Follow along with the video below to see how to install our site as a web app on your home screen.
Note: This feature may not be available in some browsers.
ברוכים הבאים לפורום הפונדק
הפונדק הוא הקהילה הוותיקה והמובילה של מבוכים ודרקונים, משחקי תפקידים ומשחקי לוח בישראל.
ההרשמה היא בחינם ולאחר מכן תוכלו לפרסם הודעות, למכור ולקנות משחקים, לחפש קבוצה למשחק ועוד!
קאס מחייך ושולח יד לעבר טאק, מלטף את גב כף היד שלו ברכות.
"מספיק עמוק כדי שהוא יגיע לגיהינום. אני בטוח שיש שם כמה שדים שלא שמחים שהוא אומר להם מה לעשות."
הגמד למחצה מתיישר, עולה משכיבה לישיבה, ונשען על חזהו של חצי האורק. זה דבר חדש, הוא מבין. אינטימיות שלא הייתה לו בעבר, דבר שהוא לא ידע שהוא מחפש.
שירו-סנשאי שותק לכמה רגעים, מתלבט.
"אני לא בטוח. בתחילת המסע שלי איתכם עוד הייתי מלא בספקות, חדור ברצון לחזור לאימפריה ועל כן גם אכול חרטה, לכוד בטקס הלקאה עצמית אינסופי. ככה מצופה מלוחם שפגע בכבודו, ועמדתי בציפיות האלו. לאחר מכן, לאורך החודשים האחרונים, התחלתי לרפא את עצמי. צעד אחר צעד, בעזרתכם ובעזרת רבים שפגשתי במסע הזה, הצלחתי להפחית את הכאב, לעצור את ההלקאה שלי יותר ויותר" הוא אומר, מחייך קלות. חשוב לו שאילידיה תדע כמה היא והאחרים השפיעו על ההתקדמות שלו, על ההצלחות הקטנות בדרך לגאולה.
"אבל אז הגיעה הבגידה בשוכני המעמקים, הרצח של אמאגיל והמידע שהתגלה לי ממש לאחרונה. הסתבר לי שלאורך שמן מסוים עבדתי תחת סא-אאגה וביצעתי עבורו משימות רבות - אני אפילו לא בטוח אם אני לא האחד שרצח את המאסטר שלי. כל כך הרבה כאב וצער נגרם על ידי, שקשה לי שלא לחזור לשגרה הישנה של הלקאה עצמית" ממשיך דם הדרקון, קולו מלא בכעס כבוש.
"אבל יש משהו אחד שאני יכול להגיד על עצמי בבירור, שבעיניי מהווה שיפור משמעותי. אני לא רץ להכאיב לעצמי שוב, אני מוכן להתמודד מול ההחלטות שלי בצורה בוגרת יותר. זה יכאב, כן, אבל כמו כל פצע - הנפש שלי תגליד ותירפא. אולי תישאר צלקת מסוימת, אבל ככל מתעסקים עם הפצע פחות, כך הצלקת קטנה יותר".
היא מתיישבת לרגע ומביטה לעבר האופק, מדברת לאחר מכן בקול שלו.
"אתה מתגעגע לאגם הנוי הקטן שהיה באחוזה? ולברבורים הקטנים שטיילו שם, חסרי דאגות?" לא ניכר שהיא באמת מצפה לתשובה. אולי התשובה כבר ברורה מדי.
"אנחנו אולי לא ציפורים, שירו-סנשאי, אבל נדמה לי שהחבר הקטן שלך שם כבר הצליח לקרוא לי 'לטאה' לפני שהתעוררת" גם מבלי שהיא מחווה בראשה, הוא יודע היטב למי היא מתכוונת. "זה לא חייב להיות כל כך מורכב. אתה לא חייב לבלות כל שנייה בלחימה או במחשבות על מהות החיים. יש גם אמצע, אתה יודע. באמצע ההוא נמצאים החיים עצמם".
הקטור -
המחמאה לא נעלמת מעיניו של מאוריציו, והוא מהנהן זעירות בתודה.
