שן-כפור מהנהן וקופץ מהגג, נוחת באקרובטיות חתולית על האדמה. הוא מביט בהם פעם אחרונה, נועץ את מבטו באילידיה.
"שלוש שמשות ואנחנו מפליגים. לא אמתין יותר מכך".
"קושאן לא מסתובב פה" מבטיחה לילוואנה. "סקרתי את האזור מספר פעמים לצד הסיירים של ארודר. הוא לא בקרבת חצי יום מהכפר".
"כשהנחנו מלכודות, לא ראינו דבר" אומר קראנג. "אפילו לא מחנה קדמי. שלא לדבר על כוח פלישה".
"זה משחק אחר, כמו שכבר הבנו" וירניק אומר. "הוא בחר לא לתקוף כאן. זה לא אומר שהוא ישב בעונש בפינה".
"מגני הכפר צריכים להישאר, על כל מקרה. הכוח של קושאן חלש משל ברסוולה והוא חסר את הפראיות שלה. התקפה שלו על הכפר, בפרט לאחר ניצחון קודם שלנו, תהיה מועדת לכישלון" קראנג עוצר לרגע ומביט בשן-כפור, כאילו חושב על תשובתו לעניין בנו. הוא מנער את ראשו לאחר מכן, מנסה להמשיך כרגיל.
טאלרוט מסמן להם מרחוק, והחבורה מתקרבת. הם מוסרים לו את אשר נאמר, ופניו מקדירות למשמע החדשות על אבירי מעמקים שמעורבים.
"נתעסק בזה אחר כך. כרגע, אתם צריכים לצאת לארודר, לדווח בחזרה ללורד ולנסות להשיג את השם של מחולל האירוע" הוא פוסק. "אנחנו נישאר להגן על הכפר. האבידות לא קלות, אבל אנחנו נדע להתמודד עם האורקים של קושאן. הניצחון עודד את האנשים, גם אם הם זועפים מכדי להראות את זה" הוא מביט לרגע באייסן ומחזיר את מבטו לבני החבורה.
"תסמכו עלינו. כפר ואת' בידיים טובות".
"אני חוזרת איתכם ללורד" אומרת לילוואנה. "להזכיר לו את ההתחייבויות שלו באשר לריבון הברק. זה נמצא בדרך לחזית בכל מקרה".
"גם לי יש עסקים לא גמורים בארודר" פניו של וירניק מקדירות. "העסק הזה רותח יותר משדמיינתי. קראולי עמוק בתוך החרא" נשמע שהוא מודה בכך בפעם הראשונה. "ניסיתי למצוא אותו בשקט, אבל דאגתם כל הזמן לעורר את נורברט עליו, אז ברור שהוא הלך להתחבא" נראה שמצב הרוח הזועף שלו ממשיך. "אבל הוא צריך לתת לנו תשובות. אנחנו בדיוק מקבלים כמה, אז כדאי להמשיך בשוונג".
"דרך צלחה, אם כך" סר טאלרוט לוחץ את ידיהם. אמאגיל ואייסן מהנהנים מרחוק, ומפקד ממטירי התופת צועק משהו על פגישה אחרונה בארודר לפני היציאה העתידית שלו לחזית הדרומית. החבורה יוצאת ברגל, מתחילה את המסע בן היומיים לעבר ארודר. יש להם שם להשיג.
יום עובר והשמיים בהירים, מזג האוויר נעים למסע. קל לחוש שהאביב הגיע, עם או בלי פסטיבל מהנה בכפר ואת'. השביל פתוח לרווחה, אף נפש חיה לא טורדת אותם.
מצב רוחו של וירניק התעודד מעט, והוא חולק מסיפורי המסעות שלו לכל המוכן - או לא מוכן - לשמוע. "ואז מגיע השלב שאני אומר לה 'תראי, שנינו פה, אני עם הפרה ואת עם האבוקדו. אפשר להעמיד פנים שזה לא קרה, אבל קפוא כאן ואנחנו עומדים על פסגה של הר ארור. אז אולי, לכל הרוח-'"
"רגע, איך הגעת לפסגה שוב?" שואלת לילוואנה.
"אמרתי לך, דרך המעיין החמים. שמר עליו טרול, היינו צריכים לשלם לו בבקבוקי יין שהשגנו מהזקנה החירשת" מתלונן וירניק. "את בכלל מקשיבה לסיפור?"
"זה מה שמטריד אותך? אני עדיין לא הבנתי מה קרה ליונה הפצועה" קראנג מגרד בשערו.
"היא התעופפה, מה אתה חושב שקרה לה?" מתלונן הצלופח.
