ואכן, המקבל נשבר בקצהו - שבבים עפים לכל עבר בשעה שהוא יוצר סימן קטן בקיר, מכער אותו במקצת.
"מדוע דווקא העולם שלנו, המישור החומרי, הוא כה יציב?" תוהה טירצ'יבלד. "הרי המעבר מבוסס על אלפי מערכות חוקים שבני התמותה לעולם לא יבינו, והצלמוות שמצוי בו - אפילו יותר. השאול, בתור השתקפות מעוותת של המעבר, מכיל חוקים כאוטיים משלו, שגם אותם ככל הנראה לא נצליח להבין לעולם. האין זה משונה, שיש תשע מאות תשעים ותשעה שבטי פיה ושש מאות שישים ושש שכבות לשאול?" הוא תוהה בקול. "צירוף מקרים, או נתון שמעיד על משהו גדול יותר? פלוס ומינוס, ואנחנו האפס באמצע" הוא מהנהן בביטחון.
"אנחנו רגילים לחשוב על המישור שלנו כמקור החיים. החשיבה שלנו כה נעולה על כך, שאנחנו מגדירים את המישורים סביבנו על פי החומר שיש או אין בהם. פיות? פיות הן דמויי אנוש כאוטיים הנשלטות בידי רגשות עצימים. שדים? שדים הם דמויי אנוש סדריים הנשלטים על ידי חטאים. אבל מה שאנחנו רואים מסביב... אם אנחנו מעזים" הוא מדגיש, "לא מסתדר עם ההבנה הפשוטה הזאת. העולם לא מחולק לשחור ולבן, או לפחות לשחור ולבן כפי שאנחנו מגדירים אותם. העולם לא עוגת שכבות, כשהשאול בתחתית, אנחנו באמצע והמעבר נמצא ממעל. העולם לא עיגול מושלם, הוא אליפסה מעוותת, חסרת דופן מושלמת, בה החלקים מסוגלים לחדור זה אל זה" הוא משתתק לרגע.
"האם שמעת את המשפט 'הפכים נמשכים'? לעיתים נכון, לעיתים לא. תלוי אם מביטים על העולם המתמטי או על העולם הרומנטי, אני מניח. הקטור כאן, נערנו הפלאי, האם הוא יימשך אל רוצחת המונים ששורפת ילדים למחייתה?"
"פרופסור!" מזועזע מאוריציו.
"התשובה היא לא, כמובן. לא סביר, לכל הפחות, אבל אני מרשה לעצמי לסטות לגבול הבטוח מתוך היכרות עם האביר שמולי. אבל מתמטית - בצורה אמפירית לחלוטין - בן תמותה יכול להימשך לאחר. שימו רגע בצד את סט האמונות והערכים המגביל אותם מלעשות זאת" הוא כאילו מניח את האוויר בצד עם ידיו.
"אני, אם כך, טוען שהמישורים שלנו מסוגלים לעשות את אותו הדבר".
דממה משתררת לרגע, כשגם מאוריציו מקשיב בעניין. המבט המתרשם על פניו מסגיר את הסיבה שבגנותה, חרף כל הקשיים, הוא בוחר להחזיק בעבודתו.
"השאול והמעבר, שתי השתקפויות מראה זה של זה, נמשכים אחד לשני ללא הרף. מה היה קורה אם היו מגיעים אחד לשני? איני יודע, אין לי מספיק שנים לחשב זאת" הוא נאנח קלות. "אבל אני משוכנע שאני יודע מה קורה אם הם לא מגיעים אחד אל השני. למעשה, כולנו יודעים זאת. מדובר במציאות שאנו מתקיימים בה" הוא מקיף את האוויר סביבו. "העולם שלנו, אם כך, נוצר כנגד כל הסיכויים. אלים, כמובן, האב גראוביין וכל זה - אבל אני לא חוקר את הדת, אני חוקר את המודל שמאפשר לכל זה להתקיים" הוא מסביר.