"זה אצילי, הקטור, ובכלל לא מפתיע. אתה והבית שלך מאוד דומים במובן הזה. גם טירצ'יבלד..." הוא שם לב שזאת הפעם הראשונה שמאוריציו לא פותח בתואר 'פרופסור'. אולי הוא באמת מרגיש בנוח יותר איתם, אחרי כל מה שעברו. "וגם ונדריה, כמובן. האופי שונה, אבל המטרה נותרת זהה. זה מאוד ממכר, אני חושב. לעזור. לא ממש מדברים על זה, כי כל הזמן עסוקים בכמה הצד השני שמקבל בוודאי אסיר תודה ובר מזל..." הוא מביט לעבר המים.
"לפני שהתחלתי לעבוד כעוזר מחקר, בעיקר הייתי הבן אדם שעוזרים לו, ביום טוב. ביום רע, צוחקים עליו או לועגים לו. זה השתנה אחרי שדודך העניק לי את ההזדמנות ללמוד תחתיו ולעזור לו. בין כל העומס והמשימות, ובין כל הלימודים עצמם, התחלתי להבין שזה באמת כיף לעזור. הרבה מהסיפורים והאגדות שאנחנו מכירים מדברים על כך שהרשע מפתה וממכר..." הוא מבחין בעלה קטן שהרוח דחפה אליו בעדינות, לאחר שנפל מעץ גדול ורחוק, ומחזיק אותו לרגע באצבעותיו בעדינות, מביט בו.
"אבל אני חושב שגם ההפך יכול למכר לא פחות מכך. זה טוב להרגיש טוב. זה עושה טוב בלב" הוא נהנה ממשחק המילים ומחייך לרגע זעיר.
"אבל להתמכר זה לא טוב, בסופו של דבר. אני לא חושב שיש דבר כזה התמכרות טובה, גם אם היא מגיעה ממקום חיובי כביכול" הוא משתתק. "הקטור, אתה מודל לכל מי שעל הספינה הזאת. כשזמרים נודדים מספרים על גיבורים מהאגדות, על מייסדי הרפובליקה ועל שאר אצילים נפלאים ומיוחדים, הם מדברים עליך. אבל... אם יורשה לי..." הוא עוצר ואז ממשיך. "לא הייתי רוצה לראות אותך מקדיש את חייך אך ורק לנתינה. העולם זקוק לאנשים כמוך, ולאנשים כמוך מגיע גם אושר. כשרק החובה והנתינה משתלטות על החיים שלך..." הוא משחק עם העלה שבין אצבעותיו, עד שמשחרר אותו לבסוף אל הרוח, אוזר לבסוף אומץ לסיים את המשפט.
"אתה מסיים כמו הריבון".
קאס -
הוא אוחז בידו ברכות, אצבעותיהם מתחפרות זו בזו, ומניח את ראשו על ראשו של קאס.
ולרגע - גם אם לרגע קצר - העולם דומם בשלווה מבורכת.
הדלת נפרצת לבסוף על ידי ינשודובית עקשנית במיוחד, וקאס פותח את עיניו, לא נזכר בכלל שעצם אותן. טאק והוא קמים למראה אחותו של המול, שמתרוצצת כעת בחדר, צמאה לשחק.
"היא מתגעגעת אליו" טאק לוחש, וקאס ידע זאת עוד לפני. היא לא מחפשת להציק לשניהם, לא יותר מהרגיל. היא פשוט מחפשת מישהו שישחק איתה, ממש כמו לר. קאס מניח עליה יד מנחמת, והשניים חולקים רגע ארוך של געגוע משותף.
"אני חושב שאנאבל רצתה לשוחח איתך. היא דאגה מאוד לשלומך, וגם בעל- לוקרשיוס" מתקן את עצמו טאק. "ואני צריך בינתיים להרטיב שפתיים ולהתאמן עם החליל כדי שזל לא תתקוף אותי שוב. זה כבר קרה" הוא מחניק חיוך, והינשודובית חשה בקריצת ההומור מחצי האורק, מתעודדת במעט מהחיוך הנדיר ששלח אליה.
שירו מושך בכתפיו, מרכין את ראשו קלות.
"אני לא מנסה לחשוב על מהות החיים, יותר... איך אני ממשיך מכאן הלאה. החיים עצמם? בזמן האחרון אני עסוק בעיקר בקרבות, מגן עליי ועל מי שחשוב לי. אני לא מקדיש למחשבות את כל כולי - עוד יצא לי ולחבורה פה לרקוד ולהנות בכמה הזדמנויות" הוא אומר, מחייך מעט. "הייתי משלם כסף טוב בכדי לראות אותך רוקדת, זה בוודאות יהיה משעשע".