"אבל אמרת שהיא פצועה!"
"במקור, קראנג, במקור! למה שאני אזרוק יונה פצועה בכנף מקומה רביעית דרך חישוק בוער כדי להרשים לוליינית?"
"למה שתזרוק יונה פצועה מלכתחילה?!"
"סלח לי שהחיים של חלק מאיתנו לא מושלמים, הוד רוממותך" מבטל וירניק את דבריו עם תנועת יד באוויר. "בכל מקרה, בחזרה לסיפור-"
"רגע. תעצרו" אומרת לילוואנה.
"אם זה בקשר לכובע עם נוצת הטווס, אמרתי לך, זה חוזר בסוף-"
"דממה" היא נעה בחרישות, מרצינה. בני החבורה משתתקים לרגע, כשהאלפית מסיירת מקדימה.
לילוואנה לוחשת דבר מה - אילידיה וקאס בטוחים שהם מזהים ניב כלשהו שמזכיר את המילים בניס פרדי, גם אם לא במדויק - וחלק מעלי העצים סביבה נקטפים ונעים למולה, משתלבים לדמות ציפור, הגם שהיא עשויה אוויר וקסם. צמיד העץ על ידה גדל, כאילו שאף לתוכו אוויר, מכסה כעת חלק מאמתה. מספר שניות עוברות ועיניה בוהקות בצבע ירוק. היא מחזירה את מבטה אל בני החבורה, צמיד העץ נע בצורה חיה לחלוטין.
"שיירה הרוסה מקדימה, גופות בכל מקום. אש דועכת, העשן כבר התפוגג".
"אתם לא חושבים ש-" מתחיל וירניק, עיניו נפערות בהבנה.
"זין".
בני החבורה ממהרים קדימה, גומעים את המרחק במהירות. מהליכה רגועה ושקטה, המצב השתנה באופן פראי. כעבור שתי דקות של ריצה מאומצת הם מגיעים לאזור, מחזה הקרב נגלה אליהם. סוסים וחמורים שוכבים מתים, פצעי חצים וכלי נשק אחרים מסגירים את הסיבה. סלים מלאים במזון, בבגדים ובצעצועים שוכבים על הקרקע, חסרי תנועה. הקטור מתכופף, חושב שהוא מזהה משהו מוכר, ומצליח לראות בין ההריסות עוגה מעוכה לחלוטין. גופות אורקים שוכנות מסביב, שרופות לגמרי, ריח הבשר החרוך עוד לא נעלם לחלוטין, מעביר בהם בחילה. מבט להמשך שדה הקרב מגלה מספר גופות של אנשי ואת' - שירו-סנשאי מזהה את רונאג ואחיו, שוכבים חסרי חיים על הקרקע. אילידיה מזהה את ברטי, החיוך הרגיל נעלם מפניו, ראשו קבור באדמה, גבו מלא בחצים.
"בשם סטנמאר..." ממלמל קראנג, מכסה את אפו עם קצה חולצתו.
לילוואנה מביטה על העקבות וסימני הקרב, מודדת את האדמה במספר מקומות, שמה לב לצמחים רמוסים או לכמות הדם שכבר הספיקה להתייבש.
"יום לכל היותר, קשה לקבוע בדיוק כמה זמן. קרב קצר, אך ארוך משהם ציפו. הם התמקדו בהתחלה בדברים כמו סוסים וחמורים, אך התקדמו במעלה הדרך לשם" היא מצביעה על התפצלות קטנה מהשביל, והחבורה עוקבת. כעבור מספר צעדים, לילוואנה שולפת את קשתה, החץ כבר מוכן, ידה דרוכה. שיעול עדין, חולני, מושך את תשומת ליבם. הם מתקרבים ורואים שלולית דם רחבה שצבעה את הדשא מסביב באדום. איש הלבוש בגלימות מוכרות, שרופות וקרועות, שעון על עץ אלון. הוא פצוע - חתך אדיר לאורך מצחו, חץ בירכו הימנית ומה שנראה כמו סימן נשיכה אכזרי בידו השמאלית, אשר חושף גם עצם.
איגנציוס נושא-הלהבה, על סף מוות.
"הייתה לי תחושה... תקווה..." הוא מזהה אותם בקלות, עיניו הרצוצות מביטות בהן בעייפות. לילוואנה לא מורידה את קשתה תחילה, עושה זאת רק לאחר שקראנג שולח אליה יד וגורם לה לעשות כן.
"אמרתי לעצמי... אם הם כאן, סימן שהם לא בכפר ואת'. זה טוב... נותן לכם סיכוי לנצח".
