היא נאנחת ארוכות ועוצמת את עיניה. "אני צריכה יותר אלכוהול כדי לספר את הסיפור" האלפית מניחה זוג אצבעות על גשר אפה, אך מדברת בכל זאת.
"אני לא באמת זוכרת. נולדתי בניס פרדי, כולם אמרו זאת תמיד. זהו גם מקור הכוחות שלי" היא מרימה לרגע את ידה, צמיד העץ סביבה כאילו נושם בעצמו. "אבל... מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי בארוות', באזור של מגדל הברק. מצודה אדירה, עם חוות רבות מסביב, לא רחוק מיער ריוורווד" היא עוצרת לרגע במחשבות. "לא באמת הייתה לי משפחה כזאת או אחרת... באחת מהפעמים, ראיתי עגלה מלאה באבטיחים שעושה את דרכה למגדל. עקבתי אחריה, התפלחתי פנימה מאחורי גבם של השומרים ודאגתי לקחת לעצמי אבטיח. הריבון תפס אותי בעצמו. ניהלנו שיחה ארוכה - הוא התרשם, לא כעס. לא עלי, לפחות. על השומרים... זה סיפור אחר" היא לא מסוגלת לעצור את עצמה מלחייך.
"מאותו יום היה לנו הסכם - אני הופכת לבת בית והוא דואג לי לאספקת אבטיחים. הכרתי כבר את האזורים מסביב, רחובות וחלק מהחוצות, ואחרי שלמדתי לירות בקשת - ובכן, זה היה רק טבעי שאהפוך לסיירת וגששית. אני לא כפופה לצבא שלו באופן רשמי - אני תחתיו באופן ישיר. הוא דאג שזה יישאר ככה, ידע שאני מעדיפה לעבוד לבד" היא מגרדת את ידה קלות, בדרך בה היא עושה כשהיא לחוצה מעט.
"זאת הסיבה שאני מאמינה - לא, יודעת - שהשמועות על אשתו ובתו שקריות. אני מכירה... הכרתי" היא מתקנת את עצמה, "את שתיהן. דנקן העריץ את אשתו ואת בתו, היית צריכה לראות איך הוא היה מתהלך אחריהן... אהבה אמיתית שאני מאחלת לכל אדם באשר הוא למצוא" היא עוצמת את עיניה לרגע ומגרדת אותן, ואילידיה לא בטוחה אם היא מוחה שם דמעה.
"הוא לא אדם מושלם, אילידיה. אני אהיה הראשונה להודות בכך, גם אם אני מעריכה אותו מאוד... אבל הוא המפקד שלי, לטוב ולרע - והוא מפקד ראוי".
"אני לא באמת זוכרת. נולדתי בניס פרדי, כולם אמרו זאת תמיד. זהו גם מקור הכוחות שלי" היא מרימה לרגע את ידה, צמיד העץ סביבה כאילו נושם בעצמו. "אבל... מאז שאני זוכרת את עצמי, הייתי בארוות', באזור של מגדל הברק. מצודה אדירה, עם חוות רבות מסביב, לא רחוק מיער ריוורווד" היא עוצרת לרגע במחשבות. "לא באמת הייתה לי משפחה כזאת או אחרת... באחת מהפעמים, ראיתי עגלה מלאה באבטיחים שעושה את דרכה למגדל. עקבתי אחריה, התפלחתי פנימה מאחורי גבם של השומרים ודאגתי לקחת לעצמי אבטיח. הריבון תפס אותי בעצמו. ניהלנו שיחה ארוכה - הוא התרשם, לא כעס. לא עלי, לפחות. על השומרים... זה סיפור אחר" היא לא מסוגלת לעצור את עצמה מלחייך.
"מאותו יום היה לנו הסכם - אני הופכת לבת בית והוא דואג לי לאספקת אבטיחים. הכרתי כבר את האזורים מסביב, רחובות וחלק מהחוצות, ואחרי שלמדתי לירות בקשת - ובכן, זה היה רק טבעי שאהפוך לסיירת וגששית. אני לא כפופה לצבא שלו באופן רשמי - אני תחתיו באופן ישיר. הוא דאג שזה יישאר ככה, ידע שאני מעדיפה לעבוד לבד" היא מגרדת את ידה קלות, בדרך בה היא עושה כשהיא לחוצה מעט.
"זאת הסיבה שאני מאמינה - לא, יודעת - שהשמועות על אשתו ובתו שקריות. אני מכירה... הכרתי" היא מתקנת את עצמה, "את שתיהן. דנקן העריץ את אשתו ואת בתו, היית צריכה לראות איך הוא היה מתהלך אחריהן... אהבה אמיתית שאני מאחלת לכל אדם באשר הוא למצוא" היא עוצמת את עיניה לרגע ומגרדת אותן, ואילידיה לא בטוחה אם היא מוחה שם דמעה.
"הוא לא אדם מושלם, אילידיה. אני אהיה הראשונה להודות בכך, גם אם אני מעריכה אותו מאוד... אבל הוא המפקד שלי, לטוב ולרע - והוא מפקד ראוי".