"זה פשוט... שכרגע החיים עצמם רק מלווים את הלחימה הבלתי פוסקת. אז אני רוצה להיות מוכן כשהיא תיפסק, אפילו לרגע קט - אני רוצה להיות בטוח שאני יודע מה אני רוצה".
דם הדרקון מביט בנישידי במבט שואל. "מה איתך? את לא חושבת על משהו מסוים בזמן הזה?"
"אם אתה תראה אותי רוקדת, זה יהיה הדבר האחרון שתראה בחייך. לא הייתי מקווה לזה יותר מדי במקומך" היא דוחפת אותו קלות, שוברת לחצי חיוך.
"לא היה לי זמן אמיתי לחשוב. אחרי שנמלטתי מהאימפריה, הייתי בעיקר עסוקה בלדאוג שסא-אאגה לא יבין לאיפה הלכתי. לכן המשכתי לניס-פרדי. זה גם רחוק, וגם נראה כמו המקום האחרון שדמת דרקון תלך אליו" היא עוצרת לרגע, והוא רואה שהיא שוקלת אם לומר יותר, עד שלבסוף היא ממשיכה.
היא תמיד הייתה ישירה.
"וחשבתי הרבה על לנסות למצוא אותך. אבל לא חשבתי שאהיה מסוגלת" היא שותקת שוב ומביטה לעבר הים שמסביבם.
לוקח לו רגע, אבל השתיקה שמגיעה אחרי דבריה מבהירה לו למה היא התכוונה. לא לקושי אישי שלה, או אפילו לקושי גיאוגרפי.
"הייתי בטוחה שאתה מת. כנראה בידיו של סא-אאגה".
כנראה.
הוא יודע מה האפשרות השנייה שהיא לא אומרת בקול.
שירו שותק, אבל לא מסיט את מבטו מעיניה.
"אני בעצמי לא הייתי בטוח אם אחיה" הוא אומר, ונראה שהוא מתלבט אם לומר את הדבר הבא. אבל לנישידי מגיע לשמוע את האמת.
"חשבתי על זה, למען האמת. בימים הראשונים הדבר היחיד שעצר אותי היה המבט על פניו של אביך, נוזף בי בכל פעם שהמחשבה עלתה בראשי".
"אני לא גאה בכך, אבל בסופו של דבר מצאתי ייעוד - לחמתי לצד אנשים רבים במחשבה שכך אכפר על מעשיי, עד שבסופו של דבר הגעתי לעוצר ולכל הבלגן הזה.
אבל אני לא מתחרט שעזבתי את קבוצות שכירי החרב, אפילו לא לרגע".
"אני שמחה שלא עשית את זה. ואל תחשוב על לעשות את זה" היא מרצינה לרגע ומביטה בו, מזעיפה את עיניה.
"אני יודעת שהמחשבות האלו לא ייעלמו. לא עכשיו, ואולי גם לא בעוד מספר שנים. תמיד ייוותר צל, תמיד יהיה ספק. אסור לך להיכנע לו, לא משנה כמה המצב נראה רע. ולא משנה מי מנסה לדחוף אותך לעשות זאת" היא מסיטה את מבטה בחזרה אל הים.
"חשבתי הרבה על למה סא-אאגה לא רדף אחרי, דמת הדרקון שערקה מהאימפריה וירקה לו ולסמוראים שלו בפנים. הבת של אחד מאויבי השלטון שלו, נצר לשושלת שהוא ביקש למחות מהאדמה. יש שתי סיבות אפשריות: האחת, הוא לא הבין איפה אני. ואני טובה, אבל אני בספק שאני עד כדי כך טובה. השנייה... הוא מתמקד במשהו אחר. במישהו אחר" היא מאיטה את קצב דיבורה.
