-
הגשת המשחקים לדרקוניקון 2022 נפתחה
הכינו את ההרפתקאות שלכם, והריצו אותן בכנס המשחקים של הקיץ! בין אם זה הרפתקה משלכם או הרפתקה מוכנה, במבוכים ודרקונים, עולמות פראיים או שיטה שאתם המצאתם, דרקוניקון ממתין לכם - להגשת משחקים באתר.
לשאלות, תהיות וקריאות עידוד, הגיבו בנושא.
לא קריטי 99 תמיד לומר כן
- מחבר/ת הנושא אלעד הן
- תאריך התחלה
האזנתי קשב רב לפרק, שכרגיל - מוגש היטב ובאורח שהוא גם משעשע וגם משאיר חומר למחשבה.
ולמרות שתמיד כיף להאזין לכם, אני מודה שלקח לי לא מעט זמן להביא את עצמי להתיישב ולכתוב התייחסות/משוב, בין היתר משום שברור לי שהעמדות שלנו יחסית מנוגדות בנושא, ולפעמים הדיונים בעניין נוטים להתלהט, גם כאשר שני הצדדים באים בכוונה טובה.
אני כמובן בא מנקודת המוצא של השיטה וסוג המשחק שאני מריץ, מה שכינית בעבר 'גריטי' - שזה סוג המערכות והשיטות שאני מתחבר אליהם,
כולל עולם מערכה שמנסה להיות 'חי' - כלומר, שליצורים בו יש רצון, וייעוד משלהם, שלא קשור בהכרח ללשעשע את השחקנים/דמויות וליפול לפניהם בלי לתת פייט.
(ובעניין זה - ה"לא" של השה"ם משחק חלק, ממש כמו ה"כן" בהבנה של הממשק בין העולם והדמויות, כולל מגבלות הכוח של הדמויות).
אבל לענייננו:
אם מה שהיית אומר זה להמנע מלהגיד 'לא' לשחקנים מתוך גישה עקומה של 'המנחה נגד השחקנים ונהנה לדפוק אותם' - גישה שגם אני נגדה ב-100%, הייתי מסכים איתך.
גם אם היינו הולכים ל"אל תאמרו לא לשחקנים סתם מתוך עצלות מחשבתית ובגלל ש'לא בא לך עכשיו' על משהו ששחקן רוצה - גם לה יכולתי להסכים,
או אפילו ל"אל תאמר לא בלי סיבה טובה".
אבל עד כמה שאני הופך בזה, ולמרות כל ההנמקות שהצגתם בכשרון רב, אני פשוט לא מסוגל להסכים עם "תמיד תאמרו כן", ועוד פחות מכך עם "עקרון הריצוי המיידי" שהובא כהנמקה בחלק מהמקרים.
שחקנים, ובוודאי בחוג ילדים, לא תמיד יודעים מה טוב להם; ולא תמיד לרצות בטווח הקצר זה טוב להם.
לפעמים זה בדיוק הפוך - תן לשחקן בלי מאמץ את הקשת הקסומה, כי הוא (משתמש במילים שלך, מתנצל אם שכחתי את הנוסח המדויק) "רוצה להיות מגניב ורב עוצמה מיד", והוא יכול להנות ממנה למפגש או חצי מפגש, ואז להשתעמם שוב ולרצות עוד עוצמה; התוצאה יכולה להיות שחקנים עם 'סבילות גירויים' הולכת ועולה, שכל פעם יצטרכו משהו קיצוני יותר כדי להשיג את הגירוי, וכך הלאה.
בסופו של דבר, לדעתי, ההישגים וההצלחות שבאמת נשארים לאורך זמן, זה אלו ששחקן היה צריך לחכות ולעבוד קשה כדי להשיג, ולא אלו שהוא קיבל מיד.
ושוב - אין לי בעיה, להיפך, אם להחליף את ה"לא", ל"זה לא בהישג ידך המיידי, איך אתה חושב שאתה יכול לנסות להשיג את זה?"
