"חיכיתי, תחילה, לראות אם אמאגיל ושאר ממטירי התופת יהיו עזים מספיק לשבור את מילתו של הריבון ולחבור ללורד ריינן. קיוויתי שהוא יתפכח ויפנה דרומה, לעבר החזית המהותית" היא משיבה, נועצת את עיני הדבש שלה באילידיה. הרוגע פושט בה ככל שהיא מדברת, חתך המילים הופך לעדין יותר, גם אם נותרה בו מעט פראיות מרוסנת.
"לאחר שהבנתי שהדבר לא יקרה, פניתי ללורד הסאר להוראות נוספות. אין לי ספק שעשיתי זאת מאוחר מדי, הייתי צריכה לערב אותו לפני כן" לילוונה עוצרת לרגע, ציפורניה שורטות ארוכות את השולחן בטרם היא משתלטת על עצמה, יוצרות סימנים חדשים בעץ. השניים רק יכולים לנחש שאותו המסר הועבר גם על ידי הריבון, וביתר שאת.
"הוא הדגיש את הדברים שפקד להעביר ללורד נורברט, אשר התעכב עד שהסכים לפגוש אותי מלכתחילה" הטינה מתגנבת לקולה לרגע, אותה פראיות רדומה.
"אמרתי לך כבר, זה לא אישי. הוא רצה לחסוך מעצמו צעקות מהריבון כמה זמן שאפשר" טאלרוט מתערב, לוגם מהכוס שלו. "הוא חיבר אותה אלי, הגעתי והוא אמר שאת עוד בדרך. דיברנו, והסכמנו שיש דרך שבה לילוונה תוכל לסייע. עדיף מאשר לשלוח אותה בחזרה לחזית סתם ככה - אתם זקוקים לכל יד, לא?"
"אני לא 'נשלחת לחזית סתם ככה'" מדגישה האלפית, עיניה מאיימות לחרוך את טאלרוט.
"לא התכוונתי לומר ש-"
"אני עושה את עבודתי. הריבון טרם פקד עלי לחזור; משכך, בפעם הבאה שאשוחח עמו, יש לי אפשרות להציע אלטרנטיבה שתסייע לכולנו".