"למדתי יותר עליו, בין הזמן שאבי נרצח ובין התקופה שעזבתי את האימפריה. אני לא יודעת כלום על העבר שלו, אבל הצלחתי לגלות מעט על האישיות שלו, על המוח שמאחורי מסכת הברזל. סא-אאגה הוא אדם אובססיבי - למידע, לניצחון, לשליטה. והדבר האהוב עליו בעולם הוא שבירת אנשים, שירו. אומנם הופתעתי כשהגעתם לניס-פרדי, אבל לא הופתעתי כלל לשמוע שסא-אאגה שיחק חלק משמעותי במה שעברתם, ובעיקר במה שאתה עברת" היא מאגרפת את ידה הימנית, שמתחילה לרעוד ככל שהיא ממשיכה בדיבורה.
"הוא לא סיים איתנו, שירו, ובעיקר לא איתך. והוא ינסה לשאוב כל טיפה ממך, עד ללשד עצמותיך, בניסיון לגרום לך להישבר. אולי באמצעות הקטאנה שלך, ואולי בכל אמצעי אחר. אני רוצה שתבטיח לי שלא תיתן לזה לקרות, שירו. תישבע בשם אבא שלי, אם אתה ממש צריך, למרות שהייתי שמחה שהיית עושה זאת עבור עצמך ולא עבורו. לא משנה מה עשית, לא משנה מה עברת... לא מגיע לך לסיים ככלי שלו. אתה לא יכול לתת לזה לקרות".
"ברור לי שסא-אאגה לא סיים איתי. כל הזמן הזה הוא רק שיחק בי, נהנה מזה" מסנן שירו, ידיו נקפצות לאגרופים.
כשנישידי ממשיכה את דבריה, שירו תופס את ידה הימנית. התנועה הפתאומית אולי מפתיעה את נישידי, אבל שירו לא נסוג.
"נישידי, תקשיבי לי. אני כבר לא שם. לא באותה מידה. אני לא צריך להישבע לך באביך, כמו שאני נשבע לך שבאמצעות הכוח שהוא נתן לי אני לא אגיע לשם. חבריי מעניקים לי את הכוח, אם אני לא מצליח למצוא אותו בעצמי" אומר שירו, לא נרתע ממבטה של נישידי.
"בין היתר, את נותנת לי כוח, נישידי. אני לא נשאר בחיים למענכם, אבל כשקשה לי, אני נשאר בחיים בזכותכם".
"והאם זה כזה רע?" שואל הקטור, בטוח שהוא מפתיע את מאוריציו באמרה הזו. "חייו של אדם לא מוגדרים על פי הרגע ההכי שפל שלו, אלא על פי מהלכם. לריבון הייתה משפחה, היו לו אנשים שמאמינים בו, היה לו תפקיד והוא הציל רבים מהנחשול שקרה לפני שנים. לולא הריבון, לילוואנה לא הייתה איפה שהיא היום, אני לא הייתי איפה שאני היום. הריבון זימן אותי להיות שליח הכתר. אפשרי שהוא רק רצה להוריד את המועצה מהגב שלו, אפשרי שהוא ידע שמה שהוא עושה לא בסדר והחליט לנסות לעצור בעצמו לפני שיהיה מאוחר מדי".
הקטור מסתכל על הנהר, הוא דיבר הרבה על נהר החיים, על מהלכם ולאן השבילים והנקיקים לוקחים אותך בבחירות שלך, אבל הבחירה שלו פשוטה, גם אם היא אומרת שהוא יטביע את עצמו.
"הרשע מנצח בעולם מאוריציו. הלועט כלא את סטנמאר וזייראניס והסיט אותם כנגד אחד והשני. הצלקת הרגה אזור שלם שלא יתאושש מכך. חופשם של אנשים נלקח מהם וגם אלו שמשתחררים ממהרים לקחת מן האחרים. שדים מזומנים בשם הקדושה, היסודות נכבלים תחת קוסמים אכזריים וילדות נלקחות אל מול העיניים של אביהן. העולם לא טוב והוא אפילו לא מנסה להיות כך. בגלל זה צריך אותנו מאוריציו. כי אם העולם לא יינסה לעשות טוב, אנחנו נצטרך להביא את הטוב אליו. שם נמצאת האמונה של סואולה. תקווה, אהבה, חירות. גם כשהעולם פגע בסואולה והיא מתה, היא המשיכה לאהוב אותו. כי זה מה שאנחנו עושים. כי אולי, רק אולי, זה ייתן למישהו תקווה, אהבה או חירות וייתן לו את הרצון להפיץ את זה לאחרים".
