דבריו של הקטור נוגעים בנפשה של הפיה, והיא מאבדת לרגע מהביטחון הנוקב שעוטף אותה, עיניה רועדות כשהיא שוקלת את הדברים.
"חשבי על כך, פמיניה. האם הוירניק שנמצא כאן הוא האדם שהתאהבת בו? או שהוא גרסה אחרת, שונה לגמרי, של האיש אותו את אוהבת יותר מכל?" שואלת לילוואנה, והפיה העוצמתית דוממת לרגע ארוך, נחבטת בשאלה הקשה.
אך אז דבריה של אילידיה מגיעים. כל היסוס נעלם, ובמקומו נכנסים כעס. פגיעה. עלבון. כאב.
"אינך יודעת מהי התחושה לצפות באהבת חייך מנסה לשרוד לבדו בעולם קר וכואב, בנפש שלו שמתרסקת כמו גלים כנגד מצוק תלול" עיניה מפלחות את אילידיה, ידה הימנית עולה מעלה ומרימה עמה גל אדיר שנושא את הספינה, מרעיד אותה ומאיים להפיל אותם מהסיפון.
"אינך יודעת מה הוא עבר. מה הוא ראה. מה הוא הרגיש. מה הוא חווה" היא מרימה את ידה השמאלית כעת ורוח פרצים אדירה מנשבת לכל עבר, מאיימת בשנית לזרוק אותם מהסיפון. כל אחד נאחז בדבר מה קרוב, מאוריציו ניצל ברגע האחרון לאחר שונדריה תופסת אותו עם חכתה, כאילו היה עוד אחד מהטרוטות הנעלמות של וירניק.
"אינך יודעת מהו הכאב שבחיים ללא מוות, חסרי צבע ותחושות. אינך יודעת מהי אותה שמחה בלתי ניתנת להחלפה שנכנסת עם בואה של אהבה חדשה. אינך יודעת מהו הכאב שבקריעה, בהעלמות, של אותה נפש תאומה. 'אשתי הרווקה', הוא אמר, כאילו איני מסוגלת לשמוע. כאילו המילים הפוגעות לא חורטות עצמן בליבי המדמם" היא מאגרפת את ידיה, הגלים והרוח משתלבים לכדי סופה עוצמתית שמאיימת לטרוף את הספינה. החבורה נאבקת להישאר על הסיפון, בשעה שהמפרשים נחבטים לכל עבר, מאיימים להיקרע ולשלוח את הספינה לסחרור בלתי נגמר בנהר הנצחי של מלכת הפיות. לרגע נראה שהיא עומדת לרסק את הספינה, עד שהיא עוצרת בעצמה בשנייה האחרונה, מביטה לעבר החוף הרחוק והערטילאי. היא מורידה אט-אט את ידיה והמים חוזרים לקו הגובה הרגיל, בעוד הרוחות עצמן שוכחות. השמש מבליחה שוב בין ענני הסופה שכבר הספיקו להתגבש, והסתיו החמים חוזר למצבו הקודם, כאילו לא קרה דבר.
"אהבה כשלעצמה אינה שווה דבר, אם אין את מי לאהוב. זהו שיעור שאפילו אחותך הבינה" היא זוקפת את קומתה, עדיין פגועה.
"כל העולם צוחק על מערכת היחסים שלנו. אדם ופיה - תועבה. בדיחה. יצור קסום שלא שולט בעצמו, ואיש חסר אחריות שמשעשע אותו. הוא היחיד שראה אותי כמשהו שונה. כמשהו אמיתי, במקום כדמות מגוחכת מסיפור אגדות לילדים" היא מאגרפת בשנית את ידיה הרועדות, עיניה נוצצות מהדמעות שהיא אוצרת. "איני מוכנה לאבד את הארנבון שלי, ואיני מוכנה לתת לו לאבד את עצמו. אך הבטחתי לבתי שאביא אתכם אל החוף כשהדבר ירגיש נכון, וכך יהיה".
הפיה נעלמת באחת, מתפזרת לערפילים סגולים שנעלמים כמעט מיד. בעוד החבורה עדיין מתאוששת, הדלת דרכה וירניק עבר נפתחת, והצלופח יוצא עם מספר חניתות, חיוך זחוח על פניו.