"אבל רגע" המלומד עוצר. "את בוודאי שואלת, כמו כל בר דעת, כיצד אני יכול להוכיח שהמישורים נמשכים זה לזה? ובכן, גם זה סביבנו. מדוע פיות ויצירי תופת מסוגלים להסתובב בעולמנו? מדוע הראשונות משחקות עם בני תמותה והשניים משחיתים את נשמותיהם? מה קורה להם לעשות זאת? הטבע שלהם, כמובן, אך הטבע שלהם - הוא זה אשר מוגדר על ידי המשיכה המתקיימת. האם אי פעם נתקלתם בפיה? אחת המחזיקה בכמיהה עמוקה להיות חלק מהעולם הזה, אך לא מצליחה להבין אותו, אז היא מנסה להביא אותו לשלה. גם בני התופת עושים דבר דומה, אם כי אני מקווה שבהם לא יצא לכם לפגוש" הוא צוחק קלות.
"אם כך, ואם נניח שהמשיכה הזאת קיימת, נשאלת השאלה - מדוע אין שערים בכל עבר בין העולמות? כיצד נשמר הכוח החוצץ ביניהם, אשר מונע מפיות, משטנים ומשדים להסתובב כאן ללא הרף? מדוע הסאטירים והננסים היו צריכים להיבעט מהמעבר באירוע הדחייה הגדולה כדי לחיות כאן באמת ובתמים, ולא יכלו להמשיך ולדלג מעל שני העולמות?" החוקר שואל. "ובכן, אני סובר שיש כוחות המפרידים ביניהם. כוחות שומרים הדוחפים החוצה את השפעתם של המישורים המקיפים אותנו, ומאפשרים לעולמנו שלנו להתקיים. אני גם מאמין, אילידיה" הוא קורא לה בשמה, "שאותם כוחות פועלים דרכך. ראי את העולם סביבך, את המגים האינסופיים שמסוגלים לשחות בזרם הקסם כאילו היה ים אדיר מימדים. מדוע את לא מסוגלת לכך? האם את פגומה, טיפשה, עצלנית? לא ולא!" הוא מבטל זאת בשישים. "את, לטעמי, פשוט מחוברת לכוחות הללו. לכוחות הבולמים, הכואבים, המתעקשים, המסוגלים לשמור על העולם הזה חומרי ויציב. האם זהו כוח מאגי? קדוש? פראי? יסודני? מי יודע?" הוא תוהה. "אבל אני משוכנע שאת שולטת בו, במודע או שלא במודע. העובדה שאת מגיעה מניס פרדי רק מחזקת את השערתי" הוא עוצר לרגע.
"אבל החזירו את פניכם אל הקיר ואל חתיכת העץ האומללה הזאת. ראו כיצד היא נשברה כנגד הכוח, התנפצה לכל עבר. זה מה שאני חוקר" הוא ניגש אל אילידיה ולוקח את המקל המרשים, אך זורק אותו לפתע ללא טקסיות לחלקה השני של המעבדה. במקום זאת, טירצ'יבלד מתכופף על ברכיו, אוסף באמצעות זוג אצבעותיו דבר מה וקם בחזרה בתמיכתו של מאוריציו.
"זה המפתח שלנו להבנה" הוא חושף שבב עץ קטן, עלוב למראה. "זאת החידה וזהו הפתרון. אותם רסיסים שמועפים לכל עבר, כאלו שלעיתים מצליחים לחדור את הרעלה. אותן פיות עוצמתיות שמצליחות להסתובב פה, אותם זאבים בעלי כנפי שד הטורדים את ארצות החוף. אותם כוחות המפעפעים לתוך המישור שלנו. אנו רגילים להסתכל על ניס פרדי כעוגן החיים - ואם אכן זוהי האמת, ייתכן ויש לכך משמעות נרחבת באשר לאותם שבבים, לאותם אירועים בלתי מוסברים המתרחשים בעולמנו - דוגמת השליחות שביתנו קיבל" הוא מביט לרגע בעיניו של הקטור, מהנהן ביודעין.
"אני קורא לתאוריה שלי 'תאוריית הרסיסים'. שם יפה, לא? פלאי משהו" הוא מחייך במעט גאווה, בשעה שבשלב הזה מאוריציו הלך להביא לו מעט מים, אותם הוא שותה בשקיקה, אך משתעל וכמעט יורק אותם. "מה לעזאז- מה יש בכוס הזאת, לכל הרוחות?"
"מעט לימון. הכוהן אמר שזה טוב לגרון שלך".
"הרעלת חומציות, זה מה שזה. בשביל מה אני צריך גרון, בכלל? אני במילא מעדיף לכתוב הכל" הוא נותן לו את הכוס בזעף, מעביר את לשונו על גבי בגדיו המלוכלכים, כדי לנקות ממנה את הטעם.