"בואי." קאס מסמן לזל וחולק מבט אחרון רב משמעות עם טאק לפני שהוא ואחותו יוצאים בחזרה אל הסיפון.
"מישהו כבר תפס דג?" המול רץ החוצה מהחדר עם זל בעקבותיו. לרגע אחד, אולי זה נראה כאילו הם רצים לפעולה או להתמודד מול סכנה נוספת, אבל הפרצופים שלהם אומרים אחרת. קאס מתרוצץ מסביב לסיפון, זל רודפת אחריו כשהוא מזנק מעל חבלים ואנשים, עוצר לרגע לצד הדלי של וירניק כדי לדלות טרוטה או דג אחר כדי לזרוק לזל, שתקפוץ ותתפוס אותו באוויר. הם משחקים ביחד חצי שעה לפני שקאס מתעייף ומחליק מהתורן עליו הם טיפסו.
"פוס משחק." הוא אומר, מתנשף, לפני שהוא צונח לרצפה.
כמה רגעים לאחר מכן, כשהוא מסדיר את נשימתו, הוא מסתכל למעלה ורואה את אנבל ולוקרשיוס עומדים לצידו. אביו של אדמונד מציע לו נאד מים, וקאס מהנהן בתודה.
היא דוממת בעודה מביטה בעיניו, שואפת ונושפת את האוויר הקר שעובר סביבם לפתע, כאילו גם שאר העולם קופא ברגע.
"טוב מאוד" קולה מתחיל כרך והופך לקשה, כאילו שירו-סנשאי תפס אותה בהפתעה בכנות של הרגע. היא מהנהנת קצרות, ולאחר מכן מחווה אל השולחן מלא האוכל, משנה נושא במהירות.
"יש פה דגים לאכול. דגים אמיתיים. הם היחידים שמתקרבים להזכיר את הטעם של הדגים באימפריה. בניס-פרדי אולי יש אגמים טהורים, אבל איש לא יודע לבשל שם. אפילו הטבחים בסנואופיק ידעו להוריד קשקשים באופן טוב יותר".
הקטור -
האיש הצעיר משתתק ארוכות כשהקטור ממשיך בנאומו, עד שהוא מוודא לפחות פעמיים שהאביר אכן סיים את דבריו בטרם הוא מגיב.
"אני... מעולם לא חשבתי על כך. לא ככה, לפחות" הוא מהסס לדבר, כאילו לא רוצה להפריע להילה שהקטור יצר בדבריו. כאילו חושש שישבור את התובנות שהביא עמו האביר.
"לא על הריבון, ובטח לא על העולם. אולי אתה צודק, הקטור. אולי העולם, בכללותו, הוא לא מקום שהטוב מנצח בו. אולי הוא גם לא נועד להיות. אבל אני חושב שעדיין יש לנו את היכולת ליצור כיסים של טוב סביבנו - נקודות אור, אם תרצה לקרוא לזה כך - כנגד כל מה שמסביב. אפילו פמיניה יצרה לעצמה ממלכה בה היא תהיה מאושרת, בטרם תצא אל תלאותיו של העולם. אני פשוט חושב שכדי ליצור דבר כזה, צריך להיות יותר מאשר גיבור שרק נותן ונותן. צריך להיות גם מישהו שמקבל. מישהו שיש לו בשביל מה לחזור הביתה".
קאס -
הוא מתיישב ונח, מסדיר את נשימתו.
"אתה נראה מאושר... בהתחשב בהכל" העוצר משלב את ידיו ובוהה לרגע במול.
"הוא לא צריך לשבת כאן ולסבול, לוקרשיוס".
"לא התכוונתי להיות שיפוטי".
"אתה תמיד שיפוטי, יותר מכולם כלפי עצמך. רק מכיוון שקאס מחייך, לא אומר שאתה חייב להכריח את עצמך ואותו להרגיש אשמים לגבי זה. זה לא יחזיר את אדמונד".
לוקרשיוס שותק רגע ארוך, עד שהוא מעביר יד בשערו השחור והמאפיר, מניח זוג אצבעות עייפות על מצחו מלא הקמטים.
"את צודקת" הוא מודה במפתיע, קולו רך. "אני מתנצל, קאס. זה הלחץ מדבר ממני".
