או לשרידי גולגלות לא לגמרי אנושיות.
זה בעיקר פולחן של כבוד ואחווה עם האי שמארח אותם.
עם זאת, נאסר הנסיון להבין את משמעות ההירוגליפים, הציורים- העבר שלפני סאגה צריך להישאר נשכח. אם כי, סיפורים "לא רשמיים" בכל זאת מסופרים, ובגלל הטאבו סביב חקר העבר שלפני הגעת הסאגיארים הסיפורים האלה נוטים להיות אפלים ומוזרים.
הפולחן העיקרי של הסאגיארים היה הים. גם כישות כללית מעורפלת וחסרת פנים, שייצגה את הכאוס שצריך לשרוד וגם לנצל את גליו, זה בצד הפילוסופי. אך חולקה לצורכי פולחן מעשי לפתניאון מורכב של אלים העיקרים ביניהם: דאגון, לוויתן, ותיאמת:
דאגון ייצג את הים המפויס והשליו, זה שנותן לדייגים לדוג בשלווה. לוויתן מיצג את העוצמה המלכותית של הים, זה שיעניק תהילה ועושר לגיבורים, אך רק לחזקים שבהם. תיאמת היא מפלצת שלא יודעת שובע. רק עוד ועוד קורבנות עשויות *אולי* להדוף אותה עוד יום. לכל אחד מאלי פנתיאון הים היה חג משלו, תפילות היחודיות לו ואף טאבו שונים ומשונים לפייס אותו.
הכוהנים, מלבד הפולחן, נחשבים ל"עוגן" או "אצטרולב" שמדריכים את האנשים ומעגנים אותם בעולם הכאוטי הזה שבעצם רובו ככולו ים או מושפע מהים.
הים לא דורש מוסריות- הוא דורש גמישות, הישרדות. לכל סאגיארי, יש אל שלו סגד הכי הרבה, והוא זה אשר ישפוט אותו בהיכלו בים.
ההיכל של לויתן נחשב ההיכל המכובד ביותר להיות בו- רק מוות גבורה בקרב מאפשר חיים טובים בהיכלו של לוויתן. אכזבת האל הנסגד, תגזור על הסאגיארי נצח בעבדות משפילה.
אבל רובם ככולם כעת בגורל כזה או אחר שוכנים בהיכלות הים.
לפני שלוש שנים צי פיראטים אכזר שהאדמיראל שלו כינה את עצמו "שר הצוררים", והפיראטים המוזרים האלה כינו את עצמם "צוררי הנחשול" הגיע ולאחר מלחמה עקובה מדם הביסו את הסאגיארים, וטבחו בהם באכזריות, בזזו את האי סאגה ומכרו את הניצולים לעבדות. צוררי הנחשול כעת התנחלו באי סאגה בעצמם. מיעוט שבמיעוט של המאגיארים נותרו כעבדים- ברי המזל בתנאי מוות במכרות, החסרי מזל נשמרו בחיים לבידורם הסדיסטי של צוררי הנחשול.