"מצאתי את זה במחסן. ומצאתי גם מחסן" הוא נוקש באצבע אחד על ראשו, כמצביע על חוכמתו.
"האחרון שתופס טרוטה הוא אביר מפונפן שמשתמש במילים מוזרות לא במקום. יש לי תחושה שהכרתי אחד פעם" הוא ניגש אל קצה הספינה ומתחיל לערום את החניתות לידו, בוחן מיקומים אסטרטגיים.
"עד שנגיע אל מחוז חפצנו, אני חושב שיהיה נבון אם לא נעורר אנטגוניזם בקרב מלכת הארץ הזאת" מציין לוקרשיוס. "יותר מדי מונח על הכף. עוד לא מצאנו את אדמונד".
"הכאב שלה אמיתי, גם אם הרגשות שלה עוצמתיים מדי" מציינת ונדריה במשיכת כתפיים. "היא מטורללת, אל תבינו אותי לא נכון. אבל היא אוהבת אותו. מאוריציו" היא עסוקה בלהוציא את קרס הדיג שלה מבגדיו של עוזר המחקר, "יש לך ניחוש מתי נגיע?"
"קשה לדעת. הזמן כאן עובר בצורה אחרת. במעבר, ובפרט בממלכה של פמיניה. כפי שזה נראה, הזמן בממלכתה מבוסס על רגשות" הוא עוצר ולאחר מכן מנמק.
"אני לא יודע אם הייתה לכם את ההזדמנות לראות, אבל הסערה שפמיניה חוללה - היא התגבשה באופן טבעי, אבל מאוד מהיר. זה לא היה בדיוק קסם זימון כמו שזה היה קסם יצירה. זה כביכול אותה אסכולת קסם, אבל ההתגשמות המאגית והמטאפיזית שונה" הוא רואה שהוא מסתחרר ועוצר את עצמו, חותר לשורה התחתונה.
"הסערה של פמיניה התגבשה מהר בגלל עוצמת הרגשות שלה. אני חושב שזאת אותה הסיבה שוירניק התבגר כל כך מהר. כי הוא עדיין מרגיש כלפיכם משהו, גם אם הוא לא זוכר אותו באופן מדויק".
"אבל עדיין יש לנו קשרים בעולם האמיתי" לילוואנה נדרכת. "אתה אומר שככל שהם עוצמתיים יותר..."
"הזמן כאן עובר מהר יותר, נראה לי. אני לא יודע אם זה בדיוק ככה, אבל אני חושב שזאת השערה מבוססת למדי. אני חושב שהיתרון המרכזי הוא שרוב האנשים שאתם מכירים ומרגישים כלפיהם משהו נמצאים כאן, אבל עדיין יש בחוץ עוד אנשים. בני משפחה, הריבון וסא-אאגה, חברים אחרים שפגשתם לאורך הדרך. אותו דבר לגבינו" הוא מחווה לעבר כולם.
"קצב ההתבגרות לא בהכרח משקף זמן שעובר בחוץ. החבר שלהם התבגר, ממה שאתם אומרים, במשך קרוב לחודש. זה לא אומר שעבר הרבה זמן בחוץ, אלא הרבה זמן בפנים".
"זה נכון. זה לא אומר שאם נצא מכאן יעברו שנים. אבל אני לא אתפלא אם יש קורלציה מסוימת, למשל במהלך המסע הזה אל הנקודה שפמיניה רוצה להביא אותנו אליה. שימו לב מה היא אמרה - 'כשהדבר ירגיש נכון'. יכול להיות שנצטרך לחכות עד שהיא תירגע, או עד שנהיה במצב רגשי מסוים בעצמנו".
"מה העצות הפרקטיות שלך?" שואלת נישידי.
"לא הרבה" מודה מאוריציו, "אבל זה מעניין כשלעצמו, לא? וזה תמיד טוב לדעת יותר על המקום שאנחנו נמצאים בו. אני חושב שבשלב הזה אין לנו הרבה מה לעשות חוץ מלהעביר את הזמן, בתקווה ברוגע. נגיע אל היעד כשנגיע אליו".