שירו מהנהן, מניח לנושא.
"אני מקווה שהם מבושלים לפחות כמו שצריך. לא נתקלתי עדיין באף מנת דגים בארוות' שמשתווה לטעם של מנות הדגל באימפריה. יש בי גם חלק שמתגעגע לפשטות של דג נא וטרי, מוגש עם מגוון רטבים ומטבלים חריפים" הוא אומר, כמעט מרייר במחשבה על ארוחות הדגים באימפריה.
"שנשב לאכול?"
"זה שנותן אינו בהכרח מקבל. אך לפעמים, כשאנשים מקבלים משהו מאחר, הם נותנים לו בחזרה. קיבלתי הרבה בחיי מאוריציו, אל תחשוב אחרת. יש לי מישהי שאני אוהב, יש לי בחירה בין שלטון עיר לניהול משמרה של ממלכה שלמה. יש לי חברים טובים ומקום להתרסק בו בכל אזור בצד הזה של היבשת. איני מבטל את דברייך, זה טוב לערער. אבל אני חושב, כשאני פה, במישורה של מישהי שאני מחשיב לחברה שלי, יחד עם האנשים שהכי הייתי רוצה לבלות איתם בעולם, גם אם פנינו אל אסונות ואתגרים עצומים, אני חושב, שאני שלם עם הבחירות שעשיתי ואני יודע שהדרך שעשיתי, זו הדרך שאני רוצה ללכת בה" אומר הקטור וקם מצידו בסירה. "עכשיו בוא, מה דעתך להכין ארוחה קלה מהדגים שכן הצלחנו לתפוס?".
הקטור קם מצידו בסירה ומרים את הדלי מלא הטרוטות. "תגיד וירניק, אתה יכול לרצות פה מטבח שולחני כזה באמצע הסירה? הגיעה השעה שנאכל סעודה".
IN
אילידיה מהנהנת, "מגיע לך יותר טוב ממה שאתה מקבל, שירו. אתה מסור למטרה, לא משנה כמה פעמים הדברים מכשילים אותך בדרך. תנסה לחסוך מעצמך את העונשים הנוספים, עד כמה שאתה מסוגל" אומרת חצי האלפית, מחייכת בניסיון מסוים לאופטימיות. היא חייבת את חייה מספר פעמים כבר לדם הדרקון, היא יודעת זאת, והיא מחכה ליום שהיא תראה בו פחות כאב כשהיא תסתכל בעיניו.
לוקרשיוס מהנהן בהסכמה לדברי קאס, בבירור רוצה להמשיך לשוחח, אבל רואה שכולם מתארגנים והשלושה מסכימים להמשיך בשיחה במועד מאוחר יותר.
שירו-סנשאי -
היא מהנהנת בחצי חיוך שקט, קמה ממקומה למשמע דבריו של הקטור, והשניים מסייעים לערוך את השולחן.
הקטור -
הוא מחייך ומשפיל את מבטו, מושך קלות באפו ומהנהן בעיניים שמחות.
"נשמע טוב".
נראה שההצעה חביבה על כולם, והאנשים מתחילים לערוך במהירות את השולחן, כל אחד עוזר ואף מביא כיסא או שניים.
"אני דואג לדגים!" קורא וירניק, וונדריה מצקצקת בלשונה ומנידה בראשה לשלילה, דואגת להביא בעצמה מספר דגים מהשולחן.
"אין לכם דגים אמיתיים כאן, אתם אפילו לא מגלגלים אותם כמו שצריך. באימפריה-" מתחילה נישידי.
"מבשלים כל כך טוב, עד שכל פעם שדם דרקון בא לאכול כאן, יש תלונות על האוכל" מציינת לילוואנה בחיוך ממזרי קל. "אני לא שוכחת את הדברים של שירו במשתה, או את העובדה שאפילו סא-אאגה לא אכל דבר מלבד אורז".
"המאכלים של האימפריה באמת טובים" אנאבל מתיישבת ומביאה עמה מספר צלחות. "למרות שתמיד העדפתי את המטבח הוילאסי. הם לא מגלגלים את הדגים לכדי סושי כמו באימפריה, אלא חותכים אותם לפרוסות, טובלים אותם בקמח ומטגנים אותן בשמן עמוק. הם גם שמים עגבניות שרי ליד, אפילו אתה תאהב זאת" היא מנידה בראשה ללוקרשיוס, שנראה מסוקרן דיו.