למשל, אם אתה רוצה קשת קסומה, אז אולי שימוש בכשרון ידע או בבירור בפונדק יכול לרמוז לדמות ללכת לברר בגילדה או בבית של דב"ש שהיה פעם סייר מפורסם בעיר סמוכה,
אולי להם יש אחת, והם יוכלו לתת לך אותה בעד זה שתפתור להם בעיה.
אבל מנגד - קשת קסומה לא תופיע בדוכן הבא בשוק רק כי אתה רוצה אחת.
וכמובן, יש את הדברים שמנוגדים להגיון של המערכה או לאיזון המשחק, שאני בהחלט בעד "לא רבתי", כמובן בתוספת הסבר:
"אני רוצה חפץ קסם אגדי, למרות שהדמות שלי ברמה 1" - כזה שאין שום סיכוי שדמות ברמה 1 אפילו תצליח להגיע למי/למקום בו הגיוני שחפץ כזה יוחזק.
"אני רוצה שהדמות שלי (שהיא בן-אדם) תדע לעוף באופן טבעי"
"אני רוצה לשחק גזע שהוא עדיין לא פתוח למשחק" (מסיבות טובות שנוגעות להגיון של האיזור בו מריצים, מה משתלב בו ומה לא, או איזון המשחק).
"אני רוצה שהנסיכה תתאהב בי, למרות שאני דמות ברמה 1 שגדלה בבית של איכרים" (ואין שום סיבה או הסבר הגיוני למה הנסיכה צריכה להתאהב דווקא בו).
ולמרות שתמיד כיף להאזין לכם, אני מודה שלקח לי לא מעט זמן להביא את עצמי להתיישב ולכתוב התייחסות/משוב, בין היתר משום שברור לי שהעמדות שלנו יחסית מנוגדות בנושא, ולפעמים הדיונים בעניין נוטים להתלהט, גם כאשר שני הצדדים באים בכוונה טובה.
אני כמובן בא מנקודת המוצא של השיטה וסוג המשחק שאני מריץ, מה שכינית בעבר 'גריטי' - שזה סוג המערכות והשיטות שאני מתחבר אליהם,
כולל עולם מערכה שמנסה להיות 'חי' - כלומר, שליצורים בו יש רצון, וייעוד משלהם, שלא קשור בהכרח ללשעשע את השחקנים/דמויות וליפול לפניהם בלי לתת פייט.
(ובעניין זה - ה"לא" של השה"ם משחק חלק, ממש כמו ה"כן" בהבנה של הממשק בין העולם והדמויות, כולל מגבלות הכוח של הדמויות).
אבל לענייננו:
אם מה שהיית אומר זה להמנע מלהגיד 'לא' לשחקנים מתוך גישה עקומה של 'המנחה נגד השחקנים ונהנה לדפוק אותם' - גישה שגם אני נגדה ב-100%, הייתי מסכים איתך.
גם אם היינו הולכים ל"אל תאמרו לא לשחקנים סתם מתוך עצלות מחשבתית ובגלל ש'לא בא לך עכשיו' על משהו ששחקן רוצה - גם לה יכולתי להסכים,
או אפילו ל"אל תאמר לא בלי סיבה טובה".
אבל עד כמה שאני הופך בזה, ולמרות כל ההנמקות שהצגתם בכשרון רב, אני פשוט לא מסוגל להסכים עם "תמיד תאמרו כן", ועוד פחות מכך עם "עקרון הריצוי המיידי" שהובא כהנמקה בחלק מהמקרים.
שחקנים, ובוודאי בחוג ילדים, לא תמיד יודעים מה טוב להם; ולא תמיד לרצות בטווח הקצר זה טוב להם.
לפעמים זה בדיוק הפוך - תן לשחקן בלי מאמץ את הקשת הקסומה, כי הוא (משתמש במילים שלך, מתנצל אם שכחתי את הנוסח המדויק) "רוצה להיות מגניב ורב עוצמה מיד", והוא יכול להנות ממנה למפגש או חצי מפגש, ואז להשתעמם שוב ולרצות עוד עוצמה; התוצאה יכולה להיות שחקנים עם 'סבילות גירויים' הולכת ועולה, שכל פעם יצטרכו משהו קיצוני יותר כדי להשיג את הגירוי, וכך הלאה.