"בטוסון החדשה מעדיפים לקחת מקרל ולהעביר אותו תהליך עישון. או לכל היותר, לשים כמה במרק. תמיד יוצא טוב, ומהיר מאוד למאכל" ונדריה מביטה מעלה, כנזכרת בביתה. "למרות שהייתי שמחה לנסות דברים חדשים".
"בימים הספורים שאבא שלי היה בבית, הוא היה מכין לנו מנה אורקית מסורתית" טאק מצטרף, מביא עמו את זל, שמשחקת מסביב. "סלמון פרוס, מטוגן על אבן שחוממה מעל אש גלויה. זה היה נותן מרקם פריך לדג, משהו מיוחד שאי אפשר למצוא בתנור רגיל. בנינו את התנור הזה ביחד, כשהייתי צעיר" הוא מתיישב ולא מצליח להסתיר חצי חיוך מזיכרון מאושר.
"אנחנו היינו לוקחים דג, ממליחים אותו ומייבשים אותו היטב, ואז מטבילים אותו במים לצד עגבניות, שום וזיתים. אבל זה כלום ושום דבר, יש מנות מפוארות הרבה יותר. הרפובליקה מלאה בהן" מאוריציו מסדר מפה על השולחן - משהו בסיסי אך יפה - ומתיישב גם הוא.
"תפסתי שצף של דגים בלתי נראים, קחו" וירניק פורס את ידיו וכאילו מפזר אותן על הסיפון כולו, כביכול כדי להשליך את הדגים על כולם. הוא שם את החכה בצד, מתיישב ואז קם מיד, יורד במהירות במורד המדרגות לעבר החדר בו שליחי המועצה ישנו. הוא חוזר ומביא עמו את אחד מהאגרטלים המזעזעים שלו, מתקרב לעבר השולחן כדי לשים אותו כפיסת אומנות במרכז.
"אם אתה לא מתכנן להשליך אותו מהסיפון, לא הייתי מתקרבת עם זה הנה. זה צעד תוקפני" לילוואנה מקניטה.
"פאם אומרת שהאומנים המוכשרים ביותר לא מוערכים בימי חייהם" משיב האיש בביטחון מופרז.
"פאם אומרת הרבה דברים" מחזירה לילוואנה, אך מעט צער נתפס בקולה. היא מכחכחת קלות בגרונה כדי להעביר זאת, והחבורה מתיישבת לאכול.
עם אגרטל מחריד במרכז, מוקפים בנהר שלא נראה שעתיד להיגמר בקרוב, הם מצליחים למצוא רגע של שלווה וחברות.
"אנחנו בדרך כלל לא מארחים ככה. אתם צריכים לבוא כל יום" אומר וירניק בחלוף דקות שיחה ארוכות. "כמה זמן אתם מתכננים להישאר איתנו?"
״בגבעות המגורשים היינו לוקחים פרוסות דג, שמים על לחם ומשפדים את זה עם מקלות לחתיכת עץ ואז שמים על המדורה. המיצים והתבלינים נספגים בלחם ונותנים לו טעם עשיר״ אומר הקטור בהצטרפות לדיון, ״תמיד תהיתי איך עושים אותם בבולאק רוב. אבל בביקורים שלי שם לא יצא לי לאכול שם דגים, קשה להם להשיג את זה בלי מסחר״.
הקטור מעביר את המלח לונדריה, יודע איך היא אוהבת את האוכל שלה, ואז עונה לוירניק, עצב מתגנב לקולו, ״היינו שמחים להכנסת אורחים שכזו כל יום, אך איני יודע אם נוכל לחזור וירניק״ הוא עוצר רגע, חושב איך הוא ממשיך מכאן, לרגע איבד את המילים. ״נלך ברגע שנגיע ליעד״.
"סלמון. ישר מהנהר. לפעמים הם אפילו קופצים היישר לפה שלך." קאס אומר ולוקח שלושה דגים ביד, זורק אחד לזל ומכניס אחר לפה. לא טורח להשתמש בסכו"ם או להוסיף תיבול. "אנחנו ממהרים. בכנות, קיווינו שכבר נגיע." הוא מתחמק ממבטו של וירניק, מתמקד בעצמות הדג שהוא שולה מבין שיניו.
"דגים מבושלים, צלויים או מטוגנים הם באמת טעימים מאוד, אבל בעיניי הם לא משתווים לדג נא שחתוך בדיוק במידה הנכונה, מלווה במעט חריפות" אומר שירו, דואג להשאיר דג אחד נא בשבילו ובשביל נישידי. הוא מצליח לחתוך אותו יפה למדי, אבל לא כמו שהטבחים המומחים באימפריה לומדים לחתוך.
הוא לועס כשוירניק מדבר, כמעט נחנק כשהוא שואל אותם למשך שהותם. דם הדרקון ממהר להסוות זאת בשיעול, לוקח לעצמו כמה רגעים לפני שהוא עונה.
"לצערנו אנחנו באמת לא יכולים להישאר ליותר מדי זמן, יש לנו עניינים לא פתורים בצד השני".
"כן, אתם נראים חבורה עסוקה. חיים בקצב פעילות מהיר וכל זה" הוא מתרווח בכיסא שלו ומביט מעלה לרגע, אל עבר השמיים הכחולים שממעל. על אף שצהרי היום כעת, רוח קרירה עוברת לחלקיק השנייה בין כולם, כאילו מבשרת על קץ הסתיו ובוא החורף המתקרב.
"לפעמים אני חושב שבחיים אחרים גם אני הייתי יכול להיות איזה הרפתקן או גיבור, אתם יודעים? הייתי פעם שכיר חרב, אבל אני לא זוכר הרבה מהתקופה הזאת. מלחמה זה דבר מכוער, אבל היא יוצרת לפחות דבר טהור אחד: חברויות שבדרך. אני לא מכיר אתכם הרבה זמן, אבל יש לי תחושה חזקה שיצרתם משהו כזה. אני מאחל את זה גם לעצמי, ביום מן הימים. אני רק מקווה שאצליח לשמור במקביל על הנישואים שלי לאשתי, לא הייתי רוצה לאבד אותה עבור זה" הוא מחייך לרגע.
"אבל עדיין היית רוצה את זה, נכון?" שואלת לילוואנה, פוסקת מהאכילה ומביטה בו. "למרות שאתה אוהב אותה".
"ברור שאני אוהב את אשתי, איך אני יכול שלא? היא קצת דרמטית לפעמים, אבל לכולנו יש את המגרעות שלנו. ואנחנו לא רק עסוקים כל היום בשיחות על רגשות והכל, אתם יודעים. אנחנו גם צוחקים, מתחרים אחד בשנייה, משתעשעים עם החיות כאן, מציירים ומפסלים... יש הרבה פנאי, בין שיחה לשיחה. ובאשר לאם בכל מקרה הייתי רוצה את זה..." הוא משתתק לרגע, חושב.
"כן? לא יודע? אולי. לא יכול לומר בוודאות" הוא מתנדנד על כסאו, נאנח ומביט לאוויר. "פעם הכל היה פשוט, ואז זה נהיה מסובך. מסובך מדי. עכשיו הכל פשוט מדי. אין משהו באמצע? אני כבר לא יודע, לפעמים אני לא מצליח להבין מה אני רוצה מהחיים שלי".
צינה עוברת בהם. לא מהרוח, הפעם, אלא מזיכרון ישן - של כמעט לפני שנה. וירניק אמר את אותן המילים בדיוק, אחת לאחת, בארוחת הפרידה שלהם על היאכטה אי שם בארודר הרחוקה.
הסיירת מביטה לרגע בכל אחד מהם, שולחת מבט מהוסס, מבט שנזהר מלקוות... ובכל זאת, עיניה כמעט זועקות את השאלה שבאוויר.
הייתכן שהוא בכל זאת יוכל להיזכר? האם וירניק הישן עדיין נמצא שם, עמוק בפנים?
האם הצלופח יוכל לחזור?
"בכל מקרה, כוסית לחייכם" האיש מרים את כוס הזכוכית ושותה מעט, והשאר אחריו.
הרוח הקרירה נושבת בשנית לבסוף, ווירניק מזדקף בכיסאו, מהנהן לעצמו.
"יבשה מקדימה. מוכנים לבאות?"