בסופו של דבר, לדעתי, ההישגים וההצלחות שבאמת נשארים לאורך זמן, זה אלו ששחקן היה צריך לחכות ולעבוד קשה כדי להשיג, ולא אלו שהוא קיבל מיד.
ושוב - אין לי בעיה, להיפך, אם להחליף את ה"לא", ל"זה לא בהישג ידך המיידי, איך אתה חושב שאתה יכול לנסות להשיג את זה?"
למשל, אם אתה רוצה קשת קסומה, אז אולי שימוש בכשרון ידע או בבירור בפונדק יכול לרמוז לדמות ללכת לברר בגילדה או בבית של דב"ש שהיה פעם סייר מפורסם בעיר סמוכה,
אולי להם יש אחת, והם יוכלו לתת לך אותה בעד זה שתפתור להם בעיה.
אבל מנגד - קשת קסומה לא תופיע בדוכן הבא בשוק רק כי אתה רוצה אחת.
וכמובן, יש את הדברים שמנוגדים להגיון של המערכה או לאיזון המשחק, שאני בהחלט בעד "לא רבתי", כמובן בתוספת הסבר:
"אני רוצה חפץ קסם אגדי, למרות שהדמות שלי ברמה 1" - כזה שאין שום סיכוי שדמות ברמה 1 אפילו תצליח להגיע למי/למקום בו הגיוני שחפץ כזה יוחזק.
"אני רוצה שהדמות שלי (שהיא בן-אדם) תדע לעוף באופן טבעי"
"אני רוצה לשחק גזע שהוא עדיין לא פתוח למשחק" (מסיבות טובות שנוגעות להגיון של האיזור בו מריצים, מה משתלב בו ומה לא, או איזון המשחק).
"אני רוצה שהנסיכה תתאהב בי, למרות שאני דמות ברמה 1 שגדלה בבית של איכרים" (ואין שום סיבה או הסבר הגיוני למה הנסיכה צריכה להתאהב דווקא בו).
עריכה אחרונה:
אלעד הן
פונדקאי ותיק
כרגיל, תודה על המחמאות, ושמח שהאזנת, אפילו אם הפעם לא הסכמת!
מעבר לזה, אני מבין שלא מעניינות אותי מטרות ארוכות טווח יותר מדי. הקמפיינים שלי נמשכים 30–40 סשנים שכל אחד מהם שעה וחצי בערך. אם עובדים עבור משהו מלהיב 2–3 סשנים זה ממש מעל הראש מבחינתי.
לבסוף, אני מרגיש שהרבה מהתשובות שלך נובעות מההנחה שאתה שומר רוח המשחק וצריך להציב מחסומים בפני מי שינסו לעוות את רוח המשחק. אני משתדל להתרחק מהמקום הזה. אם אני חושב שמשהו סותר את הטון שאנחנו רוצים שמשחק יהיה בו אני אעלה את זה ואדבר על זה. הרצון שהדמות תוכל לעוף יכול להתאים מאוד בסוג מסוים של משחקים וממש לא להתאים בסוג אחר. אני לא היחיד ששומר פה על הטון. אפשר פשוט לדבר על מידת ההתאמה לאופי הקמפיין ולהגיע להסכמות. אבל הניסיון שלי הוא שהבקשות, במקום שבו מרגישים שיש להן מקום, נוטות דווקא להיות מאוד מעוגנות בסיפור שאנחנו מספרים. הילד שרוצה את הקשת הקסומה מסתובב עם חבורתו כבר כמה חודשים במקום שידוע בחפצי הקסם העתיקים שמצויים בו.
ההנחה הזאת שאני פה כדי להגן על המשחק ולשמור עליו מהשחקנים – היא פשוט לא הניסיון שלי, ותכלס, פשוט לא עמדה שיש לי עניין בה. אני לא צריך לשמור שלא יקלקלו את המשחק, אני צריך לגייס אותם כדי להיות אתי חלק ביצירת המשחק, אם כבר.
אבל בשורה התחתונה – היי, זאת רק דעתנו, ואני מוכן אפילו לומר שניסחנו אותה בצורה פרובוקטיבית במידת מה, בכוונה, לנוכח הנוכחות הרבה של העמדה השנייה. כנראה שנצטרך לחיות עם הבדל הגישות.
מי אמר לתת בלי מאמץ? אדרבה, את הקשת הספציפית הוא יצטרך לקחת מידי האויב הכי קשה שהם נלחמו בו עד היום.
לא יודע כמה מספיק לקרות אצלך במפגש, אבל נסיון העבר שלי הוא שזה ממש לא פועל כך. ההתרגשות ממשהו מגניב נמשכת, כי הדבר המגניב זוכה לזרקור רק מדי פעם. ואם ההתרגשות תימשך 5–6 מפגשים? זה כבר נתח נאה מהקמפיין. מהניסיון הקודם שלי עם אותו שחקן, חפץ קסם מגניב שהוא השיג המשיך להלהיב אותו בכל הזדמנות שהייתה לו להשתמש בו עד לסוף הקמפיין. הוא מדבר על כך עד היום, כמה שנים אחרי.
זה נכנס כבר לטריטוריה שבה אנחנו באמת לא מסכימים. אני לא פה כדי לחנך את השחקנים שלי להסתפקות במועט או לעבוד קשה בשביל הסיפוק או מה שלא יהיה. אני משחק אתם כדי שיהיה כיף. ואין לי שחקן אחד (בקבוצת הילדים יש לי 6 כרגע). השחקן ההוא יקבל את הרגע שלו ולא בטוח מתי הפעם הבאה שהוא יקבל רגע כזה. מהבחינה הזאת, שאלה הרבה יותר מורכבת היא איך לדאוג שלכולם יהיו רגעים של סיפוק, מגניבות ועמידה בשאיפות שלהם.
מעבר לזה, אני מבין שלא מעניינות אותי מטרות ארוכות טווח יותר מדי. הקמפיינים שלי נמשכים 30–40 סשנים שכל אחד מהם שעה וחצי בערך. אם עובדים עבור משהו מלהיב 2–3 סשנים זה ממש מעל הראש מבחינתי.
לבסוף, אני מרגיש שהרבה מהתשובות שלך נובעות מההנחה שאתה שומר רוח המשחק וצריך להציב מחסומים בפני מי שינסו לעוות את רוח המשחק. אני משתדל להתרחק מהמקום הזה. אם אני חושב שמשהו סותר את הטון שאנחנו רוצים שמשחק יהיה בו אני אעלה את זה ואדבר על זה. הרצון שהדמות תוכל לעוף יכול להתאים מאוד בסוג מסוים של משחקים וממש לא להתאים בסוג אחר. אני לא היחיד ששומר פה על הטון. אפשר פשוט לדבר על מידת ההתאמה לאופי הקמפיין ולהגיע להסכמות. אבל הניסיון שלי הוא שהבקשות, במקום שבו מרגישים שיש להן מקום, נוטות דווקא להיות מאוד מעוגנות בסיפור שאנחנו מספרים. הילד שרוצה את הקשת הקסומה מסתובב עם חבורתו כבר כמה חודשים במקום שידוע בחפצי הקסם העתיקים שמצויים בו.
ההנחה הזאת שאני פה כדי להגן על המשחק ולשמור עליו מהשחקנים – היא פשוט לא הניסיון שלי, ותכלס, פשוט לא עמדה שיש לי עניין בה. אני לא צריך לשמור שלא יקלקלו את המשחק, אני צריך לגייס אותם כדי להיות אתי חלק ביצירת המשחק, אם כבר.
אבל בשורה התחתונה – היי, זאת רק דעתנו, ואני מוכן אפילו לומר שניסחנו אותה בצורה פרובוקטיבית במידת מה, בכוונה, לנוכח הנוכחות הרבה של העמדה השנייה. כנראה שנצטרך לחיות עם הבדל הגישות.
עריכה אחרונה: